botox
הספריה המשפטית
דיני אימוץ ופונדקאות

הפרקים שבספר:

מסירת הילד לאימוץ (סעיף 12 לחוק)

1. כללי
ב- אמ"צ (ב"ש) 37/15 {בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, תק-מש 2015(4), 163 (2015)} ציין בית-המשפט כי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ לפני התיקון, קבע שני תנאים מצטברים למסירת ילד למשפחה המתכוונת לאמצו בטרם הוכרז כבר-אימוץ והם, כאשר המקרה אינו סובל דיחוי, וכאשר הנסיבות מחייבות.

בעבר סעיף 12(ג) לחוק האימוץ צמצם את אפשרות השימוש בסעיף זה לתנאים מיוחדים וזאת כדי לא להקדים מסירה לאימוץ קודם הכרזת הקטין כבר-אימוץ וכדי לא להכנס למצבים שלעיתים אינם עוד הפיכים.

סעיף 12(ג) לחוק האימוץ המתוקן החליף את שני התנאים בדבר "מקרה שאינו סובל דיחוי והנסיבות מחייבות זאת" בתנאי אחד אחר, וכלשונו של הסעיף: "שהדבר מוצדק כדי למנוע נזק לילד".

עוד יצויין כי גם סעיף 12(ג) נוקט בלשון "רשאי" {בדומה לסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ}.

הליך מכוח סעיף 12(ג) לחוק האימוץ מובנה משני שלבים, כאשר השלב הראשון הוא בדיקת קיומה של העילה לצורך העברת הקטין למשפחה המתכוונת לאמצו בבחינת "שהדבר מוצדק כדי למנוע נזק לילד", והשלב השני הוא הפעלת שיקול-הדעת {לאחר שהוברר כי מתקיימת העילה} האם להעביר את הקטין למשפחה המתכוונת לאמצו.

יצויין כי גם אם תוכח קיומה של העילה באופן שבו יתברר שהדבר מוצדק כדי למנוע נזק לילד הרי שעדיין, וכלשונו של סעיף 12 לחוק האימוץ, יש להפעיל את שיקול-הדעת בטרם יינקט הצעד של העברת הקטין למשפחה אשר מבקשת לאמצו.

בית-המשפט סבר כי יש לפרש את סעיף 12(ג) לחוק האימוץ גם לאחר תיקונו באופן שהשימוש בו יהווה שימוש חריג ופרשנות זו תואמת להבנת בית-המשפט את רוח חוק האימוץ ואת החלוקה לשני שלבים הקבועה בחוק האימוץ.

בית-המשפט סבר כי גם לאחר התיקון על בית-המשפט להיזהר שלא להיחפז ולאשר את הפעולה המבוקשת מכוח סעיף 12(ג) לחוק האימוץ וזאת כדי לא להקדים מסירה לאימוץ קודם הכרזת הקטין כבר-אימוץ, כדי לא להכנס למצב שלעיתים הינו בלתי-הפיך, וכדי שלא לפגוע בחלוקה הברורה בין שני השלבים הקבועים בחוק האימוץ.

השימוש בסעיף 12(ג) לחוק האימוץ צריך להיעשות במסורה, בזהירות וכחריג, ורק באותו מקרה שנסיבותיו הספציפיות מחיבות זאת כדי למנוע נזק לקטין.

2. ניתן למסור ילד למשפחה המתכוונת לאמצו בטרם הוכרז כבר-אימוץ בתנאי שהעניין מוצדק כדי למנוע נזק לילד
ב- אמ"צ (ב"ש) 37/15 {בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.10.15)} דובר בעתירת בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לקבלת אישור מבית-המשפט למסירת קטין למשפחה המבקשת לאמצו וזאת מכוח סעיף 12(ג) לחוק האימוץ וזאת עוד בטרם הוכרז הקטין כבר-אימוץ.

דובר בקטין יליד שנת 2012, בעל צרכים מיוחדים, הנמצא כשנתיים בבית משפחת אומנה. משפחת האומנה ביקשה לסיים את שירות האומנה. לקטין אין אב רשום ואיש לא פנה לשירותי הרווחה וטען כי הוא אבי הקטין. אימו של הקטין התנגדה לבקשה בנימוק שהיא "לא מוכנה שיטלטלו את הילד".
בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את העתירה מאחר וכפי שידוע, חוק אימוץ הילדים יצר הסדר של חלוקת הליך האימוץ לשני שלבים נפרדים: שלב ההכרזה כבר-אימוץ ושלב מתן צו האימוץ.

סעיף 12(ג) לחוק האימוץ המתוקן, מאפשר למסור ילד למשפחה המתכוונת לאמצו בטרם הוכרז כבר-אימוץ בתנאי: "שהדבר מוצדק כדי למנוע נזק לילד".

לעמדת בית-המשפט, כפי שפסק בעבר, אין מניעה לדון בתובענה מכוח סעיף 12(ג) לחוק האימוץ וזאת עוד בטרם הוגשה תובענה להכרזת הקטין כבר-אימוץ, ובלבד שקיימת התחייבות של המדינה לפתוח תוך זמן קצר בהליכים לקראת אימוצו של הקטין ובלבד שמדובר בצורך דחוף או במקרה חירום. במקרה הנדון לעיל, התחייבה המדינה להגיש תובענה מתאימה להכרזת הקטין כבר-אימוץ וזאת תוך 30 ימים.

עוד סבר בית-המשפט כי הליך מכוח סעיף 12(ג) לחוק האימוץ מובנה משני שלבים, כאשר השלב הראשון הוא בדיקת קיומה של העילה לצורך העברת הקטין למשפחה המתכוונת לאמצו בבחינת הצדקה כדי למנוע נזק לילד, והשלב השני הוא הפעלת שיקול-הדעת {לאחר שהוברר כי מתקיימת העילה} האם להעביר את הקטין למשפחה המתכוונת לאמצו.

מכל מקום, לעמדת בית-המשפט, השימוש בסעיף זה צריך להיעשות במסורה, בזהירות וכחריג, ורק באותו מקרה שנסיבותיו הספציפיות מחייבות זאת כדי למנוע נזק לקטין.

לעמדת בית-המשפט, המקרה הנדון לעיל הינו מקרה חריג המצדיק שימוש בסעיף 12(ג) לחוק האימוץ מהנימוקים המצטברים הבאים: למשפחת אומנה מכוח סעיף 12(ג) לחוק האימוץ יתרון יחסי על פני משפחת אומנה "רגילה" וזאת בכל הקשור ליכולתה להעניק לקטין רציפות ויציבות פיזית ורגשית.

יתרון יחסי זה, מקבל משנה-תוקף עת מדובר בקטין עם קשיים התפתחותיים, כפי שקיים בעניין הנדון לעיל.

בנוסף, משפחת האומנה במקרה הנדון לעיל, ביקשה להפסיק לשמש כמשפחת אומנה לקטין, נוכח צרכיו.

באת-כוח, המשיבה לא הציגה כל "אופק" בטווח הנראה לעין לגידול הקטין, ובית-המשפט שוכנע כי אין גם חשש שמא מעברו של הקטין למשפחה המבקשת לאמצו ישפיע על הקשר שבין המשיבה לבין הקטין ועל הסדרי המפגשים ביניהם.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי בנסיבות אלו, מעברו של הקטין למשפחה המבקשת לאמצו יאפשר מצד אחד רציפות פיזית ורגשית {הדרושה לכל ילד ועל-אחת-כמה-וכמה לקטין הספציפי שבנדון, נוכח הקשיים בהתפתחותו ונוכח המעברים שנאלץ לעבור עד כה}, ומצד שני הינו בר-השבה, ככל שהקטין לא יוכרז כבר-אימוץ.

3. האם ניתן להקנות מעמד של הורה מכוח הסכמה בין פרטים?
ב- תמ"ש (ב"ש) 50399-12-12 {א. מ.י נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.13)} המדינה התנגדה מכל וכל למתן צו הקובע כי התובעת היא אמה של הקטינה.

המדינה טענה כי בהתאם לדין הישראלי ההורות בישראל נקנית ונרכשת באחת משלוש דרכים: הורות ביולוגית, הורות משפטית מכוח צו-אימוץ או הורות משפטית מכוח צו הורות לפי חוק הסכמים לנשיאת עוברים.

המדינה טענה כי לחוק הסכמים לנשיאת עוברים אין תחולה על המקרה, אך יש לשאוב ממנו עקרונות מנחים ביחס לאינטרסים ולזכויות עליהם יש להגן במסגרת ההליך.

פלונית טענה כי ההליך שבסופו באה לעולם הקטינה הוא הליך פונדקאות. ההליך משלב תרומה כפולה - של זרע וביצית - שהוחדרו לרחמה של פונדקאית, והוא מסווג כהליך פונדקאות.

ההליך נעשה בהתאם לדין המקומי במקום בו הוא בוצע - הדין ההודי - ומבלי שתהיה כל מניעה או איסור בדין הישראלי על ביצועו.

בית-המשפט דחה את התביעה לקביעת אימהות, ביחס לקטינה שנולדה בארץ, בעקבות הליך פונדקאות שיזמה התובעת {רווקה, נכה} במטרה להפוך לאם ושנערך בהודו, בשיתוף שלושה צדדים שלישיים - גבר שנתן את זרעו, תורמת ביציות ופונדקאית.

בית-המשפט פסק כי יש להחיל בנסיבות הנדונות לעיל את הדין הישראלי וכי החסם העומד בפני התובעת בהכרה בהורותה כלפי הקטינה הוא היעדר קיומו של קשר גנטי לקטינה.

המשפט הישראלי מכיר בהורות טבעית או הורות משפטית מכוח אימוץ או צו הורות. המשפט הישראלי אינו מקנה מעמד של הורה מכוח הסכמה בין פרטים ונסיבותיו של המקרה הנדון לעיל מדגימות היטב את הרציונאל לכך.

4. החשיבות שביצירת רציפות פיזית ורגשית לקטין
ב- בע"מ 8007/12 {פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.11.12)} דובר ב- בר"ע על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה בקרית-גת, במסגרתה הורה על העברת בנו הקטין של המבקש למשפחה אשר הביעה הסכמתה לאמצו בעתיד, בהתאם לסעיף 12(ג) לחוק האימוץ.

דובר בקטין אשר מיד עם לידתו הוצא בעניינו צו חירום מכוח חוק הנוער שהוציא אותו מחזקת הוריו, וזאת על רקע ההיסטוריה הקשה של שני ההורים ועל רקע ההליך שמתנהל בבית-המשפט בעניין הכרזת אחותו הבכורה כבת-אימוץ.

בקשת רשות הערעור כללה רשימה ארוכה של 41 שאלות ופגמים, אשר לטענת המבקש התעוררו במקרה זה ואשר חייבו קבלת הבקשה והעברת הקטין למשמורת המבקש.

בין-היתר, טען המבקש טענות רבות כנגד המסמכים וחוות-הדעת של גורמי הרווחה והרפואה שהוגשו לגביו לבית-המשפט לענייני משפחה.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופט י' דנציגר} דחה את הבקשה מהטעמים כי לעמדת כב' השופט דנציגר {כפי שציין זאת במספר מקרים מהעת האחרונה}, ניתן להקל במידה מסויימת את הנטל הראשוני המוטל על מגישי בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כאשר מדובר בהחלטות שנוגעות להפרדתם של ילדים מהוריהם - בהתאם לסמכויות המיוחדות שנתונות לבתי-המשפט בחוק הנוער ובחוק האימוץ - כגון הכרזת קטין כ"קטין נזקק", הוצאת קטין ממשמורת הוריו, הכרזת אימוץ וכיוצא בזה.

במקרים אלו מתחייבת מעט גמישות מחשבתית ופרוצדוראלית, ואין לעמוד בהם על "קוצו של יוד".

יחד-עם-זאת, יודגש כי אין פירושו של דבר שתינתן במקרים אלו רשות ערעור אוטומטית, בבחינת הפיכת רשות ערעור לערעור בזכות והפיכת היוצא-מן-הכלל לכלל.

אף בשים-לב לעמדה הנ"ל, לא נמצא כי בנסיבות העניין קיים טעם המצדיק דיון נוסף ב"גלגול שלישי" בטענותיו של המבקש בכל הנוגע להחלטת בית-המשפט בהתאם לסעיף 12(ג) לחוק האימוץ.
החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה היתה מקיפה ומפורטת והתבססה על מספר רב של חוות-דעת מקצועיות. מההחלטה עלה בבירור כי העיקרון שהדריך את בית-המשפט הינו בראש ובראשונה עיקרון טובת הקטין.

בית-המשפט סקר את חוות-הדעת השונות לצורך המענה על השאלה האם יש מקום להוציא את הקטין מידי הוריו הביולוגיים ולאפשר השמתו בבית המשפחה שמבקשת לאמצו עוד בטרם הוכרז כבר-אימוץ, והגיע למסקנה שהתשובה לכך היא חיובית.

בית-המשפט הדגיש את החשיבות שביצירת רציפות פיזית ורגשית לקטין שזה עתה נולד, לשם הבטחת בריאותו הפיזית והנפשית, ואת היעדר השוני מבחינת הוריו הביולוגיים של הקטין בין השמתו במשפחת אומנה מכוח חוק הנוער לבין השמתו במשפחה שבכוונתה לאמצו ככל שיוכרז בסופו-של-יום כבר-אימוץ.

בית-המשפט לא התעלם מטענותיהם של ההורים הביולוגיים ובחן את האפשרויות שהועלו על-ידי המבקש ועל-ידי פלונית להותרת הקטין בשלב זה במשמורתם וקבע כי הן אינן אלטרנטיבות מספיקות בנסיבות העניין, מאחר וטובת הקטין לא תישמר בהן במידה הראויה.

לא-זו-אף-זו, בית-המשפט הדגיש כי אין בהחלטתו כדי לקבוע מסמרות בשאלת המסוגלות ההורית של המבקש {או של פלונית}, אשר תיבחן בעתיד במסגרת הבקשה להכרזת הקטין כבר-אימוץ.

בית-המשפט קבע כי נוכח כל האמור, החלטת בית-המשפט לענייני משפחה היתה מאוזנת וראויה ואין מקום להתערב בה.

לבסוף, לא למותר לציין כי טענותיו של המבקש בבקשה הנדונה לעיל לא נתמכו בראיות של ממש {לרבות טענות קשות כנגד רשויות הרווחה והרופאים בדבר זיוף והעלמת מידע}.
סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי טענותיו העובדתיות של המבקש {הן טענתו כי אבחונו כחולה סכיזופרניה הינו שגוי והן טענתו כי הפרעת האישיות ממנה הוא סובל (לטענתו) אינה גורעת מיכולתו לשמש הורה לקטין} שמורות לו להמשך הדרך, במסגרת ההליכים שמתנהלים בבית-המשפט לענייני משפחה, וזאת נוכח קביעתו המוצדקת של בית-המשפט כי שאלת המסוגלות ההורית תידון בעתיד במסגרת בקשה להכרזת הקטין כבר-אימוץ, ובמסגרתה יש להניח שתינתן חוות-דעת מומחה בעניינו של המבקש.