botox
הספריה המשפטית
דיני אימוץ ופונדקאות

הפרקים שבספר:

דת המאומץ (סעיף 5 לחוק)

ב- אמ"צ (חי') 31614-12-12 {קטינה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.02.13)} בית-המשפט קיבל את בקשת היועץ המשפטי לממשלה להמיר את דתה של קטינה חסרת דת, לדת היהודית על-פי סעיף 13א(ג) לחוק הכשרות המשפטית.

דובר בקטינה כבת 6, אשר שהתה למעלה מ- 5 שנים במשפחת אומנה יהודית חרדית, אשר יועדה לאמצה.

במציאות זו שהוכתבה על-ידי שרותי הרווחה לא נותר לבית-המשפט אלא להיעתר לבקשה בבחינת הרע במיעוטו; ההחלטה האם לאשר המרת דת של קטין מאומץ, צריכה להיבחן על-ידי בית-המשפט ולא כאשר בית-המשפט ניצב במצב מוגמר, בו זהותו של קטין המיועד לאימוץ, הוטבעה בו.

ראוי, כי במקרים בהם לא הצליח שירות למען הילד למצוא משפחת אומנה המאמצת אחר דתו ומוצאו של קטין, כי כבר אז יפנה השירות למען הילד, באמצעות בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, לבית-המשפט ויבקש הנחיות.

במצב זה יהיה בידי בית-המשפט לבחון "בזמן אמת" את טובת הקטין ולדאוג, כי גם בראיה לטווח הארוך, תישמר זכותו של קטין לזהות ולהתפתחות.

סעיף 13א(א) לחוק הכשרות המשפטית מבטא את איזון האינטרסים בין הילד להוריו בהמרת דת ומהפסיקה {ע"א 2266/93 פלוני, קטין נ' פלוני, פ"ד מט(1), 221, 258 (1995)}.

בעניינו של קטין קבע המחוקק, כי על בית-המשפט לבחון את המרת דתו של קטין, ואין היא נתונה לאוטונומיה ההורית, ובהמרת דתו של מאומץ, נדרש בית-המשפט להפעיל את סמכותו בזהירות וברגישות ולהפעיל את מנגנון הפיקוח והבקרה שבעתיים.

המחוקק ייחס חשיבות רבה לשמירת זהותו הדתית של קטין המיועד לאימוץ, כאשר הבהיר כי אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ {סעיף 5 לחוק האימוץ}.

המחוקק קבע כתנאי בל-יעבור לצורך אימוץ, את "שוויון הדתות" בין המאמץ לבין המאומץ. והפסיקה הדגישה וחידדה את החשיבות בשמירת השייכות והזהות האישית אצל מאומצים.

בשל הרגישות וחשיבותה של ההכרעה להמרת דת של מאומץ, החלטה המשפיעה על זהותו והווייתו של המאומץ, להווה ולעתיד, בית-המשפט מצביע על הקשיים בהמרת דת של קטין המיועד לאימוץ, שאינם ייחודיים לבקשה זו ולקטינה קונקרטית זו ועניינם בכך שבקשה להמרת דת מוגשת כאשר נוצרו עובדות בשטח, עובדות שהוכתבו על-ידי השירות למען הילד ובנסיבות המאלצות את בית-המשפט להכריע, כאשר לא ניצבת בפני הקטין ו/או בית-המשפט כל חלופה אחרת, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טובת המאומץ ושמירה על זכויותיו.

ראוי, כי במקרים בהם לא הצליח שירות למען הילד למצוא משפחת אומנה המאמצת אחר דתו ומוצאו של קטין, כי כבר אז יפנה השירות למען הילד, באמצעות בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, לבית-המשפט ויבקש הנחיות מבית-המשפט.

במצב זה יהיה בידי בית-המשפט לבחון "בזמן אמת" את טובת הקטין ולדאוג, כי גם בראיה לטווח הארוך, תישמר זכותו של קטין לזהות ולהתפתחות.

על בית-המשפט לבחון, "בזמן אמת", האם השירות למען הילד בחן את מלוא האפשרויות הקיימות, בטרם הושם קטין אצל משפחה אומנת, שלא תואמת את דתו של הקטין, האם נעשו אמצעים סבירים למצוא לקטין/למאומץ משפחה המיועדת לאמצו מאותה דת.

בית-המשפט קבע כי הפיקוח צריך שייעשה על-ידי בית-המשפט ועל השירות למען הילד, שפועל, לא אחת, מתוך אילוצים של "היצע וביקוש" ועל-פי ראייתם של עובדים סוציאלים לחוק האימוץ.

בשל החשיבות הרת-הגורל בתיקי אימוץ, על בית-המשפט להדק את הפיקוח על פעולתם של עובדים סוציאלים לחוק האימוץ, וזאת למען ובעבור המאומץ. הפיקוח של בית-המשפט צריך שיהיה ברמה המהותית ולא ברמה הרטורית.

יוזכר כי בית-המשפט הוא המופקד לבחון את טובת קטין מאומץ והוא בלבד. בית-המשפט הוא אביהם של יתומים - מבחינת סמכות ההכרעה הסופית בדבר גורלם.

בית-המשפט קבע כי ראוי שהמחוקק יחייב את בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה להמרת דת של קטין או בקשה למתן הוראות, סמוך למועד בו הושם קטין אצל משפחת אומנה שדתה אינה זהה לדת הקטין באופן שהמועד להגשת הבקשה לא יהיה על-פי שיקול-דעתו הבלעדי של בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה.

ראוי גם כי בקשה להמרת דת לא תהיה במעמד צד אחד בלבד, אלא לאחר שמונה אפוטרופוס לדין לקטין, והמדינה תייצג את האינטרס של כלל הציבור ולא רק את עמדתו של השירות למען הילד וכי תיערך חשיבה רוחבית בסוגיה זו.

בעניין הנדון, בית-המשפט קבע כי הקטינה אשר הינה כבת 6, פיתחה זהות יהודית חרדית, נקשרה להוריה האומנים, המנהלים אורח חיים דתי חרדי, הסתמכה והזדהתה במשך 5 שנים ומעלה עם אורח חיים זה ועם המשפחה יהודית-חרדית, המיועדת לאמצה.

במציאות זו, שהוכתבה על-ידי השירות למען הילד, ציר הזמן בו נתונה הקטינה, אורח החיים הדתי שאימצה לעצמה כחלק מזהותה, לא נותר לבית-המשפט אלא להיעתר לבקשה בבחינת הרע במיעוטו, וזאת בשל היעדר כל חלופה אחרת לעת הזו.

אשר-על-כן, בית-המשפט התיר את המרת דתה של הקטינה לדת היהודית, וזאת על-מנת שלא לחשוף הקטינה לקשיים נוספים ולעקרה מהמשפחה המיועדת לאמצה, המהווים עבורה עוגן בטוח.

ב- בג"צ 243/88 {רוסלידה קונסלוס נ' שמחה תורג'מן, פ"ד מה(2), 626 (1991)} נאמר על-ידי כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון:

"בדברים האמורים מתייחס ד"ר טייכמן, בין-היתר, לאפשרות של משברים בעניין נושא השייכות והזהות האישית שילד מאומץ עובר עם היוודע לו דבר האימוץ...

חשש זה למשבר בעתיד על רקע השייכות והזהות האישית גדול וקשה הוא במיוחד לרגל העובדה שהעותרת היא בת הדת הקתולית, הקטינה נולדה לדת זו ואף היא קתולית. כאמור לעיל, המשיבים גיירו את הקטינה, ומובן מאליו שהיא תגדל כיהודיה בישראל. אין צורך להכביר מילים כי דבר זה יכול שיביא, במשך הזמן, למשבר זהות חמור וקשה, משתתבגר וייוודע לה שהוריה קתוליים הם וכי היא עצמה נולדה כקתולית.

זאת אף זאת, בעיית זהותה הדתית של הקטינה מהווה גורם חשוב בסבך הסבוך של המקרה שלפנינו, הן מבחינת דיני ההלכה והן לפי החוק של מערכת משפטנו."
תיקי אימוץ, הינם קודש הקודשים של דיני נפשות - בלשונו של כב' המשנה לנשיא מ' חשין {דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1), 48, 87 (1995)}.

בשל הרגישות וחשיבותה של ההכרעה להמרת דת של מאומץ, החלטה המשפיעה על זהותו והווייתו של המאומץ, להווה ולעתיד, ישנה חובה להרחיב כי הבקשה להמרת דת מוגשת כאשר נוצרו עובדות בשטח, עובדות שהוכתבו על-ידי השירות למען הילד ובנסיבות המאלצות את בית-המשפט להכריע, כאשר לא ניצבת בפני הקטין ו/או בית-המשפט כל חלופה אחרת, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טובת המאומץ ושמירה על זכויותיו.