תובענה בעניין חוק השמות

1. עילת התובענה
סעיף 1(6)(ב) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה קובע כי תובענה על-פי חוק השמות, התשט"ו-1956 {להלן ייקרא: "חוק השמות"} תהיה בסמכותו של בית-משפט לענייני משפחה.

נעיר כי חוק השמות חל רק על מי שרשום במרשם האוכלוסין לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 {סעיף 27 לחוק}.

סמכות בית-המשפט לענייני משפחה הינה באישור שינוי שם משפחה של קטין על-ידי הוריו {סעיף 13 לחוק} אישור שינוי שם {פרטי ומשפחה} של קטין או פסול-דין על-ידי אפוטרופוס {סעיף 14 לחוק}. שם שאושר על-ידי בית-המשפט לא יפסל על-ידי שר הפנים ותוקפו מיום האישור {סעיפים 18-16 לחוק}.

שמו של אדם הוא חלק מאישיותו. הוא האני החברתי שלו. הוא המפתח שבאמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד. הוא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת ולייעוד. בתקופות היסטוריות שונות אומצו שמות שונים, ותהפוכות הגורל הביאו רבים לשנות את שמם {ראה הערך "שם, שמות" האנציקלופדיה העברית (חברה להוצאת אנציקלופדיות, כרך לא, תשל"ט) 1007}.

חברה דמוקרטית האמונה על פלורליזם מכבדת את חירותו זו של הפרט. היא מכירה ומוקירה את חירותו להיקרא בשם כרצונו ואת החופש שלו לשנות את שמו, אם הוא סבור כי שם אחר מתאים לו יותר.
אכן, הכרה בכוחו של אדם לשנות את שמו היא הכרה באוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה זכות אדם בכל חברה דמוקרטית. חופש זה של הפרט לשנות את שמו חשוב לו במיוחד, כאשר שמו הקודם גורם לו קשיים {דברי בית-המשפט ב- בג"צ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח', פ"ד מז(1), 749 (1993)}.

ואכן תפקידו של בית-המשפט לענייני משפחה, על-פי חוק השמות, עיקרו בשמירה על זכויותיהם של מי שאינו יכול לשמור על זכויותיו, כפי שהדברים עולים גם מסדרי הדין העוסקים ביישומו של חוק זה.

1.1 חוק השמות
דיני השמות התבססו, עד לחקיקתו של חוק השמות, על מנהג ונוהג.

מצב דברים זה לא הניח את הדעת. על רקע זה חוקק חוק השמות שקבע כי לכל אדם יהא שם משפחה ושם פרטי {ראה סעיף 2(א) לחוק השמות}.

בצד הזכות לשם משפחה ושם פרטי נקבעה החובה לבחור שם משפחה ושם פרטי [סעיף 8 לחוק השמות}, נקבעו הסדרים לרכישת שם משפחה מלידה {סעיף 3 לחוק השמות} ומנישואין {סעיף 6 לחוק השמות}. נקבע העיקרון כי "בגיר רשאי לשנות שם משפחתו ושמו הפרטי"{סעיף 10 לחוק השמות}.

ב- בג"צ 693/91 {ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1), 749 (1993)} הרחיב ופירט כב' השופט א' ברק אודות תכליתו של חוק השמות. לדבריו:

"מתוך הצעת חוק השמות, התשט"ז-1956 (ה"ח 268, התשט"ז, 132) אנו למדים, כי ביסוד חקיקתו של החוק עמדו מגרעותיו של המצב המשפטי שקדם לחוק. על-פי מצב דברים זה, קבעו המנהג והנוהג את שמם של בני-אדם. מנהג ונוהג אלה שונים היו ממקום למקום ומעדה לעדה. לא פעם קשה היה לעמוד עליהם. רצוי היה, איפוא, להחליפם בהוראות חירותות ברורות. זאת ועוד: המצב הישן הכיר בזכותו הבלתי-מוגבלת של הפרט לשנות את שמו. לא הוכרה סמכות שיכלה למנוע השינוי, 'אף במקרים שהשינוי בא למטרות של מרמה או שהשם החדש עלול להטעות. על-כן דרוש פיקוח ממשלתי מסויים כדי למנוע מעשי תרמית והטעיה' (עמ' 134). לבסוף, נעדרו הוראות המאפשרות לרשות ממשלתית לקבוע שם למי שאין לו שם. יש מקרים לא מעטים שאין לאדם אלא שם אחד בלבד, או שאין יודעים איזה שם מבין שמותיו הוא שם משפחה ואיזה הוא שם פרטי. הדבר מכביד על הרישום במרשם התושבים, בתעודות הזהות ובכל רישום רשמי אחר (שם)...

על תכליתו הסובייקטיבית של חוק השמות, לעניין מתן שם ושינויו, אנו עשויים ללמוד גם מהצעת חוק היחיד והמשפחה, התשט"ז-1955. הצעה זו - שהוכנה במשרד המשפטים ופורסמה ב-1955 - שימשה בסיס לחוק השמות. מרבית הוראות חוק השמות הועתקו כלשונן מהצעה זו. בהסבירה את ההוראה הקבועה עתה בסעיף 10 לחוק השמות ('בגיר רשאי לשנות שם משפחתו ושמו הפרטי') קובעת ההצעה:

'הצעתנו מקיימת את חופש היחיד לשנות את שמו, הן שם המשפחה והן השם הפרטי, ללא אבחנה ביניהם, אך נראה לנו שיש צורך בפיקוח מסויים כדי למנוע מעשי תרמית ופגיעות בענייני הציבור.' (עמ' 54)
בהתייחסה להוראת סעיף 16 לחוק השמות, קובעת ההצעה:

'הנימוקים להתנגדות של שר הפנים הם שניים בלבד: שהשם החדש עלול להטעות או שהוא עלול לפגוע בתקנת הציבור ORDER PUBLIC. כוונותיו של מי שמשנה את שמו אינן חשובות; כוונה של תרמית או של פגיעה ציבורית אינה דרושה ואינה מספיקה. לא פורש את מי ובאיזה אופן עלול השם להטעות, ולא הוגדר המושג של 'תקנת הציבור', כשם שהוא אינו מוגדר בסעיף 150 של הצעת חוק הירושה.' (עמ' 55)

מקור אחרון, ממנו ניתן לשאוב מידע על תכליתו הסובייקטיבית של חוק השמות, הוא מההיסטוריה הפרלמנטרית.

בהציגו את הצעת החוק לקריאה ראשונה הדגיש שר הפנים את זכותו של כל תושב לשנות את שמו, בלא לאפשר לו שימוש לרעה בזכות זו (דברי הכנסת, כרך 20, עמ' 2038). בהציגו את הצעת החוק לקריאה שניה הדגיש יושב-ראש ועדת הפנים, כי:

'יכולים להיות מקרים שהשם המוצע יהא בו משום התגרות באחת הדתות, או ברגש הדת, או ברגש הלאומי. ברור שבמקרים כאלה, כאשר אדם בוחר לעצמו שם שהשר יכול לראות בו התגרות מסוג זה, יוכל השר להתחשב בכך ולא לאשר את השם.' (שם, עמ' 2437)

כן צויין, כי בוועדה הוסף סעיף 22 לחוק, לפיו קבלת שם או שינויו, אין בהם כדי ליצור או לבטל זכויות או חובות של בעל השם או זולתו, להוסיף על זכויות כאלה או לגרוע מהן. יושב-ראש הוועדה הדגיש את חשיבותו המיוחדת של סעיף זה. הוא ציין, כי:

'מצדדים שונים פנו לוועדה ואף בזמן הדיון בכנסת באה לידי ביטוי הדאגה ששינוי שם עשוי לקבוע זכויות מאטריאליות או משפטיות שונות לאדם המשנה את שמו. מתוך כך ראו צורך מצדדים שונים, להציע תיקונים שונים לחוק זה הבאים להסדיר שטחים שהם חשובים כשלעצמם, אך אין להם שייכות ישירה לחוק המטפל בשאלת השמות בלבד.' (שם, שם)

עיון בחוק השמות, מעלה את הנתונים הבאים באשר לתכלית החקיקה:

ראשית, חוק השמות הוא חוק 'מעורב'. יש בו היבט של משפט פרטי ושל משפט ציבורי. הוא מעניק לכל אדם הזכות לבחור שם, אך הוא מטיל עליו חובה לעשות כן. הוא מעניק חופש ניכר בבחירת השם או בשינויו, אך הוא מטיל מגבלות מסויימות על חופש זה. בתחום המשפט הציבורי, אין החוק מטיל חובה על אדם ביחסיו עם זולתו, להשתמש בשמו 'הרשמי'. הפן הציבורי הוא בעיקרו פורמלי, ועניינו אופן הקומוניקציה שבין האדם לרשויות השלטון. עמד על כך הנשיא אגרנט, בפרשת שי"ק (השניה), בג"צ 243/71 אייזיק (שי"ק) נ' שר הפנים, פ"ד כו(2), 33 (1972) בציינו:

'בחוק השמות בא המחוקק לקבוע הסדר משפטי אחיד, שיבטיח כי לכל אדם יהיה שם משפחה ושם פרטי, שרק לפיהם יהיה אפשר לזהותו מבחינה פורמלית-רשמית... בחוק השמות אין זכר לסנקציה פלילית, אשר אדם יהיה צפוי לה, אם לשם זיהויו השתמש בשמות אשר החוק לא הכשירם. גם עניין זה בא ללמד, כי לא התכוון המחוקק לשלול מאדם את הזכות להשתמש בכל שם הנראה לו ושאינו שמו הרשמי, כל אימת שלא נדרש לציין את שמו הנכון ואינה מוסתרת מאחורי זה כוונת מרמה או הונאה' (עמ' 49);

שנית, בחירת שם או שינוי שם אין בהם כדי להשפיע על זכויות או חובות שהיו קיימות לולא אותו שינוי. על-כן אין בשינוי שם כדי להשפיע על חובות וזכויות הורים טבעיים, על דיני אימוץ או על זכויותיהם וחובותיהם של ידועים בציבור;

שלישית, בכל שינוי שם יש משום אפשרות של הטעיה. בצדק ציין השופט ח' כהן בפרשת שי"ק (הראשונה) בג"צ 353/70 אייזיק (שי"ק) נ' משרד הפנים, פ"ד כה(1), 544 (1971) כי:

'אין לך שינוי שם שאינו עלול להטעות - והטעות המיידית, והבלתי-נמנעת כמעט, של כל הבא במגע עם משנה השם, ולא הכירו קודם-לכן, הוא ששמו החדש הוא שמו המקורי.' (עמ' 549)

אכן, במספר שיטות משפט (כגון שווייץ והולנד), קיים קושי ניכר בשינוי שם, ויש שהוא מחייב אישור המלך או המחוקק. לא זו היתה דרכו של חוק השמות. החוק מכיר בחופש היחיד לשנות את שמו, ומונע הדבר במקרים מיוחדים;

רביעית, חוק השמות מבוסס על האפשרות שבני זוג, אשר נישאו זה לזה כדת וכדין, יישאו שמות משפחה שונים (סעיף 6). אפילו התגרשו בני הזוג, רשאים הם להמשיך בשמם הקודם (סעיפים 6 ו-7). החוק מכיר, איפוא, 'בהטעיה' הטמונה במצב דברים זה, שבו לגבר ולאישה שמות משפחה שונים, דבר המעיד לכאורה שאינם נשואים, בעוד שלמעשה הם נשואים כדת וכדין. הוא הדין בגבר ואישה שיש להם שם משפחה זהה, דבר העשוי להעיד על היותם נשואים, ולמעשה הם התגרשו זה מזה כדת וכדין. בצדק ציין מ"מ הנשיא, השופט זוסמן בפרשת שי"ק (השניה) כי:

'המחוקק ניתק את עניין השם מעניין הנישואין. אישה נשואה יכולה לשאת שם נעוריה, ואישה שאינה נשואה יכולה לשאת שמו של אישה' (עמ' 54);

חמישית, הידועה בציבור נזכרת בחוק השמות פעמיים. בפעם האחת נקבע (סעיף 3) כי ילד שנולד כשאמו אינה נשואה לאביו, מקבל את שם המשפחה של האם. אולם אם רצתה האם שיקבל את שם משפחת האב והאם היתה ידועה בציבור כאשתו, יקבל הילד את שם המשפחה של האב. נמצא, כי חוק השמות מאפשר לאישה ידועה בציבור לגרום לכך ששם המשפחה של ילדה יהא כשם משפחת האב, גם אם האב אינו מסכים לכך. במקרה זה יהא שם המשפחה של הבן שונה משם המשפחה של אמו - אף זו 'הטעיה' שהחוק מאפשר אותה. פעם נוספת בו מוזכרת הידועה בציבור היא לעניין מתן שם פרטי לנולד. הכלל הוא ששמו הפרטי של נולד נקבע על-ידי הוריו. אם הילד נולד כשאמו אינה נשואה לאביו ואף אינה ידועה בציבור כאשתו, יינתן לו שם פרטי על-ידי אמו בלבד (סעיף 4).

חוק השמות משלב בחובו הוראות 'אזרחיות-מטריאליות' עם הוראות 'שלטוניות-מינהליות' (ראה הצעת חוק היחיד והמשפחה, עמ' 50). הוא משתלב, איפוא, הן עם המשפט הפרטי והן עם המשפט המינהלי.

במסגרת המשפט הפרטי, הוא מצוי על הגבול שבין משפט אזרחי לבין דיני המעמד האישי, וניתן לאפיין אותו כבעל אופי 'מעין מעמד אישי' (מ' אלון, חקיקה דתית, 120 (תשכ"ח)). השופט לנדוי ציין בפרשת זמולון (בג"צ 73/66 זמולון נ' שר הפנים, פ"ד כ(4), 645 (1966)) כי אינו יודע אם ניתן להגדיר את חוק השמות כאחד מחוקי המעמד האישי, 'אבל אין לי ספק שקיים קשר הדוק בין שני נושאים אלה'. עם זאת, יש לציין, כי מרכז הכובד של חוק השמות הוא בצד 'האזרחי'. אין בנטילת שם או בשינוי שם כדי להעניק לפרט זכות או להטיל עליו חובה שלא היו נתונים לו או מוטלים עליו בטרם נטילת השם או שינויו (סעיף 22). אמת, חוק השמות 'נושק בסוגיות חשובות של משפחה, נישואין וגירושין, ידועה בציבור, אימוץ וכיוצא בהם עניינים הקושרים את שמו של אדם למעמדו המשפחתי'. עם זאת, אין חוק השמות מסדיר סוגיות אלה, והוא אף לא נועד להסדירן.

חקיקה מאוחרת קבעה הסדרים ספציפיים בענייני משפחה (במובן הרחב) בלא ששינתה מחוק השמות עצמו. דוגמה יפה לכך הוא עניין האימוץ. חוק השמות קובע (סעיף 1) כי ''ילד' - לרבות ילד מאומץ'. כן נקבע כי 'קטין שאומץ מקבל שם משפחת מאמצו' (סעיף 5). הסדרים אלה נקבעו, למרות שאותה עת עוד לא היו דינים מהותיים באשר לאימוץ. חוק האימוץ הראשון חוקק ב-1960 (חוק אימוץ ילדים, התש"ך-1960), ארבע שנים לאחר חקיקתו של חוק השמות. עולה מהאמור, שמטרתו של חוק השמות לא היתה לקבוע כל הסדר מהותי של דיני האימוץ. הוא הדין באשר לידועים בציבור. עד לחקיקתו של חוק השמות חוקקו מספר חוקים שקבעו הסדרים מהותיים באשר לידועים בציבור. הכנסת המשיכה בחקיקה נרחבת בעניין זה לאחר חקיקתו של חוק השמות, ואף הגבירה אותה (ראה בן-דרור, הידועה בציבור (1993)). אכן, חוק השמות קובע את המסגרת החיצונית - את 'השם' תרתי משמע - ואילו המהות הפנימית של הדינים קבועה בדיני המשפט השונים.

ניתוק זה בין 'דיני המעמד האישי' לבין 'דיני השמות' מודגש יפה כאשר אנו בוחנים את שמו של תאגיד ודרכי שינויו... עם זאת, אין לכחד כי קיים קשר טבעי בין הצורה לבין התוכן, בין 'השם' לבין 'המהות'. עמד על כך השופט לנדוי בפרשת זמולון, בציינו:

'טעם חשוב להסדר תחיקתי בנושא זה, הוא ששם המשפחה של אדם משמש לא רק לזיהויו האישי כלפי כולי עלמא, אלא לפי המקובל בחברה גם סימן היכר בעיני כל ליחוס הילדים אל הוריהם ולמעמד האישה הנשואה בתור שכזאת.' (עמ' 669)

זאת ועוד: חוק השמות - 'בפן המינהלי' שלו - עוסק ברישום שם על-ידי שר הפנים. חוק השמות אינו קובע את ערכו הראייתי של רישום זה. שעה שהוחק חוק השמות, עמדה בתוקפה פקודת מרשם התושבים, התש"ט-1949. אף פקודה זו אינה קובעת את משקלו ההוכחתי של הרישום. הסדרים בעניין זה באו רק עם חקיקתו של חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965. חוק זה - שהוחק תשע שנים לאחר חוק השמות - קובע כי הרישום במרשם מהווה ראיה לכאורה לנכונות הרישומים באשר לשמות (סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין מהותה של הוראה זו ואופיה נדונו בהרחבה בפסיקתו של בית-משפט זה (ראה בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז(1), 225 (1963); בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2), 477 (1970)). פסיקה זו ניתנה, מטבע הדברים, לאחר חקיקתו של חוק השמות...

מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד על תכלית החקיקה הם עקרונות היסוד של השיטה.

ביסודו של חוק השמות מונחים מספר עקרונות יסוד, המגבשים את תכליתו. העיקרון האחד הוא זכות האדם לקבוע לעצמו שם ולשנותו. עמד על כך השופט ויתקון בפרשת זמולון, באומרו:

'זכותו של אדם בגיר לשנות את שמו היא אחת מזכויות היסוד, שהמשפט מעניק לו במדינה חופשית. אפילו תאמר כי זכות זו אינה מן החשובות ביותר, ראויה היא שנשמור עליה מכל משמר. בכגון דא יאה להיות קנא. חירותו של אדם, קטנה או גדולה, מן הדין לפרשה ביד רחבה.' (עמ' 655).

שמו של אדם הוא חלק מאישיותו. הוא האני החברתי שלו. הוא המפתח באמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד. הוא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת ולייעוד. בתקופות היסטוריות שונות אומצו שמות שונים, ותהפוכות הגורל הביאו רבים לשנות את שמם (ראה הערך 'שם, שמות' באנציקלופדיה העברית, כרך לא, עמ' 1007). חברה דמוקרטית, האמונה על פלורליזם, מכבדת את חירותו זו של הפרט. היא מכירה ומוקירה את חירותו להיקרא בשם כרצונו, ואת החופש שלו לשנות את שמו, אם הוא סבור כי שם אחר מתאים לו יותר... אכן, הכרה בכוחו של אדם לשנות את שמו היא הכרה באוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה זכות אדם בכל חברה דמוקרטית... כשם שחברה דמוקרטית מבקשת להכיר בחופש הרצון הפרטי של האחד, היא מבקשת גם למנוע פגיעה בלתי-ראויה באחר. זאת ועוד: בצד האינטרס של הפרט בשם זה או אחר, קיים האינטרס הציבורי. אינטרס זה פועל ברמות שונות. רמה אחת עניינה רגשות הציבור, העשויים להיפגע אם רשויות השלטון יכירו בשינוי שם המעורר סלידה או זעם. רמה אחרת עניינה האינטרס הציבורי בקיומם התקין של סדרי המעמד האישי, אשר במרכזה עומד מוסד הנישואין ומוסד המשפחה. עמד על כך השופט לנדוי בפרשת זמולון, בציינו:

'הסכנה היא שמתוך אהדה לידועה בציבור - באותם המקרים בהם היא ראויה לאהדה - נפגע בסדרי המעמד האישי הכלליים במדינה, שיסוד מוסד להם הנישואין כדין. באין שמירה על יסוד זה מתערערת יציבות המשפחה כתא הראשוני של החברה.' (עמ' 668)

אכן, אינטרס הציבור הוא שלא להגביר 'את ערבוב התחומין בשטח הרגיש של המעמד האישי' (שם, שם). אמת, החקיקה והפסיקה העניקו הכרה הולכת וגוברת במוסד של 'ידועים בציבור' (ראה פרידמן "הידועה בציבור בדין הישראלי", עיוני משפט ג (1973), 459; שאוה "הידועה בציבור כאשתו - הגדרתה, מעמדה וזכויותיה", עיוני משפט ג' (1973), 484; שלח "בן-הזוג הידוע בציבור", משפטים (1978), 119), ובכך צמצמו את 'הפערים' שבין הדין הדתי החל בענייני נישואין וגירושין לבין ההסדר החילוני אשר נקבע בחקיקה ופותח בפסיקה (ראה רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל (תש"ן), 327). עם זאת, עדיין קיים הבדל מהותי בין מוסד הנישואים כדת וכדין הנערך בתור 'אקט ציבורי של המדינה' (המשנה לנשיא, השופט אלון ב- בג"צ 47/82 קרן התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' שר הדתות, פ"ד מג(2), 661, 692 (1989)), לבין מוסד ה-'ידועים בציבור' המבוסס בעיקרו על הסכם בין הצדדים בלבד (ראה פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, 103, 116 (תשמ"ד)). כשם שזה אינטרס הציבור להכיר בכל אחד ממוסדות אלה, כן זהו גם אינטרס הציבור שלא לטשטש את הגבול ביניהם מעבר למתבקש ממהותם הפנימית של כל אחד משני מוסדות אלה."

1.1.1 קביעת שם על-ידי בגיר
כאמור, נקבע בחוק השמות העיקרון כי "בגיר רשאי לשנות שם משפחתו ושמו הפרטי" {ראה סעיף 10 לחוק השמות}.

חוק השמות ציין סייג לשינוי שם, בקבעו כי אין לשנות שם בתוך שבע שנים מיום תחילת תוקפו של השם הקודם, אלא באישור השר {ראה סעיף 20 לחוק השמות}.

כן הודגש כי קבלת שם, מתן שם, בחירת שם או שינוי שם, "אין בהם כדי ליצור או לבטל זכויות או חובות של בעל השם או של זולתו, להוסיף על זכויות אלה או לגרוע מהן" {ראה סעיף 22 לחוק השמות}. לבסוף, נקבע כי שר הפנים רשאי להעביר לאחר את סמכויותיו לפי חוק השמות {ראה סעיף 23 לחוק השמות}, ומי שרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה שניתנה על-פי העברת סמכות מן השר, רשאי לפנות אל השר לקבלת הכרעתו הסופית {ראה סעיף 24 לחוק השמות}.

1.1.2 שינוי שם קטין או פסול-דין
שינוי שם קטין או פסול דין ניתן:

א. על-ידי ההורים - סעיף 13 לחוק השמות מאפשר, בהודעה לשר הפנים לשנות שמו הפרטי של בנם או בתם הקטינים ובאישור בית-המשפט את שם משפחתו.

ב. על-ידי אפוטרופוס - סעיף 14 לחוק השמות מאפשר לאפוטרופוס לשנות את שמו הפרטי של החסוי, ובאישור בית-המשפט - את שם משפחתו.

1.2 מעמדו של שר הפנים
1.2.1 הודעה לשר הפנים
בחירת השם ושינויו הינן פעולות של הפרט, אולם יש להודיע על בחירת השם או שינויו לשר הפנים {ראה סעיף 15 לחוק השמות}.

הבחירה או השינוי נכנסים לתוקפם לאחר מתן הודעה עליהם לשר הפנים השר צריך ליתן - תוך חודש מקבלת ההודעה - תעודה המעידה על הבחירה או השינוי {ראה סעיף 17 לחוק השמות} ולפרסם את דבר השינוי ברשומות {ראה סעיף 19 לחוק השמות}.

1.2.2 סמכות פסילת שם על-ידי שר הפנים
סעיף 16 לחוק השמות קובע כי השר "רשאי לפסול בחירת שם לפי הסעיפים 8, 9 ו- 9א ושינוי שם לפי סעיפים 10, 13 אם סבור הוא שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו ואולם לא יפסול השר שם מן הטעם שהשם נבחר עקב קשר בין ידועים בציבור".

כב' השופט א' ברק, ב- בג"צ 693/91 {ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1), 749 (1993)} מפרט את הקריטריונים לבחינת סמכותו של שר הפנים בפסילת שם. וכדבריו:

"'עלול להטעות'

במסגרת תכליתו של חוק השמות - יש ליתן, לדעתי, לדיבור 'להטעות' משמעות אובייקטיבית... הצורך להגן על הציבור מחייב מבחן אובייקטיבי, שלא יהא מותנה בכוונתו של מבקש השינוי. אין זה מתקבל על הדעת לאפשר שינוי, אשר נעשה אמנם מתוך תמימות, אך שמביא, הלכה למעשה, להטעיה של פרט אחר או של הציבור. טעמים שנועדו לשמור על מוסד הנישואים, אין מקומם במסגרת טענת 'הטעיה'. מקומם במסגרת הטענה באשר ל-'תקנת הציבור'. במסגרת זו ניתן לפרוס שיקול זה במלוא היקפו. לעומת זאת, הטעיה באשר לשימוש בשם הינה טענה עובדתית, המחייבת הוכחת הסתמכות ושינוי מצב.

בצדק ציין השופט חיים כהן בפרשת שי"ק (הראשונה), כי:

'אין לך שינוי שם שאינו עלול להטעות - והטעות המידית, והבלתי-נמנעת כמעט, של כל הבא במגע עם משנה השם ולא הכירו קודם-לכן, היא ששמו החדש הוא שמו המקורי. הטעיה מכוונת ומתוכננת היא, אשר זכתה לגושפנקה מאת המחוקק; כל אדם בגיר רשאי לשנות את שמו - רשאי הוא להטעות 'את הציבור' לחשוב ששמו החדש הוא הוא שמו המקורי. נמצא שהחשש להטעיה, כשלעצמו, אינו יכול לשמש עילה לפסילת שינוי השם; יש לפרש את סעיף 16 לחוק לאמור, שההטעיה האמורה שם חורגת בטיבה ובטבעה מגדר כל ההטעיות הנובעות מעצם שינוי השם מאליהן.' (עמ' 549)

טול שתי נשים המבקשות לשנות את שמן: - אחת נשואה כדת וכדין, והיא מבקשת לשנות את שם משפחתה משם המשפחה של בעלה לשם נעוריה. השניה ידועה בציבור, והיא מבקשת לשנות את שם משפחתה משם נעוריה לשם המשפחה של הידוע בציבור שלה. בהנחה שכל שאר התנאים שווים, מידת ה-'הטעיה' בשני המקרים שווה. הלכת זמולון בוודאי לא תחול במקרה הראשון. כל אחד יסכים כי בגיר רשאי לשנות את שם משפחתו (סעיף 10), ובוודאי שאישה נשואה רשאית לשאת את שם נעוריה (סעיף 6). טענת 'הטעיה' תצרום את האוזן במצב דברים זה. לעומת זאת, על-פי הלכת זמולון, קיימת הטעיה במקרה השני. ה-'הטעיה' בשני המקרים שווה.

השוני ביניהם אינו במידת ההטעיה, אלא במהותה. 'תקנת הציבור' היא העומדת ביסוד השוני, ולא ההטעיה של הציבור. אכן, הטעיה מתקיימת כאשר מוכח, בנסיבותיו של מקרה ספציפי, כי מאן דהוא, או הציבור, מסתמך הלכה למעשה על השם החדש ועקב כך מתנהג באופן שלא היה מתנהג אילו השם לא שונה. בפרשת זמולון הראה השופט ברנזון, כי בכל הנוגע לידועה בציבור המשנה שמה לשם הידוע בציבור שלה, הוכחה כזו קשה היא. הוא ציין כי ניתן לחלק את הציבור לשלוש קבוצות: האחת, המורכבת מאלה שידעו ויודעים את האמת. כלפי אלה אין כל הטעיה; השניה, מורכבת מאלה שסברו כל הזמן כי השניים נשואין כדת וכדין.

כלפי אלה לא גרם שינוי השם, כשלעצמו, לכל הטעיה.

'אלה היו בטעות שהזוג נשוי כדין, ממשיכים לטעות וימשיכו לטעות, ולשינוי השם לא תהא נודעת כל השפעה על טעות זו' (עמ' 653);

הקבוצה השלישית מורכבת מאלה שלא ידעו כי הגבר והאישה ידועים בציבור, ועתה עשויים לחשוב שהם נשואים. לגבי קבוצה זו מציין השופט ברנזון, כי קבוצה זו מגלה, כשלעצמה, אי-אכפתיות באשר לשמה של הידועה בציבור.

'להם לא אומר השם רוזנהיים ולא כלום. נשיאה רשמית של שם זה על-ידי העותרת, כשם שהיא נושאת אותו כעת באופן בלתי-רשום, אינה טומנת בחובה כל טעות בדבר קשר כלשהו שלה, כדין או שלא כדין, דווקא עם המנוח הזה. בשביל אלה זהו שם בעלמא שבא לזהותה ולהבדילה מאנשים אחרים. זמולון או רוזנהיים זה היינו הך בשבילם.' (עמ' 653)

כמובן, ניתן להראות כי אחד או אחדים מבני הקבוצה השלישית סמך על-שמה החדש בסברו שהיא נשואה כדת וכדין, ועשה מעשה שלא היה עושה אילו ידע שהיא ידועה בציבור. לשם כך לא די להצביע על עצם השינוי בשם. לשם כך יש להצביע על יסודות נוספים ('דבר מה' נוסף) המבססים הטעיה. על טיעון זה מבקש השופט לנדוי להתגבר בהנמקה הבאה:

'ברור שבחברה פלורליסטית רוב השמות מעידים על השתייכותו של אדם לקבוצה זו או אחרת, ובבחרו שם שאינו מתאים לקבוצתו האמיתית מסתיר הוא פרט חשוב בקשר לזהותו, מעמדו ואישיותו. זוהי ללא ספק, 'הטעיה' אך לא הטעיה מסוג ההטעיות, שבעטיין מקפח אדם את חירותו לבחור לו שם כאוות נפשו.' (עמ' 656)

האם גם בישראל לא נאפשר לבן עדה אחת לבחור בשם המאפיין עדה אחרת משום שהדבר 'עלול להטעות'? האם יהודי לא יוכל להחליף שמו לשם המאפיין ערבי ולהפך, רק משום שהדבר 'עלול להטעות'? ומדוע נאפשר לעברת את שם המשפחה - הרי הדבר 'עלול להטעות'? אכן, בכל המקרים הללו, ישנה אפשרות רחוקה של הטעיה פוטנציאלית, אך ודאות קרובה להטעיה ממש אינה קיימת.

חוק השמות עצמו מבוסס על ההכרה כי עשוי להתקיים פער בין שמה של אישה לבין מצבה המשפחתי. אישה נשואה רשאית לשמור על-שם נעוריה (סעיף 6). אישה נשואה, אשר התגרשה מבעלה (הראשון) ונישאה בשנית, רשאית לשמור על-שם המשפחה מנישואיה הראשונים (השווה סעיף 7). מצבים אלה, ואחרים שכמותם, מקובלים במסגרת חוק השמות. אפילו תאמר כי הדבר 'עלול להטעות', הרי זו הטעיה שחוק השמות מאפשר אותה.

במה שונה, מנקודת מבט ה-'עלול להטעות' - להבדיל מנקודת המבט של פגיעה בתקנת הציבור - מצבה של אישה נשואה הנושאת את שם המשפחה של בעלה והמשנה את שמה לשם משפחת נעוריה, מאישה ידועה בציבור המבקשת לשנות שם משפחת נעוריה לשם המשפחה של הידוע בציבור שלה? ואם 'הטעיה' אחת נסבלת במסגרת חוק השמות, מדוע אין 'הטעיה' אחרת נסבלת במסגרתו? עמד על כך השופט זוסמן בפרשת שי"ק (השניה) בציינו:
'הראיתי כי לפי סעיף 6 לחוק, אישה נשואה רשאית לשאת שם שאינו שם בעלה, ואם תמצא לומר שהדבר עלול להטעות, הואיל והיא עשויה להתחזות כמי שאינה נשואה לבעלה, נעלה מכל ספק הוא, שהחוק לא חשש מפני הטעיה כזאת, שכן הוא בעצמו התיר אותה... כאשר בוחרת אישה בשם של גבר שאינה נשואה לו, אין בכך בהכרח משום ימרה של נשואין. מי שיודע הלכת סעיף 6 הנ"ל, חייב גם לדעת שאם גבר ואישה נושאים שמות שאינם זהים, ייתכן שהם, אף-על-פי-כן, נשואים זה לזה, וכן להיפך. ישעיהו שיק ובלה אייזיק יכולים להיות זוג נשוי ויכולים להיות זוג לא נשוי. השמות אינם אינדיקציה למעמדם.' (עמ' 56)

מכיוון ש-'השמות אינם אינדיקציה למעמדם' אין בשינוי השמות, כשלעצמו, כדי ליצור מצב דברים של 'עלול להטעות'. נדרש 'דבר מה' נוסף כדי ליצור תשתית של הטעיה. זאת ועוד: מותר לאדם בישראל להשתמש בשם משפחה שאינו שם משפחתו, ושימוש כאמור כשלעצמו אינו מהווה עבירה פלילית. בצדק ציין השופט אגרנט בפרשת שיק (השניה) כי, 'בחוק השמות אין זכר לסנקציה פלילית, אשר אדם יהיה צפוי לה, אם לשם זיהויו השתמש בשמות אשר החוק לא הכשירם.' (עמ' 50). אף עניין זה מגדיל את ההסתברות ש-'השמות אינם אינדיקציה למעמדם', ואין בזהות השם כשלעצמה כדי להטעות.

עלול 'לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו'

שר הפנים רשאי לפסול בחירת שם או שינוי שם, אם הוא סבור שהשם החדש עלול לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו. נראה לי כי סמכות זו היא 'המקום הגיאומטרי' הנכון לבחינת שינוי שם שידועים בציבור מבקשים לערוך.

מעמדם המשפטי של בני זוג הנשואים כדת וכדין שונה בישראל ממעמדם המשפטי של הידועים בציבור. קיים פער בין מעמד הנשואים לבין מעמד הידועים בציבור ללא נשואין. פער זה משקף את תקנת הציבור הישראלית.

מתן אפשרות לידועה בציבור לשנות את שם משפחתה לשם משפחתו של הידוע בציבור שלה מטשטש פער זה, ובכך פוגע בתקנת הציבור.

'יש ויש לציבור אינטרס חיוני שלא יטושטשו התחומין בין מעמד האישה הנשואה או האלמנה, ובין 'מוסד' הידועה בציבור.'
(השופט לנדוי, בפרשת זמולון, עמ' 670)

הכרה בכוחה של הידועה בציבור לשנות שמה לשם הידוע בציבור שלה תגרור אחריה 'פריצה בסדרי המעמד האישי' (שם), והיא תביא לידי כך כי 'נזכה בדיעבד גם את הידועה בציבור בסימן ההיכר המובהק של מעמד אישה נשואה' (שם, שם). בכך 'נגביר את ערבוב התחומין בשטח הרגיש של המעמד האישי' (שם, שם)."

במקרה הנדון קבע בית-המשפט כי יש לכבד את חירותו של אדם לשנות את שמו מבלי התערבותה של המדינה, כל עוד בחירת השם אינה פוגעת באדם אחר ואינה פוגעת באינטרס ציבורי, בתקנת הציבור או ברגשותיו.

1.2.3 הלכה למעשה
בית-המשפט העליון עסק בסמכותו של שר הפנים {על-פי סעיף 16 לחוק השמות} במספר פסקי-דין.

ב- בג"צ 71/65 {שטנד נ' שר הפנים, פ"ד יט(1), 501 (1965)} נישאה העותרת "בטקס נישואין פרטי" ופנתה לבית-דין רבני בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי על כשרות הנישואין. במקביל הודיעה על שינוי שם משפחתה לשם הבעל.

מנהל לשכת מרשם התושבים הודיע לעותרת כי הוא סבור כי מאחר והעניין נמצא עדיין בתהליך משפטי, אין היא רשאית לקבל את שם משפחת האיש שטרם הוגדר כאישה לפי חוק בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, מכיוון שכך, עלול השם החדש להטעות ומסיבה זו דחה המנהל את ההודעה בדבר שינוי השם.

ערעור העותרת לשר הפנים ועתירתה לבג"צ נדחו. בית-המשפט קבע כי אם גרסת העותרת הינה כי היא נשואה לרייכרט, הרי היא מקבלת עם נישואיה את שם משפחת בעלה {ראה סעיף 6 לחוק השמות}, ואין לשר הפנים כל סמכות בעניין, ועל כן העתירה מיותרת.

עוד נקבע, כי אם, לעומת זאת, אין לראותם כזוג נשוי כל עוד לא נקבע הדבר על-ידי בית-משפט מוסמך, כי אז "אין פסול בהחלטתו של שר הפנים לחכות לתוצאות הטיפול המשפטי ובינתיים לא לאשר את ההודעה על שינוי השם המבוקש באשר הוא עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת כבר נשואה כדת וכדין למר רייכרט, לפני שהשאלה הוכרעה על-ידי בית הדין המוסמך."

בג"צ 73/66 {זמולון נ' שר הפנים, פ"ד כ(4), 645 (1966)} עסק בדבר סמכותו של שר הפנים לפסול שינוי שם. במקרה הנדון גב' זמולון, היתה ידועה בציבור של מר רוזנהיים לאחר שהתגרש כל אחד מהם מבן הזוג הקודם שלו.

לאחר מותו של מר רוזנהיים ראתה עצמה גב' זמולון כאלמנתו. היא הודיעה לשר הפנים על שינוי שמה מזמולון לרוזנהיים, וזאת לאחר שקיבלה פסק-דין הצהרתי (בבית-המשפט המחוזי) כי היא ידועה בציבור של המנוח רוזנהיים. שר הפנים פסל את שינוי השם, בהיותו סבור שהשם החדש עלול להטעות.

עתירתה נדחתה בקביעה כי שם חדש "עלול להטעות", אם קרוב לוודאי שהציבור יוטעה לחשוב שידועה בציבור היא אלמנה.

בג"צ 353/70 {אייזיק (שי"ק) נ' משרד הפנים, פ"ד כה(1), 544 (1971)}, עסק אף הוא בסמכותו של שר הפנים לפסול שינוי שם.

במקרה הנדון לשתי בנותיהם של גב' אייזק ומר שי"ק קראו על-שם האב - שי"ק והאם ביקשה ששמה יהיה זהה לשם בנותיה. לאחר שלא התקבלה תגובת שר הפנים פנתה האם לבג"צ בו נקבע כי אי-מתן תגובה לא שולל את הסמכות לפסול את בקשתה. שר הפנים החליט לפסול את שינוי שמה של האם, וכנגד החלטה זו פנתה שוב האם לבג"צ, שבסופן של יום דחה את עתירתה.

בג"צ 693/91 {ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1), 749 (1993)} עסק במקרה בו ביקשה מיכל אפרת לשנות שמה לשם הידוע בציבור שלה, לאחר שחתמו על הסכם חיי משפחה, ונולדו להם שני ילדים. במקרה זה נהפכה ההלכה, כפי שיפורט עוד בהמשך, ונקבע כי שינוי שמה אינו מטעה או פוגע בתקנת הציבור.

2. זהות הצדדים בכתבי הטענות בבקשה לשינוי שם
סעיף 3 לחוק השמות קובע כי "ילד מקבל מלידה את שם משפחת הוריו. היו להורים שמות משפחה שונים, מקבל הילד את שם משפחת אביו, זולת אם הסכימו ההורים שיקבל את שם משפחת האם; אולם ילד שנולד כשאמו אינה נשואה לאביו, מקבל מלידה את שם משפחת אמו, זולת אם רצתה האם שיקבל שם משפחת האב והאב הסכים לכך או שהאם היתה ידועה בציבור כאשתו, ואם הסכימו ההורים, יקבל את שמות המשפחה של שניהם."

תקנה 344 לתקסד"א קובעת כי בבקשה לשינוי שמו של קטין או פסול-דין על-ידי הורים או על-ידי אפוטרופוס יהיה המשיב היועץ המשפטי לממשלה. הורה של קטין שאיננו מבקש בבקשה יצורף אליה כמשיב אם הוא בחיים.

אם נפטר אחד או שני ההורים, יזמין בית-המשפט, אם אפשר, את הורי הנפטר להשמיע טענותיהם לעניין שינוי שמו של קטין, אולם בית-המשפט רשאי שלא להזמינם אם הדבר מוצדק בנסיבות העניין.

כאשר המבקשת לשנות את שמה היא אישה, על האישה למלא טופס שבו היא מצהירה כי שינוי השם אינו נובע מתוך רצון לקבל את שם משפחתו של גבר הנושא שם זה.

טופס הצהרה דומה אינו קיים לגבי גבר המבקש לשנות את שם משפחתו ואכן ב- בג"צ 693/91 {ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1), 749 (1993)} נקבע כי יש בחובת מילוי טופס זה הפליה אסורה של נשים לעומת גברים. וכדברי כב' השופט א' ברק:

"לפני למעלה מארבעים שנה קבעה הכנסת כי 'דין אחד יהיה לאישה ולאיש לכל פעולה משפטית' (סעיף 1 לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951). הוראה זו חלה גם לעניין חוק השמות. חוק זה, ככל חוקי המדינה, מתפרש על בסיס ההנחה כי תכליתו הינה לקיים שוויון בין המינים (ראה בג"צ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2), 221 (1988); בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2), 309 (1988)). זכותו של ידוע בציבור לשנות את שם משפחתו - כאמור בסעיף 10 לחוק השמות - זהה לזכותה של ידועה בציבור לשנות את שם משפחתה. סמכותו של שר הפנים - במסגרת סעיף 16 לחוק השמות - לפסול שינוי שם של ידועה בציבור זהה לסמכותו לפסול שינוי שם של ידוע בציבור. אשר-על-כן, טופס המכוון לשינוי שמן של נשים בלבד - פסול הוא."

יצויין כי בשאלה מה דין ידועה בציבור המבקשת לשנות את שמה לשם ילדיה או לשם בן-זוגה, קבע כב' השופט א' ברק ב-בג"צ {ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1), 749 (1993)} כי:

"מודע אני לכך כי 'מלחמת השמות' עשויה לההפך למעין סמל של מאבק בין המצדדים בהרחבת זכויותיהם של הידועים בציבור לבין המצדדים בצמצום זכויותיהם.

לדעתי, יש להוציא את שינוי השם מהמאבק האידיאולוגי הזה. שינוי שם אינו צריך להפוך לסמל. שינוי שם אינו נגזר ממעמד הידועים בציבור, ואין מעמד זה צריך להשפיע עליו."

3. פומביות הדיון
ענייני משפחה ככלל ידונו בדלתיים סגורות, אלא אם הורה בית-המשפט כי ידונו, כולם או חלקם, בפומבי, אחד החריגים לכלל זה, הוא הדיון בתובענה על-פי חוק השמות, שידון מלכתחילה בדלתיים פתוחות {ראה סעיף 68 לחוק בתי-המשפט}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובענה בעניין חוק השמות