תום תקופת ההפקעה והשבת הקרקע לבעליה

1. כללי
ב- בג"צ 2360/97 {קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 625 (2001) (להלן: "הלכת קרסיק")} נפסק הסדר חדש, שבליבו עומד הכלל כי אם תם ייעוד ההפקעה - על דרך העיקרון יש להשיב את הקרקע לבעליה. סוגיית מועד התחולה של ההסדר החדש לא זכתה לדיון, ועל-כן הצדדים התבקשו להתייחס לכך.

בית-משפט הפנה קריאה למחוקק, כי יעשה - ובמהרה - להסדרת נושא הפקעתם של מקרקעין בחוק מקיף ומסודר. בהמשך תיקן המחוקק את דיני ההפקעות, וקבע הסדרים פרטניים של חובת ההשבה {ראו פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 - תיקון מס' 3, התש"ע-2010}.

התיקון הוא בעיקרו פרוספקטיבי, דהיינו שהוא מתייחס להפקעות שיבוצעו לאחר יום התחילה. בקשר להפקעות אלו נעשתה הבחנה בין זכות להשבת המקרקעין לבין זכות לרכישה מחדש של המקרקעין בידי הבעלים המקוריים.

הזכות להשבה תקום אם בתוך פרק זמן מוגדר, "תקופת התחלת הביצוע", טרם הוחל במימוש מטרת ההפקעה {ראו סעיף 14(1ב)(ב) לפקודת הקרקעות}. אורכה של תקופת התחלת הביצוע משתנה ממקרה למקרה, והוא עשוי לנוע בטווח של 17-7 שנים.

הזכות לרכישה תקום אם הוחל בביצוע מטרת ההפקעה בתוך תקופת התחלת הביצוע, אלא שהצורך הציבורי בקרקע המופקעת - תם {סעיף 14ב לפקודת הקרקעות}. הן הזכות להשבה והן הזכות לרכישה כפופות לסייגים שונים שנקובים בחוק.

היבט נוסף שרלבנטי לענייננו הוא מידת התחולה למפרע של התיקון, ובמילים אחרות: מה דין קרקעות שהופקעו לפני יום התחילה? הזכויות להשבה ולרכישה לא יחולו על הפקעה שבוצעה לפני שנת 1985 {כלומר: למעלה מ- 25 שנה לפני יום התחילה}, או על הפקעה שמטרתה מומשה לפני יום התחילה.

הזכות לרכישה תחול, בשינויים מסויימים, אם ההפקעה בוצעה לאחר שנת 1985 ומטרתה לא מומשה לפני יום התחילה {ראו ע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.12.10); יפעת הולצמן-גזית "הגבלות על הפקעת קרקעות: מלכתחילה ובדיעבד" חוקים ד 97, 149-146 (2012)}.

ראוי לציון גם מימד ההתיישנות המהותית. ביחס להפקעות שיבוצעו לאחר יום התחילה, בחלוף 25 שנה מפרסום הודעת הפקעה - תימחק הזכות להשבה או לרכישה {סעיף 14ד(ב) לפקודת הקרקעות}. נלמד מכך, כי המחוקק קבע, לעניין זכויות ההשבה והרכישה, תקופת התיישנות מהותית של 25 שנה.

יצויין, כי ההסדרים שנקבעו במסגרת תיקון מס' 3 לפקודת הקרקעות, הקושרים בין השבת המקרקעין לבעליהם המקוריים בתנאים מסויימים לבין שינוי ייעוד המקרקעין, אין משמעם כי צריך להחיל בדרך שיפוטית הסדר דומה גם ביחס להפקעות לפי חוק התכנון והבניה.

2. הלכת מיכאל סמואל
ב- בג"צ 2254/13 {מיכאל סמואל נ' שר האוצר, תק-על 2014(2), 6586 (2014) (להלן: "הלכת מיכאל סמואל"} נדון עניין זה.

העותרים הם יורשיו של מנוח, שרכש באמצע שנות הארבעים חלקת מקרקעין בחדרה שהופקעה מאוחר יותר לטובת צה"ל. ברבות השנים, חדלה החלקה מלמלא את ייעודה הביטחוני וחלף זאת פורסמו תכניות להקמת בתי מגורים במקום. על רקע זה, הגישו העותרים עתירה לבג"צ במסגרתה דרשו לבטל את ההפקעה.

לאחר שהעתירה אוחדה עם עתירות נוספות שעסקו בנסיבות דומות, פסק הרכב מורחב של בג"צ כי כעיקרון עם תום ייעודה של הפקעה יש להשיב את הקרקע לבעליה, אולם שאלת מעמדן של הפקעות שבוצעו בשנים קודמות, לרבות של חלקת העותרים, נותרה פתוחה.

בהמשך לדברים, ובעקבות קריאת בית-המשפט למחוקק, החלו הליכים לחקיקת תיקון לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. בפברואר 2009, בטרם השלמת החקיקה, ניתן פסק-הדין המשלים ב- בג"צ {ראו הלכת קרסיק} ונקבע כי יש למחוק את העתירות מתוך ציפיה שיינתן מענה לעותרים במסגרת התיקון לחוק.

בסופו-של-יום, הושלמו הליכי החקיקה ונכנס לתוקפו תיקון מספר 3 לפקודת הקרקעות, התש"ע-2010, המסדיר בין היתר את מעמדה של הזכות להשבה בהפקעות עתידיות. בד-בבד, כלל התיקון הוראות מעבר ביחס להפקעות שבוצעו לפני כניסת התיקון לתוקף, לפיהן הזכויות להשבה ולרכישה לא יחולו על הפקעה שבוצעה לפני שנת 1985.

כפועל יוצא, עולה כי העותרים {שחלקתם הופקעה בשנות החמישים} אינם זכאים לפיצוי או השבה, ומכאן העתירה.

טענתם העיקרית של העותרים התמקדה במישור החוקתי, במסגרתו תקפו את חוקתיותו של תיקון מס' 3 בטענה כי זה הפך את הזכות להשבה לזכות כמעט תיאורטית באופן הפוגע בזכויות הקניין והשוויון מבלי שהדבר עולה בקנה אחד עם הוראות פסקת ההגבלה.

עוד טענו העותרים כי הופלו לרעה בהשוואה לבעלי חלקות אחרות, ובפרט בהשוואה לבעלי חלקה סמוכה שאדמתם הופקעה אך לבסוף הושבה אליהם. המשיבים מנגד, טענו כי ההסדר שנקבע מבטא איזון ראוי בין זכות הקניין של בעל הקרקע המופקעת לבין אינטרסים אחרים, ובראשם אינטרס הציבור בפעולת ההפקעה ואינטרס ההסתמכות של המדינה.

לדבריהם, מדובר בהסדר מורכב שגובש לאחר הליך חקיקה ממושך ויסודי וכי התיקון אינו פוגע בזכות הקניין וגם אם-כן - הפגיעה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. לבסוף נטען, כי העותרים לא הופלו לרעה ביחס לבעלי קרקעות אחרים, משום שקיים שוני רלבנטי.

תחילה, בית-משפט בערעור התייחס לזהירות והריסון המתבקשים ממנו בשל מאפייניו הפרטניים של דבר החקיקה בו מדובר, שכן השבת קרקע מופקעת לבעליה בחלוף שנים רבות היא נושא סבוך, מורכב ורגיש וגיבוש מתווה אופרטיבי להסדרת הסוגיה מחייב עיון מעמיק בשאלות רבות בעלות השלכות תקציביות, תכנוניות, ערכיות ודוקטרינריות.

אשר לטענת העותרים בית-המשפט קבע כי אין לקבל את הסתמכותם או את טענתם כי התיקון "סותר" את הלכת קרסיק. לשיטתו, מדובר בהתפתחות הדרגתית של הנתיב המשפטי, החל מפסק-דין קרסיק וכלה בקבלתו של תיקון מס' 3 לפקודת הקרקעות.

זאת ועוד נקבע, כי הלכת קרסיק לא העניק לעותרים זכות חקוקה בסלע אלא רק קבע את העיקרון המשפטי הרחב, שהתיקון נועד להגשמתו. עוד הוער, כי למרות שנוצרת תחושת חוסר נוחות מכך שדווקא העותרים, אשר הובילו את התהליך המשפטי, לא זכו ליהנות מ"פירותיו", בכך לא די וכובד העניין דורש פתרון זהיר ומדוד בכל מה שקשור לתחולת השינוי.

בכל הנוגע לטענות העותרים נגד תחולתו הרטרואקטיבית המצומצמת של התיקון, ציין בית-המשפט כי הוראות מעבר ככלל, מבוססות על ההנחה המתבקשת לפיה לא תמיד ניתן או רצוי לקבוע תחולה גורפת של דבר חקיקה חדש.

במקרה זה, ניתן היה אמנם להגיע להסדר שונה בשאלת התחולה בזמן, אולם הצורך להגביל במידה מסויימת את התחולה הרטרואקטיבית של זכויות ההשבה והרכישה מחדש הוא מובן. לפיכך, סבר בית-המשפט כי לא יהא זה נכון לומר שהמחוקק פגע בזכות קניינית של העותרים כאשר בחר לעגן בחוק זכות שמובנים בתוכה איזונים ובלמים.

עוד נדחתה הטענה לפגיעה בזכות החוקתית לשוויון, ונקבע כי לא כל הבחנה בין שתי קבוצות יוצרת אפליה, על-אחת-כמה-וכמה במובנה החוקתי. במקרה זה, הבחין המחוקק בין סוגים שונים של הפקעות, כשהבחנות אלו נשענו על רציונאלים כבדי-משקל של התיישנות, הסתמכות והיבטים מעשיים נוספים כבדי-משקל. מכאן, שאין מדובר באפליה כטענת העותרים, אלא בהבחנה עניינית מותרת.

לבסוף, דן בית-המשפט בטענת העותרים לפיה הופלו לרעה ביחס לבעלי חלקה המצויה בסמוך, אשר קיבלו בחזרה את החלקה שהופקעה מהם בסמוך להפקעת חלקת העותרים ולאותה מטרה ציבורית. בעניין זה, קבע בית-המשפט כי מהחומר שהוצג עולה כי קיים שוני רלבנטי המצדיק מתן יחס שונה, לרבות העובדה שהחלקה פוצלה וההפקעה על החלקות שבאו תחתיה לא נרשמה.

כמו-כן, בשנות התשעים נערכו עסקאות מכר בחלקות שפוצלו והרוכשים קיבלו לידיהם קרקע נקייה מהפקעות עליה הוצעו אישורי בניה והחלו בעבודות תשתית בשטח. מנגד, ההפקעה ביחס לחלקתם של העותרים נרשמה כדין והיתה ידועה להם. מכאן, שלא דבקה הפליה בהחלטה המינהלית להבחין בין חלקתם של העותרים לחלקה השניה וחליפותיה.

לאור נימוקים אלו נדחה הערעור.

בשולי הדברים ציין בית-המשפט כי ביטוי לזיקה הייחודית שיש לעותרים להלכה שנקבעה יש לתת הן על-ידי אי-חיובם בהוצאות, ועל-ידי המלצה למדינה שלא לסגת מהסדר הפשרה שהציע להעניק להם פיצוי, ושלא התקבל על ידם טרם מתן פסק-הדין.

3. סעיף 27 לתיקון לפקודת הרכישה לצרכי ציבור
ב- בג"צ 9614/03 {אבני דרך בע"מ נ' שר האוצר ואח', תק-על 2010(4), 2902 (2010)} הובהר סעיף 27 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (תיקון מס' 3, התש"ע-2010)}.

בשנת 1971 פרסם שר האוצר {להלן: "המשיב"}, בהתאם לסמכותו לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, הודעה על הפקעת מקרקעין, ובהם מקרקעי העותרת, לשם הקמת מתקן צבאי. מטרה זו מומשה. עם-זאת, בשנת 1978 השיב משרד הביטחון כ- 700 דונם משטח ההפקעה למינהל מקרקעי ישראל {להלן: "משיב 3"}.

יצויין, כי ההפקעה היתה הפקעה של זכויות השימוש והחזקה במקרקעין. העותרת רכשה את הבעלות במקרקעין רק בשנת 1995. העותרת טוענת כי היא זכאית להשבת כ- 630 דונם מהמקרקעין שהופקעו, שבהם אין למערכת הביטחון צורך.

הדיון נסב אודות השאלה האם המדינה נדרשת להשיב את המקרקעין הנ"ל לעותרת?

בג"צ {מפי הנשיאה ביניש ובהסכמת השופטים מלצר ודנציגר} דחה את העתירה.

לעניין זה קבע בית-משפט כי שאלת זכותו של בעל מקרקעין להשבת מקרקעין שהופקעו ממנו על-ידי המדינה, כאשר תם השימוש הציבורי במקרקעין, הוסדרה לאחרונה בתיקון לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 {להלן: "התיקון"} בעקבות הלכת קרסיק.

כאמור, הלכה זו קבעה פה אחד, בהרכב של תשעה שופטים, כי אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1947 חדלה להתקיים, ההפקעה מתבטלת וככלל {בכפוף לחריגים שונים} יש להחזיר את המקרקעין לבעלים שממנו הופקעו, ולחלופין במקרים מתאימים לשלם את ערכה עקב מיצוי מטרת ההפקעה.

אשר לסוגיה שבענייננו קבע בית-משפט כי זו נוגעת לתחולת הוראות ההסדר החדש שנקבע בתיקון על הפקעות קודמות שבסעיף 27(ב)(2) לתיקון. מדובר בהוראת מעבר המוציאה מתחולת ההסדר החדש, מקרקעין שהופקעו לפי הפקודה לפני שנת 1985 כך שלגביהם אין תחולה להלכת קרסיק.

במקרה זה חלפו למעלה מ- 25 שנים מאז פרסום ההודעה לפי סעיף 7 לפקודה בשנת 1971 ועד לכניסתו לתוקף של התיקון בשנת 2010. לכן לכאורה המשיב אינו נדרש להשיב את המקרקעין לעותרת.

זאת-ועוד, קבע בית-משפט בעניין העותרת כי משהתייחס המחוקק במפורש לשאלת תחולתו בזמן של התיקון לפקודה, על מקרקעין שהופקעו לפני חקיקת התיקון, אין יסוד לקבוע שהוראות התיקון אינן חלות לגבי העותרת כיוון שעתירתה הוגשה לפני חקיקת התיקון.

בהקשר זה התחשב בית-משפט אף בכך שהמקרקעין נרכשו על-ידי העותרת כ- 25 שנים לאחר ההפקעה ולכן לא קם לעותרת אינטרס הסתמכות לגיטימי ביחס לקבלת זכויות החזקה והשימוש במקרקעין.

העובדה שבחלק מן המקרקעין שהופקעו לא מומשה מטרת ההפקעה, אין בה די כדי לפטור את העותרת מתחולת סעיף 27(ב)(2) לתיקון, ואף אין לומר שסעיף 27 חל רק על מקרים בהם הזכות הקניינית שהופקעה היא זכות הבעלות במקרקעין, זאת מאחר שאין בו הבחנה בין פרסום הודעה המתייחסת להפקעת זכות הבעלות, לפרסום הודעה המתייחסת להפקעת זכויות אחרות.

מכוח סעיף 27(ב)(2) לתיקון נקבע, כי אין העותרת זכאית להשבת זכויות החזקה והשימוש במקרקעין שהופקעו. משנחקק התיקון אין מוטלת על המשיב חובה חוקית להשבת המקרקעין.

עם-זאת, מציין בית-משפט כי אין בהוראות התיקון כדי למנוע מהמשיבים לבחון את ביטול הפקעת זכויות החזקה והשימוש במקרקעין מכוח שיקול-הדעת הנתון להם בהתאם להוראות התיקון ונסיבות העניין.

4. חובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בהעדר תחולת התיקון
ב- ע"א 9631/05 {דוד ארד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.12.10)} הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר קבע כי המדינה פטורה מחובת השבה כלפי המערערים, בנסיבות בהן הופקעה, מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, חלקת מקרקעין שהיתה בבעלותם למטרה ציבורית {הרחבת גן הפסלים של מוזיאון ישראל}, אשר לא מומשה, והועברה בחלוף כ- 30 שנה למיזם פרטי למגורים.

יצויין כי פסק-הדין ניתן לפני הלכת קרסיק {המצויינת לעיל} ובטרם התקבל החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010.

בית-המשפט המחוזי קבע כי במישור העקרוני המערערים זכאים להשבה בגין התעשרות המשיבים על חשבונם שלא כדין, אף-על-פי שהמערערים קיבלו פיצוי בעת ההפקעה וחתמו על מסמך כי לא יתבעו פיצוי נוסף בעתיד.

עם-זאת, נפסק כי בנסיבות ההליך, יש מקום למתן פטור מהשבה על-פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר, התשל"ט-1979. בית-משפט פסק כי מתקיימות נסיבות, שבהצטברותן, הופכות את ההשבה לבלתי-צודקת: נסיבות אלה מתמקדות בפעולות המשיבים שהיו כדין ובתום-לב בעת שהתרחשו, על יסוד המצב המשפטי הנוהג בעת התרחשותם, על היעדר חסרון כיס למערערים והזמן הרב שחלף הגובל בשיהוי עד שהמערערים נעורו לתבוע את השבת חלקתם, על-אף שראו את החלקה עומדת בשממונה במשך שנים רבות.

הערעור נסוב על מתן הפטור מההשבה.

בית-המשפט העליון {מפי השופטת פרוקצ'יה} דחה את הערעור.

החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 {להלן: "תיקון מס' 3"} התקבל ביום 18.02.2010. חוק זה עיגן בהוראותיו השונות את ההכרה בזכותו של בעל הקניין המקורי להשבת מקרקעיו שהופקעו, בין היתר, אם מטרת ההפקעה לא מומשה בתקופה שהוגדרה לצורך כך, ובהתקיים תנאים מסויימים {ראו סעיף 14(1ב)(ב)(1) לפקודת הקרקעות}.

התנאים הבסיסיים לזכות להשבה על-פי התיקון, חלים באופן פרוספקטיבי על הפקעות שנעשו לאחר תחילת התיקון לפקודה, ועל-פי הוראותיו. אשר להפקעות שבוצעו קודם לתיקון הפקודה, מבחין התיקון בין סוגי הפקעות ישנות, שבוצעו למעלה מעשרים וחמש שנים לפני מועד התיקון, שלגביהן לא תחול זכות השבה כלל {ראו סעיף 27(ב)(2) לתיקון} ולגביהן, ניתן למדינה להשתמש בקרקע לכל מטרה בלא פיצוי נוסף.

אשר להפקעות ישנות, שבוצעו פחות מעשרים וחמש שנים לפני התיקון, תקום לגביהן זכות השבה לבעל הקניין, אולם בכפוף לתנאים מיוחדים, השונים במובנים מסויימים מהתנאים הבסיסיים הנדרשים לצורך גיבוש זכות ההשבה במצב הרגיל על-פי סעיף 14(1ב) לפקודת הקרקעות, המוקנית לבעל קניין ביחס להפקעות חדשות שבוצעו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון.

המקרה דנן, נכנס לגדר ההוראה החלה על הפקעות ישנות שבוצעו למעלה מעשרים וחמש שנים לפני מועד תחילתו של התיקון לפקודת הקרקעות. ביחס להפקעות אלה קובע, כאמור, חוק התיקון מס' 3 כי לא תקום לבעלים המקורי זכות כלשהי להשבה, ורשאית הרשות לפעול בקרקע מופקעת זו לכל מטרה שהיא, בלא תשלום פיצוי נוסף.

יצויין, שקביעה זו סותמת למעשה את הגולל על תביעתם של המערערים, הנשלטת כיום על-ידי הוראות התיקון לפקודה, החלות במישרין על העניין הנדון.

לאור ההסדרה הספציפית של סוגיה ספציפית זו בחקיקה מפורטת {תיקון מס' 3}, נראה, לכאורה כי נשללות עילות תביעה להשבת קרקע מופקעת שמטרתה הציבורית אינה מקויימת מכוח הדין הכללי, ובכלל זה, עילת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

עם-זאת, מאחר שהמסלול הדיוני בבית-משפט קמא נערך קודם לכניסת התיקון לחוק לתוקפו, והתמקד כולו בעילת עשיית עושר ולא במשפט, בית-משפט עליון התייחס לעילה זו, ולו מעבר לנדרש, וזאת במנותק מהוראות תיקון מס' 3 לפקודת הקרקעות.

אשר לכך נקבע, כי גם בהנחה והיתה עומדת למערערים זכות בסיסית להשבה על-פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, גם אז נראה כי, בנסיבות מקרה זה, ובאיזון בין השיקולים והאינטרסים הנוגדים, היה מקום לעשות שימוש בהוראת הפטור שבסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ולפטור את המדינה מהשבה במקרה זה.

מתן פטור מהשבה על-פי סעיף 2 לחוק דנן מותנה בשני מצבים אפשריים, שלעיתים כורכים ביניהם: האחד - אם הזכייה, קרי: ההתעשרות שלא כדין של הזוכה, לא היתה כרוכה בחסרון המזכה. המצב האחר הוא, כאשר קיימות נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי-צודקת.

חלופה אחרונה זו משרטטת מסגרת כללית, שאל תוכה נמזגים תכנים אפשריים שונים, שלא ניתן להגדירם מראש, אך שבהתקיימם נוטה הכף לפטור את הזוכה באופן מלא או חלקי מחובת ההשבה החלה עליו.

במסגרת בחינת חלופה זו, המציבה הגנה מטעמי צדק ויושר, נתון לבית-המשפט שיקול-דעת רחב וסמכות נרחבת לשקול קשת רחבה של שיקולים ואינטרסים רלבנטיים, וביניהם התנהגותם של הצדדים - על רקע הנסיבות שקדמו להתקשרות, הנסיבות שאירעו במהלך תקופת ההתקשרות, ואף הנסיבות שהתרחשו לאחר-מכן.

בכלל זה, נבחנת גם שאלת האשם או תום-ליבו של מבקש הפטור מהשבה, תרומת הצדדים להיווצרות הצורך בהשבה, והיקף הנזק שייגרם מן ההשבה אל מול הנזק שייגרם בהעדר השבה. במצבים שבהם אחד הצדדים הוא רשות ציבורית, נבחנים גם שיקולים מתחום המשפט הציבורי, ובהם היבטים של חוקיות המינהל, מושגים של שוויון וצדק חלוקתי, וכיוצא באלה.

בענייננו, בית-המשפט נוטה לחשוב כי לא מתקיימת החלופה הראשונה בהוראת הפטור, שכן "זכייתה" של הרשות הציבורית, שנבעה מסיחורה של הקרקע המופקעת ליזם הפרטי, דומה שהיתה כרוכה בחסרון כיס למערערים.

עם-זאת, בית-המשפט שוכנע כי קיימות בעניין, נסיבות אחרות אשר עושות את ההשבה בלתי-צודקת.

בצד משקלה של זכות הקניין, קיימים בהליך, שורה של טעמים מצטברים המטים את הכף לעבר מתן פטור מהשבה במקרה זה. ראשית, פעולתה של הרשות הציבורית נעשתה על רקע הנוהג המשפטי ששרר בתקופה הרלבנטית קודם להלכת קרסיק {בג"צ 2360/97}.

שנית, המעמסה הכספית שתוטל על הרשות הציבורית, וממילא על הציבור כולו, הכרוכה בהשבה בכלל מצבי ההפקעות שבוצעו לאורך כל השנים שבהן אירעו מצבים דומים, בלא יכולת תכנון כלכלי-תקציבי של הוצאה כזו מבעוד מועד תהא כבדה ביותר.

שלישית, מעבר הזמן של למעלה משלושים שנה מאז ההפקעה ועד להגשת תביעת המערערים, מהווה גורם אובייקטיבי המחליש באופן ניכר את זיקת הבעלים המקורי לקרקע.

רביעית, מצבי הפקעה מלפני עשרות שנים כרוכים על-פי רוב בזכויות ואינטרסים של צדדים שלישיים שגובשו במהלך השנים, ויוצרים קושי ומורכבות מיוחדת ביישומה של חובת ההשבה ובהערכת שווייה. כן קיימים קשיי הוכחה ניכרים של מערכות זכויות וחובות המתייחסות להפקעות ישנות שבוצעו לפני עשרות רבות של שנים.

חמישית, המערערים קיבלו פיצויים מלאים על הפקעת החלקה, וחתמו על הצהרה בנדון, שלוותה בהתחייבות להימנע מכל טענה ותביעה עתידית כלפי הרשות. כן נקבע על-ידי הערכאה הדיונית כי בכספי הפיצויים שקיבלו המערערים ניתן היה לרכוש חלקה חלופית אחרת, גם אם לא זהה בטיבה לחלקה נשוא העניין.

לאור האמור קובע בית-משפט כי שיקלול הנתונים השונים של העניין, הן בהיבט הפרטני המיוחד, והן בהשלכתם על האינטרס הציבורי הכללי, מטים את הכף לעבר מתן פטור כאמור.

השופט דנציגר מסכים לתוצאה אולם סבור כי יש להותיר בצריך עיון את הסוגיה בדבר קיומה של עילת השבה מכוח חוק עשיית עושר לאחר כניסת תיקון מס' 3 לתוקף. נוכח יישומו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר על נסיבות המקרה שלפנינו, נקבע כי אין מקום להרחיב בסוגיה זו, הן ככל שהיא נוגעת ל"הפקעות ישנות", והן ביחס להפקעות שתעשנה לאחר כניסת תיקון מס' 3 לתוקף.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תום תקופת ההפקעה והשבת הקרקע לבעליה