תשלום אגרה בתביעה ייצוגית

ב- ע"א 155/75[46] הוסברה מהותה של אגרת בית-המשפט וכדברי כב' השופט מ' לנדוי:

"אגרות בתי-המשפט הן חלק מהכנסות המדינה, והן נגבות בקשר לשירות שהמדינה, על-ידי בתי-המשפט שלה, מספקת לבעל דין. אם קיימת מחלוקת על גובה האגרה, הרי זו מחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה ובין המדינה כזכאית לאגרה. לבעל הדין שכנגד בהליך שבו גובים את האגרה, אין שום עניין ישיר משלו בגובה האגרה, כי לא הוא גובה אותה, ולא הוא חייב להחזירה אם שולמה אגרה ביתר."
כלומר, אגרת בית-המשפט הינה למעשה תשלום המופנה לקופת המדינה תמורת קבלת שירות משפטי בערכאותיה.

מושכלות ראשונים הם, כי על בעל דין היוזם הליך שיפוטי, חלה חובה ראשונית, לשלם בעדו אגרת משפט, כחלק מחובת האזרח לשלם למדינה עבור שירות משפטי הניתן על-ידה. תקנות האגרות קובעות, כי תשלום אגרה, מקום בו לא התקבל פטור לתשלומה או שתשלומה נדחה, מהווה תנאי לפתיחת ההליך[47].

רוב רובן של תביעות הייצוג הקבוצתיות מאופיינות בריבוי מעוניינים, שזהותם טרם ידועה לתובע. לאור זאת, לא ניתן לראות מעוניינים אלה, כמי שמקבלים שירות משפטי מהמדינה ועל-כן, אין מקום לחייב התובע לשלם אגרת בית-המשפט עבורם.

לאגרת בית-המשפט גם תפקיד נוסף. היא משמשת כמחסום ראשוני מפני תביעות מופרזות בסכומן או תביעות שווא[48]. מאחר וגם לנתבע אינטרס לבלימת תביעה מופרזת נגדו, ישקול בית-המשפט גם את עמדתו, בהחלטתו האם להעניק לתובע פטור מתשלום אגרה. על-אף חשיבותה הרבה של אגרת בית-משפט, רשאי בית-המשפט במקרים מסויימים לפטור בעל דין מתשלום האגרה. תקנות בית-המשפט (אגרות) מסמיכה את בית-המשפט לפטור תובע מתשלום האגרה כולה או חלקה. כמו-כן היא מאפשרת לתת פטור מתשלום אגרה עבור סעד מסויים בלבד. לצורך כך נדרש מבקש הפטור להוכיח שני תנאים מצטברים. האחד, ההליך מגלה עילת תביעה. השני, חוסר יכולת כלכלית לשאת באגרה[49].

גישתו של פרופ' ס' גולדשטיין, כפי שהובעה במאמריו[50] ואשר לפיה רצוי בעתיד כי תובע, בתביעה ייצוגית, ישלם אגרה בשיעור קבוע, בהתאם לאמור בתקנה 6 לתקנות האגרות וכדבריו:

"תקנות האגרות מכירות בסוג נוסף של תביעות שלעניין קביעת האגרות ותשלומן נקבע בהן הסדר מיוחד. כוונתנו לתקנה 6 שדנה בתביעות לפיצויים בגין נזקי גוף, שהסעד המבוקש בהן הוא אמנם פיצוי כספי, אך גובה הסכום אינו צריך להיקבע מראש. לפי תקנה 6(א) של תקנות האגרות יראו את הסעד המבוקש לנזקים בתביעת פיצויים בשל נזקי גוף כסעד בהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף במובן של תקנה 5. נקבע לכן, שעל התובע לשלם מראש את הסכום הקבוע... אולם לפי המשכה של תקנה 6, אם יחוייב הנתבע לשלם פיצויים לתובע 'יהיה על התובע לשלם את יתרת האגרה שהיתה מגיעה אילו שווי הסעד היה ניתן לביטוי בכסף לפי סכום הפיצויים שבו נתחייב הנתבע..."
ב- רע"א 7633/98[51] נדונה השאלה האם תובע ייצוגי חייב בתשלום האגרה על תביעת הקבוצה כולה, לפי שוויה, עם הגשת התובענה הייצוגית לאחר קבלת אישור בית-המשפט להגשתה.

בית-משפט המחוזי, קבע כי על המשיב לשלם אגרה רק על תביעתו האישית ועל-פי סכומה. באשר לתביעה של הקבוצה כולה קבע בית-המשפט המחוזי כדלקמן:

"במידה ותאושר עילת התביעה עוד בטרם החל הליך הוכחת נזקיהם האישיים של חברי הקבוצה, יפקידו הנתבעים באותו שלב בקופת בית-המשפט את האגרה החלה על הקבוצה. זאת על-פי שווי הסעד הנתבע על-ידי הקבוצה כולה."
בשל חשיבות הדברים נביא להלן את דברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בפרשת דיסקונט ישראל במלואם:

"2. התובענות הייצוגיות הן מוסד חדש יחסית בשיטתנו המשפטית ולא רק בשיטתנו אנו. יש בה מאפיינים שאינם תואמים קונספציות משפטיות מוכרות. השוני מתבטא הן בדין המהותי, הן בדין הדיוני והן בדיני הראיות ומתבטא, בין השאר, בצורך ברשות להגשת תביעה כזו; בעובדה שלא כל התובעים נמצאים בפני בית-המשפט; בייצוג "כפוי" של ציבור אנונימי בלתי-ידוע בהיקף ובזהות על-ידי תובע ועורך-דין בהם לא בחרו; בפיקוח צמוד של בית-משפט על ההליך כולו, ועוד. גם הסדרי ביצוע תשלום לכל אותו ציבור לאחר זכיה בדין, טרם הוסדרו בחוק או בפסיקה.
...
5. כאשר מדובר בהליך של קביעת אגרה, דחייתה או פטור ממנה, הצדדים הנכונים להתדיינות, הם התובע והמדינה, שכן, מדובר בתשלום לקופת המדינה עבור שרות שהיא מגישה לאזרח. עם זאת, ניתן מעמד לנתבע – בעל אינטרס מצומצם בנושא האגרה, שהוא, בלימת תביעה מופרזת נגדו או גרימת הקטנתה – להשמיע את עמדתו, אותה ישקול בית-המשפט בין יתר שיקוליו (ראו: רע"א 1944/96 שפירא נ' כהן, פ"ד נ(1) 253, 256). בענייננו, אין מדובר בהליך שעניינו תשלום אגרה או פטור ממנה, אלא בבקשת המבקשת למחוק את התביעה על-הסף מחמת אי-תשלום אגרה. בכך נוצר באופן מלאכותי מצב שבו הנתבע הופך לצד המרכזי בדיון על האגרה ותחת אשר האינטרס שלו באגרה לסכל את התביעה בעודנה באיבה על-ידי העמסה כספית על התובע שאולי לא יוכל לעמוד בה, יהיה שולי, הופך הוא לכאורה למרכזי, על-אף שהמעוניין הממשי והעיקרי הוא המדינה. עמדת המדינה בענייננו שונה בתכלית מזו של המבקשת. המדינה מוכנה להמתין לקבלת האגרה עד לסיום ההליך. היפוך התפקידים בגלל המסגרת הדיונית שבתחומיה מתברר נושא האגרה, אינו צריך להשפיע על העניין המהותי, מה עוד שבית-המשפט אישר את הגשת התביעה הייצוגית לאחר שעברה את כל מחסומי סעיף 54 לחוק, בין השאר את שכנוע בית-המשפט בסיכוייה הסבירים להצליח.
6. תשלום אגרה אינו ממין הנושאים שעל פיהם צריך להיחתך גורלה של התובענה הייצוגית. אין זה ראוי משום בחינה לחייב תובע ייצוגי שתביעתו האישית קטנה, לשלם אגרה בעד תביעת הקבוצה כולה, בסכומים גבוהים ביותר. חיוב כזה עלול להחניק תובענה ייצוגית בעודנה באיבה ולסכל את המטרה לשמה קיים מוסד זה. אם התובענה חסרת סיכוי, לא ייתן בית-המשפט רשות להגישה. אם ניתנה הרשות, אין להפילה על בסיס אי-תשלום אגרה מלאה בתחילת הדרך.
ואכן, בכמה חוקים בהם התאפשרה הגשת תובענות ייצוגיות, פטר המחוקק את התובע מתשלום אגרה (ראו, למשל: סעיף 35ז לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 16ז לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981; סעיף 46ז לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988). בכך הביע המחוקק עמדתו, כי מחמת חשיבותן של תביעות אלה, מוכנה המדינה לשאת בנטל הנופל עליה בניהול תביעות ייצוגיות שבית-המשפט מצאן ראויות לדיון.
7. כיצד ניישב מגמה זו עם הדין המצוי? על-אף הקושי לעשות כן, נראה לי כי ניתן הדבר להיעשות. בהתייחס למהות התובענה הייצוגית, אין לצאת מהנחה שהסעד המבוקש עבור הקבוצה, הוא הסעד שלפיו מחושבת האגרה. הרי בעת הגשת התביעה ועריכת חישוב האגרה אין התובע יודע מי מבין חברי הקבוצה יבקש לצאת מן התביעה (opt out). הסכום שננקב על ידו במקרה דנן הוא הסכום האופטימלי שיגיע אם כל חברי הקבוצה בעלי כל המניות יחשבו כחלק מהקבוצה ולא יבקשו לפרוש ממנה. בשלב זה אין יודעים בדרך-כלל מי יפרוש ומי יישאר. זאת ועוד, כאשר תתברר חבותם של הנתבעים ויגיע שלב הוכחת הנזק הפרטני, איש אינו יודע מי מהקבוצה יבוא להוכיח את נזקו וגם אם יעשה כן לא ידוע אם יבוא לממש את חלקו. מכאן, שהסכום שנקב בו התובע כתביעת הקבוצה איננו הסעד האמיתי המבוקש. הסעד האמיתי הוא הסכום שיתקבל לאחר שידעו מי מחברי הקבוצה זכה ובכמה. התובע אמנם העריך את סכום הנזק של חברי הקבוצה אלא שעם זאת טען בתביעתו שלא ניתן לקבוע את הנזק הכולל של כלל חברי הקבוצה (סעיפים 43-44 לכתב התובענה הייצוגית). כפילות זו משקפת את הבעייתיות שבתובענה הייצוגית גם בסוגיית הסעד הנתבע. נראה לי כי במצב הנוכחי ניתן לראות בתובענה הייצוגית, ככל שהיא מתייחסת לקבוצה בכללותה, הליך ששוויו בלתי-ניתן לביטוי בכסף, ומשניתן להפריד ולאבחן מבין פרטי הסעד הכללי המבוקש עבור המעוניינים, את שווי הסעד המבוקש על-ידי התובע הייצוגי עצמו, על התובע לשלם אגרה לפי שוויו של סעד זה.
8. אשר לתביעת הקבוצה, ניתן לאמץ את ההסדר שהציעה בא-כוח היועץ המשפטי. אלא שמאחר ושמענו כי הנושא עומד להיות מוסדר בחקיקה ומאחר ויתכן שחקיקה זו תחול על תובענות תלויות ועומדות, אין אני מוצאת להציע פיתרון לבעיה זו ולקבוע כבר היום את האופן בו תיקבע האגרה על תביעת הקבוצה או יחידיה.
נושא זה יטופל כאשר יינתן פסק-הדין בתובענה הייצוגית, לפי המצב שישרור אז בין בדבר חקיקה חדש ובין בהיעדרה.
9. אשר להסדר המצוי בחוק בדבר מימון אפשרי על-ידי רשות ניירות-ערך, לא ניתן לקבוע קורלציה בין החלטתה של הרשות על סמך נימוקים הנשקלים על ידה, להחלטתו של בית-המשפט. יכול ותביעה שאיננה נראית בעיני הרשות כמצדיקה את מימונה, תראה בעיני בית-המשפט כתביעה הראויה להישמע ותינתן הרשות להגשתה. לפיכך, אין בהסדר האמור כדי להשליך על שאלת תשלום האגרה עם הגשת התובענה לבית-המשפט.
10. חלקה האחר של ההחלטה אינו יכול לעמוד. אין בסיס נורמטיבי בדבר חקיקה כלשהו לחיוב הנתבע בתובענה ייצוגית להפקיד את האגרה על תביעת כל הקבוצה, עם הגשת התובענה. גם אם בסופו של דבר עלול הוא לשאת בתשלום האגרה בעקיפין, אם יזכה התובע והנתבע יחוייב בהוצאות, אין בסיס לחיובו בהפקדה מראש. לפיכך לא היה מקום להורות לנתבעים להפקיד את סכום האגרה בקרן, כפי שעשה בית-משפט קמא. גם באי-כוח המשיב לא השכילו להגן על קביעה זו מן הבחינה המשפטית והעלו טענות להצדקתה, בשפה רפה. דין חלק זה של ההחלטה, להתבטל.
11. אשר-על-כן, מציעה אני לאשר את אותו חלק מן ההחלטה בו נקבע כי המשיב ישלם אגרה לפי סכום תביעתו האישית ולבטל את אותו חלק של ההחלטה בו נקבע כי המבקשת תפקיד את סכום האגרה לפי סכום תביעת הקבוצה כולה, בקרן."
ב- בש"א 195/88, 198[52] נדונה בין היתר ערעורה של המדינה, על החלטת הרשם לקבל את השגת המשיבה לעניין האגרה.

כב' השופט הנשיא מ' שמגר קבע בעניין זה:

"גובה האגרה
5. תקנות בית-משפט (אגרות), התשל"ו-1976, החלות – כאמור – בעניין דנן, מבחינות, לעניין שומת האגרה, בין הליך שניתן לבטא את שווי הסעד המבוקש בו בכסף, לבין הליך שרואים את שוויו כבלתי-ניתן לביטוי בכסף.
תקנה 4(א) לתקנות האגרות מדגישה, כי:
'כל הליך שניתן לבטא את שווי הסעד המבוקש בו בכסף, תשולם עליו אגרה לפי שווי הסעד המבוקש ...'
ההבדל שבין הליך בו ניתן לבטא את שווי הסעד המבוקש בכסף, לבין הליך שאין שוויו בר-ביטוי כספי, ניכר בהוראות התוספת הראשונה לתקנות האגרות, המבחינה – לעניין חישוב גובה האגרה – בין סוגי ההליכים דלעיל.
ההליך דנן נמנה על אותם הליכים בהם לא ניתן לבטא ולהגדיר את שוויו של מלוא הסעד המבוקש בכסף. בעת שקרן הופר הגישה את תביעתה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, הדגישה, בכתב התביעה, כי מהות התביעה היא כספית, אך סכום התביעה, כלשונה, 'לא ניתן להערכה – עד 121, 892, 663 שקל חדש'. אין דופי בקביעה זו, מהטעם – אותו ציין אף השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי לפיו:
'חישוב סכומי התביעה בכתב התביעה אינו מתבסס על נתונים עובדתיים, אלא על נתונים סטטיסטיים; יתרות המשתנות בקצב לינארי. ממוצעים מתימטיים והנחות שונות.'
שווי לא מוגדר של הסעדים המבוקשים עשוי, אכן, לאפיין תובענה המוגשת על-ידי תובע בשם קבוצת מעוניינים, מאחר ולא תמיד ניתן למנות במדוייק את מספרם של אותם מעוניינים, ואף לא ניתן להצטייד בנתונים מדוייקים בדבר שיעור הסעד הכספי המתבקש בעניינו של כל מעוניין ...
משלא ניתן לדעת מהו השווי המדוייק של הסעדים, המבוקשים עבור המעוניינים בתביעה ייצוגית כעין זו, האם ראוי כי התובע ישלם אך אותה אגרה בשיעור קבוע וסופי, כמפורט בחלק ב' לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, או שמא שומה עליו לשלם האגרה לפי שווי הסעד כמבוקש עבורו-הוא, ובשיעור הקבוע בחלק א' לתוספת הראשונה הנ"ל.
דעתי כדעת הרשם הנכבד, כי על התובע לשלם – בנסיבות כמתואר לעיל – אגרה לפי שווי הסעד המבוקש לעצמו, וזאת, כמובן, בהנחה שאכן ניתן לבטא שווי זה בכסף. הטעם לכך הוא, כי משניתן להפריד ולאבחן מבין פרטי הסעד הכללי המבוקש עבור המעוניינים את שווי הסעד המבוקש על-ידי התובע לעצמו ולמענו, יהא זה אך מובן כי התובע ישלם אגרה לפי שוויו של סעד זה; האגרה משתלמת עבור תובענתו העצמאית, ולפי שווי הסעד, המשולם – כאמור – כנתח מוגדר מכלל סעד רחב ובלתי-מוגדר, המתבקש עבור מעוניינים אחרים.
אין בדברים אלו כדי להביע עמדה בשאלה אם התובענה אותה הגישה קרן הופר בבית-המשפט המחוזי, הינה – אכן – אותה התביעה הקבוצתית אשר בגינה יתאפשר – כאמור בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי – לתובע לייצג קבוצה גדולה של מעוניינים. כל שהובהר הוא, כי לעניין תביעה כעין זו שהגישה קרן הופר בערכאה קמא, כאשר רכיבים ניכרים של הסעד שהתבקש בתובענה זו אינם ניתנים לביטוי כספי מדוייק, מן הנכון כי התובע ישלם אגרה לפי שווי הסעד המבוקש על ידו, בעבורו.
בתובענה שהגישה קרן הופר בערכאה קמא לא ניתן היה לבטא את שוויים המדוייק של הסעדים המבוקשים עבור אלו שהוגדרו כמעוניינים. בערעור על החלטת הערכאה קמא – יש לאמץ את החלטת הרשם ולקבוע כי אגרת הערעור תחושב לפי תקנה 4(ב) לתקנות האגרות, העוסקת, כמובהר בהליך מוגדר של ערעור (על טיבה ומהותה, ראה: ב"ש 104/86 (ע"א 119/84) הנ"ל, בעמ' 479, 478), וזאת על בסיס שווי הסעד שהתבקש בבית-המשפט המחוזי על-ידי קרן הופר ואותה המשיבה מס' 5 דשם – ובצירוף הוצאות משפט שנפסקו לחובתן, שם.
אשר-על-כן החלטתי שלא לקבל את ערעורה של המדינה ב- בש"א 195/88, ביחס להחלטת הרשם בשאלת גובה האגרה."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 1252/93[53] קבע כב' השופט א' שטרוזמן:

"יב. אגרת בית-המשפט
כב' הנשיא שמגר קבע ב- בש"א 195/88, 198 מדינת ישראל נ' קרן הופר, עמותה, פ"ד מב(3) 32, שאין לחייב את התובע בתשלום אגרה עבור התובעים האחרים, שזהותם אינה ידועה, אלא 'אם ייפסק – בתום המשפט – סכום כספי עבורם בפסק-הדין שינתן, יחוייבו בהתאם. מלכתחילה ראוי היה להטיל את האגרה, אשר תשולם על-ידי התובע-הנציג בשיעור יחסי משווי הסעד הכספי שנפסק. משצלחה התביעה בידי התובע-הנציג יהא זה אך מובן, כי תוטל אגרת משפט בשיעור כדלעיל מאחר שניכר בעליל, כי המדינה סיפקה שרות משפטי שגם הניב תוצאה ממשית לזכות המעוניינים'. החלטה זו אימצה את החלטת הרשם שראה בתובע בעל דין יחיד בהליך החייב לשלם אגרה עבור תובענתו ועבור בקשתו לקבל מעמד של תובענה ייצוגית לתובענתו שלו.
לדעתי, עם כל הכבוד, בעת הגשת הבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית אין צורך בתשלום אגרת תובענה אלא אגרה עבור הבקשה. את האגרה עבור התובענה הייצוגית יש לשלם על-פי ערכה אחרי אישורה כתובענה ייצוגית במועד שיוקצב לכך על-ידי בית-המשפט. הטעם לכך הוא שבית-המשפט אמור לתת שרות משפטי לכל קבוצת התובעים ואין החיוב באגרה תלוי בתוצאות השרות המשפטי הזה, אם יניב הצלחה לאותה קבוצה אם לאו.
התובע, שבקש לנהל את התובענה הייצוגית, חייב גם בתשלום האגרה עבורה. והיה אם יזכה בתביעה והנתבעות תחוייבנה לשלם פיצוי לקבוצת התובעים יקבל התובע מהנתבעים את החזר האגרה. עידוד להגשת תובענות ייצוגיות איננו מחייב ויתור על האגרות עבורן אלא פסק זמן לתשלומן אחרי אישור התובענה הייצוגית וחלוף הזמן לקבלת הודעות להסתלקות מקבוצת התובעים.
הואיל ואינני מאשר את התובענה כתובענה ייצוגית אינני צריך לברר אם ניתן לאבחן את החלטת כב' הנשיא מהעניין הנדון בפני כך שאגרת התביעה תוטל על המבקשת.
התלבטתי בשאלה אם ראוי לחייב את המבקשת בתשלום מלוא האגרה המגיעה עבור תובענתה שלה ושל הקרנות אותן היא מנהלת והגעתי למסקנה שאין לחייבה באגרה אלא אם תבקש להמשיך בתובענתה למרות שלא הוכרה כתובענה ייצוגית. מסקנה זו מתחייבת ממהותה של התובענה הייצוגית שבאה, כאמור לעיל, לעודד את היחיד לתבוע ולהתמודד עם חברת ענק, בין היתר, כאשר תביעתו שלו בלבד היא קטנה שאינה מצדיקה את ההשקעה הכרוכה בניהול משפט כזה. לכן אין לחייב את התובע היחיד להגיש את תובענתו שלו ולשלם את האגרה עבורה כתנאי לדיון בבקשתו לאשור התובענה הייצוגית, אלא יש לראות בה בקשה לתובענה ייצוגית, שאינה מחוייבת באגרת תביעה. אם הבקשה נדחית – התובע איננו חייב להמשיך בתובענתו, שמלכתחילה לא התכוון להגישה כתובענה יחידה. ואכן סעיף 6 לתקנות ניירות ערך (סדרי דין לעניין תובענה ייצוגית), התשנ"ב-1991, קובע שאין בדחיית בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית כדי למנוע מהתובע להגיש תובענה אחרת בשמו הוא, כלומר הבקשה לאישור תובענה ייצוגית איננה כוללת בחובה את תובענת התובע כתובענה עצמאית וממילא אינה חייבת באגרת בית-משפט כל עוד לא הוגשה כתובענה ייצוגית.
יג. התוצאה
לא שוכנעתי בסיכויי הצלחתה של התובענה הייצוגית. על-כן אינני מאשר אותה.
הבקשה נדחית."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 16995/01[54] קבעה כב' השופטת אסתר חיות כדלקמן:

"5. למען שלמות התמונה, ולמעלה מן הצורך, אתייחס לשתי נקודות שהעלו המבקשים כתמיכה לגישתם.
אשר לטענת המבקשים, כי ההלכה שפסק בית-משפט העליון בעניין גובה האגרה בשלב הבקשה לאישור, משליכה גם על שאלת הסמכות העניינית.
כפי שכבר צויין, מצריך מוסד התביעות הייצוגיות התייחסות שונה הן במישור הדין המהותי והן במישור הדין הדיוני.
לעניין האגרה, קבע בית-משפט העליון את אשר קבע, בעיקר מתוך שיקול שבמדיניות, לפיו ראוי לעודד הגשת תביעות ייצוגיות ובסוברו כי חיוב התובע האישי, בתשלום אגרה בעד תביעת הקבוצה כולה, בסכומים גבוהים ביותר, כבר בשלב הבקשה, עלול להחניק את התובענה הייצוגית בעודנה באיבה ולסכל את המטרה לשמה קיים מוסד זה, וכדברי בית-המשפט העליון ב- רע"א 7633/98 הנ"ל:
'אם התובענה חסרת סיכוי, לא ייתן בית-המשפט רשות להגישה. אם ניתנה הרשות, אין להפילה על בסיס אי-תשלום אגרה מלאה בתחילת הדרך.'
שיקולים אלה, דבר אין להם עם סיווגה של התביעה מבחינת הסמכות העניינית ועל-כן, אין מקום להסיק מסקנות לעניין הסמכות מן ההלכה הנוגעת לתשלום האגרה."

[46] ע"א 155/75 פקיד השומה נ' יצחק להד, פ"ד כט(2) 505.
[47] עב' (נצ') 1352/06 קפלון ארקדי נ' המרכזים הקהילתים בנ"ע על-שם גורדון וברקוביץ בע"מ ואח', תק-עב 2007(1) 3938.
[48] ע"א (י-ם) 42/94 סיוון המאה העשרים ואחת בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי כו(2) 639.
[49] הדברים הובאו ב- בש"א (ת"א-יפו) 6943/01 קונטרק ליין נ' מפעלי ים המלח, תק-מח 2002(2) 2157.
[50] ס' גולדשטיין, משפטים י"א, עמ' 435, 436; ס' גולדשטיין, פיתוח שיטת תביעות-ייצוג-קבוצתיות כמגן לצרכנים, עמ' 78.
[51] רע"א 7633/98 דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות נ' משה שמש, תק-על 99(3) 886.
[52] בש"א 195/88, 198 מדינת ישראל נ' קרן הופר, עמותה, פ"ד מב(3) 32.
[53] ת"א (ת"א-יפו) 1252/93 אנליסט אי. אמ. נ' מדינת ישראל, תק-מח 94(2) 210.
[54] בש"א (ת"א-יפו) 16995/01 מועצת עיריית רמלה נ' חדד מאיר, תק-מח 2001(3) 10305.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תשלום אגרה בתביעה ייצוגית