botox
הספריה המשפטית
סדרי דין בבית-הדין הגבוה לצדק - דין ומהות

הפרקים שבספר:

צווים לגופים מינהליים – סעיף 15(ד)(2) לחוק-יסוד: השפיטה

1. מעמדו של בית-ספר פרטי מוכר שאינו רשמי – האם כפוף לביקורת בג"צ?
בית-הספר שאינו רשמי ומאוגד כתאגיד בתחום המשפט הפרטי - הינו מוכר. עם-זאת, ניתנו לו סמכויות מכוח דיני החינוך להעניק חינוך חובה לתלמידים שהרשות הציבורית אחראית לספקו במסגרת הפונקציה השלטונית שהיא ממלאה. התפקיד הכרוך בכך הוא בעל אופי ציבורי מובהק.

הפעלת הסמכויות הכרוכות בביצוע תפקיד זה נובעת מדיני החינוך ומהמדיניות שהרשות המוסמכת מתווה מכוחם.

הכפיפות לתנאים בדבר הפעלת תוכניות לימוד העונות למטרות החינוך הממלכתי, והכפיפות מכוח החוק למדיניות משרד החינוך בתחומי המינהל והכספים הופכים את המוסד המוכר לגוף המבצע את עיקר תפקידו על-פי דין.

במקרים רבים וגם בענייננו, המוסד המוכר נתמך מכספי מדינה.

בביצוע תפקידו כמקנה חינוך חובה לתלמידים כפוף בית-הספר לכללי המשפט הציבורי גם בהיותו יציר המשפט הפרטי. לאור זאת, כפוף הוא לביקורת בית-המשפט הגבוה לצדק ככל שהדבר נוגע לתפקיד הציבורי שהוא ממלא.
על הרחבת פיקוח בית-משפט גבוה לצדק על גופים פרטיים בעלי סמכויות מינהליות עמד י' זמיר בספרו {הסמכות המינהלית, כרך א', 449} באומרו כי "העובדה שסמכות מינהלית הוענקה לתאגיד פרטי, ויהא זה אפילו תאגיד שאינו חלק מן המינהל הציבורי אינה מוציאה את הסמכות מתחום המשפט הציבורי. להיפך, היא גוררת את התאגיד הפרטי אל תחום המשפט הציבורי כאילו הוא, לעניין סמכות זאת, רשות מינהלית. אשר-על-כן, התאגיד הפרטי כפוף, לעניין סמכות זאת, לביקורת של בית-המשפט הגבוה לצדק לפי דיני המינהל הציבורי".

לא הצורה הארגונית היא הקובעת לעניין זה אלא מהותו הפונקציונאלית של התפקיד המבוצע על-ידי הגוף, שהוא תפקיד ציבורי על-פי דין. מכאן, שאם הדין מעניק לאדם או לתאגיד מתחומי המשפט הפרטי תפקיד ציבורי כי אז הביקורת השיפוטית הישירה על ביצוע אותו תפקיד נתונה לבית-המשפט הגבוה לצדק {בג"צ 731/86 מיקרודף נ' חב' החשמל לישראל, פ"ד מא(2), 449, 454 (1987); בג"צ 160/72 אחים שרבט נ' האגודה למען הזקן באיזורי העמקים, פ"ד כז(1), 620 (1973); בג"צ 2017/91 ויטנר נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מה(4), 737 (1991)}.

ואולם ראה גישה נוגדת {בג"צ 4176/92 נועם מיוחס נ' בית-ספר תיכון שליד האוניברסיטה, תק-על 92(3), 1287 (1992); בג"צ 782/97 יהודה נ' שר החינוך, תק-על 97(1), 880 (1997)} בבית-משפט לגבי בתי-ספר: בית-משפט התייחס לאוניברסיטאות בבחינת מוסדות להשכלה גבוהה דרך-כלל כגופים פרטיים שאינם כפופים לביקורת בית-משפט גבוה לצדק {בג"צ 4126/94 גזית כהן אסנת נ' המועצה להשכלה גבוהה, דינים עליון לו, 849 (1994); בג"צ 5485/01 ניר אבנר נ' מכללה אקדמית אשקלון, דינים עליון ס 172 (2001); בג"צ 474/73 פודים נ' מוסדות להשכלה גבוהה, פ"ד כח(1), 254 (1973); בג"צ 2182/97 אורה נ' האוניברסיטה הפתוחה, תק-על 98(1), 387 (1998)}.

ואולם קיים שוני מהותי בין מוסדות אלה לענייננו בהינתן העובדה כי הם פועלים בקביעת ענייניהם האקדמיים והמינהליים על-פי שיקול-דעתם ואילו מוסד החינוך העל-יסודי המוכר שאינו רשמי מבצע תפקיד של מתן חינוך חובה לתלמידים, המוסדר בדין.

בית-הספר כפוף, איפוא, לביקורת בית-משפט גבוה לצדק לגבי התפקידים הציבוריים שהוא ממלא ושאלת חבויות ההורים בתשלומים לבית-הספר במסגרת חינוך חובה הנה שאלה בעלת אופי ציבורי מובהק המוסדרת על-פי כללי המשפט הציבורי.

עניינה של המחלוקת גם שזור וארוג בשאלת חובותיהן של הרשויות הציבוריות בעניין זה ולא ניתן לברר את הסוגיה כולה ולאכוף את כללי המשפט בדרך ראויה בלא צירוף כל הגורמים הנוגעים לעניין, ובכללם את בית-הספר. ואכן, בית-משפט זה הכריע בעבר לגופן של עתירות שהופנו כנגד בתי-ספר לא רשמיים {בג"צ 4363/00 ועד פוריה עלית על-ידי היו"ר נ' שר החינוך, תק-על 2002(2), 1008, 1018 (2002)}.

2. החלטות ופעולות המפקד הצבאי
בשורה ארוכה של פסקי-דין קבע בית-המשפט העליון את אמות-המידה להיקף הביקורת השיפוטית על החלטות ופעולות המפקד הצבאי בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית.

ביקורת זו מעוגנת במעמדו של המפקד הצבאי כעובד ציבור, ובסמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק לתת צווים לגופים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין {סעיף 15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה}.

בקביעת היקפה של הביקורת נקבע, מחד גיסא, כי בית-המשפט אינו מחליף את שיקול-דעת המפקד הצבאי בשיקול-דעתו שלו. "אך מובן שבית-המשפט איננו נכנס בנעלי הגורם הצבאי המחליט, כדי להמיר שיקול-דעתו של המפקד בשיקול-דעתו של בית-המשפט" {בג"צ 1005/89 אגא נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור רצועת עזה, פ"ד מד(1), 536, 539 (1990)}.

בית-המשפט אינו בוחן את תבונתה של ההחלטה אלא את חוקיותה {בג"צ 4764/04 רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה, פ"ד נח(5), 385, 393 (2004)}.

כך מתבקש מעיקרון הפרדת הרשויות, מאידך גיסא, נקבע, כי בית-המשפט אינו נמנע מביקורת שיפוטית רק משום שהמפקד הצבאי פועל מחוץ לישראל, ולפעילותו השלכות מדיניות וצבאיות.

כאשר החלטות המפקד הצבאי או פעולותיו פוגעות בזכויות אדם, הן שפיטות. דלתו של בית-המשפט פתוחה. הטענה כי הפגיעה בזכויות אדם נעשתה משיקולי ביטחון אינה שוללת ביקורת שיפוטית. "שיקולי ביטחון" או "צורך צבאי" אינן מילות קסם {בג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6), 352, 375 (2002); בג"צ 619/78 "אל טליעה" שבועון נ' שר הביטחון, פ"ד לג(3), 505, 512 (1979); בג"צ 3114/02 ח"כ ברכה נ' שר הביטחון, פ"ד נו(3), 11, 16 (2002)}. כך מתבקש מההגנה על זכויות האדם.

בין שני קצוות אלה נקבע המיתווה הנורמטיבי להיקפה של הביקורת השיפוטית. מיתווה זה בוחן אם פעולות המפקד הצבאי והחלטותיו מקיימות את הדין החל באיזור. כאשר ניתן להגשים את הפעולה במספר דרכים, נבחנת השאלה אם פעולת המפקד הצבאי היא פעולה שמפקד צבאי סביר יכול היה לקבלה. כאשר החלטת המפקד הצבאי נשענת על ידע צבאי, בית-המשפט נותן משקל מיוחד למומחיותו הצבאית של מפקד האיזור, אשר עליו מוטלת האחריות לביטחון האיזור {בג"צ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1), 1, 25 (1979); בג"צ 258/79 עמירה נ' שר הביטחון, פ"ד לד(1), 90, 92 (1979); בג"צ 2056/04 מועצת כפר בית סוריק ואח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5), 807, 844 (2004)}.

כאשר החלטת המפקד הצבאי – הנשענת על מקצועיות צבאית – פוגעת בזכויות אדם, תיקבע מידתיות הפגיעה על-פי המבחנים המקובלים בעניין זה. באחת הפרשות, צויין:

"מניחים אנו כי הפעולה הצבאית שבוצעה ברפיח דרושה היא מהבחינה הצבאית. השאלה הניצבת בפנינו הנה אם פעילות צבאית זו מקיימת את אמות-המידה הלאומיות והבינלאומיות הקובעות את חוקיותה של אותה פעולה. עצם העובדה שפעילות מתבקשת במישור הצבאי אין פירושה שהיא חוקית במישור המשפטי. אכן, איננו מחליפים את שיקול-דעתו של המפקד הצבאי בכל הנוגע לשיקולים הצבאיים. זו מומחיותו. אנו בודקים את תוצאותיהם במישור הדין ההומניטרי. זו מומחיותנו."

אמות-מידה אלה – לפיהן נוהג בית-משפט זה מימים ימימה – חלות גם לעניין היקף הביקורת השיפוטית בעניין תוואי גדר ההפרדה באלפי מנשה. וכך נקבע ב- בג"צ 2056/04 {מועצת כפר בית סוריק ואח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5), 807 (2004)}:

"המפקד הצבאי הוא המומחה לטיבו הצבאי של מתווה גדר ההפרדה. אנו מומחים להיבטיו ההומניטריים. המפקד הצבאי קובע היכן בהר ובמישור תעבור גדר ההפרדה. זו מומחיותו. אנו בוחנים אם פגיעתו של מתווה זה בתושבים המקומיים היא מידתית. זו מומחיותנו."

3. התערבות בהחלטות היועץ המשפטי בנושא העמדה לדין
ככלל, כידוע, אין בית-המשפט נוטה להתערב בהחלטות היועץ המשפטי בנושאי העמדה לדין.

אף שגם החלטות אלו אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית, העמדה המקובלת היא כי אך במקרים נדירים, ורק אם נוכח שהחלטת היועץ המשפטי לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי, עשוי יהיה בית-המשפט להתערב בה {בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485, 523 (1990); בג"צ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4), 425, 430 (1996)}.

במישור המעשי יש להבחין בין החלטה "שגויה" של היועץ המשפטי להגיש כתב אישום לבין החלטתו ה"שגויה" להימנע מלהגיש כתב אישום.

ענייננו הוא רק בהחלטות מן הסוג השני. אומנם גם החלטה מן הסוג הראשון אינה חסינה מפני ביקורתו השיפוטית הישירה של בית-המשפט הגבוה לצדק {בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4), 793, 806 (1996)}, ואם הונחה לפניו תשתית מספקת לטענה כי בנסיבות העניין מנוע היועץ המשפטי מלהגיש כתב אישום, עשוי בית-משפט זה להתערב בהחלטה {בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(1), 529, 544 (1997)}.

אך דין זה יפה למקרים נדירים ויוצאי-דופן, בעוד שתרופתו הרגילה של נאשם הטוען כי הועמד לדין עקב החלטה בלתי-סבירה של היועץ המשפטי היא בטענת "הגנה מן הצדק", שהמסגרת המתאימה לבירורה הוא ההליך הפלילי גופו {ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221, 352 (1996)}.

הבחנה נדרשת נוספת היא בין החלטת היועץ המשפטי, להימנע מהגשת כתב אישום מן הטעם שאין בקיום המשפט "עניין לציבור" {כמשמעו בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982}, לבין החלטתו להימנע מהגשת כתב אישום בשל היעדר ראיות מספיקות.

ככל שגם בהחלטות מן הסוג הראשון יימנע בית-המשפט מלהמיר את שיקול-דעתו של היועץ המשפטי בשיקול-דעתו שלו, ויראה להתערב רק במקרים בהם שוכנע כי החלטת היועץ המשפטי היא בלתי-סבירה בעליל, הרי שבביקורת קביעתו של היועץ המשפטי, כי הראיות המצויות אינן מספיקות להגשת כתב אישום, ינהג בית-המשפט מידת ריסון כפולה ומכופלת.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט מ' חשין לפיהם "אם על-דרך-הכלל לא ימהר בית-המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של רשויות התביעה" {בג"צ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1), 659, 666 (2000)}.
וברוח דומה התבטא כב' השופט ת' אור, ב- בג"צ 2534/97 {ח"כ יונה יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3), 39 (1997)}, לאמור, כי "ההחלטה אם יש בעניין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין, מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על-פי החוק, בהחליטו אם להגיש כתב אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של המשפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה".

בנמקו גישה זו הטעים בית-המשפט, לא פעם, כי ליועץ המשפטי ולגורמי הפרקליטות, שבידיהם הופקדה הסמכות המיוחדת להחליט על העמדה לדין, יש הכישורים המקצועיים והניסיון הנדרשים לבחינת השאלה אם הראיות שנאספו בעניין פלוני מקימות תשתית מספקת להגשת כתב אישום.

כן הפנתה הפסיקה למורכבות השיקולים, שמוטל על היועץ המשפטי להביאם בחשבון בגיבוש החלטתו, לרבות בחינת שאלת קיומה של אפשרות סבירה להרשעה.

כך, למשל, ב- בג"צ 3425/94 {גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4), 1 (1995)}, בהתייחסו לקביעת היועץ המשפטי כי אין ראיות מספיקות להעמדה לדין, ציין כב' השופט ג' בך כי חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי.

ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על-פי החומר שברשותו מועטים המה. על רקע זה ניתן להבין את הרציונאל לגישתנו, ולפיה בית-משפט זה אינו הופך במהלך הדיון בעתירה מעין "יועץ משפטי-על", הבודק תחת היועץ המשפטי לממשלה ובמקומו אם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב אישום אם לאו {בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח(5), 573, 582 (1994)}.

גם כב' השופט מ' חשין ב- בג"צ 4736/98 {מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1), 659, 666 (2000)} ראה במומחיותן וניסיונן של רשויות התביעה, כמו גם באחריותן ובסמכותן להחליט בשאלה אם יש די ראיות להגשת אישום, נימוקים המחייבים את בית-המשפט לכבד את שיקול-דעתן. וכדבריו:

"רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין. מרחב שיקול-הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים שבהם חרגה בְּיֶתֶר ממיתחם שיקול-הדעת אשר ניתן לה.
נזכור, נדע ונשנן זאת היטב: האחריות בנושא הגשתו – או אי-הגשתו – של כתב אישום, על שכמן של רשויות התביעה נופלת היא; על שכמן ועל שכמן בלבד, והנושא באחריות מחזיק אף בסמכות, אלא אם חרג ביתר מסמכותו."

ונימוקים דומים לאי-התערבות בהחלטת היועץ המשפטי השמיע גם כב' השופט ת' אור ב- בג"צ 2534/97 {חבר כנסת יונה יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3), 1 (1997)} לפיהם:
"רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה. הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית-המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל-אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך. אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה, ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על-ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה – עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול-דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, על מקצועיות ועל ניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת-החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול-הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לעניין זה הוא רחב."

טעם נוסף – בעל משקל רב – לנטיית בית-המשפט שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי, להימנע מהעמדתו של אדם לדין מחוסר ראיות, צויין על-ידי כב' השופט א' ריבלין ב- בג"צ 8121/99 {האגודה לזכות הציבור לדעת נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2000(2), 2048 (2000)} לפיו "נטייתו של בית-משפט זה שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, להימנע מלהעמיד אדם לדין פלילי, מחוסר ראיות, מושפעת גם מן ההשלכות האפשריות של התערבות מסוג זה על תוצאות המשפט הפלילי שיוגש בעקבותיה."

ככול שמרחב שיקול-הדעת הנתון ליועץ המשפטי לממשלה ולרשויות התביעה האחרות, להחליט בשאלת דיות הראיות להעמדה לדין, הוא רב ונרחב, גם החלטותיהם בשאלה האמורה – כפי שכבר צויין – אינן חסינות מביקורת שיפוטית. אמנם נראה כי עד כה לא היה ולוא גם מקרה אחד שבו ראה בית-משפט זה להתערב בהחלטת היועץ המשפטי שלא להגיש כתב אישום בשל חוסר ראיות, אך לא פעם צויין, כי ייתכנו מקרים – שבהכרח יהיו נדירים – שבית-משפט זה יטה להתערב גם בהחלטת היועץ המשפטי המתייחסת לדיות הראיות, אם נוכח שמסקנתו שלא להגיש כתב אישום היא בלתי-סבירה בעליל {בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4), 356 (1989); בג"צ 806/90 הנגבי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(4), 797 (1990)}.

יחד-עם-זאת יצויין, כי גם מקום בו תימצא לו עילה להעמיד במבחן ביקורתו את החלטת היועץ המשפטי בדבר דיות חומר הראיות, ככלל, יימנע בית-המשפט מבדיקה מפורטת של חומר הראיות הגולמי – משל היה "יועץ משפטי-על" – אלא יסתפק בבחינת תהליך קבלת ההחלטה.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' גולדברג ב- בג"צ 6781/96 {אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4), 793, 808 (1996)} לפיהם אין על בית-משפט להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב בדבר דיות חומר הראיות. שאם-לא-כן יוסר החיץ שבין הביקורת לבין המרת שיקול-דעת המשיב בשיקול-דעתו של בית-המשפט. כאשר תפקיד המשיב מצטמצם מלכתחילה רק לבדיקה לכאורית של חומר הראיות, לא ניתן בדרך-כלל, לקבוע את מיתחם הסבירות להחלטתו בלי להסיג את גבולו ובלי שבית-המשפט יהפוך עצמו ל"יועץ משפטי-על" ולמעין "שופט חוקר". ו"אולם בכך שהסתייגנו מאפשרות הביקורת על סבירות ההחלטה בדבר דיות הראיות, אין כדי למנוע את בחינת התהליך לקבלת ההחלטה" {ראה גם בג"צ 47/91 ניימן נ' פרקליטות המדינה, פ"ד מה(2), 872 (1991); בג"צ 4914/94 טרנר נ' מבקר המדינה ואח', פ"ד מט(3), 771 (1995)}.
4. ענייני בחירות
האם יש מקום שבית-המשפט הגבוה לצדק יפעיל את סמכותו ויתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי?

שאלה זו עולה על רקע הוראת סעיף 42(ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 הקובעת כי פסק-דינו של בית-משפט מחוזי בערעור שהוגש אליו לפי הוראה זו הוא סופי.

לצד הוראה זו, קובע סעיף 15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה סייג להתערבות בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטותיהם של בתי-המשפט שלפי חוק-היסוד האמור.

חרף שתי הוראות אלה, נפסק כי מכוח הוראת סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה עומדת לבית-המשפט הגבוה לצדק הסמכות להתערב בפסק-דין של בית-משפט מחוזי בערעור בחירות כאמור {בג"צ 6654/98 הלפרין נ' פקיד הבחירות לעירית הרצליה, פ"ד נב(5), 348 (1998)}. עוד נקבע כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים ונדירים בלבד {בג"צ 6859/98 אליהו אנקונינה נ' פקיד הבחירות אור עקיבא, פ"ד נב(5), 433 (1998)}.

אכן, במקרים לא מעטים, ניתן לקבוע כי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, אף מבלי לדון לגופה בהכרעת בית-המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) {בג"צ 6738/98 הרצברג נ' פקיד הבחירות, תק-על 98(3), 642 (1998); בג"צ 6734/98 קרליץ נ' פקיד הבחירות, תק-על 98(3), 838 (1998)}.

יחד-עם-זאת, לעיתים ההכרעה בשאלת ההתערבות עשויה להיות מושפעת מן ההכרעה בשאלה האם היה יסוד בדין להכרעתו של בית-המשפט המחוזי בערעור. קביעה כי לא היה יסוד כזה עשויה, ביחד עם מרכיבים נוספים, להצדיק את התערבות בית-המשפט הגבוה לצדק.

ב- בג"צ 6654/98 {הלפרין אפרים נ' פקיד הבחירות לעיריית הרצליה, פ"ד נב(5), 348 (1998)} קבע בית-המשפט:

"עניינה של העתירה שבפנינו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות. בהוראת סעיף זה ניתנה זכות ערעור על החלטותיו של פקיד הבחירות לסרב לאשר רשימת מועמדים, כולה או חלקה, או את הכינוי או האות של הרשימה (סעיף 42(א) לחוק). סעיף 42(ג) לחוק קובע, לעניין זה, כי 'בערעור, לפי סעיף זה, ידון בית-המשפט המחוזי בשופט אחד'. כן נקבע, כי 'פסק-דינו יהיה סופי'.

8. השאלה הראשונה היא האם הוראה בדבר היות פסק-הדין סופי שוללת את סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק.

נקודת המוצא בהקשר זה היא, כי בית-המשפט הגבוה לצדק מוסמך, במקרים מסויימים, להתערב בהחלטותיהן של ערכאות השיפוט הפועלות על-פי חוק-יסוד: השפיטה. אכן, סעיף 15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה, מסייג את סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, ככל שהדברים אמורים ב- 'בתי-משפט שחוק זה דן בהם'. נוכח הוראה זו, נפסק בעבר כי 'בית-המשפט הגבוה לצדק לא יידרש לעתירות המופנות כנגד בתי-המשפט שחוק-היסוד דן בהם' (דברי חברי, כב' השופט מ' חשין, ב- בג"צ 7172/97 כרמקס בע"מ נ' בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט לערעורים אזרחיים, דינים עליון נג 909 (1998), בפסקה 8 לפסק-הדין (להלן: "עניין כרמקס"; ראו גם בג"צ 8744/96 חוזה נ' בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, דינים עליון נא 313 (1996)).

עם-זאת, צויין באותן פרשות, כי בית-המשפט מוסמך להוציא צווים גם כנגד ערכאות שיפוטיות אשר חוק-יסוד: השפיטה מדבר בהן, וזאת מכוח סעיף 15(ג) לחוק-היסוד האמור. ביחס לשיקול-הדעת בהפעלת הסמכות האמורה, נפסק כי מדובר ב'...במקרים חריגים ונדירים ומחמת עילות מצומצמות ביותר. עיקרי אותן עילות: חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי' (דברי חברי כב' השופט מ' חשין בעניין כרמקס הנ"ל, בפסקה 8 לפסק-הדין).

אמת-מידה זו אינה מספקת תשובה ברורה מראש בכול מקרה ומקרה. כפי שציין חברי, כב' השופט א' ברק ב- בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית-המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3), 728 (1989), בהתייחסו להפעלת בית-המשפט הגבוה לצדק להתערב בהליכים פליליים או אזרחיים בפני בתי-המשפט הרגילים, 'מושג הסמכות הוא מושג מורכב וקשה, והוא משתרע על קשת רחבה של מצבים ועניינים' (שם, 733). לצורך העניין שבפנינו, די לציין כי מן הפסיקה עולה כי נדרשות נסיבות מיוחדות על-מנת להצדיק את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק (ראו בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 (1996)), וכי לא די לשם-כך במסקנה לכאורית כי נפלה טעות בדין מלפני הערכאה הנמוכה (ראו בג"צ 4318/95 מדינת ישראל נ' השופט ח' פיזם, פ"ד מט(3), 702 (1995)).

9. האם הוראת הסופיות שבסעיף 42(ג) שוללת את סמכותו זו של בית-המשפט הגבוה לצדק? בעבר, נדונו בפסיקה לא אחת הוראות חוק, אשר קבעו את סופיותה של החלטה, לכאורה ללא סייג. חרף זאת, גישתה העקבית של הפסיקה הייתה, כי הוראות אלה אינן שוללות את סמכות הביקורת השיפוטית המסורה לבית-המשפט הגבוה לצדק (ראו, לעניין זה, בג"צ 79/63 טרודלר נ' בורנשטיין, פקיד הבחירות לצורך הרכבת ועדה חקלאית למועצה המקומית רמת השרון, פ"ד יז 2503 (1963); בג"צ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, פ"ד מה(5), 445 (1991)). הפסיקה הפעילה ביחס להוראות האמורות גישה פרשנית מצמצמת, אשר תחמה את הוראת הסופיות להליכי תקיפה מינהליים, או להליכים במסגרת ערכאות שאינן חלק ממערכת בתי-המשפט הרגילים. על-פי גישה זו, הוראות סופיות אלה מונעות פניה לבית-דין מינהלי, לוועדת ערר או לבית-הדין לעבודה, אך לא לבית-המשפט הגבוה לצדק.

10. הגישה הפרשנית שאומצה כאמור, ובפרשות נוספות, ניזונה מן התפיסה הבסיסית בדבר חשיבותה הרבה של ביקורת שיפוטית על החלטות המינהל בשיטת משטר דמוקרטית. בנקודה זו, יש הבדל בין אותן פרשות לבין המקרה שבפנינו.

בענייננו, בניגוד לפרשות הנזכרות, נקבעו בדבר החקיקה הרלבנטי הליכים לביקורת שיפוטית על-ידי בית-משפט, הוא בית-המשפט המחוזי. בשל-כך, לא ניתן להחיל במישרין את הגיונה של הגישה הפרשנית האמורה על ענייננו (ראו, להבחנה זו, פסק-דינו של כב' השופט י' זמיר ב- רע"א 5515/95 מדינת ישראל נ' אברהמי, פ"ד נ(3), 280 (1996), בפסקה 5 לפסק-הדין (להלן: "עניין אברהמי")).

11. עם-זאת, נראה לי כי גם בסוגיה שבפנינו אין לפרש את הוראת הסופיות באופן השולל מעיקרה את סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. בפירושה של הוראת הסופיות יש להבחין, לדעתי, בין שאלת קיומה של זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, לבין שאלת סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק.

דומה, כי אין חולק כי הוראת הסופיות נועדה לשלול את זכות הערעור לבית-המשפט העליון. מסקנה זו מעוגנת מן הבחינה הלשונית בקביעה כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 יהיה סופי. היא מתחייבת מן החשיבות הרבה הנודעת לשמירה על לוח זמנים הדוק וקצר בכל הנוגע לקיומם של הליכי בחירות. על היבט זה בקיומן של בחירות, נאמר כי '... כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר' (דברי השופט א' גולדברג ב- ע"א 2219/92 שפירא-ליבאי נ' מפלגת העבודה הישראלית, פ"ד מו(4), 221 (1992)). באופן דומה נקבע, כי:

'... בעניין של בחירות בו נקבעו בחיקוק מועדים קצרים לכל אחד ואחד משלבי התאריך, יש ואפילו שיהוי קצר דיו כדי להשיב פני עותר ריקם. שאם לא תאמר כן עלול הדבר להכשיל את ציבור הבוחרים, ואולי אפילו לגרום דחיית הבחירות וכדבר הזה לא ייתכן.' (בג"צ 258/69 פונדמינסקי נ' פקיד הבחירות ליד עיריית ירושלים, פ"ד כג(1), 169, 170 (1964))

ובעניין אחר הוסבר הצורך בקביעת מועדים מוגדרים ותחומים היטב על-ידי כב' המשנה לנשיא, השופט י' זוסמן, באופן הבא:

'...לכול אחד השלבים בתהליך הבחירות נקבעו זמנים קצובים וקצרים, ואפילו איחור קצר עלול לשבש את ביצוע הבחירות כהלכתן.' (בג"צ 80/70 אליצור נ' רשות השידור, פ"ד כד(2), 649, 655 (1970))

מדיניות זו משתקפת בבהירות בחוק הבחירות. בחוק נקבעו מועדים קצובים וברורים לצורך ביצועם של השלבים השונים בהגשת הרשימות, באישורן, בהליכי הביקורת השיפוטית על החלטות הרשויות עליהן, ובשלבי ההערכות הסופיים לקראת ההצבעה בקלפי. הוראת סעיף 42 היא חלק אינטגראלי ממערך נורמטיבי זה. נקבע בה לוח זמנים קצר ביותר לצורך מימושם של הליכי הערעור על החלטות של פקיד הבחירות. סעיף 42(א) קובע, בהקשר זה, כי על פקיד הבחירות להודיע על סירובו לאשר רשימת מועמדים לא יאוחר מן היום ה- 20 לפני יום הבחירות.

בעקבות החלטה כאמור, נקצב לבא-כוח הרשימה, לממלא מקומו ולמועמד שמועמדותו סורבה, מועד מוגדר להגשת ערעורם, אשר חייב להיות מוגש לא יאוחר מן היום ה- 17 לפני יום הבחירות. אשר לבית-המשפט הדן בערעור כזה, נקבע כי עליו למסור את פסק-דינו לפקיד הבחירות לא יאוחר מן היום ה- 12 שלפני יום הבחירות.

כאמור, בהסדר כולל זה משתלבת גם הוראת הסופיות שבסעיף 42(ג). שלילת זכות הערעור בהוראה זו תואמת את המדיניות הכללית עליה עמדתי. אכן, קיים חשש ממשי, כי קיומה של זכות ערעור על פסקי-דינו של בית-המשפט המחוזי לפי סעיף 42 הייתה עלולה לסכל את המדיניות האמורה, ולמנוע את ניהולן המסודר של הבחירות. גם מן ההיסטוריה החקיקתית עולה, כי ביסוד הוראה זו עומד החשש מפני שיבוש המהלך התקין של הבחירות. בהתייחסו להסתייגות שהועלתה בעניין זה ציין ח"כ בר-רב-האי, בשם ועדת הפנים של הכנסת, כי '... אם פסק-הדין של שופט בית-המשפט המחוזי לא יהיה סופי, הרי פירוש הדבר שהדרך פתוחה לפניה לבית-המשפט העליון לערעורים, כי זו בעצם הכוונה. ובינתיים תעמוד כל מכונת הבחירות ואי-אפשר יהיה לעמוד בתאריכים' (דברי הכנסת, כרך 43, ישיבה תק"ב, כ"א תמוז התשכ"ה (21 יולי 1965) בעמ' 2698; ההדגשה הוספה). בעקבות דברים אלה, המדברים בעד עצמם, נדחתה ההסתייגות האמורה, ונתקבלה הוראת הסופיות בנוסח הקיים.

12. עד כאן התייחסתי להשפעתה של הוראת הסופיות על אפשרות הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות. המצב ביחס לקיומה של סמכות ביקורת שיפוטית על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק שונה.

סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק היא סמכות שבשיקול-דעת. בכך טמון שוני יסודי בין בית-המשפט הגבוה לצדק, לבין ערכאת ערעור, אשר אין בידה כלים לווסת את העניינים הבאים בפניה. קיומה של זכות ערעור מחייב את ערכאת הערעור לדון בכל עניין המובא בפניה בדרך הערעור ולהכריע בו לגופה של המחלוקת. על הבדל זה שבין בית-המשפט הגבוה לצדק לבין בית-המשפט העליון כערכאת ערעור, עמד כב' הנשיא מ' שמגר ב- בג"צ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1), 673 (1986). אומר כב' הנשיא מ' שמגר (בעמ' 687-686 לפסק-הדין):

'שלא כמו במקרה בו הוא יושב כערכאת ערעור בזכות כפשוטה, אין על בית-המשפט העליון חובה לדון בכל עניין: בדונו בעתירה לצו בירור מוקנה לבית-המשפט הגבוה לצדק שיקול-דעת שלא להיזקק לעתירה הגם שיש לה יסוד חוקי, וזאת אם אינו רואה צורך לתת סעד מטעמי צדק, יושר, נקיון-כפיים, מהירות הפניה לבית-המשפט וטעמים כיוצא באלה.
קרי, היקף התערבותו של בית-המשפט, מוכתבת על-ידי המגמה שלא לפעול בגדר ערכאת ערעור כפשוטה וכסדרה, אלא לקבוע גדרות ותחומים שביטויים בשיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט בדונו בנושאים השפיטים, המשתרעים על-פני מגוון העילות אשר בית-המשפט הגבוה לצדק רואה אותן כמאפשרות התערבותו כדי להעניק סעד למען הצדק.' (עוד לעניין זה: ראו בג"צ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5), 50, 59-58 (1991))

דוגמה לאופי שיקול-הדעת של פעולת בית-המשפט הגבוה לצדק ניתן למצוא בסוגיית ההתערבות בהחלטות הכנסת ורשויותיה בניהול הפנימי של הכנסת. בית-המשפט הגבוה לצדק פיתח אמות-מידה מיוחדות להתערבות בהחלטותיה של הכנסת, הנגזרות ממעמדה המיוחד ומתפיסות חוקתיות בדבר מערך היחסים הראוי בין הכנסת לבין בית-המשפט (ראו בג"צ 652/81 שריד נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לו(2), 197 (1982)). המדובר בריסון עצמי של בית-המשפט, אשר עשוי להיות מופעל גם כאשר מדובר בפעולה בלתי-חוקית לכאורה של הכנסת (ראו בג"צ 2136/95 גוטמן נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד מט(4), 845 (1995)).

13. להבדל זה בין בית-המשפט הגבוה לצדק לבין בית-משפט לערעורים ישנה חשיבות רבה במקרה שבפנינו. שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט הגבוה לצדק, ואינו נתון לערכאת ערעור, מאפשר לבית-המשפט הגבוה לצדק למזער את הסיכונים הכרוכים במתן זכות ערעור על פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים לפי סעיף 42 לחוק הבחירות. במסגרת שיקול-דעת זה, יכול בית-המשפט ליתן משקל רב למדיניות החקיקתית למנוע את שיבוש המהלך התקין של הבחירות. יש בכוחו של בית-המשפט לעצב מדיניות אשר תאזן בין הצורך בהבטחת ניהולן התקין של הבחירות, לבין הצורך להבטיח, במקרה הצורך, את קיומה של ביקורת שיפוטית של הערכאה השיפוטית העליונה של המדינה.

בשל-כך, החשש לתקינות הליכי הבחירות, אשר הביא לשלילתה של זכות הערעור על פסקי-דין כאמור, אינו חל מקום בו מדובר בסמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. מכך עולה, כי אין הצדקה לפרש את הוראת הסופיות באופן שזו תחול גם על סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק.

14. לכך מצטרף שיקול נוסף. ענייננו בזכויות לבחור ולהיבחר. זכויות אלה הוכרו זה מכבר כזכויות יסוד (ראו, למשל, בג"צ 884/86 הוועד המקומי נווה זוהר נ' שר הפנים, פ"ד מב(4), 441, 451 (1989) לפסק-הדין). להכרעות של פקיד הבחירות, ושל בתי-המשפט המחוזיים, בערעורים המוגשים על-פי סעיף 42, עשויה להיות לעיתים השלכה ישירה על מימושה של זכות זו הלכה למעשה. יש לזכור, כי לא פעם חשיבותה של ההכרעה חורגת מן המקרה הקונקרטי העולה לדיון, והיא עשויה להשליך גם על עיצובם של עקרונות בסיסיים, ועל פתרונן של שאלות בעלות חשיבות כללית.

15. לפתרון ברוח הדברים דלעיל, הגיע בית-המשפט בפרשה אחרת בה נדונה הוראה הקובעת את סופיותה של החלטה של ערכאה שיפוטית. המדובר הוא בהוראת סעיף 74 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. הוראה זו קובעת, כי החלטות של בית-משפט לפי סעיפים 68, 69 ו- 72 לחוק בתי-המשפט 'אין אחריהן ולא כלום'. הוראה זו עלתה לדיון ב- ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444 (1991) (להלן: "פרשת וילנר"). בית-המשפט המחוזי החליט לדון באותה פרשה בדלתיים סגורות, מכוח סמכותו לפי סעיף 68 לחוק בתי-המשפט. בהתייחסו להחלטה זו במסגרת פסק-דינו של בית-המשפט העליון בערעור, ציין בית-המשפט (כב' השופט א' מצא), כי:

'מצוות המחוקק היא, כי '... החלטות בית-משפט לפי סעיפים 68, 69 ו-72 אין אחריהן ולא כלום' (סעיף 74 לחוק בתי-המשפט). החלטתו של כב' השופט סגלסון חתמה, איפוא, את פרשת ההתדיינות בנושא סגירת הדלתיים. נותר אמנם למערערת פתח לתקיפת חוקיות הצו בפניה לבית-המשפט הגבוה לצדק, אך היא החמיצה דרך זו בהשהיית עתירתה במשך כשנתיים ומחצה.' (בעמ' 453-452 לפסק-הדין)

אני ער לכך, שיש שוני מסויים בין העניין שנדון באותה פרשה לבין ענייננו.

בענייננו עלתה שאלת קיומה של ביקורת שיפוטית על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק על פסק-דין של בית-משפט מחוזי, המכריע בערעור לפי סעיף 42. לעומת-זאת, בפרשת וילנר נדונה שאלת קיומה של ביקורת שיפוטית על החלטת ביניים של ערכאה שיפוטית, בעניינים שונים הקשורים לניהול הדיון בפניה. הבדל זה עשוי להקרין על מסכת השיקולים הנוגעת להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בכל אחד ממקרים אלה. עם-זאת, לדעתי השוני האמור אינו נוגע למישור הסמכות של בית-המשפט הגבוה לצדק, כי אם למישור שיקול-דעתו של בית-המשפט. בכל הנוגע לשאלת הסמכות, שתי הפרשות מעוררות סוגיה דומה, בדבר קיומה של סמכות בידי בית-המשפט הגבוה לצדק להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטה של ערכאה שיפוטית, חרף הוראת סופיות שבדין החרות. בשל-כך, נראה לי כי הדברים האמורים בפרשת וילנר עולים בקנה אחד עם המסקנה הפרשנית אליה הגעתי במקרה שבפנינו (וראו, למסקנה דומה, פסק-הדין בעניין אברהמי).

16. ניתן לסכם את הדברים עד לנקודה זו. נראה לי כי אין לייחס למחוקק כוונה, בהוראת הסופיות שבסעיף 42(ג) לחוק הבחירות, לשלול את סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. מסקנתי היא, כי תכלית החקיקה הייתה לבטל את זכות הערעור, הנתונה ברגיל על פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים, מבלי לבטל כליל את אפשרות הפניה לבית-המשפט הגבוה לצדק. פתרון פרשני זה הוא מאוזן. יש בו כדי למנוע שיבוש במהלכן התקין של הבחירות, ובה-בעת יש בו כדי להבטיח, באותם מקרים מיוחדים בהם יידרש הדבר, את קיומה של ביקורת שיפוטית של בית-המשפט הגבוה לצדק.

17. עד כאן שאלת הסמכות של בית-המשפט הגבוה לצדק. שאלה אחרת היא כיצד יופעל שיקול-הדעת ביישום הסמכות האמורה. נוכח מהות העניין בו מדובר, כפי שהובהר בהרחבה לעיל, מתבקש כי רק במקרים נדירים יטה בית-המשפט הגבוה לצדק להפעיל את סמכותו ולהתערב בהכרעה של בית-המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות. אכן, הפעלת שיקול-הדעת על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק חייבת להיעשות מתוך חרדה לשמירה על מסגרת מסודרת של ניהול הבחירות, ומניעה של גלישה אשר עלולה לשבש את מהלכן התקין של הבחירות. חשוב להדגיש, על-כן, כי בעיקרו-של-דבר מדובר בסמכות שהיא בעיקרה "מפלט אחרון", ואשר תופעל במקרים חריגים בהם שיקולים כבדי משקל מחייבים התערבות. אז, ורק אז, יהיה בית-המשפט הגבוה לצדק מוכן להתערב בפסקי-דין כאמור של בתי-המשפט המחוזיים.

עוד אציין, כי זו הייתה גישתו של בית-המשפט הגבוה לצדק גם בפרשה קודמת, בה הונחה בפני בית-המשפט עתירה על החלטה של בית-המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42. בית-המשפט היה מוכן להניח, כי בג"צ 'יכול ויאות להתערב בהחלטות בית-המשפט המחוזי בערעור (לפי סעיף 42)' (דברי בית-המשפט ב- בג"צ 5769/93 חמזה נ' פקיד הבחירות בשעב, תק-על 93(3), 1040 (1993), בפסקה 2 לפסק-הדין). עם-זאת, ציין בית-המשפט כי "ברור הוא שמקרים אלה יהיו נדירים" (שם, שם).

לא למותר להוסיף, כי גישה בסיסית זו תואמת ברוחה את עמדת הפסיקה, אשר נזכרה לעיל (בפסקה 8), בדבר קשת המקרים המצומצמת בהם ייעתר בית-המשפט הגבוה לצדק לעתירה המכוונת נגד ערכאה שיפוטית הפועלת לפי חוק-יסוד: השפיטה.

18. בסיום דברי לעניין סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירות בענייני בחירות, רואה אני להוסיף הערה. בכל דברי דלעיל, לא התייחסתי כלל לשאלה אם במקרה של התנגשות בין הוראה בחוק-יסוד: (בענייננו, חוק-יסוד: השפיטה) לבין הוראה בחוק (בענייננו, חוק הבחירות) יש להעדיף את ההוראה הראשונה, שכן הבעיה לא הועלתה בפנינו.

19. על רקע דברים אלה, ניתן לפנות למקרה שבפנינו. לדעתי, לא מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות התערבות של בית-המשפט הגבוה לצדק בעניין שבית-המשפט המחוזי פסק בו בערעור לפי סעיף 42.

מסקנה זו מעוגנת בטעמים אחדים. ראשית, לא מועלית בעתירה טענה ממשית בדבר פגם חמור, היורד לשורש הדברים, בפעולת פקיד הבחירות או בפעולת בית-משפט קמא. זאת ועוד, אין מדובר בעניין בעל חשיבות חריגה, כי אם בהחלטה נקודתית."