אגרה והוצאות (סעיף 199 לחוק)

סעיף 199 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"199. אגרה והוצאות (תיקון: התשס"ה)
(א) בעת הגשת תביעה נגזרת, ישלם התובע רק חלק מאגרת בית-משפט בשיעור שקבע השר.
(ב) אישר בית-המשפט תביעה נגזרת תשיב החברה לתובע את האגרה ששילם ותשלם את יתרת אגרת בית-המשפט בשל התביעה הנגזרת באופן ובשיעור שקבע השר, ועל-אף האמור בכל דין אי תשלום יתרת אגרת בית-המשפט לא יעכב את הדיון בתביעה; בית-המשפט רשאי -
(2) להורות לחברה לשלם לתובע סכומים שיקבע לכיסוי הוצאותיו או להפקיד ערובה לתשלומם;
(3) להטיל על החברה להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע."

סעיף 199(א) לחוק החברות מקנה הקלות אפשריות בעניין חבות בהוצאות וערובה, ואולם הקלה זו מותנית בכך שהתביעה שהוגשה אושרה כתביעה נגזרת {ע"א 157/07 ציון כהן נ' פניאל החזקות בע"מ, תק-על 2007(1), 2397, 2398 (2007)}.

סעיף 199 לחוק החברות מתייחס לתשלום האגרה לאחר שאישר בית-המשפט את התביעה הנגזרת. רק לאחר אישור כאמור, רשאי בית-המשפט להורות על האופן והמועד לתשלום אגרת בית-המשפט, לרבות חלוקת תשלום האגרה בין התובע לבין החברה.

נעיר כי אין כל דרישה בחוק החברות כי האגרה תשולם עם הגשת הבקשה לפני שאושרה על-ידי בית-המשפט {בש"א (מחוזי ת"א) 23489/04 בוגנר איתי נ' צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, תק-מח 2006(2), 1800, 1825 (2006)}.

נחזור ונדגיש כי כל עוד לא אישר בית-המשפט את התביעה הנגזרת - אין כל מקום לדון בשאלת האגרה.

הפירוש שניתן לסעיף 199 לחוק החברות מתיישב עם תכלית החקיקה שלא לחסום את דרכו של בעל מניות שנפגע מפעולות נושאי משרה בחברה, כאשר לא אחת סכומה הגבוה של האגרה עלול לסכל הגשתה של תביעה הראויה להתברר, בעיקר כאשר מול בעל המניות הבודד ניצבים בעלי השליטה בחברה, הנהנים מיתרון כלכלי בשל גישתם לנכסי החברה {ע"א (מחוזי ת"א) 1285/05 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' בן יקר ניסים, תק-מח 2005(3), 9928, 9929 (2005); השווה גם ל- ע"א 324/88 ברבלק ואח' נ' שביט ואח', פ"ד מה(3), 563 (1991)}.

כלומר, לשון הוראת סעיף 199 לחוק ברורה לחלוטין: כל עוד לא אישר בית-המשפט את התביעה הנגזרת, במסגרת בקשה נפרדת שיש להגיש לשם אישורה, אין מקום לדון בשאלת האגרה {ראה להלן פסקי-דין התומכים בשעה זו: ת"א (ת"א) 1931/00, בש"א 11745/00 שטרית ואח' נ' אריסון השקעות בע"מ ואח', תק-מח 2002(3), 96 (2002); ת"א (ת"א) 1812/01, בש"א 1648/05 (טרם פורסם) ה"פ (ת"א) 812/04, בש"א 17854/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' בן יקר (טרם פורסם); ת"א (מחוזי ת"א) 1267/03 שלמה בורכוב נ' להבה חתמים בע"מ, תק-מח 2005(2), 12126, 12128 (2005). לדעה הפוכה ראה: ת"א (יר') 6335/04, בש"א 6108/04 שור נ' ארז טכנולוגיה פורנזית בע"מ, פדאור 04(15), 620 (2004); ת"א (יר') 6335/04, בש"א 6884/04 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2004(4), 2106 (2004)}.

ההיגיון העומד מאחורי הוראה זו ברור.

ראשית, כל עוד לא אושרה התביעה על-ידי בית-המשפט, אין כל מקום לחייב בתשלום אגרה.

שנית, כל עוד לא אושרה התובענה, לא ניתן לדעת על מי מן הצדדים ראוי וצודק להטיל את תשלום האגרה, והאם יש לחלק את התשלום בין התובע לנתבע.

בעיקרון, אם מאושרת התובענה, הרי שזו תובענה של החברה כנגד מנהליה או כנגד צד שלישי, ולכן גם אין הצדקה להטיל על מגיש הבקשה לשלם את האגרה.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2130-06 {בן ציון רבי נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, תק-מח 2010(3), 16817 (2010)} נפסק מפי כב' השופטת אסתר נחליאלי חיאט:

"1. בקשה לביטול דרישה לתשלום אגרה שנשלחה למבקש על-ידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות - היא הבקשה שלפני.

2. לטענת המבקש, הוא הגיש את התביעה ביום 11.9.06 כבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת (להלן: הבקשה).

ביום 12.3.08 הורה בית-המשפט המחוזי (במסגרת בש"א 2914/07) על מחיקת הבקשה על-הסף.

ערעור שהוגש על החלטת בית-המשפט המחוזי נדחה ביום 10.3.10 על-ידי בית-המשפט העליון.

3. לטענת המבקש, בעת הגשת הבקשה עדיין לא נכנסו לתוקפן תקנות בית-המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות), ועל-כן חלות על הבקשה תקנות בית-המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות הקודמות) ומשכך ובהתאם לפסיקה היה מגיש בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת פטור מתשלום אגרה במועד הגשת הבקשה. את טענותיו תמך המבקש בהחלטות בית-משפט זה כך ב- ת"א 1931/00 מיום 20.8.02 וכך בהחלטה מיום 22.5.05 ב- ת"א 1267/03 בהן נקבע, לטענתו, כי מגיש הבקשה לאישור תובענה כתביעה נגזרת פטור מתשלום אגרה כל עוד לא אושרה התביעה כתביעה נגזרת; המבקש גם תמך טענותיו בתקנה 23 לתקנות הקובעת כי על ההליכים שהיו תלויים ועומדים בעת כניסת התקנות לתוקף יחולו התקנות הקודמות.

4. בתגובתו לבקשה טען המשיב 1 כי "הכלל הגדול" לפי תקנה 2(א) לתקנות, הוא כי '...כל הליך המובא בשעריו של בית-המשפט מחוייב באגרה, והכול 'כשאין הוראה אחרת בכל דין' ' (סעיף 7 לתגובה).

לטענת המשיב יש לבחון את נושא הבקשה לפטור מאגרה לפי הרציונאל הקבוע בבסיס התקנות כי חיוב בתשלום אגרה מהווה בין היתר '...קשר בין השירות הניתן ובין החיוב של משלם האגרה...';

עוד לטענתו טרם כניסה לתוקף של תיקון מס' 3 לחוק החברות (להלן: תיקון מס' 3) נקבע בסעיף 199 לחוק החברות כי:

'אישר בית-המשפט תביעה נגזרת רשאי הוא -
(1). להורות על האופן והמועד לתשלום אגרת בית-המשפט, לרבות חלוקת תשלום האגרה בין התובע לבין החברה;
(2). להורות לחברה לשלם לתובע סכומים שיקבע לכיסוי הוצאותיו או להפקיד ערובה לתשלומם;
(3). להטיל על החברה או על התובע להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע.'

5. לטענת המשיב הפסיקה אינה אחידה בנושא הפרשנות שיש ליתן לסעיף 199 לחוק החברות טרם נכנס לתוקפו תיקון מס' 3; כך מהחלטות של בתי-המשפט עולה כי חלקם קבלו הטענה שחוק החברות מעניק פטור מתשלום אגרה בעת הגשת התובענה ובהחלטות אחרות נקבע כי אין הסעיף מעניק פטור בשלב הגשת הבקשה לאישור התובענה כתביעה נגזרת. המשיב תמך טענתו כי יש לחייב את המבקש בתשלום אגרה לאור החלטת בית-המשפט העליון שהתייחס לסוגיה בטרם תיקון מס' 3 (רע"א 1470/97 י.א.צ. השקעות ונכסים בע"מ נ' זלינגר, תק-על 97(2), 550 (1997)) שם קבע כי חוק החברות לא מעניק פטור מאגרה לפותח ההליך לאישור תובענה כנגזרת.

6. עוד מפנה המשיב לכך, כי תיקון מס' 3 (שנכנס לתוקף ביום 7.3.05 - א.נ.ח.) תיקן את סעיף 199 לחוק החברות, כשנוסחו עתה:

'(א) בעת הגשת תביעה נגזרת, ישלם התובע רק חלק מאגרת בית-משפט בשיעור שקבע השר.
(ב) אישר בית-המשפט תביעה נגזרת תשיב החברה לתובע את האגרה ששילם ותשלם את יתרת אגרה בית-המשפט בשל התביעה הנגזרת...'

ובהמשך גם ציין כי גם דברי ההסבר שנכתבו לעניין תיקון מס' 3 בקשר לסעיף 199 לחוק החברות תומכים בטענותיו והוא מבקש ללמוד מהאמור כי יש לשלם האגרה לבית-המשפט כבר בשלב הגשת הבקשה לאישור התובענה כנגזרת, ולא לאחר אישורה.

במקרה דנן, כך לטענת המשיב, הגיש המבקש את הבקשה ביום 11.9.06 - כשנה וחצי לאחר כניסה לתוקף של תיקון מס' 3, משכך לגישתו '...ערב הגשת התביעה הנגזרת והבקשה לאישורה, הוראת סעיף 199 הטילה חובת תשלום אגרה כבר בשלב הגשת התביעה הנגזרת. משכך הם פני הדברים, היה על המבקש לשלם את אגרת בית-המשפט כבר בשלב הגשת התביעה הנגזרת והבקשה לאישורה' (סעיף 16 לתגובה).

7. בתשובתו לתגובה חזר על עיקר טענותיו והוסיף את החלטת כב' השופטת דותן שניתנה לאחר תיקון מס' 3 (ע"א 1285/05, 1290/05 נצב"א נ' בן יקר, תק-מח 2005(3), 9928 (2005)) שאינה תומכת בפרשנות של המשיב לסעיף 199 לאחר תיקון מס' 3, אלא שלגישת המבקש עולה מההחלטה כי '...תיקון מס' 3 לחוק החברות לא שינה את המצב המשפטי ששרר ערב התיקון האמור בכל הקשור לסוגית תשלום האגרה. כאמור, לא היה מקום לתשלום האגרה מקום בו לא הוסדר העניין באופן מפורש במסגרת תקנות מתאימות' (סעיף 15 לתשובה).

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים - בבקשה, בתגובה ובתשובה, ראיתי לדחות את הבקשה.

8. אכן, בהחלטות השונות של בית-המשפט המחוזי בת"א נקבע כי כל עוד לא אושרה התביעה כתביעה נגזרת, לא חלה על מגיש הבקשה החובה לשלם אגרה, מהטעם שלא נמצאה דרישה בתקנות הקודמות ובסעיף 199 לחוק החברות בניסוחו טרם התיקון.

עם-זאת יודגש, כי מדובר בהחלטות של בית-המשפט המחוזי בתל אביב שאינן בבחינת 'הלכה מחייבת', משכך אין מניעה כי ערכאות אחרות ראו להגיע לתוצאה שונה, כך למשל החלטת כב' השופט שפירא מבית-המשפט המחוזי בירושלים, ב- בש"א (יר') 5044/04 שור נ' טכנולוגיה פורנזית בע"מ, תק-מח 2004(4), 4691 (3.12.04) שהתייחס בהחלטתו אף להחלטת כב' השופט ישעיה אך קבע בפירוש כי אין דעתו כדעת השופט ישעיה. לדעת כב' השופט שפירא ניתן למצוא בתקנה 4 לתקנות הקודמות דרישה לתשלום האגרה עם הגשת הבקשה לאישור התובענה כתביעה נגזרת, קרי, יש לשלם את האגרה עם פתיחת ההליך. לעניין זה ציין כב' השופט שפירא כי 'אילו התכוון המחוקק לשנות את הכלל בדבר תשלום אגרת משפט עם פתיחת ההליך, הרי היה עושה אחת משתיים: קובע מפורשות בסעיף 199 כי האגרה תשולם רק בתום ההליך... או שהיה מתקין את תקנות האגרות, ומוסיף לתקנה 14 גם תובע מסוג הנדון בתביעה נגזרת. חזקה על המחוקק שבעת שחוקק סעיף 199, היו תקנות האגרות לנגד עיניו' (סעיף 9 להחלטה).

כך ציין כב' השופט שפירא, כי לאור הרציונאל שבבסיס הרעיון לתשלום האגרה, '...יש למנוע את המצב בו יתנהל הליך, וייתכן כי יהיו עוד הליכי ביניים או סעדים זמניים, וכל זאת ללא תשלום אגרה כלל...' (שם).

לא רק שדברים אלה מקובלים עלי ועימם השימוש בכללי הפרשנות, הרי שיש לזכור כי החלטה זו והחלטות בית-המשפט המחוזי בת"א ניתנו לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 3 (ביום 7.3.05) שתיקן את סעיף 199 לחוק החברות, וביסס למעשה את הרציונאל כי ניהול הליכים בבית-משפט יעשה 'נגד תשלום עבור השירות'.

9. מכאן שדרך הפרשנות המתייחסת לתקופה עובר לתיקון מס' 3, בין שמדובר בהחלטת כב' השופט שפירא ובין שמדובר בהחלטות בית-המשפט המחוזי בתל אביב אינה רלוונטית לתקופה טרם תיקון מס' 3, וממילא מתייחסת לבקשות לאישור תובענה ייצוגית שהוגשו טרם התיקון.

לפיכך, את הבקשות לאישור תובענה כתביעה נגזרת שהוגשו לאחר תיקון מס' 3 יש לבחון לאור התיקון, כפי שיש לעשות בקשר להליך שלפני שנפתח, כאמור, ביום 11.9.06.

10. כפי שנאמר לעיל, תיקון מס' 3 שינה את נוסח סעיף 199 לחוק החברות, ונקבע בו במפורש כי כבר בעת הגשת התביעה הנגזרת, ישלם התובע חלק מאגרת בית-המשפט (בשיעור שיקבע השר). סעיף 199(ב) לחוק החברות אף מוסיף ומחדד, כי לאחר שאישר בית-המשפט את התביעה כתביעה נגזרת, '...תשיב החברה לתובע את האגרה ששילם ותשלם את יתרת אגרת בית-המשפט בשל התביעה הנגזרת...'.

מכאן שתיקון מס' 3 מבסס את חובת תשלום האגרה בעת פתיחת ההליך ומצביע על דרך יישום אופן תשלום האגרה, קרי, לחייב את מגיש הבקשה לאישור התובענה כתביעה נגזרת בתשלום חלק יחסי של האגרה כבר בעת פתיחת ההליך (בדרך שנפתח כל הליך בבית-המשפט) וככל שבית-המשפט יאשר את התביעה כתביעה נגזרת יהיה על החברה להשיב למבקש את החלק מהאגרה ששילם ותשלים את יתרת האגרה.

אציין כי נתתי דעתי להחלטה ב- ת"א (ת"א) 1267/03 בורכוב נ' להבה חתמים בע"מ, תק-מח 2005(2), 12126 (22.5.05) שניתנה לאחר תיקון מס' 3, במסגרתה שב כב' השופט בנימיני וקבע כי על-אף התיקון האמור '...עד היום טרם הותקנו תקנות הקובעות את שיעור האגרה שיש לשלם תובענה נגזרת. תיקון זה מחזק את מסקנתי לגבי הפרשנות הנכונה של סעיף 199 לחוק, משום שמשתמע ממנו בבירור שהכוונה הייתה לפטור את מגיש הבקשה מתשלום מלוא האגרה בטרם אושרה הגשת התובענה' (סעיף 4).

אלא שלטעמי בתיקון סעיף 199 לחוק החברות (שנעשה בתיקון מס' 3) מבהיר המחוקק את דעתו במפורש כי על מגיש הבקשה לאישור תובענה כתביעה נגזרת מוטלת החובה לשלם חלק יחסי של האגרה.

אני סבורה כי מסקנה זו עולה מהנוסח המפורש של סעיף 199 לחוק החברות.

אמנם, כפי שציין כב' השופט בנימיני, מתקין התקנות טרם קבע את שיעור האגרה, אולם לטעמי אין להסיק מכך כי ה"מחדל" של מתקין התקנות ירוקן מתוכן את סעיף 199 שנחקק בחקיקה הראשית בנוסח המפורש המחייב חיוב בתשלום אגרה.

אני אף סבורה כי הרציונאל שעומד בבסיס הדרישה לחייב בתשלום אגרה את מי שפותח בהליכים בבית-המשפט, אינו מתיישב עם מתן פטור מתשלום אגרה למגיש הבקשה לאישור תובענה כתביעה נגזרת בטרם אושרה, רק בשל העובדה כי טרם נקבע שיעור האגרה היחסי על-ידי השר.

לטעמי, פרשנות זו תביא לתוצאה בלתי-מתקבלת, לפיה מחד גיסא הורה המחוקק לחייב את מגיש הבקשה בתשלום אגרה בעת פתיחת ההליך ובטרם אישורו כתביעה נגזרת, ומאידך גיסא, ניתן למגיש הבקשה "פטור אוטומטי" מתשלום אגרה רק בגלל שטרם תוקנו תקנות.

בעניין זה אציין כי ניתן "ליישב" את היעדר ההוראות מצד מתקין התקנות ועד שיותקנו, בדרכים משפטיות שהחוק מקנה למשל להורות לרשם לקבוע שיעור אגרה בהתאם לחוק בתי-המשפט (סעיף 98), או כל דרך אחרת.

11. המבקש נסמך על ע"א 1290/05 בו קבעה כב' השופטת דותן כי 'גם התיקון בסעיף 199 מיום 17.3.05 (תיקון מס' 3)... אין בה כדי לשנות את המצב המשפטי ששרר ערב התיקון מאחר שכל עוד לא נקבע שיעור האגרה, אין לי אלא להסיק כי בשלב הראשוני של הדיון בבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת אין לחייב התובעים באגרה', אלא שלטעמי שונים הדברים עם חקיקת התיקון לחוק בו אמר המחוקק את דברו לעניין עצם דרישת החיוב ואני סבורה כי אין מקום להסיק שהשלב הראשוני של הדיון בבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת פוטר את המבקש מתשלום האגרה רק בשל כך שטרם נקבע שיעור האגרה על-ידי השר.

הגם שב- ע"א 1290/05 ציין בית-המשפט כי הפרשנות שנתן מתיישבת עם התכלית לפיה אין לחסום את דרכו של בעל מניות שנפגע מפעולות נושאי משרה בחברה מלפעול בשם החברה, אך מנגד, אין להתעלם כי הליך האגרה מונע הגשת בקשות סרק (לאישור כתביעה נגזרת).

גם בעניין זה מקובלים עלי דברי כב' השופט שפירא ב- בש"א 5044/04 לעיל כי אי-תשלום האגרה עם הגשת הבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת יביא לכך שהליך שלם יתנהל לרבות הליכי הביניים הנגזרים ממנו, מבלי שתשולם האגרה בגין התנהלותו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור עמדתו הברורה של המחוקק בתיקון מס' 3.

ברי כי אין צורך לשוב ולהידרש לסוגיה זו היום, לאחר שתוקנו תקנות האגרות, אולם יש לזכור כי עסקינן במקרה עליו חלות התקנות הקודמות, ועל-כן ראיתי להידרש לנושא זה בהרחבה.

12. כפי שציינתי לעיל המותבים שדנו בנושא אינם תמימי דעים בדרך הפרשנות של לשון סעיף 199 לחוק, ולא מצאתי החלטה מחייבת של בית-המשפט העליון.

אך אני סבורה כי ניתן ללמוד על גישת בית-המשפט העליון לסוגיה, הגם שבמשתמע, מהאמור בהחלטה מיום 12.10.09 ב- ע"א 781/09 בן יקר נ' נצבא חברה להתנחלות בע"מ, תק-על 2009 (4), 418 (2009). אמנם במקרה זה דן בית-המשפט העליון בנושא תשלום אגרה בהליך ערעור על החלטת בית-המשפט שלא לאשר תובענה כתביעה נגזרת, משכך שבית-המשפט לא דן דיון ישיר בסוגיה, אולם בית-המשפט העליון ציין כי נקודת המוצא היא שעצם הגשת הליך לבית-המשפט, טעון תשלום אגרה, והכלל הוא כי אין לפטור מאגרה, אלא בחוק או על פיו כפי שהפנה בית-המשפט העליון לסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה).

מכאן שבמקרה דנן, כאשר המחוקק הבהיר עמדתו המפורשת, לפיה יש לחייב את מגיש הבקשה לאישור התובענה כתביעה נגזרת באגרה, כבר במועד הגשתה (תיקון מס' 3), ממילא לא מצאתי כל "פטור" מפורש.

13. ובענייננו - אין חולק כי המבקש הגיש את הבקשה לאישור התובענה כתביעה נגזרת לאחר תיקון מס' 3; במקרה זה חלות ההוראות המתוקנות של סעיף 199 לחוק, וכפי שציינתי לעיל חובת המבקש לשאת בתשלום האגרה עם פתיחת ההליך.

לפיכך, ולאור התוצאה אליה הגעתי, איני מקבלת את הבקשה לביטול דרישת תשלום האגרה שנשלחה למבקש על-ידי המרכז לגביית קנסות ואגרות."

ב- ע"א 781/09 {ניסים בן יקר נ' נצבא חברה להתנחלות בע"מ, תק-על 2009(4), 418, 420 (2009)} קבע בית-המשפט:

"6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לפטור מאגרה להידחות.

אכן, המחוקק ומחוקק המשנה קבעו הסדרים מיוחדים לגבי תשלום אגרה מצד בעל מניות היוזם הליך של תביעה נגזרת. ההוראה המרכזית מצויה בסעיף 199 לחוק החברות, הקובע כדלהלן...

תקנות האגרות מוסיפות וקובעות את גובה האגרה שישלם יוזם ההליך, על-פי הפירוט שלהלן...

7. מוכנה אני להניח, לצורך הדיון שלפניי, כי להוראות דין אלה תחולה אקטיבית והן חלות על הערעור שבכותרת, הגם שההליכים בקשר לתביעה הנגזרת החלו טרם חקיקתם (השוו, רע"א 7028/00 אי.בי.אי. ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ, תק-על 2006(4), 4102 (14.12.06). מכל מקום, מעיון בהוראות הדין עולה כי הן עוסקות כולן בהגשת תביעה נגזרת בערכאה הדיונית. המערער לא הצביע על הסדר חקיקתי כלשהו, הקובע הסדר ספציפי בעניין תשלום אגרה בערעור על החלטה שלא לאשר תביעה נגזרת. במצב דברים זה חוזרים אנו לנקודת המוצא לפיה הגשת הליך לבית-משפט טעונה תשלום אגרה (תקנה 2 לתקנות אגרות), ולכלל לפיו אין לפטור מאגרה או להפחית מסכומה אלא בחוק או על פיו (סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה). מכאן שבהיעדר הסדר של פטור מאגרה או אגרה בשיעור מופחת, על יוזם ההליך הערעורי לשלם אגרה בשיעור האגרה בגין ערעור אזרחי רגיל על פסק-דין של בית-משפט מחוזי, הקבוע בפרט 27 לתוספת לתקנות.

8. למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם בהנחה שניתן לפרש את הוראות החוק כך ששיעור האגרה בגין ערעור על החלטה שלא לאשר תביעה נגזרת יהיה שונה משיעור האגרה בגין הגשת ערעור אזרחי רגיל, לא שוכנעתי כי קיימת לכך הצדקה עניינית. לטעמי, אין מקום להחיל את ההסדרים המיוחדים לעניין תשלום אגרה בערכאה הדיונית גם לעניין תשלום אגרה בשלב הערעור. ההסדר המיוחד בעניין אגרה בעת הגשת בקשה לתביעה נגזרת נועד להסיר חסמים כלכליים מהגשת תביעות נגזרות פוטנציאליות (ראו, יוסף גרוס חוק החברות החדש (מהדורה שביעית, 2007), 337; יחיאל בהט החוק החדש והדין (מהדורה עשירית, 2008), 6. אולם אין דין אגרה המשתלמת בהליך עיקרי כדין אגרה המשתלמת בערעור. האגרה בערעור היא אגרה בסכום קצוב ונמוך יחסית. בשונה מהאגרה המשולמת בערכאה הדיונית, היא אינה נגזרת מסכום התביעה, שעשוי להיות גבוה מאוד בתביעות נגזרות. אף דומה כי מדובר בסכום זניח ביחס לכלל עלויות ההתדיינות בתביעה נגזרת. לשם ההמחשה, האגרה בגין התביעה נשוא ערעור זה עמדה על כ- 5 מיליון ₪, בעוד האגרה בה מחויב הערעור, ככל ערעור אזרחי אחר, הינה 2,670 ₪ בלבד. יצוין כי סכום אחרון זה דומה, מבחינת סדר הגודל, לסכומים הנגבים מיוזם הליך של תביעה נגזרת. בעוד שחיובו של מגיש תביעה נגזרת לשלם את האגרה במלואה בערכאה הדיונית אכן עלול להרתיע תובעים פוטנציאליים ואף לעקר כליל את מכשיר התביעה הנגזרת, הרי שנוכח סכום האגרה הנמוך בהליכי הערעור, חששות אלה אינם תקפים לגבי הגשת ערעורים על החלטות בעניין תביעה נגזרת. מכאן שמתן פטור גורף על הליכי ערעור אינו מתחייב לשם קידום התכלית של מוסד התביעה הנגזרת.

9. הבדל נוסף בין ההליך בערכאה הדיונית לבין הליך הערעור טמון בכך שבשלב הערעור מצויים אנו לאחר הכרעה שיפוטית בדבר היעדר עילה לתביעה הנגזרת. כזכור, בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לתביעה נגזרת. בכך נותר המערער מחוץ לדלת אמותיה של התביעה הנגזרת. מבחינת הרציונל העומד בבסיס ההסדרים המיוחדים בעניין אגרה בתביעה נגזרת, שעיקרו הרצון להקל על מגיש הבקשה לתביעה נגזרת ולשחררו מעליות התביעה אשר הזוכה בפירותיה הוא החברה עצמה, רציונל זה אינו תקף באותה עוצמה כאשר מצויים אנו בשלב שלאחר הכרעה שיפוטית כי התביעה נעדרת עילה (השוו לעניין תובענה ייצוגית: בש"א 7643/96 זיתוני נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4), 10 (22.12.96); רע"א 3543/00 המועצה הישראלית לצרכנות נ' רשות שדות התעופה בישראל, תק-על 2000(3), 265 (1.8.00).

10. אכן, בשלב הערעור יוזם ההליך אינו ניצב באותה מדרגה בה הוא מצוי לפני בירור עניינו בערכאה הדיונית. הוא מצוי לאחר שהתקבל פסק-דין לחובתו. על רקע זה, למשל, מחויב כל מערער להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הצד השני, בשונה מן הדין החל בערכאה הדיונית. הדבר נובע מהתפיסה כי בשלב הערעור אין בעלי הדין ניצבים במדרגה שווה, אלא בעל הדין שזכה בדינו זכאי להגנה עודפת על האינטרס שלו כי תובטח יכולתו לגבות בקלות ובמהירות הוצאות העשויות להיפסק לזכותו בעקבות גרירתו להליך משפטי נוסף (ראו, בש"א 5385/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה (לא פורסם, 16.7.2009); בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי, (לא פורסם, 17.10.07); בש"א 9651/07 אבו רביעה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 6.2.08)).

11. הגישה הכללית לפיה לאחר הכרעה שיפוטית הדוחה את עמדת המערער, הוא מצוי בעמדה נחותה יותר בהשוואה למעמדו בערכאה הדיונית, ככל שעסקינן בחסמי הכניסה הכלכליים, עולה בקנה אחד עם התכליות המיוחדות של מסלול התביעה הנגזרת. כידוע, מסלול זה מגלם בתוכו איזון בין שיקולים סותרים (ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר, תק-על 2006(4), 4012 (14.12.06)). החיוב באגרה בשלב הערעור (בסכום שאינו גבוה) מבטא איזון ראוי בין הרצון לעודד את השימוש במכשיר של תביעה נגזרת לבין הרצון לבלום שימוש לרעה במכשיר זה. בהקשר זה יש לזכור כי הדרישה לשלם אגרה, ולו בסכום נמוך יחסית, מסייעת לבסס את רצינות ההליך. זאת מתוך הנחה שמי שנדרש לשלם אגרה עבור ניהול הליך משפטי שוקל היטב את הצורך בהליך, את סיכויי הצלחתו ואת התועלת שעשויה לצמוח לו מהצלחת ההליך. בכך מושגים גם יעילות וחסכון במשאבי הציבור, תוך הפניית משאבי השפיטה לאפיקים הנדרשים (השוו, ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(4), 721 (18.1.05); בשג"צ 3836/09 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר הבריאות, תק-על 2009(2), 1651 (7.5.09). נמצא, כי התכלית העומדת בבסיס מוסד התביעה הנגזרת אינה מחייבת פטור מאגרה בשלב הערעור, פטור שאינו קיים היום אף בשלב הגשת הבקשה לערכאת הדיון.
12. סיכומו-של-דבר, למערער לא עומד פטור סטטוטורי מתשלום אגרה. את הבקשה לפטור מאגרה יש לבחון, איפוא, על-פי הדרישות הקבועות בתקנה 14 לתקנות אגרות, שהינן היעדר יכולת לשלם אגרה והליך המגלה עילה. בחינת הבקשה בהתאם לאמות-מידה אלה מובילה למסקנה כי אין לפטור את המערער מתשלום אגרה. המערער לא הניח תשתית עובדתית על בסיסה ניתן לקבוע כי הוא נעדר יכולת לשלם את האגרה המתחייבת בגין הגשת ערעור אזרחי. הבקשה חסרה פירוט מלא של נכסיו של המערער, לרבות נכסים פיננסיים כגון שווי מניות נצבא שבבעלותו. כמו-כן, לא צורפו לבקשה מלוא האסמכתאות שהיו עשויות לשפוך אור על מצבו הכלכלי, כגון דפי חשבונות בנק וחשבונות שוטפים שעשויים ללמד על רמת חייו. בהקשר זה יש לציין כי המערער העמיד לעצמו ייצוג משפטי, מבלי שהסביר כיצד הוא מממן את עלויות הייצוג. משלא מתקיים התנאי הראשון, איני נדרשת לשאלה האם מדובר בהליך המגלה עילה.

הבקשה לפטור מאגרה נדחית איפוא. האגרה תשולם תוך עשרה ימים מהמצאת החלטה זו. המערער ישלם למשיבה 1, למשיבים 2 ולמדינה שכר-טרחת עורך-דין בסך 1,000 ₪ לכל אחד. הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד ההחלטה ועד מועד התשלום בפועל."

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 18773/08 {ריצ'ארד ניקל נ' סולו קומוניקציה מעבדות בע"מ, תק-מח 2008(4), 2745, 2747 (2008)} קבע בית-המשפט:

"... עיקר בקשתו של המבקש הוא כי תביעתו תוכר כתביעה נגזרת כבר בשלב זה לצורך הטלת תשלום האגרה על החברות.

בקשה זו אין באפשרותי לקבל.
השאלה האם תוכר התביעה כנגזרת אם לאו טרם הוכרעה והיא נתונה במחלוקת בין הצדדים במסגרת ההליך העיקרי. המבקש נמנע מלהגיש את תביעתו על דרך הגשת בקשה להכרתה כתביעה נגזרת, כבר בתחילת בירור התביעה, אלא הגיש תביעה להסרת קיפוח המיעוט, הנדונה ומתנהלת מזה חמש שנים. משכך, הרי שההכרעה האם זכאי הוא להגיש את תביעתו על דרך של תביעה נגזרת תעשה בסופו של ההליך העיקרי, במסגרת מתן פסק-הדין. לא ניתן להכריע בסוגיה זו, שהיא אחת מסלעי המחלוקת העיקריים בין הצדדים בתביעה העיקרית, בשלב זה, במסגרת בקשת הביניים דנן, אשר הוגשה על-ידי המבקש לצורך הטלת תשלום האגרה על המשיבים, בלבד.

אם רצה המבקש להימנע מתשלום האגרה או חלקה, מן הראוי היה שיעשה כן על דרך של הגשת בקשה לאישור התביעה הנגזרת כבר בתחילת ההליכים העיקריים ולא כעת - בסופם. טענתו כי רק כעת נוצר הצורך בכך - עת קבע בית-המשפט כי חלק מהסעד המבוקש על ידו בתביעה העיקרית הינו סעד כספי, וכי לפיכך עליו לשלם אגרה - דינה להידחות, שכן מעצם ניסוח כתב תביעתו ככזה הכולל סעד כספי, אמור היה המבקש לדעת כי יהא עליו לשלם אגרה.

המבקש מוסיף וטוען, כאמור לעיל, כי נוכח מצבן הכספי של החברות, לא תוכלנה אלה לשפותו בגין סכום האגרה היה ותוכר תביעתו כתביעה נגזרת וייקבע בסופו-של-יום כי נטל תשלום האגרה מוטל על החברות. אף טענה זו דינה להידחות, שכן כל עוד לא אושרה התביעה כתביעה נגזרת חל הכלל הרגיל, כי על התובע לשאת בנטל הוצאות תביעתו ובכלל זה בתשלום האגרה, עד להכרעה בטענותיו במסגרת פסק-הדין. לכן, בשלב זה אין אני רואה צורך לדון ביכולותיהן הכספיות של החברות.

לסיכום
הבקשה נדחית."

ב- בש"א (מחוזי יר') 5044/04 {אהוד שור נ' ארז טכנולוגיה פורנזית בע"מ, תק-מח 2004(4), 4691 (2004)} נפסק מפי כב' הרשם יוסף שפירא:

"5. הכלל הינו כי בפתיחת הליך יש לשלם את האגרה הקבועה בתקנות בהתאם למהות ההליך ו/או סכומו...

הרציונאל שביסוד תשלום האגרה
6. הרציונאל שבבסיס החיוב בתשלום אגרת תביעה מעוגן בשני אדנים:

א. מימון מתן השירות הניתן לבעל הדין, בערכאות (ראו ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט (2), 505 (1975); בש"א 195/88 מדינת ישראל נ' קרן הופר, פ"ד מב(3), 32 (1988)).

ב. מניעת ניצול לרעה של ההליך השיפוטי בדרך של הגשת תביעות סרק, מוגזמות או מנופחות (ראו המ' 502/59 בניין וביצוע נ' דוד קסתיאל, פ"ד יד 675 (1960))...

האם תקנות האגרות וסעיף 199 לחוק החברות יכולים לדור בכפיפה אחת?

9. ב"כ המבקש טוען, כי חוק החברות חוקק לאחר התקנת תקנות האגרות והוא קובע הוראה מיוחדת הגוברת על התקנות. בפרשת שטרית הנ"ל דן בית-המשפט המחוזי בת"א בבקשה לאישור תביעה נגזרת ובמסגרתה דן גם בבקשה לפטור מאגרה, ואביא את התייחסותו לנושא האגרה בשלמותה:
'אי-תשלום אגרה. טענה מקדמית נוספת בפי המשיבים, על פיה יש למחוק ו/או לדחות את בקשת המבקשים על-הסף בשל אי-תשלום אגרה עם פתיחת ההליך.'

טענה זו אין בה ממש.

סעיף 199(1) לחוק החברות מתייחס לתשלום האגרה לאחר שהבקשה לאישור התביעה הנגזרת התקבלה, אם התקבלה. אין כל התייחסות או דרישה בחוק הנ"ל לתשלום אגרה בד בבד עם הגשת הבקשה ולפני שהיא אושרה על-ידי בית-המשפט. דרישה כזו אינה קיימת גם בתקנות בית-המשפט (אגרות).

בנסיבות אלה ולאור אופיו של ההליך, ניתן להסיק על כוונתו של המחוקק או מחוקק המשנה להימנע מגביית אגרה בטרם אושרה התביעה כתביעה נגזרת. שלא כמו בקשה לאישור הגשת תביעה ייצוגית, המוגשת יחד עם התביעה האישית של התובע, שעבורה הוא משלם אגרה (אלא-אם-כן ניתן לכך פטור מפורש בחיקוק), אין לבקשה לתביעה נגזרת מעמד דומה, שכן בטרם האישור אין בפני בית-המשפט תובענה כלשהי. לא ניתן, אם כך, לחייב את המבקש בתשלום אגרה עבור 'תביעתו האישית', כמו במקרה של תובענה ייצוגית, שכן אין עדיין בפני בית-המשפט תביעה כזו.

בנסיבות אלה ולאור האמור לעיל, אין לחייב את המבקשים בתשלום אגרה עבור הגשת הבקשה לאישור תביעה נגזרת. אם וכאשר תתקבל הבקשה יפסוק בית-המשפט בשאלת האגרה על-פי האמור בסעיף 199(1) לחוק החברות".

אין דעתי כדעת כב' השופט המלומד נ' ישעיה. אנמק.

ראשית, אכן בסעיף 199(1) הנ"ל אין דרישה לשלם האגרה בד בבד עם הגשת הבקשה, אולם בתקנות האגרות יש ויש הוראה מפורשת, המצויה בתקנה 4 המובאת לעיל, דהיינו עם הבאתו או דרישתו הראשונה של ההליך. וראה להלן אופן הגשת בקשה לתביעה ייצוגית.

אילו התכוון המחוקק לשנות את הכלל בדבר תשלום אגרת משפט עם פתיחת ההליך, הרי היה עושה אחת משתיים: קובע מפורשת בסעיף 199 כי האגרה תשולם רק בתום ההליך, כפי שקבע בתקנה 14 דלעיל, או שהיה מתקן את תקנות האגרות, ומוסיף לתקנה 14 גם תובע מסוג הנדון בתביעה נגזרת. חזקה על המחוקק שבעת שחוקק סעיף 199, היו תקנות האגרות לנגד עיניו. לפיכך המסקנה המתבקשת הינה כי אין כאן הסדר חדש, אלא כוונת המחוקק הינה שלאחר אישור הבקשה ייתן בית-המשפט הוראות בעניין האגרה, דהיינו יחליט על מי היא חלה ואיך ישלמה. פועל יוצא מכך הוא שאם ייקבע כי החברה חייבת בתשלום האגרה, כי אז בסמכות בית-המשפט לשנות את החיוב מן המבקש אל החברה, דרך המסורה לשופט רק בעת מתן פסק-הדין, או-אז ייקבע כיצד ומתי תוחזר האגרה ששולמה, למשלמה.

יוצא, איפוא, כי סעיף 199(1) דן ביחסים שבין התובע לבין החברה ולא ביחסים שבין התובע לבין אוצר המדינה. קיומו של סעיף 200 לחוק הנ"ל מחזק את דעתי, ומלמד שעם מתן פסק-הדין בתביעה הנגזרת, יכול בית-המשפט לשוב ולקבוע כי הוצאות המשפט תחולנה על התובע.

לאור הרציונאל שבתשלום האגרה, כמפורט לעיל, יש למנוע את המצב בו יתנהל הליך, וייתכן כי יהיו עוד הליכי ביניים או סעדים זמניים, וכל זאת ללא תשלום אגרה כלל, שהרי בשלב מסויים, יכול המבקש שלא להגיש את התביעה הנגזרת, מטעמיו הוא. תוצאה זו אינה רצויה, ובוודאי עמדה לנגד עיני המחוקק.

כב' השופט ישעיה ער לתוצאה האבסורדית, ולפיכך מוסיף בשולי החלטתו כדלקמן:

'עם-זאת, מוצא אני לנכון להעיר כי מן הראוי שמתקין התקנות יקבע, במסגרת תקנות בית-המשפט (אגרות), שיעור אגרה ולו מינימאלי, שעל מגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת לשלם, על-מנת שלא ייווצר מצב אבסורדי שבגין הליך מעין זה יהיה פטור המבקש מתשלום אגרה כלשהי. אין לכך הצדקה והפטור אינו תואם את מדיניות מחוקק-המשנה, על פיה נקבעה אגרה, ולו מינימאלית, לגבי כל הליך המוגש לבית-המשפט.'

10. כך גם בהתנגשות בין תקנה 519 בדבר חיוב תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע, לבין סעיף 199(3) לחוק. נקבע לא אחת בפסיקה כי שתי ההוראות יכולות לדור בכפיפה אחת (אם כי באוביטר), והשיקולים הם אותם. (בש"א 6785/04, ת"א (ת"א) 2194/01 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ, תק-מח 2004(1), 7654 (2004).

הסדר זה היה קיים גם בסעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 שקבע, טרם בוטל על-ידי חוק החברות, כי מקום שהתובעת הינה חברה ניתן לחייבה בהפקדת ערובה להוצאות משפט. לא נקבע בפסיקה כלל, כי לאור הוראות חוק זה, לתקנה 519 לתקנות אין תחולה כשבחברות עסקינן (בש"א 4402/04, ת"א 1763 (יר') עזרא ליליאן נ' אידיאל חברה לבנין ולפיתוח בע"מ, תק-מח 2004(2), 1940 (2004), וההפניות שם).
אומנם סעיף 232 לא עסק בתביעה נגזרת, אולם מעצם קיומו לצד תקנה 519 ניתן ללמד כי גם אם יש הסדר מסויים לגבי חברות, עדיין תקנות סדר הדין והפסיקה שמתייחסת אליהן יכולים לדור בכפיפה אחת, וכך ניתן לפרש את סעיף 199.

יחד-עם-זאת, בפסק-הדין רע"א 2808/00 שופרסל נ' אורי ניב, פ"ד נד(2), 845 (2000), דנה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בסוגיית חיוב חברה בהפקדת ערובה וקובעת כי תקנה 519 חלה במקרה שכזה, ולעניין סעיף 199(3) לחוק נאמר שם:

'אשר לסעיף 199(3) לחוק החברות החדש - הוראה זו מסמיכה את בית-המשפט להטיל על חברה או על תובע להפקיד ערובת הוצאות, אלא שהיא חלה על תביעה נגזרת ולא על הליך כדוגמת זה אשר לפנינו.'

יש המתחבטים בסוגיה וסבורים שהפסיקה חלוקה בדעתה בשאלה זו:

"נראה כי הפסיקה עד כה חלוקה בדעתה בשאלה זו (ראו: כב' השופט ריבלין ב- רע"א 6066/00 אעדילי נ' סלקום ישראל בע"מ, תק-על 2001(2), 154 (2001), והשוו: כב' השופטת פרוקצ'יה ב- רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב ואח', פ"ד נד(2), 845 (2000), וכן ראו: בש"א 17581/00, ת"א (חי') 11296/97 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' חברת פסל בע"מ, תק-מח 2001(2), 6879 (2001))".

(בש"א 175331/03 (שלום ת"א) אחוזת פלדורובזקי בע"מ נ' החברה המרכזית לשקילה בע"מ (לא פורסם)).

אגרה בתביעה נגזרת
11. פסק-הדין העוסק ישירות בתביעה נגזרת ניתן על-ידי כב' השופט י' טירקל ב- רע"א 1470/97 י.א.צ. השקעות ונכסים בע"מ נ' יעקב זלינגר, תק-על 97(2), 550 (1997) (להלן: "פרשת י.א.צ."), טרם נחקק חוק החברות. בית-המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא טלגם) קבע בהחלטתו נשוא הבקשה לרשות ערעור כדלקמן:

'גורלו של תובע בתביעה נגזרת לא צריך להיות שונה מזה של כל תובע הטוען טענות שנראות מוצדקות - ואף-על-פי-כן עליו להיכבד ולשלם את האגרה.'

בהסתמכו על ע"א 324/88 הנס ברבלק נ' דבורה שביט, פ"ד מה(3), 569 (1991), קובע כב' השופט י' טירקל, בדונו ב- בר"ע על החלטת כב' סגן הנשיא טלגם:

"אינני רואה צורך לדון בשאלות אלה. פשיטא, שחובת תשלום אגרת בית-המשפט, לפי תקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: "תקנות האגרות") מוטלת, בדרך-כלל, על מגיש התובענה או ההליך, עם הגשה, אלא-אם-כן נקבע אחרת בתקנות האגרות או בדבק חקיקה אחר. (עיין בפסק-דינו של הנשיא מ' שמגר, בעניין סכום האגרה בתובענה ייצוגית שהוגשה לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ב- בש"א 195/88 מדינת ישראל נ' קרן הופר, עמותה, פ"ד מב(3), 32 (1988). כך, לדוגמה, נקבע בסעיף 35ז לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, כי 'תובענה ייצוגית תהיה פטורה מאגרת בית-המשפט' (הכוונה, כמובן, לתובענה ייצוגית המוגשת לפי אותו חוק). אין הוראת פטור כזאת לעניין תביעה נגזרת" (שם, סעיף 3).

במועד כתיבת החלטתו של כב' השופט י' טירקל, הייתה על סדר יומה של הכנסת הצעת חוק החברות, ובית-המשפט היה ער לכך, והתייחס לכך בהמשך החלטתו:

'לדעתי, אין בית-המשפט רשאי להעביר את חובת תשלום האגרה לבעל דין שהחובה לא הוטלה עליו מלכתחילה לפי תקנות האגרות. זהו תשלום המופנה לקופת המדינה תמורת קבלת שירות משפטי בערכאותיה ועל מקבל השירות - קרי, מגיש התביעה הנגזרת - לשלם עבורו (עיין בש"א 195/88 הנ"ל). אכן, לבית-המשפט שיקול-דעת 'להטיל במקרה ראוי את נטל ההוצאות על החברה, שלמענה ולטובתה הוגשה התביעה', אפילו נכשלה (ע"א 324/88 הנ"ל בעמוד 571), אך זאת בתום בירורה של התביעה הנגזרת ולא מלכתחילה. מאלף לציין כי לפי סעיף 242(1) להצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995 (הצעות חוק תשנ"ו, 75, 2), היה בית-המשפט שאישר תביעה נגזרת רשאי 'להורות על השיעור, האופן והמועד לתשלום האגרה, ולתת צו בדבר חלוקת תשלום האגרה בין התובע לחברה' (עיין בדברי ההסבר שם). גם בכך חיזוק לדעה שנושא זה מצריך התערבות של המחוקק ואין להסדירו על-ידי פסיקה.'

(ראו אירית חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש חלק א' (הוצאת אל-טק הפקות בע"מ, תל-אביב, 1999), 606).

יוצא, איפוא, שעל-מנת ליתן פטור לבקשה לאישור תביעה נגזרת, יש צורך בהוראת פטור מפורשת, ובאין הוראה כזו, חוזרים אנו למשבצת הראשונה והיא תקנה 2 לתקנות, לפיה לא יזקק בית-משפט להליך אלא-אם-כן שולמה בעדו האגרה, ובקשה לאישור תביעה נגזרת בכללה...
לאור האמור, אמנם פסק-דין של אותה ערכאה אינו מהווה תקדים מחייב, אם כי בהחלט ראוי הוא לתשומת לב, וכאמור דעתי שונה מדעת בית-המשפט בפרשת שטרית. סבור אני, כי החלטת בית-המשפט העליון בפרשת י.א.צ. הנ"ל, גם אם ניתנה טרם חקיקת חוק החברות, בהתייחס להוראה הנדונה בהצעת החוק, גוברת ובוחר אני ללכת בנתיבה.

פרשנות
12. יוצא, איפוא, שסעיף 199(1), בהיותו הוראת חוק מאוחרת יותר, אינו מפרש את תקנות האגרות, שכן אין זה תפקידו.

פרופ' א' ברק מציין:

'... חקיקה (מאוחרת או מוקדמת) אינה מפרשת חקיקה (קודמת או מאוחרת). חוק יכול לתקן חוק, ובכך לשנותו. חוק אינו מפרש חוק. הפרשנות היא פונקציה שיפוטית.'

ובהמשך:

'עם-זאת, היא מהווה נתון שיש בו כדי להשפיע על-פירושו של החוק הקודם. ודוק: כאשר המחוקק, בחוק מאוחר, מגדיר מונחים המופיעים בחוק קודם, אין לראות בכך פרשנות אותנטית.'
(א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, כרך שני (נבו, 1994), 52, 53, והערות השוליים שם).

הכלל הראשון בפרשנות החקיקה הינו הכלל הלשוני: משמעות שהלשון יכולה לשאת:
'לשון החקיקה נועדה להעביר מסר מהמחוקק לציבור. המחוקק השתמש בלשון המקובלת על הציבור, ושהציבור נזקק לה. על-כן יש להעניק לחקיקה את המשמעות המקובלת והרגילה.'
(ברק, שם, 82)

ובענייננו, מילת המפתח היא: "פטור"!

משמע, כשהמחוקק התכוון לקבוע שאין הציבור צריך לשלם אגרה עבור הליך מסויים, השתמש הוא במילה המובנת לציבור, דהיינו "פטור". כך בתקנות האגרות, כך בחוק הגנת הצרכן. לעומת-זאת, בסעיף 199 הנ"ל אין "פטור" בנמצא.

משמע, 'דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו', כדברי כב' השופט י' זוסמן ב- בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2), 477, 513 (1970). לפיכך, בבואנו לפרש הוראה שבחיקוק יש ליתן את הדעת לסביבה הנורמטיבית, היינו להקשר הדברים שבה הוא מצוי (בג"צ 6973/03 מרציאנו נ' שר האוצר, פ"ד נח(2), 270, 276 (2003)).

13. התוצאה, איפוא, היא שהבקשה נדחית. אשר לבקשות החלופיות, הרי שמקומן עם מתן ההחלטה בדבר אישור הגשת התביעה הנגזרת, על-פי סעיף 199 הנ"ל."

ב- בש"א (מחוזי חי') 7882/02 {א.ש. רהט הנדסה בע"מ נ' אחים עומר בניה בע"מ, תק-מח 2003(4), 2390, 2392 (2003)} קבע בית-המשפט:

"ג. אין בידי לקבל את טענות ב"כ התובעת על-כך שעל המטריה שבה עסקינן חלה הוראת סעיף 199(3) לחוק החברות. סעיף 199 דן במצב שבו אישר בית-המשפט תביעה נגזרת. הוראת סעיף 199(3) קובעת כי אם אישר בית-המשפט תביעה נגזרת הוא רשאי 'להטיל על החברה או על התובע להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע'.

בענייננו לא מדובר כלל בתביעה נגזרת ועל-כן אין מקום לטענות ב"כ התובעת בעניין זה. הואיל וסעיף 232 לפקודה בוטל הרי שהדין החל הוא הוראת תקנה 519 לתקנות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אגרה והוצאות (סעיף 199 לחוק)