סמכות לקנות החזקה

1. כללי
סעיף 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 קובע כדלקמן:

"7. סמכות לקנות החזקה (פק' 34 לש' 1946 (תיקון מס' 3), התש"ע-2010)
(1) שר האוצר רשאי להורות - בהודעה שתפורסם ברשומות לאחר פרסום ההודעה לפי סעיף 5, או אם הקרקע דרושה באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, מטעמים שיירשמו, או שהיא קרקע שסעיף 5א אינו חל לגביה - אף יחד עם ההודעה לפי סעיף 5 - לכל אדם שיש לו החזקה בקרקע שעומדים לרכשה, למסור את ההחזקה בקרקע עם תום מועד התקופה הנקובה לכך בהודעה או לפניו, ואותה תקופה לא תפחת מכדי חודשיים מתאריך פרסום אותה הודעה ברשומות, אלא אם דרושה הקרקע באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, והרצאת דברים בהודעה כזאת כי הקרקע דרושה באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, תהיה ראיה מכרעת לאותה עובדה; הודעה כאמור בסעיף-קטן זה תהיה בהתאם לטופס ב', ג' או ד' שבתוספת, לפי העניין, והיא תימסר למי שהיה זכאי לקבל את ההודעה לפי סעיף 5, וכן תוצג, הכל באופן הקבוע בסעיף האמור.
(1א) לא תפורסם הודעה לפי סעיף-קטן (1) אם חלפו למעלה משנתיים ממועד פרסום ההודעה לפי סעיף 5, ואולם רשאי שר האוצר, במהלך התקופה האמורה, להאריכה בתקופה נוספת, בהחלטה מנומקת בכתב, ובלבד שהתקופה הכוללת לא תעלה על ארבע שנים; הודעה על הארכת התקופה לפי סעיף-קטן זה תפורסם ברשומות.
(2) כתום מועד התקופה הנקובה בהודעה, שתימסר לפי סעיף-קטן (1), יהיה שר האוצר זכאי להיכנס אל הקרקע, או לעלות עליה ולקנות החזקה בה בהתאם לכך."

סעיף 7 לפקודה קובע כי שר האוצר רשאי להורות, בהודעה שתימסר לפי סעיף 5 או בכל הודעה שתימסר לאחר-מכן באופן דומה, לכל אדם שיש לו החזקה בקרקע שעומדים לרכשה, למסור את החזקה בקרקע במועד שנקבע לכך בהודעה או לפניו, ובלבד שאותו מועד לא יפחת מחודשיים מתאריך פרסום אותה הודעה ברשומות, אלא אם הקרקע הנדונה דרושה באופן דחוף לצורך הציבורי, שלשמו עומדים לרכשה {בג"צ 136/50 אברהם פלדמן נ' שר האוצר ואח', פ"ד ה(1), 432 (1951)}. בתום המועד הנקוב בהודעה כנ"ל יהיה שר האוצר זכאי להיכנס אל הקרקע או לעלות עליה ולקנות החזקה בה.

פרסום הודעה ברשומות הינו חיוני לצורך מתן תוקף לזכותו של שר האוצר לקנות את החזקה במקרקעין המופקעים {ע"א 48/76 בצלאל ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד ל(3), 11 (1976); וכן בג"צ 179/79 סלימאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד לד(4), 567 (1980)}. לעומת-זאת, המסירה האישית של ההודעה למסירת החזקה והצבת העתק ממנה על המקרקעין הינן פעולות דקלרטיביות אשר אי-עשייתן אינו פוגם בזכותו של שר האוצר לתפוס את החזקה במקרקעין.

2. פרק הזמן שבו ניתן להפעיל את סעיף 7 - כל עוד לא נסתיימו הליכי ההפקעה בהודעת הקנייה לפי סעיף 19 לפקודה
ב- ע"א 332/60 {יעקב בן עמי נ' היועץ המשפטי לממשלה ורשות הפיתוח, חיפה, פ"ד טו 138 (1961)} פסק בית-המשפט, כי הסעיף 7 של הפקודה נותן בידי הרשות הרוכשת תרופה דחופה לקבלת החזקה תוך חודשיים מיום פרסום ההודעה, או אף מיד עם פרסום ההודעה.

עוד נפסק, כי "הסעיף 7(1) אינו קובע במפורש עד לאיזה שלב עוד אפשר לתת את ההודעה לפי אותו סעיף, ואם אפשר לתיתה גם אחרי הקניית הקרקע לרשות הרוכשת. אך נוכל ללמוד את כוונת המחוקק מהשימוש במילים כל אדם המחזיק בקרקע העומדת לרכישה... וכן, 'קרקע הדרושה באופן דחוף למען המטרה הציבורית שלמענה היא עומדת לרכישה'... המופיעה בסעיף 7(1), היינו, כל עוד עומדת הקרקע לרכישה, קודם לרכישה עצמה. עם הקניית הקרקע לרשות הרוכשת לפי סעיף 19, מסתיים השלב האחרון של הליכי הרכישה בכפיה הקבועים בפקודה ומכאן ואילך הקרקע אינה עוד 'עומדת לרכישה', אלא היא כבר נרכשה לפי הפקודה...".

אחרי ההקנייה אין עוד צורך, ולכן אף אין עוד טעם, לתת בידי הרשות הרוכשת את התרופה הדחופה לקבלת החזקה לפי סעיף 7, כי מאותו שלב ואילך דינה כדין כל בעל קרקע (או בעל זכות בקרקע), ועל-כן, נתונות בידה התרופות הרגילות הנתונות לבעל הקרקע, הנהנה מן הקרקע כשהיא "פנויה משעבודים כלשהם", כמו שנאמר בסעיף 19(2). זכות זו כוללת, ממילא, את הזכות לקבל את החזקה בדרך הרגילה.

בית-המשפט הבהיר והדגיש ב- ע"א 219/66 {יעקב ילוז נ' רשות הפיתוח ואח', פ"ד כ(4), 603 (1966)} כי התרופה לקבלת החזקה, שהוסדרה בסעיפים 7 ו- 8 לפקודה, הינה תרופה מיוחדת שנתן המחוקק בידי הרשות המפקיעה עוד טרם רכשה קניין מלא בקרקע.

"להליך זה יכולה זו האחרונה להיזקק אך ורק בשלב שבין פירסום ההודעה ברשומות לפי סעיף 5 לפקודה, לבין ההקנייה הסופית של הקרקע לפי סעיף 19, אך בשום פנים לא תוכל, מכוח הכתוב בסעיפים 7 ו- 8, לתבוע את מימוש זכותה לחזקה לאחר שרכשה את הבעלות בנכס."

3. איחוד ההודעות
את ההודעה לפי סעיף 7 אפשר לתת ביחד עם ההודעה לפי סעיף 5 או בהודעה נפרדת, הניתנת לאחר-מכן "באופן דומה" {ע"א 688/74 ששון לוי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(2), 535 (1976); וכן בג"צ 136/50 אברהם פלדמן נ' שר האוצר ואח', פ"ד ה(1), 432 (1951)}.

ב- ת"א (ת"א) 440/50 {ראש העיריה, חברי המועצה ובני העיר תל אביב נ' צבי צוקר ואח', פ"ד ז' 1170 (1950)} שאושר ב- ע"א 27/51 {יוסף גלינסקי ואח' נ' עיריית תל אביב ואח', פ"ד מא(3), 711 (1953)} נפסק שהמילים "הניתנת באותו אופן", מכוונת לאופן מסירת ההודעה להבדיל מתכנה.

ב- ע"א 613/84, 333/85 {עיריית חיפה ואח' נ' יקל הגליל יוסף גולד ובניו בע"מ, פ"ד מא(3), 711 (1987)} חזר בית-המשפט ואישר "כי איחוד שתי ההודעות, זו הדרושה על-פי סעיף 5 לפקודה וזו הדרושה על-פי סעיף 7 לפקודה, שבאורח רגיל מפרסמים אותן כל אחת בנפרד, מותר הוא".

4. הודעה על-פי סעיף 7 לפקודה, יש למסור רק לאותם אנשים שלהם יש למסור את ההודעה על-פי סעיף 5, היינו לאנשים הרשומים בפנקסי המקרקעין כבעלי זכויות במקרקעין
ב- ע"א 688/74 {ששון לוי ואח' נ' היועץ המשפטי, פ"ד ל(2), 535 (1976)} טענו המערערים כי לא נמסרה להם הודעה לפי סעיף 7 לפקודת הקרקעות, ועל-כן לא היה מקום למתן צו למסירת החלקה שהם מחזיקים בה לשר האוצר, על-פי סעיף 8 של הפקודה.

באשר לטענה זו נפסק כי את ההודעה על-פי סעיף 7 לפקודת הקרקעות, יש למסור רק לאותם אנשים שלהם יש למסור את ההודעה על-פי סעיף 5 לפקודה, היינו לאנשים הרשומים בפנקסי המקרקעין כבעלי זכויות במקרקעין.

ככלל, אין חובה למסור הודעה על הרכישה למחזיק בנכס, שאינו רשום בפנקסי המקרקעין.

ואולם, לפני הגשת תביעה על-פי סעיף 8 לפקודה הנ"ל בדרך-כלל ראוי שהרשות תודיע למחזיק על ההפקעה ועל הדרישה למסירת החזקה, אם עובדת החזקה גלויה לעין ואם ניתן בחריצות סבירה לגלות את כתובתו של המחזיק.

הודעה כאמור אינה חייבת להיעשות דווקא על-ידי מסירת העתק מההודעה על-פי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה, אלא יכולה להיעשות בכל דרך שהיא, שיש בה כדי להביא לידיעת המחזיק את עובדת ההפקעה ואת העובדה שהוא נדרש למסור את החזקה בנכס לרשות.

במקרה שבפנינו נאמר בתצהירו של הממונה הארצי על ההפקעות במינהל מקרקעי ישראל, שהמערערים "לא נענו לפניות ודרישות שהופנו אליהם למסירת החזקה בנכס כנדרש". דבריו אלה של המצהיר לא נסתרו, ונהפוך הוא - בתצהיר של אחד מהמערערים, נאמר שנודע למערערים על ההפקעה ממכתב בא-כוח המשיב ביום 03.12.73.

על-כן נקבע, כי לא רק מבחינה פורמלית נתמלאו כאן הוראות סעיף 7 לפקודה, אלא המערערים גם קיבלו למעשה הודעה על ההפקעה לפני שהוגשה הבקשה על-פי סעיף 8 לפקודה.

בית-המשפט דחה את הערעור.

5. מחדל במסירת ההודעה אינו פוגע בתוקף ההפקעה; כן, אי-מתן הודעה אישית על הפקעה אינו מאיין את עצם ההפקעה
ב- המ' (יר') 248/93 {הוועדה לתכנון ולבניה נ' עליאן, פ"מ תשנ"ה(א), 331 (1994)} המבקשת עותרת לצו המחייב את המשיב למסור לידיה את החזקה במקרקעין שהופקעו מכוח הוראותיה של פקודת הקרקעות. המשיב טוען בדבר פגמים שונים בהם לוקה ההפקעה, המצדיקים את ביטולה. בין היתר, טוען המשיב פגם במתן ההודעה, בדבר חוסר סבירותה של ההחלטה ובדבר הגנה מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה.

כאמור, פקודת הקרקעות מסמיכה את שר האוצר להפקיע, לצרכי ציבור, את הבעלות במקרקעין השייכים לבעלים פרטיים, או זכויות אחרות בהם. מטרת הפקודה היא ליצור מכשיר המאפשר לרשויות המדינה ולגופים ציבוריים ופרטיים, לבצע - בכל המהירות וללא עיכובים - תכניות שנועדו לטובת הציבור.

לפי סעיף 3 לפקודה, מורכבת ההחלטה להפקיע מקרקעין, משתי החלטות נפרדות של שר האוצר: האחת, היא החלטה כי המדובר ב"מטרה ציבורית" כלשהי. השניה, היא החלטה הקובעת שמקרקעין מסויימים דרושים להגשמתה של אותה מטרה.

יצויין, כי שתי ההחלטות הללו טעונות פרסום ברשומות.

על הרשות המפקיעה למסור העתק של ההודעה בדבר הכוונה להפקיע, לכל אדם ששמו רשום בלשכת רישום המקרקעין כבעל זכות או טובת הנאה במקרקעין. זאת, על-פי דרכי המסירה שנקבעו בסעיף 7 לפקודה.

כפי שכבר ראינו, גם בהליך זה נקבע כי מסירת ההודעות האישיות אינה אקט קונסטיטוטיבי, שעשייתו תנאי הכרחי להיווצרותה של ההפקעה, אלא אקט דיוני בלבד, שתכליתו להביא את דבר ההפקעה לידיעת מי שזכותו רשומה בפנקסי המקרקעין. יוער, כי מחדל במסירת ההודעה אינו פוגע בתוקף ההפקעה {א' קמר דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה 3), 56}.

ההוראה הקובעת הצבת העתקים של ההודעה במקומות נוחים על המקרקעין המופקעים, נועדה להביא לידיעת המחזיק ולידיעת הציבור את דבר ההפקעה, שמא יימצא מישהו התובע זכות או טובת הנאה בהם, שלא נרשמה, או המתעתד לקנות זכות או טובת הנאה כזו.
בטרם ייתן בית-המשפט צו למסירת החזקה במקרקעין המופקעים, עליו להיווכח כי הרשות המפקיעה זכאית לקנות חזקה במקרקעין.

על הרשות המפקיעה להוכיח את היסודות הבאים:

ראשית, שפורסמה ברשומות הודעה על הכוונה להפקיע את המקרקעין. שנית, שפורסמה ברשומות הודעה למסירת החזקה. שלישית, שהגיע המועד לתפיסת החזקה במקרקעין שנקבע בהודעה. רביעית, שהבעלים או המחזיק מסרבים להרשות לרשות המפקיעה לתפוס את החזקה.

הזכות החוקית לתפוס את החזקה במקרקעין, עוברת לידיה של הרשות המפקיעה לאחר פרסום ההודעה ברשומות ובמועד שצויין בהודעה, אך אין הרשות המפקיעה זכאית להיכנס למקרקעין וליטול את החזקה בהם, נגד רצונו של המחזיק, ובכך לסכן את שלום הציבור.

בנסיבות דנן, בנוסף להודעות שפורסמו ברשומות, נעשה פרסום בעיתון בשפה הערבית והוצבו מודעות בעברית ובערבית על לוחות המודעות במקרקעין נושא הדיון. בכך נפסק, כי נתמלאו הדרישות הקונסטיטוטיביות באשר להודעה, ותוקפה הראשוני של ההפקעה נעשה כדין.

במקרה שבפנינו החלו בהפקעה טרם השלימה המבקשת הפקעה קודמת של המקרקעין {בחלקם}, ואולם לעניין זה נפסק, כי אין ללמוד מכך שהרשות מפקיעה הפקעות שלא לצורך, באופן הפוגע ב"חזקת התקינות" של מעשי המינהל.

בענייננו, הטענה כי הקרקע אכן משמשת למשיב לעיבוד חקלאי כמקור פרנסה, לא הוכחה להנחת-דעתו של בית-המשפט. לפיכך, קבע כי אין להחיל את העיקרון, לפיו לא תתבצע תפיסת חזקה לפני שהוצעה קרקע חלופית.

בנסיבות דנן, זוהתה הקרקע ותוארו גבולותיה, על-ידי צירופן של שתי מפות שהגישה המבקשת.

נקבע, כי המשיב זכאי לפיצויים בגין הפקעת אדמתו, והמחלוקת בדבר גובה הפיצוי צריכה להתברר בתביעה נפרדת.

בכל הנוגע לטענה בדבר עיכוב ביצוע מסירת החזקה בנכס המופקע, עד לתשלום הפיצוי - נקבע כי אין לעכב מסירתו. בית-המשפט קיבל את הבקשה וציווה על המשיב למסור לאלתר את החזקה בקרקע שבנדון אשר הופקעה כחוק - לצרכי ציבור.

ב- ה"פ (יר') 545/97 {הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - הראל נ' בן יצחק צדוק ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (04.02.98)} הבקשה הינה למתן צו המורה למשיבים למסור למבקשת או לפקודתה באופן מיידי את החזקה הבלעדית בחלק מקרקעין מסויים.

את עתירתה משתיתה העותרת על-כך שתכנית מיתאר מקומית מי/360 שאושרה, וגם פורסמה בילקוט הפרסומים 2632, כוללת סלילת דרך העוברת בין השאר גם ב"חלק המופקע". כיוון שכך היה צורך בהפקעת חלק זה {בתוך שטחים מופקעים נוספים}, והודעה הן על ההפקעה הן על הצורך בתפישת חזקה ב"חלק המופקע" ובשטחים אחרים, פורסמה בילקוט פרסומים 3863 מיום 11.04.91.

המשיבים סירבו למסור את החזקה, ומכאן העתירה.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב, ובית-המשפט ציין כי המשיבים הסתמכו בסיכומיהם על מערכת עובדתית שכלל לא הוכחה. לאור האמור נפסק כדלקמן:

"בנסיבות אלו לא אאפשר למשיבים להסתמך על עובדות שלא רק שהם טוענים אותם לראשונה בסיכומים אלא שאין להם תשתית ראייתית. דברים אלו מוסבים הן על קיפוחם כביכול בחלוקת נטל ההפקעות לעומת אחרים, הן על עובדות שלא הוכחו, אותן יכלו לטעון לדבריהם אילו ידעו על ההפקעה קודם לכן, הן על עצם העובדה שלא ידעו על ההפקעה. בעניין אחרון זה יצויין שלפי המכתב נספח ג' לעתירה, "הודעת ההפקעה פורסמה כדין ברשומות והועברה לידיעתך בכתב ובעל-פה". לא זו אף זו, לפי האמור בסיכומי המשיבים "המשיב מס' 1 היה בעבר ראש המועצה...', ולפי מסמך המוכתר בכותרת 'תגובת המשיבים', הוא היה קודם לכן פקיד העותרת. בתור שכזה קשה להניח שהוא לא ידע את מוצאותיהם ומבואותיהם של תכניות הפיתוח הנעשות או מתוכננות להעשות בתחום שיפוטה של העותרת.
עוד יצויין שלפי נסח רישום מפנקס הזכויות, הבעלות בחלקה בה נמצא "החלק המופקע" היא בידי קק"ל, והחוכרת לדורות במחצית החלקה היא מאז 30.03.62 חסינה דוגה. זיקת קשר ראשונה שיש בין המשיבים לבין החלקה הרלבנטית, ככל שהדבר עולה מנסח הרישום, היא זיקה הנובעת מהערה שנרשמה לזכותם של המשיבים ב- 25.08.94, ואולם באותה שעה כבר היתה רשומה ברשם המקרקעין ההערה אודות ההפקעה נשוא התביעה. במילים אחרות, בפעם הראשונה בה נוצרה זיקה כלשהי בין המשיבים לחלקה בה נמצא "החלק המופקע", כבר היתה רשומה הערה אודות ההפקעה נשוא הליך זה. לכאורה איפוא היתה עובדת ההפקעה ידועה למשיבים מאז נרשמו לראשונה כבעלי זיקה כלשהי לקרקע. אין יודע אם ומה היתה זיקת המשיבים קודם לכן לקרקע שמדובר בה, ואם בכלל היו "צד רלבנטי" להפקעה במועד עשייתה (בעניין זה ראה קמר דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה חמישית, תשנ"ה-1995), 85, שם נאמר שלפי 'החוק היבש' אין בעל זכות שאינו רשום בפנקסי המקרקעין זכאי לקבל הודעה אישית).
אני מדגיש את הדברים הללו נוכח טענות המשיבים בסיכומיהם על-כך שהיו פגמים בפעולת הרשות המפקיעה. הפגם העיקרי עליו מצביעים המשיבים, ועליו הם מבקשים לסמוך בהליך זה, מתבטא כזכור באי-מתן הודעה אישית למשיבים על ההפקעה (להבדיל מהודעה על-ידי פרסום כדין ברשומות). דא עקא שנקודת המוצא של הדין היא שאי-מתן הודעה כזו אינה "מאיינת" את עצם ההפקעה (ראה שם, 85).
חרף האמור לעיל אני מוכן להניח לטובת המשיבים שיש שפגם מהסוג האמור ישליך על תקפות הליכי ההפקעה. אחד המקרים בהם תהיה אפשרות להחלת כלל זה הוא מקום שעקב הפגם נגרם נזק לאזרח. במילים אחרות על המבקשים לסמוך על אי-קיום הוראות נוהל על-ידי הרשות להראות שהם נפגעו או ניזוקו מאי-קיום הוראות אלו. בנוסף לכך היה מן הראוי שהמשיבים יראו שהם היו בעלי זכות לקבלת "הודעה אישית" במועד פרסום ההודעה ברשומות, זאת על-ידי הבאת ראיה על "זיקת הזכויות" שלהם ל"חלק המופקע" באותו זמן.
במילים אחרות, ביטול עקיף של ההפקעה, והוא הדבר המבוקש על-ידי המשיבים, איננו נעשה כדי להעניש את הרשות בשל אי קיום סדרי מינהל תקינים, אלא הוא תוצאה של פגיעה אמיתית במשיבים. פגיעה כזו (למשל הפקעת יתר, אי-סבירות קיצונית בהפקעה עקב חלוקה לא שוויונית של "נטלי הפקעה" וכל כיוצא בזה), צריכה להיות נטענת ולו מכוח חובת תום-הלב המוטלת על המשיבים שלא לנסות ולנצל משגים של הרשות, אפילו היו כאלו, כשאין להם עצמם זכות מהותית שנפגעה. כל הדברים הללו, אם אכן יש בהם ממש, היו ניתנים להבהרה על-ידי פרישה כדין של יריעת עובדות בפני בית-משפט, ופרישה כזו לא נעשתה לא עקב שכחה או זניחה או רשלנות, אלא בלב חפץ ובעיניים פקוחות ומתוך בחירה ברורה של טקטיקת הניהול של הליך זה.
מה שמבקשים המשיבים הוא שעצם אי-מתן הודעה אישית במועד ההפקעה, דבר שאיננו "מאיין" את ההפקעה, הוא עצמו יזכה אותם בביטול ההפקעה ככל שהיא מתייחסת אליהם, זאת מבלי שבית-המשפט יהיה משוכנע שאי-מתן ההודעה האישית גרמה לנזק או לתוצאה שלילית אחרת על זכויות המשיבים. בהקשר זה יש לזכור שבחוק לא נקבע מועד למתן ההודעה האישית. המגבלה היחידה היא שההודעה תינתן בטרם נטילת החזקה ב'חלק המופקע', ואין חולק שבתנאי זה עמדה העותרת.
ידיעתם של המשיבים על הנעשה בשטח, מבצבצת (אם לא למעלה מכך) מתגובתם שהוגשה לבית-המשפט, ובה ידיעה מעמיקה על הנעשה בתחום התכנון הלרבנטי בסביבה הרלבנטית. לשבת בחוסר מעש, לא לנקוט פעולה כלשהי, ולטעון טענות המבוססות, או הצריכות להיות מבוססות על עובדות שלא הוכחו, איננו ממנהג תום-הלב."

6. כל עוד ההפקעה קיימת, צמודה אליה הזכות להיכנס למקרקעין המופקעים
ב- המר' 255/56 {אברהים ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 12 (1957)} נקבע, כי לפי סעיף 7 לפקודה, כל עוד ההפקעה עומדת וקיימת, צמודה אליה הזכות ליטול חזקה על האדמה אשר הופקעה. כשם שכל עוד משכנתה עומדת וקיימת - אין בעל משכנתה יכול לאבד את זכותו לדרוש העמדת הנכס הממושכן למכירה כדי לגבות את החוב, אפילו הגיש פעם בקשה כזו שנדחתה עקב אי-הופעתו.

ב- עת"מ (ת"א) 1781/09 {יחזקאל מזובר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.11)} בית-המשפט קבע כי ההפקעה שבוצעה בחלקת העותר לקתה בשיהוי ניכר. המשיבה למעשה סיימה לבצע הפקעות על-פי התכנית לפני למעלה מ- 25 שנה, ומאז לא פעלה. יחד-עם-זאת, לא קיבל בית-המשפט את טענת המשיבה כי כיוון שהמועד בתכנית הוא משוער, וכיוון שמדובר בשטח גדול שמומש ייעודו הציבורי, הדבר מכשיר את ההפקעה. נראה כי מטרת ההפקעה ביחס לחלקת העותר נזנחה, ויש לבטל את ההפקעה גם אם כיום טוענת הרשות כי יש לה תכנית לגבי החלקה.

7. לא תהיה הודאה או מניעות בהודעה לפי סעיף 5 או 7 לפקודת הקרקעות (סעיף 7א לפקודת הקרקעות תיקון 1946)
סעיף 7א לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 קובע כדלקמן:

"7א. לא תהיה הודאה או מניעות בהודעה לפי סעיף 5 או 7
הודעה הנמסרת לפי סעיף 5 או 7 לא תפורש כהודאה מצד שר האוצר כי הקרקע הנזכרת בה מוחזקת על-ידי כל אדם בבעלות פרטית או בחזקה חוקית פרטית, ופרסום הודעה כזאת לא יפגע בכל תביעה מצד הממשלה על אותה קרקע או בגינה."

סעיף 7(א) לפקודה קובע כי הודעה, הנמסרת לפי סעיף 5 או סעיף 7 לפקודה, לא תפורש כהודאה מצד שר האוצר, שהקרקע הנזכרת בה הינה בבעלות אדם אחר או בחזקה חוקית שלו ופרסום הודעה כזאת לא יפגע בכל תביעה מצד הממשלה לגבי אותה קרקע או בגינה.

במילים אחרות - פרסום ההודעה בדבר ההפקעה לא פוגע בכל תביעה מצד הרשות ואין היא מושתקת מלטעון כי המקרקעים המופקעים שייכים לה או שיש לה זכויות כלשהן בהם.

כמו-כן, עצם העובדה שקיימת כבר בידי הרשות המפקיעה זכות או טובת הנאה במקרקעין אינה שוללת את זכותה של הרשות להפקיע את הבעלות המלאה בהם, או זכות אחרת, כדי לרוכשם כשהם נקיים מכל זכות נוגדת.

"ההפקעה נעשית על-פי חוק מיוחד הפועל במישור הציבורי. הוא מקנה למדינה סמכויות שלטוניות לרכוש בעלות בקרקע, חזקה או שימוש בקרקע לתקופה מסויימת, וכל זכות אחרת כמפורט בסעיף 3 לפקודה הנ"ל, בין אם הקרקע היא של המדינה או של הזולת."
{ע"א 361/66 מדינת ישראל נ' ארבספלד ואח', פ"ד כ(3), 256 (1966); ע"א 223/53 עיריית רחובות נ' דוד וזאב חסדאי, פ"ד ט' 1801 (1955)}

ב- ע"א 406/63 {רשות הפיתוח נ' סלים בכר ואח', פ"ד יח(2), 47 (1964)} נשאלה השאלה איזוהי הדרך בה ילך בעל מקרקעין, המוחזקים על-ידי אדם אחר, כשברצונו להפעיל את הוראת הפקודה, כדי לקבל מיד את החזקה במקרקעים לשם הגשמת המטרה הציבורית, שבה יש לו עניין. בית-המשפט אמר כי אם המחזיק במקרקעים הוא מסיג גבול סתם, ברור הוא שאין הבעלים זקוק להליכים לפי הפקודה, אלא הוא יכול לסלקו על-ידי תביעת סילוק-יד בדרך הרגילה. אולם, מה יעשה הבעלים כאשר חזקת המחזיק הינה בזכות?

בית-המשפט סבור היה כי הדרך של פתיחת הליכים פורמליים לרכישת הבעלות על-פי הפקודה, אם כי הבעלות הרשומה, ללא חזקה מיידית, כבר נמצאת בידי הרשות הרוכשת, הולמת במיוחד מקרה, בו טוען המחזיק בקרקע לזכות בעלות הנוגדת את הזכות הרשומה, או כאשר הרשות הרוכשת אינה יודעת, אילו טענות זכות עלול המחזיק להעלות נגדה, כשיידרש לסלק את ידו מן הקרקע.

"במקרים אלה ייטיב הבעל הרשום לעשות, אם יפתח בהליכים לרכישת הבעלות על-פי הפקודה, כי דרך זו תוביל אותו במישרין אל מטרתו, דהיינו קבלת החזקה לפי סעיף 8 של הפקודה, והקניית הנכס בשמו לפי סעיף 19(2), כשהוא פנוי מכל שעבודים, כלומר גם מכל טענת זכות נוגדת.
בירור טענות זכות אלו מועבר בתוקף הפקודה "אל מאחורי המסך", כלומר, אל תוך מסגרת הסעיף 9 של הפקודה, שעל פיו מחליט בית-המשפט על חלוקת דמי הפיצויים."

הדרך הנ"ל הותוותה במקרה קודם שנדון ב- ע"א 228/52 {"פחם" חברה לעסקי פחם ישראל-פולניה בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז' 1078 (1953)}. בית-המשפט ציין כי מטרת ההפקעה היא לרכוש את הקניין באדמה ואת החזקה בה, כשהאדמה חופשית מכל זכות של אדם אחר. אם לא היתה ההפקעה בת-ביצוע, כיוון שהמדינה ביקשה לרכוש באמצעותה את רכושה היא, לא נפסל משום כך, אותו חלק של ההפקעה המכוון להקנות למדינה זכויות וטובות הנאה גורע מזכות הקניין שבקרקע, והוא עשוי לשמש מכשול לביצוע המטרה הציבורית שעליה הוכרז.
"לפיכך נותנת הדעת, כי במקרה זה תתפוס ההפקעה לגבי טובת-ההנאה שיש לכל אדם אחר לגבי הקרקע."

זאת ועוד יצויין, כי התקופה בה יש להתחיל בביצועה של מטרת הרכישה מוגדרת בסעיף 7ב לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בזו הלשון:

"7ב. התקופה להתחלת ביצועה של מטרת הרכישה (תיקון מס' (3), תש"ע-2010)
(א) בהודעה לפי סעיף 7 יקבע שר האוצר את התקופה שבמהלכה יש להתחיל בביצוע של מטרת הרכישה בקרקע, שלא תעלה על שמונה שנים ממועד פרסום ההודעה, ואולם רשאי הוא בהחלטה מנומקת בכתב, לקבוע בהודעה כאמור תקופה ארוכה יותר, ובלבד שלא תעלה על 15 שנים ממועד פרסום ההודעה (להלן: "תקופת התחלת ביצוע").
(ב) במהלך תקופת התחלת הביצוע שקבע שר האוצר לפי סעיף-קטן (א), רשאי הוא להאריכה הנחלטה מנומקת בכתב, ובלבד שהתקופה הכוללת לא תעלה על 17 שנים ממועד פרסום ההודעה לפי סעיף 7; הודעה על הארכה כאמור תפורסם ברשומות, תימסר למי שהיה זכאי לקבל את ההודעה לפי סעיף 5, ותוצג, הכל באופן הקבוע בסעיף האמור."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות לקנות החזקה