חיסיון בנק-לקוח בתובענה ייצוגית

ב- ת"א (פתח-תקוה) 6619/04[131] נדונה השאלה האם רשאי בנק, המתגונן בתביעה ייצוגית, לחשוף מידע בנקאי אודות הלקוח, שתובע אותו במסגרת התביעה הייצוגית.

נפסק מפי כב' השופט אורן שוורץ:

"הרקע לתביעה
1. עורך-הדין אריה רייזל (להלן: "התובע") הוא לקוח של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הנתבע"). החל משנת 1998 החל התובע לפעול בחשבונו באופציות מעו"ף. בעקבות פעילות זו נגרמו לתובע הפסדים ניכרים בהיקף של כ-2 מליון ש"ח, הם חוב לבנק לאומי, אשר נפרעו באמצעות מימוש הבטוחות שלו.
התובע אף שימש כבא-כוחו של הנתבע בעניינים שונים הנוגעים לסניף פתח-תקווה. לימים, הגיש התובע מספר תביעות יצוגיות כנגד הנתבע וכנגד חברת כרטיסי האשראי הקשורה לבנק. בעקבות היותו של התובע היוזם והמבקש בתביעות הייצוגיות, ביקש הנתבע לחדול מקבלת שירותים משפטיים מאת התובע.
2. במסגרת ההליכים בתובענות הייצוגיות הגיש הנתבע תצהירים מטעמו, אשר בהם הוא התייחס לפעולותיו של התובע בשוק אופציות המעו"ף, הפסדיו ומימוש בטוחותיו.
3. התובע עתר לפיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו בעקבות הפרת חובת הסודיות הבנקאית ובגין הפגיעה בפרטיותו.
טענות התובע
4. לטענת התובע, בחשיפת המידע האמור הפר הנתבע את חובתו לשמור על הסוד הבנקאי, פגע בפרטיותו של התובע ו"רמס ברגל גסה" את זכויותיו תוך הכפשת שמו.
5. עוד טוען התובע, שבעקבות חשיפת הסוד הבנקאי בתצהירים, דלף הסוד לעיתונות. בכתבה בעיתון "גלובס" ובאתר האינטרנט של העיתון, נכתב כהאי לישנא:
'... על רקע הפסדים שספג רייזל בעקבות השקעות בשוק המעו"ף שניהל באמצעות חשבונותיו בבנק לאומי... רייזל רוצה לפגוע בשמו הטוב של הבנק ... וכן לגלגל על הבנק את הפסדיו הניכרים, בהיקף של כ-2 מליון שקל, עקב פעילותו בשוק ניירות הערך.' (נספח ג' 2 לכתב התביעה)
6. התובע עותר, איפוא, לפיצוי כספי בסך של 500,000 ש"ח בגין הפרת הסודיות הבנקאית, בגין הפגיעה בפרטיותו ובגין הפגיעה בשמו, שנגרמה כתוצאה מפרסום המידע. עיקרה של הפגיעה נובעת מתדמיתם השלילית של הפועלים בשוק המעו"ף, לא כל שכן, כאשר מדובר במשקיע שנחל הפסדים בהיקף ניכר.
טענות הנתבע
7. לטענת הנתבע, התובע עצמו הוא שגילה כי עוסק בפעילות בשוק המעו"ף וזאת במסגרת אחת הבקשות הראשונות שהגיש לאישור התובענה כתובענה יצוגית. וכך צויין בסעיף 66 לבש"א 15653/02 (ת"א) מיום 19.8.02:
'המבקש ניהל תיק מעו"ף אצל הבנק המשיב מזה שנים רבות, המבקש ביצע רכישות ומכירות שונות. למבקש ידוע על העמלות מן ההוראות שקבע הבנק עצמו ומלוח העמלות שנמסר לו.'
8. משהתובע עצמו גילה על פעילותו בשוק המעו"ף בהליכים משפטיים קודמים, מנוע הוא מלטעון כנגד הבנק על הפרת סודיות כעת. יתרה מכך, לשיטת הנתבע, רשאי היה התובע לבקש מבית-המשפט צו איסור פרסום ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.
9. הנתבע הוסיף שטענותיו אינן נחשבות להכפשה, כי אם האמת לאמיתה. עוד הוסיף הנתבע, שהיתה זו זכותו המלאה לטעון ולגלות לבית-המשפט מהו המניע של התובע להגשת הבקשות לאישור התובענות כתובענות יצוגיות, גם אם המידע שבו מדובר הוא בגדר סודיות בנקאית. במקרה כזה, חל חריג, המאפשר ומתיר לנתבע לטעון את הטענות שטען. לבסוף טען הנתבע, שהנזקים שהתובע טען להם חסרי בסיס הם.
10. בדיונים שנערכו לפניי העידו: מר אריה רייזל וכן מר משה שוורץ, מנהל מחלקת מגזר לאומי זהב בסניף פתח-תקווה של בנק לאומי לישראל.
דיון
11. הכלל הוא, שעל בנק מוטלת חובת סודיות כלפי לקוחותיו. עמד על הדברים כב' השופט גולדברג ב- רע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח', פ"ד מז(5) 764, 771:
'מוסכמת על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק והלקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות...'
12. יסודותיה של חובת סודיות זו, נעוצות; הן בזכות לפרטיות, הן ביחסי שליחות וחובת אמון כללית והן בעיקרון תום-הלב. וכך מובאים הדברים בספרו של בן אוליאל, דיני בנקאות (חלק כללי) 108-109:
'בהלכה הפסוקה הוכרה זכותו של לקוח לסודיות המידע בדבר חשבונותיו ופעילותו העסקית ביחסיו עם התאגיד הבנקאי. ההגנה הנתונה ללקוח בנק מפני חשיפת מידע בנקאי נובעת הן מהזכות לפרטיות הנתונה בדין והן מעיקרון תום-הלב המצוי, כתנאי מפורש או משתמע, בחוזה שבין הלקוח לבנק, כמו גם מן הנוהג הבנקאי, מיחסי שליחות וחובת אמון כללית שבנק חב ללקוחו.'
ועוד בעניין זה, במאמרו של המלומד א' שטיין "חיסיון בנק-לקוח בדיני הראיות", משפטים כה (התשנ"ה) 55:
'ללקוחו של בנק יש אינטרס ברור שלחשבונותיו, המשקפים את ענייניו הממוניים, לא יינתן פומבי ללא הסכמתו. חובת הבנק לשמור על הפרטיות הפינאנסית של לקוחותיו מעוגנת היטב בנוהג בנקאי ובהסכמים שבין בנקים ללקוחותיהם.'
13. יחד עם זאת, הסודיות הבנקאית איננה מוחלטת. יש שחובת הסודיות של בנק כלפי לקוחותיו, נסוגה בפני ערכים אחרים. ב- ע"א 5893/91 התווה כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) מספר סייגים לחובת הסודיות הבנקאית:
'חובת הסודיות נסוגה ונעלמת בסוגי המקרים הבאים:
(א) מקום שהגילוי נובע מחובה שבדין.
(ב) מקום בו קיימת חובה כגון זו לציבור.
(ג) מקום בו האינטרס של הבנק מחייב זאת.
(ד) מקום בו נעשה הגילוי מכוח הסכמתו המפורשת או מכללא של הלקוח.'
(ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573, 588-589)
14. בענייננו, אין התביעה מתנהלת בין צדדים רחוקים לחיסיון, אלא בהתדיינות שבין הלקוח לבנק.
15. כבר שנינו, תובע אינו יכול לחסות בצילה של טענת סודיות או טענת חיסיון בכל הנוגע לראיות, שהן רלבנטיות לבירור התביעה ונדרשות מהנתבע לביסוס הגנתו. עמדה על הדברים כב' השופטת דורנר ב- רע"א 8551/05 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נה(2) 102:
'ככלל, התובע אינו יכול להישמע בטענה, כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות, שהן רלבנטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו. קנה-המידה שעל פיו ייקבע היקף זכותו של התובע לפרטיות הוא איפוא מידת הרלבנטיות שבמסמכים שגילויים נדרש לבירור המחלוקת.'
וכן:
'.. בידי התובע קיימת האפשרות להעדיףאת ההגנה על פרטיותו על פני ההכרח לחשוף בפני הנתבע ראיות רלבנטיות, וזאת על-ידי מחיקת התביעה שהגיש כנגד הנתבע.'
16. קל וחומר, יש ליישם עיקרון זה מקום בו מדובר בתביעה יצוגית, שעליה נאמר:
'לאור החשיבות הציבורית הכללית של התובענה הייצוגית וההשפעה שנודעת לה על חוג רחב של תובעים ובשל הפוטנציאל הבעייתי והסכנות השונות הטמונות במכשיר רב עוצמה זה, ראה המחוקק להנהיג מידה רבה של פיקוח על השלבים השונים של ההליך המשפטי ולהציב בלמים בדמות דרישות שונות בהן על התובע לעמוד בטרם יקבל את האישור להיכנס להיכלה של התובענה הייצוגית. ראשיתו של פיקוח זה בהליך הטרומי של אישור הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. כאן נדרש התובע לעמוד ברף גבוה יותר של דרישות בטרם יורשה לייצג את הרבים. רף זה בא לידי ביטוי בנטל ומידת ההוכחה הנדרשים לצורך מילוי התנאים המקדמיים לאישורה של התובענה כייצוגית...' (רע"א 4474/97 רמי טצת נ' אברהם זילברשץ, פ"ד נד(2) 577)
17. אין חולק, תוצאתה של הגשת תובענה יצוגית עלולה להיות הרת גורל לנתבע. סך התביעות הייצוגיות, אשר הוגשו על-ידי התובע, הסתכמו בסך כולל של 114,361,000 ש"ח. מניעיו של התובע היו, בין היתר, קבלת שכר בגין אישור התביעות הייצוגיות (סעיף 6 לסיכומי התובע).
אולם שאלה נוספת היא, האם התובע הגיש את התביעות הייצוגיות כ"מנוף לחץ" לקידום הסדרי פשרה לגבי החובות שצבר אגב השקעותיו בשוק המעו"ף. במילים אחרות, האם אין מניעים זרים מאחורי הגשת התביעה הייצוגית, היינו, האם התובע פעל בתום-לב אם לאו.
וכך קבעה כב' השופט שטרסברג-כהן ב- ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2) 312, 324-325:
'לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם...
עם זאת; יש בה סכנה להתערבות יתר מצד בעלי המניות בניהול החברה והכבדה על ניהולה התקין והיעיל; טמון בה פוטנציאל של פגיעה ביחידי הקבוצה, בנתבעים ובמשק כולו עקב ניצול לרעה של מכשיר זה על-ידי קנוניה, הגשת תביעות מנימוקי סחיטה והשתלטות ולחץ לפשרה גם כשאינה ראויה, כאשר הנתבע מוכן לה כדי להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה גם אם חסרת סיכוי היא.'
המסקנה המתבקשת הינה, שבמקרים של תביעת לקוח כנגד בנק בתובענה יצוגית, רשאי הבנק במסגרת הגנתו לחשוף מידע בדבר פעילותו של הלקוח, שכן הנתונים הללו, יש שיעידו על מניעיו של התובע הייצוגי וישפכו אור על תום-ליבו.
18. בנסיבות אלה, רשאי היה הנתבע להעלות טענות שונות ולהביא ראיות בדבר אי-הולמותו של התובע וחוסר תום-ליבו, שהרי נטל זה מוטל על כתפיו. מידע על פעילותו של התובע בשוק המעו"ף וההפסדים שנגרמו לו כתוצאה מכך, הינם חלק עובדתי הכרחי, בבחינת תכליתה האמיתית של הגשת התביעה ומניעיו של אותו תובע יצוגי. כך, מידע בדבר היקף הפעילות של התובע מעידה על נסיונו כמשקיע, הוא התובע הייצוגי, והינו מידע רלבנטי בבחינת הולמותו.
19. אני נוטה להסכים, בהקשר זה, עם עמדתם של עורך-הדין גיל לוטן ואיל רז בספרם, תובענות ייצוגיות, כרך א' (התשנ"ו) 181:
'כלפי משקיע מתוחכם, הבקיא ברזי השוק ושהמידע הרלבנטי מצוי ברשותו במועד, ניתן לטעון כי עליו לצפות מראש נזקים, שייתכן שמשקיע "מן השורה" לא נדרש לצפותם, ולפיכך עילתו האישית תידחה... בנוסף, תגבר הנטיה לחשוד במשקיע המתוחכם כי הגיש את תביעתו כדי לקדם את ענייניו האישיים, ולא כדי להשיג את מטרות התביעה לטובת הקבוצה. כמו-כן, היותו של התובע-משקיע מתוחכם, עשויה להוות ראיה לכאורה להיותו גם תובע מקצועי.'
20. מכאן שגילוי מידע שכזה בתצהירי הבנק הוא רלבנטי וחיוני לצורך חשיפת מניעיו האמיתיים של התובע ושמירה על זכותו של הנתבע, להתגונן בתביעה רבת סיכון שכזו. חובת החיסיון הבנקאי וזכותו של התובע לפרטיות הפיננסית במקרה זה נסוגות, לטעמי, מפני האינטרס של קיום הליך שיפוטי תקין והתגוננותו של הנתבע מפני נזק אפשרי בסכומי עותק.
21. הסגת החיסיון הבנקאי בפני זכות הבנק להתגונן כנגד התביעה היצוגית, עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה מפי כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר ב- ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2) 573, 604-605:
'... כפי שציינו, הסודיות אינה מוחלטת, ויש לה מספר סייגים, והשאלה המתעוררת בענייננו היא, אם נסיבות המקרה אינן נופלות בגדר אחד מן הסייגים אשר נקבעו לחובה זו, ואף נקלטו אצלנו, שהם – כפי שצויין לעיל – כאשר הבנק נדרש לגילוי מכוח חוק, כאשר הדבר נדרש מכוח טובת הציבור, כאשר הבנק נזקק לגלות פרטים לצורך אינטרס עצמי שלו או כאשר הלקוח נתן את הסכמתו לגילוי, בין אם עשה זאת מפורשות ובין אם הדבר משתמע מדבריו או ממעשיו.
נראה, כי הסייג היחיד אותו ניתן להחיל במקרה שבפנינו הוא הסייג העוסק בגילוי לטובת אינטרס של הבנק. סייג זה, כאמור, מאפשר לבנק, המגיש תביעה נגד לקוחו, לחשוף במסגרת זו פרטים בדבר חשבונו של אותו לקוח ומצבו הפיננסי.'
22. טעם נוסף להסגת החיסיון הבנקאי במקרה דנא, עולה מדרך הילוכו של התובע. התובע הוא שביקש לתבוע את הבנק על גובה העמלות בשוק המעו"ף והוא אשר גילה את עצם פעילותו בשוק זה. בתצהיר מטעם התובע, התומך בבקשה לאישור התביעה כייצוגית, מתייחס התובע באופן מפורש לפעילותו ולהיקפה. אציין כי על-פי הודאת התובע מדובר בתביעה הייצוגית הראשונה שהגיש (פרוטוקול עמ' 3 שורה 18).
23. התובע היה צד למספר לא מבוטל (כעשר) של תובענות יצוגיות כנגד הבנק (פרוטוקול עמ' 6 שורה 22). בעצם הגשת התביעות הייצוגיות הנני רואה הסכמה מכללא של התובע, לחשיפת מהלכיו הבנקאיים. לא רק שהתובע מנוע מלטעון כל טענה בעניין זה כנגד הנתבע, אלא שבכך קם החריג הנוסף כפי שנקבע בהלכת צבאח (ע"א 5893/91) – הסכמה מכללא של הלקוח להסרת החיסיון.
24. לא מצאתי ממש גם ביתרת טענות התובע. לבנק עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, החלה על חוק הגנת הפרטיות מכוח סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. אין ממש בטענותיו של התובע בדבר הנזק שנגרם לו כתוצאה מפרסום המידע. התדמית הציבורית השלילית הקיימת, לדידו של התובע, למשקיע בשוק המעו"ף לא נתמכה בראיה אובייקטיבית או בחוות-דעת מתאימה. טענתו בדבר איבוד לקוחות פוטנציאליים עקב הפרסום אף היא לא נתמכה בכל ראיה ואינה מבוססת.
25. בנסיבות אלה אין בידי אלא לדחות את התביעה."

[131] ת"א (פתח-תקוה) 6619/04 רייזל אריה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2005(4) 15989.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חיסיון בנק-לקוח בתובענה ייצוגית