על פרשנות חוזים - מבט לאחור, קריצה לעתיד

בשנים האחרונות יותר ויותר גורמים בקהילה המשפטית טוענים, בלהט, כי השינויים שהתרחשו במשפט הפרטי, ובייחוד בתחום דיני החוזים יצרו חוסר ודאות משפטית. אכן, תחום ההתערבות השיפוטית בחוזים ככלל, ובחוזים אחידים בפרט, הינו בעל חשיבות מכרעת בייחוד לעורכי-דין העוסקים בתחום הנדל"ן, מדי יום ביומו, בעיצובם של חוזים.

בספרו, מתמודד עו"ד אברהם ללום, היטב, עם ההיבטים השונים הנוגעים לפרשנות חוזים ופרשנות חוזה אחיד במסגרת עסקאות מקרקעין. בעשותו כן, לא פוסח עו"ד ללום, גם על הפסיקה העדכנית בנושא ועל החידושים במסגרת חוק החוזים האחידים.

בטוחני, כי ספרו של עו"ד ללום, יהווה כלי עזר חשוב לעושים במלאכה, ומכאן שלוחה אליו ברכתי.

***

תורת הפרשנות התכליתית מצויה במרכזו של השיח הציבורי מזה שנים מספר ולאחרונה זכתה אף לעניין מחודש בשל התיקון לסעיף 25 לחוק החוזים {חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011 (לעיל ולהלן: "התיקון לסעיף 25 לחוק החוזים" או "התיקון")}. על-פי תורת הפרשנות, יש לתת לטקסט משפטי את הפירוש המקיים בצורה הטובה ביותר את הנורמה הטבועה בו. נורמה זו, מושתתת על תכלית סובייקטיבית - היא רצון הצדדים שיצרו את הטקסט המשפטי ותכלית אובייקטיבית.

אין חולק, כי הבסיס התיאורטי של תורת הפרשנות התכליתית נטוע עמוק בקרקע. עם-זאת, הביטוי שניתן לתורת הפרשנות התכליתית במובן הפרקטי ראוי לחשיבה מחודשת בהתאם לרוח התקופה.

אכן, בבחינת הפרשנות הסובייקטיבית של הטקסט החוזי ניתן בהחלט לאמץ חלק מהעקרונות של תורת הפרשנות התכליתית. ואולם, נורמטיבית, לדעתי, אין כל מקום לפנות בפרשנות חוזה לבחינת התכלית האובייקטיבית במובנה הרחב - קרי, לרמות הפשטה גבוהות כמו עקרונות השיטה, למשל. הדבר משקף אקטיביזם שיפוטי שאין לו מקום במסגרת פרשנות חוזה.

לתכלית האובייקטיבית מספר רמות הפשטה, החל ברמת ההפשטה הנמוכה ביותר - אומד-דעתם המשוער של הצדדים על-פי מטרת החוזה (רמת הפשטה זו, אכנה בשם "ההיגיון המסחרי של החוזה") וכלה ברמות הפשטה גבוהות יותר - ערכי היסוד של השיטה (נהוג לראות בהקשר זה גם את הערכים של "סבירות" ו- "תום-לב").

עקרונות היסוד של השיטה צריכים למצוא את מקומם במסגרת העקרונות הכלליים הקוגנטיים שקבע המחוקק (כמו לדוגמה - תקנת הציבור) אשר בגבולות גזרתם יכול הסכם להתקיים. מעת שיעבור הסכם את הגבול שהתווה המחוקק - הרי שדינו בטלות, על כל המשתמע מכך.
ודוק: פרשנותו של טקסט משפטי צריכה להתחשב הן בתכלית הסובייקטיבית והן בתכלית האובייקטיבית {אהרן ברק "עקרונות כללים של המשפט בפרשנות המשפט" 1, 4 ספר ויסמן (תשס"ב) (להלן: "ברק"): "...אין טקסט המתפרש רק על-פי התכלית הסובייקטיבית, שהרי טקסט כזה לא יוכל להתפרש כאשר אין מידע על התכלית הסובייקטיבית. אין טקסט המתפרש רק על-פי התכלית האובייקטיבית, שכן תמיד חשוב לדעת מה רצו יוצרי הטקסט להשיג."}. עם-זאת, "בקביעת התכלית הסופית של חוזה יש להעניק - כמו בצוואה - משקל מכריע לתכלית הסובייקטיבית (כוונה)" {ברק, הערה 3 לעיל, בעמ' 6}. ברור לכל, כי פרשנות חוזה אינה כפרשנות צוואה ואינה כפרשנות חוק או חוקה. כפי שכותבת פרופ' שלו ב- "פרשנות חוק החוזים, משקל התכלית האובייקטיבית רב ממשקל התכלית הסובייקטיבית, בעוד שבפרשנות חוזה מעמד הבכורה ניתן לתכלית הסובייקטיבית" {גבריאלה שלו "פרשנות החוזה - תורת ברק" המשפט ח 675, 677 (תשס"ג) (להלן: "שלו, פרשנות החוזה")}.

על-כן, על דרך-הכלל, ראוי להיצמד לבחינת התכלית הסובייקטיבית של הסכם ואילו רק במקרים בהם לא ניתן ללמוד על תכליתו הסובייקטיבית של הסכם, ייתכן ויהיה מקום, מסויים, במסגרת הפרשנות האובייקטיבית, להכיר בערכים חיצוניים לחוזה בדמות ההיגיון המסחרי. עם-זאת, זהו קו הגבול. שכן, כאמור, "כעקרון-על" מיועדים דיני החוזים ליתן תוקף לרצון המשותף של הצדדים לחוזה ואין כל הצדקה - נורמטיבית - להכתיב לצדדים ערכים שמעולם לא רצו או הכירו בקיומם במסגרת יחסיהם החוזיים. בדרך זו, לא ירחק בית-המשפט מאומד-דעתם המקורי של הצדדים אשר מלכתחילה בחרו להתקשר במסגרת חוזה מסחרי.

בהקשר זה, לא יהיה מופרך להניח, כי מעת שבוחרים צדדים להתקשר בחוזה מסחרי מקבלים הם, במסגרת צפיות סבירה, את ההנחה שבחינת הסכם תעשה בהתאם ל"מנהג הסוחרים", כפי שכתב כב' השופט הנדל בפסק-הדין בעניין סהר חברה לתביעות בע"מ {רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פורסם בנבו (26.2.2012) (להלן: "עניין סהר חברה לתביעות בע"מ")}. בה בעת בחינת ההיגיון המסחרי של הסכם אינה מתיימרת לייחס מטרות זרות לחוזה.

לא למותר להזכיר, כי העיקרון לפיו בבחינת חוזה מסחרי ראוי להיצמד לתכלית האובייקטיבית כפי שהיא נלמדת מההיגיון המסחרי אינו עיקרון חדש. כך, למשל, כתב כב' השופט יצחק כהן בעניין קלדרון עוד בשנת 1976 {ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון, פ"ד ל(2), 191, 195 (1976) (להלן: "עניין קלדרון")}:

"חוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכלית המסחרית של העסקה, ועל בית-המשפט לתת לחוזה כזה תוקף המתקבל על הדעת, כפי שאנשי עסק היו עושים בנסיבות המקרה."

דוגמאות ליישומו של העיקרון בפסיקה מצויות לרוב. בעניין מילגרום {רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב(4), 145, 157-158 (1998) (להלן: "פסק-דין מילגרום נ' מרכז משען")} למשל, כתב בית-המשפט העליון, כי תכליתו האובייקטיבית של חוזה תקבע בהתאם ל"מהותה של העסקה, ועל-פי המטרה העסקית והכלכלית העומדת ביסודה. היא משקפת עקרונות של סבירות והיגיון. היא פרי ההיגיון הכלכלי, העסקי והמסחרי." ראו גם קביעתו של כב' השופט דנציגר בפרשת אנגלו סכסון {ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, תק-על 2008(1), 2205 (13.2.2008) (להלן: "פסק-דין אלי בלום נ' אנגלו סכסון") פסקה 45 לפסק-דינו של השופט דנציגר}:

"...העיקרון לפיו יש ליתן משקל מכריע ללשון ההסכם הברורה, מקבל משנה-תוקף שעה שלשון ההסכם מתיישבת עם ההיגיון המסחרי. בדומה, במקרה שבפני, מתן זכות ביטול גורפת לבעל הזיכיון בלבד בשעה שהמזכה רשאי לבטל את ההסכם רק בהתקיים מקרה מבין רשימה סגורה של מקרים, מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט. לפי היגיון זה בהסכמי זיכיון בעל הזיכיון עמל ומשקיע בפיתוח הזיכיון משך שנים רבות, בשעה שהמזכה נהנה מפירות ההשקעה האמורות. אשר-על-כן, מתן זכות ביטול גורפת למזכה, יפחית באופן משמעותי את תמריציו של בעל הזיכיון לפתחו ואף עלול לגרום להימנעות מרכישת הזיכיון עקב חשש מתמיד מביטולו."

הדיון המחודש בסוגיה של תורת הפרשנות התכליתית ככלל ופרשנות חוזים בפרט, שב לאחרונה לעמוד במרכז השיח המשפטי בקשר עם התיקון לסעיף 25 לחוק החוזים. בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין סהר חברה לתביעות בע"מ, בחן כב' השופט ריבלין האם יש בתיקון כדי לשנות מגישת הפרשנות כפי שנקבעה בפסק-דינו של הנשיא ברק בעניין אפרופים.

בפסק-דינו מסביר כב' השופט ריבלין, כי אף אם תכליתו של תיקון סעיף 25 לחוק החוזים היה, כפי שאמר ח"כ יריב לוין, לפרש חוזה כך שלשון הסכם היא "הדבר שיחייב ואין בלתו" {יוער כי, אף לשיטתו של בית-המשפט העליון "ברור כי כוונת המחוקק בתקנו את החוק, הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים", דברי המשנה לנשיא ריבלין בעניין סהר, פסקה 24 לפסק-הדין}, הרי שבפועל, נוסח החוק אינו מבטא זאת.
נעיר כי בעניין ד"ר בינר הצטרפה כב' השופטת נאור למסקנתו של כב' המשנה לנשיא כב' השופט ריבלין, כי למעשה אין בתיקון לסעיף 25 לחוק החוזים כדי לשנות מהמצב המשפטי הקיים בפרשנות חוזים {ע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר בינר, פורסם בנבו (27.3.2012), פסקה 12 לפסק-דינה של כב' השופטת נאור: "בבחינת למעלה מן הצורך אזכיר, כי לאחרונה פסק בית-משפט זה כי התיקון לסעיף 25 לחוק החוזים ממילא אימץ, למעשה, את הלכות אפרופים ומגדלי הירקות (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 28 לפסק-דינו של חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין, פורסם בנבו (26.2.2012))"}.

כך, למשל, ניתן לראות בשינוי אף חיזוק לגישה של אפרופים לפיה יש לתור אחר "אומד-דעת הצדדים "מתוך הסכם ומנסיבות העניין". על פניו, כפי שסבור פרופ' איל זמיר {איל זמיר "אפרופים עדיין כאן" עורך-הדין 98 (2011)}, הדגש בחוק המתוקן על הפניה לאומד-דעת הצדדים "מתיישב[ת] טוב עם תורת הפרשנות התכליתית".

על-אף האמור, נראה, איפוא, כי התיקון מהווה פשרה בין הגישות השונות. כפי שצויין לא אחת - בנוסח החדש יכול כל אחד מהצדדים למצוא את הבסיס העיוני לטיעוניו. אלו יאמרו שהתיקון ביטל את הלכת אפרופים ואלו יאמרו שחיזק אותה.

לגישתי, יש בתיקון לסעיף 25 לחוק החוזים רבותא משמעותית במספר מובנים: ראשית, התיקון מבטא אמירה ברורה (אף אם לא ניתן לה עיגון משפטי) כנגד אקטיביזם שיפוטי בדיני חוזים; שנית, התיקון מתווה עבורנו את הדרך לבחינת הטקסט החוזי, במקרים בהם לשון הסכם אינה ברורה. כפי שמציין כב' השופט הנדל בפרשת סהר חברה לתביעות בע"מ - לא כל החוזים אינם ברורים ו"ניתן להכיר בקיומן של מילים ברורות במסגרת חוזים בין צדדים" {עניין סהר, פסקה 5 לפסק-דינו של השופט הנדל}.

ברור, כי הנחה אחרת עלולה להיות הרת אסון במובנה המשפטי.

בנוסף, לגישתי, תורם התיקון לפיתוח תפיסה משפטית המבקשת לראות בפרשנות אובייקטיבית של חוזים מתווה פעולה פרשני אחרון. יפים ונכונים, דבריו של כב' השופט הנדל בהקשר זה {שם}:

"בדיני פרשנות חוזים... ייקבע הסטנדרט לאור המציאות המצויה, ולא זו הרצויה. הבדיקה שהוזכרה בדיני חוזים – התכלית האובייקטיבית של אנשים סבירים והוגנים – עלולה להרחיק את ההכרעה מהסוגיה אשר היא-היא העומדת לדיון. לכל היותר, הבדיקה הכללית רלוונטית רק לצורך בחינת אומד-דעת הצדדים. בדיקה כזו משולה לבחינת מנהג הסוחרים. מתיחת הבדיקה לממדים לא לה, אין בה לתרום לפתרון הספק העובדתי במידה וקיים, ואף עלולה היא להטעות."

להערכתי, קשה בשלב זה לשרטט במדוייק את השפעתו של תיקון סעיף 25 לחוק החוזים על התפתחות הפסיקה העתידית בתחום, כמו גם על המגזר העסקי. יהיה זה מעניין לבחון בעתיד כיצד יעשו בתי-המשפט שימוש בעקרונות שנקבעו בפסיקה החדשה בנושא. אני תקווה, כי שינוי ה"אווירה" יחזק את מעמדו של הסכם, תוך מתן בכורה ממשית ללשונו ולמשמעות שנתנו לו הצדדים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

על פרשנות חוזים - מבט לאחור, קריצה לעתיד