botox
הספריה המשפטית
דיני אימוץ ופונדקאות

הפרקים שבספר:

איסור העסקה בחופשת לידה (סעיף 8 לחוק עבודת נשים)

1. הדין
ראה סעיף 8 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 שכותרתו "איסור העסקה בחופשת לידה" לעיל.

2. כללי
סעיף 8 לחוק עבודת נשים, שכותרתו "איסור העבדה בחופשת לידה", קובע, כי "לא יעביד מעביד עובדת או עובד ביודעו שהם בחופשת לידה". סעיף 6(א) לחוק עבודת נשים קובע אף הוא שמעסיק לא יעביד עובדת בתקופת חופשת הלידה. האיסור על העסקת עובדת בתקופת חופשת הלידה קבוע בחוק מיום שחוקק בשנת 1954, והוא נועד להבטיח את השימוש בחופשת הלידה למטרה שלה נועדה {ראה דברי ההסבר להצעת החוק 127, כ' בתמוז תשי"ב, 293}.

3. איסור העסקה בחופשת לידה - התובעת הועסקה במהלך חופשת הלידה - התביעה התקבלה
ב- ס"ע (חי') 13805-01-12 {רינת כהן נ' חב' מגן גלוון באבץ חם בע"מ, תק-עב 2013(4), 21899 (2013)} התובעת עבדה אצל הנתבעת כמנהלת חשבונות במשך כ- 14 שנה ופוטרה עקב טענת הנתבעת להפרת אמון. בתביעתה עתרה התובעת לפיצויים בגין פגמים שנפלו לטענתה בפיטוריה, וכן לתשלום פיצוי בגין העסקתה בתקופת חופשת הלידה ותשלום פדיון חופשה.

בית-הדין קבע, כי התובעת עבדה בפועל עבור הנתבעת בשתי תקופות בהן היתה בחופשת לידה במהלך תקופת עבודתה. השאלה אם מנהל הנתבעת ראה את התובעת בפועל בעבודה או לא, אינה רלוונטית, וגם אם התובעת שיתפה פעולה עם בקשתו של המנהל לעבוד במהלך חופשת הלידה, אין הדבר מקנה לנתבעת זכות להעסיק את התובעת במהלך חופשת הלידה בניגוד להוראותיו המפורשות של החוק.

לא זו בלבד שבכך מסכלת הנתבעת את כוונת המחוקק להקנות ליולדת חופשה של ממש מכל פעילות אחרת למעט הטיפול בפעוט שנולד, אלא שבכך היא אף מסכנת את זכותה של התובעת לקבל את דמי הלידה וכל זאת מבלי שהנתבעת עצמה שילמה לתובעת כל שכר עבור עבודה זו.

העובדה שהמנהל קשר בתצהירו את עבודת התובעת במהלך חופשת הלידה עם העובדה שהמשיכה להחזיק ברכב החברה בתקופה זו, הולמת את טענת התובעת שהרכב נשאר בחזקתה בתנאי שתעבוד בתקופה זו. בנוסף, העובדה שלא נשכרה מנהלת חשבונות אחרת והטיפול השוטף בענייני הנהלת החשבונות נותר בחברה, אף היא לימדה שלא התובעת היא שביקשה לעבוד בחופשת הלידה, אלא שהדבר נדרש ממנה והיא שיתפה עם כך פעולה.

בית-הדין קבע, כי בנסיבות אלו, פעלה הנתבעת בניגוד לסעיף 8 לחוק עבודת נשים, ובהתחשב בעובדה שפעלה כך במהלך שתי חופשות לידה של התובעת, נפסק לתובעת פיצוי בסך 21,000 ש"ח.

סכום הפיצוי נקבע, בקירוב, על יסוד הצהרת התובעת, שלא נסתרה, כי עבדה בין 8 ל- 10 ימים בכל חודש, ולפי 150% משכר עבודתה, שביטאו לדעת בית-הדין באופן ראוי את הפיצוי הראוי בנסיבות העניין.