תובענה בענייני אימוץ

1. עילת התובענה
סעיף 1(6)(ח) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה קובע כי תובענות על-פי חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 {להלן ייקרא: "חוק אימוץ ילדים"} יהיו בסמכותו של בית-משפט לענייני משפחה.

חוק האימוץ מסדיר את שאלת אופן היצירה המשפטית שמקימה את מערכת החובות והזכויות של הורים-ילדים באימוץ. החוק קובע הן את ההליך והן את תוצאותיו המשפטיות של היחס המתהווה במשולש: הורים ביולוגיים, הורים מאמצים וילדים שהיו לילדים מאומצים {ע"א 7155/96 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(1), 160 (1997)}.

2. סמכות שיפוט מקומית
החלטה על ניתוקו של קטין מהוריו מולידיו ומסירתו לאימוץ הינה מההחלטות הקשות ששופט נדרש אליהן. עם זאת, חייבים אנו להחליט והרי לכך נוצרנו. אל מול הקושי והכאב הגדולים שבניתוקו של קטין מהוריו הביולוגיים ניצבת התקווה כי מעשה זה יקנה לו סיכוי ממשי לצמוח, לגדול ולהתפתח בסביבה תומכת ואוהבת, כראוי לכל בן ובת אנוש {דברי כב' השופט מ' חשין ב- דנ"א 7957/05 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2005(3), 3006 (2005)}.

תקנה 275 לתקסד"א קובעת את מקום השיפוט בבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ {ועל כל בקשה אחרת לפי חוק האימוץ עד להגשת בקשה למתן צו אימוץ}, בבית-המשפט לענייני משפחה שבאיזור שיפוטו מצוי הילד או מקום מגוריהם של הוריו, אולם אם קיים חשש שבנסיבות העניין עלולה הגשה כאמור להביא לגילוי פרט שאסור לגלותו לפי סעיף 34 לחוק האימוץ, יכול שהבקשה תוגש לבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים.

תקנה 283 לתקסד"א קובעת כי את הבקשה למתן צו אימוץ, יש להגיש לבית-המשפט לענייני משפחה שבאיזור שיפוטו מצוי מקום מגוריו של המאמץ.

יצויין כי סעיף 1 לצו בית-המשפט לענייני משפחה (הסמכת בתי-משפט במחוזות תל-אביב והמרכז-ענייני אימוץ), התשנ"ו-1995 קובע כי תובענות בעניין חוק אימוץ ילדים, במחוזות תל-אביב והמרכז ידונו בבית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו.

אין צו המורה על סמכות דומה למחוזות אחרים.

בקשה למתן צו אימוץ של ילד ממדינת חוץ, וכן בקשה לאימוץ ילד חוץ שנמסר לתושב ישראל למטרת אימוץ לפני תחילתו של חוק אימוץ ילדים, התשנ"א-1991, תוגש בידי מאמץ לבית-המשפט לענייני משפחה שבאיזור שיפוטו מצוי מקום מגוריו של המאמץ {ראה תקנה 294ב ותקנה 295 לתקסד"א}.

3. פתיחת תיק
כאשר המדובר בתיק אימוץ קובעת תקנה 269 לתקסד"א כי כתבי בי-דין ומסמכים לעניין הסכמת הורה לאימוץ או הכרזת ילד כבר-אימוץ יתוייקו בתיק אחד, ולעניין הבקשה למתן צו אימוץ - בתיק שני, אלא אם הורה בית-המשפט, מטעמים מיוחדים שירשמו, שהדיון בשני התיקים יאוחד. כל צד לא יעיין באחד התיקים האמורים אלא-אם-כן קיבל רשות על כך מבית-המשפט.

4. בקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ ומתן צו אימוץ
מוסד האימוץ נועד להתמודד עם מצבים קיצוניים בהם הקשר הטבעי בין הורים לילדים אינו יכול להתממש כראוי. הוא נועד לתת מענה למצבים בהם התא המשפחתי הטבעי אינו מסוגל לענות לאחריות הבסיסית לגידולו התקין של הילד, ומקום שטובתו של הילד מחייבת, באין מוצא אחר, את העברתו למערכת משפחתית אחרת שתספק לו את צרכיו הבסיסיים. נקודת המוצא במוסד האימוץ היא, לעולם, כי מדובר בהליך חריג שנועד למצבים קיצוניים של חוסר אפשרות לממש קשר הורות טבעי, המחייב את התערבותה של הרשות הציבורית מתוך אחריות לגורלו של הילד ודאגה לטובתו ולעתידו {ראה בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ קטין נ' ההורים הביולוגים ואח', תק-על 2005(2), 617 (2005)}.

כב' השופט מ' חשין {דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי נ' פלונית, פ"ד נ(1), 48 (1995)} כתב על מוסד האימוץ את הדברים הבאים:

"משפט הטבע הוא, שאם ואב מן הטבע יחזיקו בבנם, יגדלו אותו, יאהבו אותו וידאגו למחסורו עד אם גדל והיה לאיש. זה יצר הקיום וההישרדות שבנו - 'קול הדם', ערגת קדומים של אם לילדה - ומשותף הוא לאדם לחיה ולעוף... קשר זה חזק הוא מכל חזק, והוא מעבר לחברה, לדת ולמדינה... משפט המדינה לא יצר את זכויות ההורים כלפי ילדיהם וכלפי העולם כולו... הטבע הוא שיצר אפוטרופסות זו, ואילו משפט המדינה לא בא אלא בעקבות הטבע, וספג אל קרבו את חוק הטבע. כך מצידם של הורים כלפי ילדיהם, וכך מצידם של ילדים כלפי הוריהם: משפט הטבע הוא שילד יוחזק בידי הוריו, בביתם של הוריו יגדל, אותם יאהב, ומחסורו יהיה עליהם. חוק טבע זה אף הוא נספג אל משפט המדינה, וכך הפך 'אינטרס' של ילדים ל-'זכות' על-פי דין. להורים זכות לגדל את ילדיהם, ולילדים זכות כי הוריהם יאהבו אותם ויספקו להם את מחסורם...

יש שהטבע יאמר להסתולל בנו והמישור יהפוך לעקוב. הורים לא יחזיקו בילדם, לא ידאגו לו, לא יספקו לו בית חם, לא יתנו לו מזון ומשקה, יסרבו לגדלו כגדל אם ואב את ילדם. 'קול הדם' לא יישמע. במקום שיחול עיוות מעין זה אומר המשפט לנסות להתייצב, ולנסות ולמצוא תקנה לסטיה. על צומת זה ניצב (בין השאר) דין האימוץ. רקע הדברים הוא משבר חמור ביחסים שבין הורים לבין ילדם. הפתרון המוצע בחוק האימוץ הוא ניתוק ובצידו חיבור: ניתוק קשר בין הורים לבין ילדם, ויצירת קשר אחר תחתיו בין הילד לבין הורים אחרים. לא יחלוק איש על כך שהתערבות המשפט במהלך הטבע - בתוך ניסיון 'לתקן' עיוותי טבע - היא קשה וחמורה. נזכור, עם זאת, שלא החברה יזמה אותו מהלך, וכי התערבותה לא באה אלא כתגובה לעיוות של הטבע. ואמנם, דין האימוץ נועד למצוא פשרה ואיזון בין אינטרסים וזכויות של הורים לבין אינטרסים וזכויות של ילדיהם... סוף מעשה במחשבה תחילה. מתוך שסופם של הליכים הוא ניתוק קשר בין אם ואב לבין ילדם - שלא כדרך הטבע - לא נסכים להשלים עם ההליכים אלא אם יימצאו לנו שקילות, תואם, פרופורציה, בין מעשה נחרץ זה של ניתוק קשר לבין שיבוש שאירע במערכת היחסים בין הורים לבין ילדם."

4.1 שלבי האימוץ
הליך האימוץ מורכב משני שלבים נפרדים. בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הילד הוא בר-אימוץ. השלב השני מתחיל לאחר שהילד הוכרז כבר-אימוץ {על-פי סעיף 13 רישא לחוק האימוץ}, ועניינו במתן צו אימוץ {ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1), 241 (1999)}.

שני השלבים מתייחסים לשתי מערכות יחסים שונות.

השלב הראשון עוסק בניתוק הזיקה המשפטית בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים, שסופו, מקום שהבקשה בוססה כדין, בהכרזה על הקטין כבר-אימוץ. בעקבות ההכרזה ניטלות הזכויות, החובות והסמכויות מההורים הביולוגיים וניתנות לפקיד הסעד {סעיף 15 לחוק}.

שלב זה נחלק לשני שלבי-משנה.

בשלב-המשנה הראשון בוחן בית-המשפט את קיומה של עילת אימוץ.

בשלב-המשנה השני, נבחנת השאלה אם יש מקום לעשות שימוש בשיקול-הדעת השיפוטי, ולהכריז על הקטין כבר-אימוץ. שלב שני זה מתקיים רק אם במסגרת שלב-המשנה הראשון נמצא כי קיימת עילה כדין להכרזתו של הקטין כבר-אימוץ. הכרזה שכזו תיעשה על יסוד המבחנים הקבועים בחוק האימוץ (סעיף 13 לחוק), אשר במרכזם עומד המבחן של טובת המאומץ {ראה סעיף 1(ב) לחוק האימוץ; בע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, תק-על 2005(3), 1711, 1717 (2005); ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1), 1, 11-10 (1985); ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1), 241, 258 (1999); ע"א 594/84 פלונית נ' לשכת העבודה והרווחה, פ"ד לט(2), 570, 573 (1985); בג"צ 243/88 קונסלוס נ' תורג'מן, פ"ד מה(2), 626 (1988); ע"א 20/85 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(2), 337, 343 (1986); ע"א 325/87 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מב(1), 848, 855 (1988)}.

ב- דנ"א 7015/94 {היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, תק-על 95(3), 2156 (1995)} בחן כב' השופט מ' חשין את העילות השונות שבסעיף 13 לחוק האימוץ. "אשר לעילות לגופן, כולן עד לאחת טובלות הן ב-'אינטרס' הקטין, ואינטרס הקטין הוא שנופח בהם רוח חיים. ואין פלא בדבר. הוראות סעיף 13 לחוק עניינן באותה נקודת שבירה, באותו רגע בחיי המשפחה שבו עומד הקטין להינתק מכוח הכבידה של הוריו (ואולי כבר נותק) ולהיעלם בחלל. לשון אחר: עניינו של החוק כאן הוא בקטין שהוריו קיפחו את זכויותיו עד כדי שחיקתן. אין פלא בדבר, איפוא, ש-'אינטרס' הקטין הוא במרכז... הוראות סעיף 13 עניינן בהורים שאינם ממלאים את חובותיהם כלפי ילדם, בהורים המקפחים את זכויותיו של ילדם ופוגעים אנושות באינטרס שלו לבית ולמשפחה. הורים מקפחים אלה, בא החוק ומורה על קיפוח זכויותיהם שלהם; ובעצם, ניתן לומר שההורים הם במו ידיהם קיפחו את זכותם כלפי ילדם".

לדברי כב' השופט מ' חשין, העילה שבסעיף 13(7) לחוק האימוץ היא מעין עילת מסגרת ואילו את העילות האחרות המנויות בסעיף 13, ניתן לראותן כנגזרות ממנה רעיונית.

השלב השני עניינו יצירת הזיקה המשפטית בין הקטין לבין הוריו המאמצים, המסתיים במתן צו אימוץ, המעמיד תחת ההורים הביולוגיים את ההורים המאמצים, כבעלי זכות למלא חובות כלפי הילד {סעיף 16 לחוק; בע"מ 6509/04 ההורים הביולוגיים נ' פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין (טרם פורסם) צוטט ב- בע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, תק-על 2005(3), 1711, 1717 (2005)}.
4.2 בקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ - סדרי הדין
כאמור, בקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ, אינה מהווה תביעה במשמעותה אך היא מהווה פתיחת הליך.

תקנה 276 לתקסד"א קובעת כי בקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ תוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, בבקשה יפורשו: שמו של הילד; שמם ומענם של הוריו - במידת האפשר; הנימוקים להכרזת הקטין כבר-אימוץ; נימוקים בדבר צמצום או אי-צמצום תוצאי האימוץ.

לבקשה יצורף תסקיר מאת פקיד סעד הכולל ידיעות מלאות ככל האפשר לעניין הפרטים הנקובים בטופס 31 והמראות כי נתמלאו התנאים הדרושים להכרזה; כמו-כן יצורפו לבקשה המסמכים הדרושים לשם הוכחת העובדות המצויינות בתסקיר; אין צורך לצרף לבקשה תצהיר לשם אימות העובדות האמורות.

תקנה 279 לתקסד"א קובעת כי מועד שמיעת הבקשה יהיה תוך 30 יום מיום הגשת הבקשה להכרזת הקטין כבר-אימוץ.

סעיף 13 לחוק האימוץ קובע כי באין הסכמת הורה להכרזת הילד כבר-אימוץ, רשאי בית-משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם התקיימו אחד מתנאי הסעיף.

סעיף 24(ב) לחוק האימוץ קובע כי בדיון לפי סעיף 13 ובערעור עליו, רשאי בית-המשפט למנות עורך-דין להורה שאינו מיוצג על-ידי עורך-דין, ואם נתמנה, יחולו על המדינה שכר-הטרחה וההוצאות שלו ושל העדים.
החלטת בית-המשפט בבקשה להכריז על ילד כבר-אימוץ, תינתן בתוך 12 חודשים מיום הגשת הבקשה להכרזה כאמור; ואולם רשאי בית-המשפט לדחות את מועד מתן ההחלטה למועד אחר שיקבע, מנימוקים שיפרט.

תקנה 284 לתקסד"א קובעת כי בקשה למתן צו אימוץ תוגש בשלושה העתקים או יותר אם ציווה כך בית-המשפט, בידי המאמץ לפי טופס 32 או בדומה לו, כשהיא חתומה ביד המאמץ ומאושרת בתצהיר. לבקשה תצורף תעודה מאת פקיד סעד המעידה כי ניתנה הסכמתם של הורי המאמץ או כי בית-המשפט הכריז על הילד בר-אימוץ.

בקשה למתן צו אימוץ של ילד ממדינת חוץ תוגש בידי מאמץ כשהיא ערוכה לפי טופס 34א, חתומה בידי המאמץ ונתמכת בתצהיר {ראה תקנה 294ב לתקסד"א}.

סעיף 6 לחוק האימוץ קובע כי לא יתן בית-משפט צו אימוץ אלא אם היה המאומץ סמוך על שולחן המאמץ לפחות שישה חודשים לפני מתן הצו, שתימנה מיום מסירת הודעה לפקיד הסעד שהמאמץ קיבל את המאומץ לביתו בכוונה לאמצו.

סעיף 17 לחוק האימוץ קובע כי תוצאות האימוץ חלות מיום מתן צו האימוץ, אם לא קבע בית-המשפט בצו האימוץ שתוצאותיו, כולן או מקצתן, יחולו מיום אחר.

סעיף 5 לחוק השמות קובע כי:

"(א) קטין שאומץ מקבל שם משפחת מאמצו אך אינו מקבל שם פרטי חדש, זולת אם קבע בית-המשפט בצו האימוץ קביעה אחרת.
(ב) קטין שאומץ על-פי הוראות סעיף 3(1) ו-(2) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 יישא נוסף על-שם משפחת מאמצו את שם משפחת הוריו מולידיו, וכן יירשם כשם הורהו בפרט הרישום במרשם האוכלוסין, שם הורהו מולידו, זולת אם ביקש המאמץ אחרת או הורה בית-המשפט אחרת מטעמים מיוחדים של טובת הילד; סעיף-קטן זה לא יחול אם ניתן צו האימוץ על-פי הוראות סעיף 25(2) לחוק האימוץ."

את צו האימוץ ניתן לבטל על-סמך נסיבות שלא היו ידועות או לא היו קיימות בשעת מתן הצו, אם נוכח בית-המשפט שמן הראוי לעשות כן ושטובת המאומץ מחייבת זאת {ראה גם סעיף 19 לחוק האימוץ}.

תפיסתו הבסיסית של חוק אימוץ ילדים היא כי אין מנתקים את קשר ההורות הטבעי בין ההורים הביולוגיים לילדם מקום שהם מסוגלים ורוצים לטפל בילד, רק משום שאפשר ובמסגרת משפחתית אחרת היה הילד זוכה לתנאים טובים יותר. ועל-כן קיימת הקפדה על מילוי כל שלב ושלב וכל תנאי ותנאי.

4.3 כתבי הטענות על-פי חוק האימוץ
4.3.1 מספר העתקים מכתב הטענות שיש להגיש בבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ ובקשה לצו אימוץ
תקנה 276 לתקסד"א קובעת כי יוגשו מהבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ מספר העתקים מספיק עבור בית-המשפט ולשם המצאה למשיבים.

את הבקשה לצו האימוץ יש להגיש בשלושה העתקים, ורשאי בית-המשפט לצוות על המאמץ להגיש עותקים נוספים {ראה תקנה 284 לתקסד"א}. העותקים יומצאו ליועץ המשפטי לממשלה ולפקיד סעד שמונה לפקיד סעד מחוזי באיזור שיפוטו של בית-המשפט {ראה תקנה 286 לתקסד"א}.

בקשת הורה על-פי תקנה 274 לתקסד"א לפסול הסכמתו לאימוץ ילדו או לחזור בו ממנה, תוגש לבית-המשפט במספר עותקים מספיק עבור בית-המשפט ולשם המצאה ליועץ המשפטי לממשלה ולפקיד סעד הראשי.

תקנה 294ב לתקסד"א קובעת כי בקשה למתן צו אימוץ של ילד ממדינת חוץ תוגש בארבעה עותקים, ורשאי בית-המשפט לצוות על המאמץ להגיש עותקים נוספים.

תקנה 294ד לתקסד"א קובעת כי עותקי הבקשה יומצאו ליועץ המשפטי לממשלה, לעמותה המוכרת ולפקיד סעד ארצי.

במקרה בו הוגשה לבית-המשפט עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שצורף על-ידי מערערת כמשיב פורמאלי, על-אף שלה לא היה מעמד בהליך האימוץ, נקבע כי ליועץ המשפטי לממשלה יש אמנם מעמד בנושא התובענה. אלא שהתובענה הוגשה לא מטעמו; ומקום שהיועץ המשפטי סבור, כי יש צורך בהתערבותו לטובת עניינו של קטין, מוטל עליו לנקוט בהליך עצמאי מטעמו, ואין הוא יוצא ידי חובה בצירוף עמדתו למי שללא מעמד וללא זכות פתח בהליך כזה {ראה ע"א 2130/97 פלוני ואח' נ' פלונית ואח', פ"ד נג(1), 145 (1998)}.

4.3.2 תצהיר
תקנה 282 לתקסד"א קובעת כי לבקשה למתן צו המהווה אישור פעולה דחופה של פקיד סעד לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, בעניין הכרזתו של ילד כבר-אימוץ, יצורף תצהיר פקיד הסעד.

תקנה 284 לתקסד"א קובעת כי בקשה למתן צו אימוץ תוגש כשהיא חתומה ביד המאמץ ומאושרת בתצהיר. כך גם קובעת תקנה 294ב לתקסד"א לגבי בקשה למתן צו אימוץ של ילד ממדינת חוץ, על הבקשה להיות חתומה בידי המאמץ ונתמכת בתצהיר.

נדגיש כי לבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ, על-פי תקנה 276 לתקסד"א אין צורך לצרף תצהיר לשם אימות העובדות האמורות.

4.3.3 צירוף מסמכים מיוחדים
תקנה 276 לתקסד"א קובעת כי לבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ יצורף: תסקיר מאת פקיד סעד הכולל ידיעות מלאות ככל האפשר לעניין הפרטים הנקובים בטופס 31 והמראות כי נתמלאו התנאים הדרושים להכרזה; המסמכים הדרושים לשם הוכחת העובדות המצויינות בתסקיר; אין צורך לצרף לבקשה תצהיר לשם אימות העובדות האמורות.

תסקיר פקיד הסעד "הכולל ידיעות מלאות ככל האפשר לעניין הפרטים הנקובים בטופס 33, ורשאי פקיד הסעד לכלול בו גם פרטים נוספים אם נראה לו שיש בהם עניין לאימוץ" {ראה תקנה 287 לתקסד"א}.

בקשה לצו אימוץ של ילד חוץ, שנמסר לתושב ישראל לצורך אימוץ לפני תחילת תוקפו של חוק אימוץ ילדים, תוגש לבית-המשפט בצירוף מסמכים אלה:

"(1) אישור של מדינת החוץ על מסירת הילד למגיש הבקשה למטרת אימוץ על ידו;
(2) אישור של פקיד סעד כי הילד סמוך על שולחן מגיש הבקשה בישראל חצי שנה לפחות וחוות-דעת כי האימוץ אינו נוגד את טובת הילד;
(3) אישור של משרד הפנים כי הילד נכנס לישראל לישיבת קבע שישה חודשים לפחות לפני הגשת הבקשה, ולעניין סעיף 28לט(3) - חמש שנים לפחות לפני תחילתו של חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 2), התשנ"ו-1996;
(4) הוגשה בקשה לפי פסקאות (1) ו-(2) בסעיף 28לט לחוק האימוץ, יוגשו גם המסמכים המנויים בפסקאות האמורות כשהם מאומתים בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי של מדינת החוץ בישראל ומתורגמים לעברית, כשהתרגום מאושר בידי נוטריון;
(5) ואם הורה בית-המשפט - תסקיר פקיד הסעד" {ראה תקנה 295 לתקסד"א}.

5. זהות הצדדים בהליך האימוץ
5.1 בקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ
תקנה 277 לתקסד"א קובעת כי המשיבים לבקשה להכרזה על ילד כבר-אימוץ יהיו כל הורה שלא הסכים לאימוץ.

הורה שנפטר או שאין אפשרות סבירה לזהותו או למצאו, אין צורך לציינו בכתב הבקשה כמשיב, ורשאי בית-המשפט לקבוע, לפי בקשת המבקש, אם יהיה משיב במקום ההורה האמור ומי יהיה משיב זה.

כמשיבים על ההורים להסכים או לסרב להכרזת הילד כבר-אימוץ. תקנה 272 לתקסד"א קובעת את הדרכים בהם יכולים ההורים לבטא את הסכמתם לאימוץ:

"(1) בארץ:
(א) בהצהרה בעל-פה בפני בית-המשפט הדן בבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ;
(ב) בהצהרה בכתב, לפי טופס 30, בפני שופט, בפני דיין של בית-דין או בפני פקיד סעד;
(2) בחוץ-לארץ:
(א) בהצהרה בכתב, לפי טופס 30, בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי של ישראל;
(ב) בהצהרה לפי דין המקום שבו ניתנה, או לפי דין מקום מגוריו של נותן ההסכמה או של הילד בעת מתן ההסכמה, אף אם לא נתקיימו הוראות תקנה 273."

עקב מורכבות ההליך הן מבחינה רגשית ונפשית והן מבחינה משפטית, קובעת תקנה 273 לתקסד"א כי המקבל הצהרה של הורה על הסכמתו לאימוץ ילדו יסביר להורה לפני מתן ההצהרה, ואם היתה ההצהרה בכתב - לפני שההורה יחתום על הצהרתו, בשפה פשוטה המובנת לו, שהאימוץ יפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו ואת הסמכויות הנתונות להם ביחס אליו, זולת אם יצמצם בית-המשפט תנאים אלה של האימוץ; כמו-כן יסביר להורה את זכויותיו של המאומץ כלפיו לעניין ירושה; המקבל את ההצהרה יציין על פניה שאמנם הסביר כאמור.

במידה וביקש הורה לפסול את הסכמתו או לחזור ממנה, קובעת תקנה 274 לתקסד"א כי עליו להגיש לבית-המשפט בקשה במספר עותקים מספיק בשביל בית-המשפט ולשם המצאה ליועץ המשפטי לממשלה ולפקיד סעד הראשי, בליווי תצהיר לאימות העובדות המשמשות לה יסוד.

5.2 בקשת הורה לחזור בו מהסכמתו להכרזת הילד כבר-אימוץ או לפוסלה
תקנה 274 לתקסד"א קובעת כי על ההורה להגיש לבית-המשפט בקשה כאמור כאשר המשיב לה יהיה היועץ המשפטי לממשלה.

במקרה שנסיבותיו יוצאות-דופן {בע"מ 6930/04 פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין נ' האב הביולוגי ואח', פ"ד נט(1), 596 (2004)} נקבע כי אף להורים המיועדים לאמץ יהיה מעמד וישמעו דבריהם באשר להליך האימוץ, אולם לדיונים יורשו לבוא ולהיות נוכחים רק באי-כוחם, ונשאלה השאלה, האם הורים המיועדים לאמץ, שלא היו צד להליך אימוץ, יכולים לקבל מעמד כצד בערעור.

בית-משפט המחוזי הכיר במעמדם, וערעור שני הצדדים על החלטה זו נדחה בבית-משפט העליון.

על-פי עובדות המקרה, שמונה ימים לאחר לידת הקטין חתמה האם על הסכמתה למסירתו לאימוץ. האם סירבה למסור את זהות האב. בסמוך לאחר-מכן העבירה פקידת הסעד את הקטין למבקשים, הם ההורים המיועדים לאמץ.

בתוך מספר ימים הוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה בקשה להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו {ראה גם סעיף 13(1) לחוק האימוץ} ואושרה העברת הקטין לבית ההורים המיועדים לאמצו.

לאחר מספר חודשים הביעה האם חרטה על מסירת הקטין וביקשה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ, והאב הביולוגי הצטרף לבקשתה, וביקש להסיר את ההכרזה של הקטין כבר-אימוץ כלפיו.

באת-כוח היועץ המשפטי התנגדה לבקשה.

בית-המשפט נעתר לבקשה, לאחר שהאב נבדק בבדיקת רקמות וההורים הביולוגים נערכו לקבלת הקטין.

ההורים המיועדים לאמץ, מצידם, הגישו בקשה למנות את עורכי-דינם כאפוטרופסים לקטין או לשקול את מינויים שלהם כמייצגי הקטין בהיותם אפוטרופסיו בפועל או "ידיד קרוב" לקטין ובעתירה נפרדת ביקשו לשקול את צירופם כצד להליך.

בית-משפט לענייני משפחה, דחה את בקשתם ליצג את הקטין, אך מינה אפוטרופוס לדין להבטיח ייצוג נפרד ועצמאי של הקטין. כמו-כן מונתה מומחית לבדוק את מסוגלות ההורים הביולוגים, שקבעה כי יש להעביר אליהם את הקטין.

כתוצאה, קיבל האב את משמורת הקטין ובקשת האם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ נשארה כתיק פתוח.

ההורים המיועדים לאמץ, הגישו בקשה לעיכוב ביצוע על-מנת להגיש ערעור לבית-משפט המחוזי באשר להחלטה להעביר את הקטין למשמורת האב, בשל כך ביקשו לצרפם כצד להליכי הערעור, אם כ-"צד מעוניין", אם כ-"ידיד קרוב" ואם מכוח הסמכות הטבועה של בית-המשפט.

כמו-כן ערערו ההורים המיועדים לאמץ על ההחלטה לדחות את בקשתם לצרפם כצד להליך.

היועץ המשפטי החזיק בעמדה כי אין ליתן למאמצים מעמד עצמאי ואין לצרפם להליכים שעניינם ניתוק הקשר המשפטי של הקטין להוריו הביולוגיים, לדבריו, "צירופם יוביל להתנגחות ישירה עם ההורים הביולוגיים, יסכל כל אפשרות לחיסיון ביניהם, יפגע במהות מוסד האימוץ וישפיע ישירות על טובתו של הקטין."

כפתרון הוצע לשמוע את המבקשים בדיון חסוי ונפרד בבית-המשפט.

בית-משפט המחוזי הכריע בסוגיה המשפטית המקדמית, כי יש להורים המיועדים לאמץ מעמד בהליכים שהוגשו, אך רק באי-כוחם יוכלו להיות נוכחים בדיון.

נימוקי ההחלטה היו שונים ביניהם:

א. פגיעה בזכות הטיעון

ההורים המיועדים לאמץ הם צד שנפגע מההחלטה לבטל את הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו ולהעברת המשמורת לאב. בנסיבות המיוחדות של המקרה, נשללה מן ההורים המיועדים לאמץ הזכות להשמיע את עמדתם בהליך שלא היו צד לו. וכדברי כב' השופטת ס' רוטלוי:

"בענייננו, המערערים אכן לא היו 'צד' פורמאלי להליך שבמסגרתו ניתנה ההחלטה ובית-משפט קמא כלל לא דן בעתירתם להצטרף כצד להליך. בכך נפגעה זכותם להישמע, המהווה חלק מכללי הצדק הטבעי. ההליך של בית-משפט קמא יש בו כדי להשפיע באופן ישיר על מעמדם כלפי הקטין ועל זכויותיהם העתידות כלפיו כמי שעתידים היו לאמצו, ומשום כך, לדעתי, יש להעניק להם הזכות להשיג על החלטת בית-המשפט קמא."

לטענתה, יש ליצור זכות טיעון ייחודית להליך, כך שההורים המיועדים לאמץ יוכלו להביע את עמדתם בצורה חופשית מבלי לפגוש בהורים הביולוגיים, מבלי לפגוע בזכותם לפרטיות ומבלי לסבך ולסרבל את ההליך, ועל-כן קבעה כי הם יוכלו להביע את דעתם ולטעון טיעונים, אך לא יהיו זכאים לחקור את ההורים הביולוגיים או לקבל פרטים מתיק האימוץ.

ב. יצירת ציפיה לגיטימית תוך יצירת אינטרס, "כביכול מוגן", של ההורים המיועדים לאמץ

בעמדה זו החזיק כב' השופט י' שנלר, לדבריו בשלב שבו הילד הועבר להורים המאמצים והוכרז כבר-אימוץ, אך לא ניתן צו אימוץ, הוא שלב ביניים, שבו, כאמור, להורים המיועדים לאמץ כבר למעלה מציפיה גרידא, ועל-כן יש לתת להם להשמיע את דברם.

ג. המדובר בנסיבות מיוחדות וחריגות בהן ההורים המיועדים הם הקרובים ביותר לקטין

כב' השופטת י' שטופמן סברה כי באופן רגיל, אין לאפשר להורים המיועדים לאמץ להיות צד ישיר להליכים המתנהלים על-ידי היועץ המשפטי לממשלה והינם חסויים וסודיים. כיוון שבמקרה הנדון ההורים המיועדים לאמץ הם הקרובים ביותר לקטין המקיימים למעשה "הורות דה-פקטו" שגם אינטרס שלהם עלול להיפגע בשל כך, אין למנוע מהם את זכות הגישה לבית-המשפט.

הוריו הביולוגים של הקטין טענו בערעור על החלטת בית-משפט המחוזי, כי כל עוד לא ניתן צו האימוץ, לא ניתן להעניק להורים המיועדים לאמץ מעמד משפטי לגבי הקטין. לטענתם, יציבות הדיון, ציפיות הצדדים וודאות הדין מחייבים שלא לסטות מכך.

מנגד טוענים ההורים המיועדים לאמץ, בבקשת רשות ערעור מצידם, כי הסייגים וההגבלות הדיוניות שהטיל עליהם בית-המשפט המחוזי רוקנו כמעט לחלוטין את זכות השימוע.

לדבריהם, לא ניתן לבאי-כוחם לקבל לעיונם את תיק בית-המשפט לענייני משפחה, לא ניתנה להם אפשרות לחקור את ההורים הביולוגיים ולהציג ראיות, לא ניתנה לבאי-כוחם רשות לעיון בתיק העבודה של המומחית מטעם בית-המשפט לענייני משפחה ולא ניתנה להם רשות להגיש למומחים מסמכים מטעמם.
בית-משפט דחה את שתי בקשות הערעור. כב' השופט א' ברק פרש את נימוקי ההחלטה וקבע:

"בקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ מוגשת בידי היועץ המשפטי או נציגו (סעיף 13 לחוק האימוץ ותקנה 276(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). כל הורה שלא הסכים לאימוץ הוא משיב לבקשה (תקנה 277(א) לתקנות). יצויין כי הורה שנפטר או שאין אפשרות סבירה לזהותו או למצאו, אין צורך לציינו כמשיב (תקנה 277(ב)). ובאשר לחזרה מהסכמה לאימוץ, בקשה בעניין זה מוגשת על-ידי הורה המבקש לפסול הסכמתו או לחזור בו ממנה (סעיף 10 לחוק האימוץ ותקנה 274(א) לתקנות). המשיב לבקשה הוא היועץ המשפטי.

השלב השני של האימוץ הוא הליך נפרד. עניינו מתן צו אימוץ לקטין שהוכרז כבר-אימוץ. בית-המשפט לא יתן צו אימוץ, אלא אם נוכח שהורי המאומץ הסכימו שהילד יאומץ או שהוא הוכרז כבר-אימוץ (סעיף 8(א) לחוק). הבקשה לצו אימוץ מוגשת על-ידי המבקשים לאמץ את הקטין (תקנה 284(א) לתקנות). היועץ המשפטי הוא המשיב לבקשה (תקנה 285 לתקנות סדר הדין). על פקיד הסעד מוטל בשלב זה למסור תסקיר לבית-המשפט ובו פרטים על הקטין ועל ההורים המיועדים לאמץ (תקנה 287).

בשלב מתן צו האימוץ, לא יישמעו הורי הקטין ולא יוזמנו לדין. זכויותיהם כהורים הופקעו בסיומו של השלב הראשון, עם הכרזת הקטין כבר-אימוץ. השלב השני מסתיים במתן צו האימוץ, היוצר בין המאמצים לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם ומפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו הביולוגיים (סעיף 16 לחוק).

מטרת ההפרדה בין שני השלבים המרכזיים היא להביא לכך שהקטין 'ישוחרר' מן הזיקה המשפטית להוריו הטבעיים עוד לפני מסירתו למשפחה למטרת אימוץ. הדבר עולה, בין היתר, מסעיף 12(ב) לחוק, המורה כי פקיד סעד לא ימסור ילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו, אלא אם הסכימו הוריו לאימוצו או שבית-משפט הכריז שהילד בר-אימוץ. כלומר, רק אם נתקיים השלב הראשון של 'שחרור ילד לאימוץ' ניתן למסור את הילד למשפחה המתכוונת לאמצו.

רק במקרים שאינם סובלים דיחוי וכאשר הנסיבות מחייבות זאת, מוסמך פקיד הסעד למסור ילד למשפחה המתכוונת לאמצו באופן מיידי, עוד לפני שהוכרז כבר-אימוץ ומבלי שהוריו הסכימו למוסרו לאימוץ (סעיף 12(ג) לחוק; ע"א 3236/90 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(3), 460 (1991)).

הקטין נמסר למשפחה המתכוונת לאמצו לתקופת מבחן של שישה חודשים לפחות. רק בסיומה של תקופת המבחן, במהלכה הקטין 'סמוך על שולחן המאמץ', יכול בית-המשפט לתת צו אימוץ (סעיף 6 לחוק). נוצרת, איפוא, תקופת ביניים בה כבר נותק הקשר המשפטי להורים הביולוגיים (עם הסכמתם לאימוץ או הכרזתו כבר-אימוץ) אך טרם ניתן צו אימוץ היוצר את הזיקה המשפטית להורים המאמצים. בתקופת הביניים, ובהנחה שהקטין נמסר להורים המיועדים לאמצו, אמנם האחרונים מגדלים את הקטין, אולם מבחינה משפטית נתונות הזכויות, החובות והסמכויות של הורה כלפי הילד לפקיד הסעד, כאילו נתמנה פקיד הסעד לאפוטרופוס לילד במקום הוריו (סעיף 15 לחוק).

מהוראות חוק האימוץ עולה, איפוא, כי באופן עקרוני קטין יימסר למשפחה למטרת האימוץ רק בתום הדיון המשפטי הנוגע לזיקה עם הוריו הביולוגיים. הדבר מבטיח הגנה מירבית לזכויות הטבעיות של ההורים כלפי ילדם. כן מופחת בדרך זו החשש מפני מאבקים טעונים בין ההורים הביולוגיים להורים המאמצים, המסתיימים בטרגדיות אנושיות. אולם לא תמיד ניתן להגשים רעיון זה. לא תמיד קיימת התאמה בין ההפרדה לשלבים המשפטיים לבין מסירת הקטין בפועל למטרת אימוץ. קיימים מצבים בהם נוצרת חפיפה בין הדיון המשפטי בשלב הראשון לבין שהייתו של הקטין בפועל אצל ההורים המיועדים לאמצו. קורה שההליכים המשפטיים של השלב הראשון משתרעים גם על תקופת המבחן, בה נמצא הילד פיזית עם ההורים המיועדים לאמצו. מצב זה קורה מסיבות שונות. לדוגמה, ילד שנמסר למשפחה המתכוונת לאמצו לפני שהוכרז כבר-אימוץ וללא הסכמת הוריו, כאשר הדבר אינו סובל דיחוי והנסיבות מחייבות זאת (סעיף 12(ג) לחוק). דוגמה נוספת היא כאשר הורה מבקש לחזור מהסכמה לאימוץ ילדו. ההורה רשאי לבקש פסילת הסכמתו או רשות לחזור בו מהסכמתו כל עוד לא ניתן צו האימוץ, דהיינו במהלך תקופת המבחן כולה. סיטואציה דומה נוצרת כאשר הורה מבקש לחזור בו מהסכמה שנעשתה מתוך טעות (למשל ע"א 3722/90 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונים ואח', תק-על 90(3), 1155 (1990)).

אין חולק כי דיון בביטול ההכרזה או בביטול ההסכמה לאימוץ מצוי בשלב הראשון של הליך האימוץ. מבחינה מהותית, יש להתייחס לדיון זה כדיון במסגרת שלב-המשנה השני. המדובר במצב בו, בזמן שהוכרז הקטין כבר-אימוץ התקיימה עילת אימוץ כלפי האב (סעיף 13(1) לחוק) וההכרזה ניתנה כדין. כלפי האם שהסכימה לאימוץ מתקיימת עילת אימוץ גם בהיעדר הכרזה. בכך נוצרו התנאים למסירת הקטין להורים המיועדים לאמצו...

משהוכח בזמנו קיומה של עילה וננקט צעד לקראת אימוץ, אי-אפשר להתעלם ממה שקרה בינתיים עם הקטין. 'הוא אינו סחורה המטולטלת ממחסן למחסן' (הנשיא שמגר ב- דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1), 48, 81 (1995). השוו, דברי השופט חשין, שם, בעמ' 115).

בשלב-המשנה השני... בראש ובראשונה יש לשקול את טובתו של המאומץ. זהו השיקול הראשי, המרכזי והדומינאנטי. אך אין זה השיקול היחיד. על בית-המשפט לקחת בחשבון, כשיקול משני, את זכותם של ההורים. זכות זו בעינה עומדת, והיא ממשיכה להתקיים, לבסוף, יש מקום להתחשב גם באינטרסים של המבקשים לאמץ את הקטין. אין לאלה זכות להחזיק בקטין, אך אינטרס שיש להתחשב בו יש להם. אף שאינטרס זה אין כוחו כזכותם של ההורים הטבעיים, הרי אף הוא גורם שיש לקחתו בחשבון...

וכן השיקול הנוסף, שאמנם אין להפריז בחשיבותו, שהוא האינטרס הציבורי שבעידוד מוסד האימוץ."

נשאלת השאלה כיצד משליך הדבר על מעמדם הדיוני של ההורים המיועדים לאמץ. האם הדבר מקנה להם מעמד כצד פורמאלי בדיון המשפטי? האם האינטרס הנתון להם מעניק להם גם זכות דיונית להיות צד לדיונים בשלב-המשנה השני? המדובר עדיין בשלב הראשון של הליך האימוץ והצדדים להליך הם ההורים הביולוגיים ובא-כוח היועץ המשפטי, כאשר להורים המיועדים לאמץ אין, לכאורה, מעמד בדין. את עניינם, כמו את עניינו של הקטין עצמו ואת העניין הציבורי בכללותו, מייצג היועץ המשפטי.

האם ראוי שבית-המשפט יקנה להם אפשרות ליטול חלק בהליך המשפטי, כדי להגן על האינטרסים שלהם? הסוגיה טרם נדונה בפסיקה, ובמקרה זה קובע כב' השופט א' ברק כי:

"דעתי היא כי, בעיקרון, יש להשיב על השאלה בשלילה. לכך כמה טעמים.

ראשית, מתן מעמד להורים המיועדים לאמץ חותר תחת עצם רעיון ההפרדה בין שני שלבי האימוץ והתכלית המונחת ביסודו. ההפרדה בין השלבים נועדה להבטיח כי בשלב הראשון יינתן משקל הולם לזכות הטבעית של ההורים הביולוגיים ('קשר הדם'). צירוף ההורים המיועדים לאמץ מחליש את הזכות הטבעית של ההורים הביולוגיים יתר על המידה. הוא עלול להסיט את הדיון מהעניין המרכזי הטעון הכרעה בשלב הראשון.

שנית, תכלית נוספת של ההפרדה בין השלבים היא למנוע יריבות ישירה בין ההורים הביולוגיים לבין ההורים המיועדים לאמץ. צירופם של ההורים המיועדים לאמץ טומן בחובו פוטנציאל להתנגשות קשה בין הצדדים ולהתדינות משפטית נוסח 'משפט שלמה'. קשר ישיר בין ההורים למאמצים או מגע אישי ביניהם יוצר, מטבע הדברים, קושי אנושי רב. הצדדים עשויים להיגרר שלא בטובתם להתכתשות משפטית עקובה מדם. החשיפה של ההורים המאמצים וההורים הטבעיים אלה כלפי אלה אינה רצויה ועלולה לפגוע בילד ולגרום לנזק בלתי-הפיך לו ולכל המערכת העדינה של האימוץ (ראו דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן ב- ע"א 4616/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח(4), 298, 307 (1994)).

שלישית, במסגרת הליכי האימוץ יש להגן על הזכות לפרטיות של כל הצדדים המעורבים. ההפרדה בין שני השלבים היא אחד האמצעים להבטיח פרטיות. ביטוי נוסף לשמירה על זכותם של הצדדים לפרטיות מצוי בהסדרים בדבר סודיות ומידור. כך קובעות התקנות כי שני שלבי האימוץ יתנהלו בתיקים נפרדים (תקנה 269). צד לא יעיין באחד התיקים ללא רשות מבית-המשפט. גם פנקס האימוצים אינו פתוח לעיון, אלא בפני היועץ המשפטי, רושם נישואין ופקיד סעד ראשי (סעיף 30(א) לחוק. ראו גם סעיף 34 לחוק). לבסוף, תקנה 290 מורה כי 'לא יורה בית-המשפט על גילוי זהותו של המאמץ להורו, לאפוטרופסו או לקרובו של המאומץ ולא יורה על הפגשתם, אלא בהסכמת המאמץ או מטעמים מיוחדים שיירשמו'. צירופם של ההורים המיועדים לאמץ בשלב הראשון עלול לפגוע בשמירת הפרטיות והסודיות.

רביעית, חוק האימוץ מתשמ"א מבטא תפיסה לפיה תהליך האימוץ נשלט על-ידי הגורמים הציבוריים. אם בעבר הרחוק רוב האימוצים נעשו באופן פרטי (המאמצים קיבלו את המאומץ לביתם ישירות מההורים הטבעיים או באמצעים מתווכים שונים) הרי שכיום ליועץ המשפטי ולפקיד הסעד מעמד מרכזי בהליכי האימוץ של ילדים זרים (מימון, שם, בעמ' 38. השוו י' אנגלרד, "אימוץ ילדים בישראל - הגשמת החוק למעשה", משפטים א (1968) 308, 315-312). למאמצים עצמם מעמד משני. היועץ המשפטי הינו צד לכל הליכי האימוץ. הוא בעל הסמכות היחיד להגיש בקשה להכריז על ילד כבר-אימוץ. לפקיד הסעד הסמכות הבלעדית למסור את הילד לבית המאמצים (סעיף 12(א) לחוק). פקיד הסעד משמש כאפוטרופוס של הקטין בתקופת הביניים. הגשת תסקיר מאת פקיד סעד היא תנאי מקדמי לכל צו שיפוטי (סעיף 22 לחוק). למעשה, היועץ המשפטי ופקיד הסעד הם הגורמים המתווכים בתהליך האימוץ אך גם החוצצים בין הצדדים לו. המידע הרלוונטי מרוכז כולו בידיהם. היכולת לערוך בדיקות וחקירות נתונה בידיהם. כל אלה מאפשרים לבא-כוח היועץ המשפטי להביא בפני בית-המשפט, במסגרת שלבי האימוץ השונים, תמונה עובדתית מלאה של הנסיבות כולן. תפקידו של בא-כוח היועץ המשפטי להציג בפני בית-המשפט את האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר, כך שההכרעה השיפוטית תתקבל על-פי מערך השיקולים הכולל. במסגרת זו, על בא-כוח היועץ המשפטי להביא בפני בית-המשפט גם את העובדות והנסיבות הקשורות בהורים המיועדים לאמץ (ראו רע"א 4250/90 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-על 90(3), 1089 (1990)). את האינטרסים של ההורים המיועדים לאמץ ניתן ללבן, איפוא, ללא השתתפותם, באמצעות בא-כוח היועץ המשפטי, פקיד הסעד, תסקירים וחוות-דעת מומחים. יצויין עוד, כי בסמכותו של בא-כוח היועץ המשפטי לבקש מבית-המשפט מינוי אפוטרופוס לדין לקטין (סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). אכן ראוי ליזום מינוי כאמור בכל אותם מקרים בהם שמירת טובתו של הקטין מצדיקה ייצוג נפרד ועצמאי שלו.

חמישית, שיקולים מעשיים, הקשורים לניהול המשפט, תומכים באי-הקניית במעמד דיוני להורים המיועדים לאמץ. ריבוי בעלי דין מכביד על ניהול ההליך ואינו רצוי. הזמן הוא גורם מרכזי בהליכי אימוץ. חלוף הזמן עשוי להטות את הכף, שכן גורם הזמן פועל לטובת הקיים ולא לטובת שינויו (ע"א 546/89 פלונים נ' היועץ המשפטי למשלה ואח', פ"ד מה(1), 185, 198 (1990)). יש להבטיח כי ההליכים יתנהלו במהירות וביעילות. זאת ניתן להשיג אם 'העימות' בשלב הראשון יוגבל להורים הביולוגיים מול היועץ המשפטי.

בסיכום הדברים, אין חולק כי להורים המיועדים לאמץ עניין אישי בתוצאות ההליך ותהיה לו השפעה של ממש על חייהם. עם זאת, אין מקום להחיל בהליכי אימוץ את ההלכות בעניין הרחבת זכות העמידה וזכות הערעור (ראו, בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1), 670 (1991)). דיני האימוץ והתכליות המונחות בבסיסם מחייבים התייחסות ייחודית לסוגיה. באופן עקרוני, אין מקום לתת להורים המיועדים לאמץ מעמד בהליכים המתנהלים במסגרת השלב הראשון, וזאת הן לעניין שלב-המשנה הראשון והן לעניין שלב-המשנה השני. אין המדובר בפורמליזם עקר אלא בעיקרה של מהות. גישה זו מגשימה את תכלית החקיקה שבחוק האימוץ ומאזנת באופן ראוי בין השיקולים הנוגדים. נשמר עיקרון ההפרדה, הפרטיות והסודיות. נשמרת הדאגה לטובת המאומץ. נשמר גם האינטרס של ההורים המיועדים לאימוץ, שעל ייצוג עניינם מופקד היועץ המשפטי."

במקרה הנדון עניינם של ההורים המיועדים לאימוץ כלל לא הובא בפני בית-המשפט. חמור מכך, טובתו של הקטין - הצריכה לעמוד במוקד הדיון המשפטי - לא זכתה לייצוג של היועץ המשפטי או פקיד הסעד. זאת אף בשלב שקדם למינוי האפוטרופא לדין לקטין, כאשר פקיד הסעד היה בבחינת אפוטרופוס לקטין. מחדלה של באת-כוח היועץ המשפטי הביא לשיבוש בהתנהלות ההליכים המשפטיים בבית-המשפט לענייני משפחה והאופן בו התקיים ההליך אינו תואם את עיקרון "טובת המאומץ" ואת דרישות הצדק הבסיסיות. בנסיבות חריגות אלה קבע בית-המשפט כי אין מנוס מלהכיר במעמדם של ההורים המיועדים לאמץ לצורך הגשת ערעור.

בנסיבות העניין, הכרה במעמד ההורים המיועדים לאמץ עולה בקנה אחד עם "טובת המאומץ" (סעיף 1(ב) לחוק). ללא ערעור מטעמם לא ניתן לרפא בבית-המשפט המחוזי את הפגם שבאי-בדיקת "טובת המאומץ" בבית-המשפט לענייני משפחה.

עם זאת נקבע כי אין להפוך את המיועדים לאמץ לבעלי דין לכל דבר ועניין, אלא:

"יש צורך בהסדר דיוני שיאזן בין הצורך לאפשר את הליך הערעור לבין כל אותם טעמים - עקרוניים ומעשיים - לאי-הכרה במעמד ההורים המיועדים לאמץ."

משום כך נותרה הכרעת בית-המשפט המחוזי, המאפשרת להורים להישמע בדיונים על-ידי באי-כוחם.

יצויין כי מקרה זה הוא אכן חריג, ומבחינה זו, קבע כב' השופט א' ברק, כי קביעתו אף אינה מהווה תקדים ככל פסיקת בית-משפט העליון.

להשלמת התמונה יצויין כי בסופו של דבר הוכרעה המחלוקת בהחזרת הקטין לידי הוריו הביולוגיים, בדעת רוב של כב' השופט י' שנלר וכב' השופטת י' שטופמן, כנגד דעתה של כב' השופטת ס' רוטלוי.

5.3 בקשה לצו אימוץ
תקנה 285 לתקסד"א קובעת כי היועץ המשפטי לממשלה יהיה המשיב לבקשת צו אימוץ.

כאשר המדובר באימוץ ילד חוץ, קובעת תקנה 294ג לתקסד"א כי המשיבים לבקשה לצו אימוץ ילד חוץ יהיו העמותה המוכרת שטיפלה באימוץ הבין-ארצי {להלן: "העמותה המוכרת"} והיועץ המשפטי לממשלה.

כמשיבה, ממונה העמותה המוכרת כאפוטרופוס על ילד החוץ, המועמד לאימוץ, על-כן, עם הינתן צו האימוץ, קובעת תקנה 294ט לתקסד"א כי בית-המשפט יורה על פקיעת האפוטרופסות של העמותה המוכרת על הילד, אלא-אם-כן החליט אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

כאשר המדובר בבקשתו של אדם לאמץ בגיר, הרי שמערך השיקולים, הן מבחינה פרוצידוראלית והן מבחינה מהותית משתנה.

ב- ע"א 7155/96 {פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(1), 160 (1997)} דנה כב' השופטת ד' ביניש בבקשת אימוצו של ג' בגיר שגודל על-ידי מי שנישא לאימו, לאחר גירושיה מאביו אותו גידל וחינך מאז היותו תינוק.

יצויין כי ג' - צעיר כבן 26 שנים - נתן הסכמתו לאימוץ.
כשהיה ג' כבן חודשיים התגרשו הוריו והוא נותר בהחזקת אמו. כשהיה ג' כבן שנתיים נישאה אמו למערער, ומאז היה המערער לו כאב.

כבר כשהיה ג' בן 4 הוגשה בקשה לאימוצו על-ידי המערער, שנדחתה בשל סירוב האב הביולוגי.

גם לאחר שהתגרשו המערער ואימו הביולוגית של ג' לא פסקו הקשרים בינו לבין ג'.

כאשר הוגשה בקשת האימוץ בשנית, לאחר ש-ג' בגר, נדחתה הבקשה בטענה שלא התקיימו תנאי האימוץ ובהיעדר הסכמת האב הביולוגי אין בית-המשפט יכול לצוות על אימוץ ללא הכרזתו של המאומץ כבר-אימוץ קודם-לכן.

מבחינת ההליך הפרוצידוראלי, באימוץ בגיר עולה שאלה מהתאמת הוראות החוק הנוגעות ליצירת יחסי אימוץ המותאמות לקטינים במהותן. לפיכך, גם כאשר ניתן לקבוע כי נתקיימו "נסיבות מיוחדות" המצדיקות אימוצו של בגיר {ואין בעיה מבחינה מהותית}, מתעורר קושי הנובע מכך שהכלים אשר קבע המחוקק ליצירת יחסי אימוץ אינם מותאמים לבגירים.

מטעם זה, בבואו ליתן צו לאימוץ בגיר, יהיה על בית-המשפט לבחון כיצד ניתן לעשות שימוש בכלים שיצר המחוקק כדי לקיים מנגנון של אימוץ, כאשר המאומצים הם בגירים.

כאמור, תכליתו הסובייקטיבית של המחוקק בכל הנוגע להסדרת האימוץ בישראל, נועדה בעיקרה לאפשר אימוץ קטינים תוך השארת פתח חריג לאימוץ בגירים "בנסיבות מיוחדות" אשר ייראו לבית-המשפט; עלינו הוטל לפרש את הסעיף, לעמוד על רוחבו של הפתח שנפער, ולהתוות את הדרך בה ילך בית-המשפט כאשר יפעיל את שיקול-דעתו ויקבע אם נתקיימו אותן "נסיבות מיוחדות".

ההכרעה בשאלה שלפנינו נוגעת לשני בגירים החפצים להסדיר את מערכת היחסים שביניהם, ומעוניינים להעניק לה על-פי הסכמה שביניהם מעמד משפטי מוגדר של יחסי הורות על דרך של אימוץ. השאלה היא האם ועד כמה ניתן וראוי להגביל את רצונם זה ולמנוע מהם את מבוקשם.

כאשר מדובר בשני בגירים - יצירת קשר של אימוץ המחייב מבחינה משפטית, הוא כשלעצמו חריג המוכר רק במקרים יוצאי-דופן. עם זאת, חזקה על המחוקק כי כאשר התיר בידו האחת למסד יחס של אימוץ בין בגירים, לא היה בכוונתו לפגוע בידו השניה - בהיתר זה - אלא אם הגדרת היחסים בין אותם בגירים, כיחסי אימוץ, נוגדת את תקנת הציבור, פוגעת באינטרס הציבורי או פוגעת באופן בלתי-ראוי בזכותו של אחר, ואיננה משרתת את הכוונה המקורית של יצירת יחסים שהם דמויי יחסי הורות טבעית.

במקרה הנדון נקבע כי הוראות חוק האימוץ הדורשות הסכמת הוריו הביולוגיים אינן מתאימות מבחינה פרוצידוראלית כאשר הבקשה היא של בגיר.

"טובתו של המאומץ" כשמדובר באדם עצמאי, בגיר, בעל הכרה ודעה משלו, אינה אלא רצונו, מאווייו, משאלות ליבו והצורך שהוא מבטא כאשר אלה כנים ונובעים ממניעים ראויים. אין לפרש "טובתו של מאומץ" בנסיבות כאלה של בגיר בר-דעת ובריא בדומה לטובתו של קטין הזקוק להשגחה וטיפול, ואף לא על-פי צרכיו החומריים בלבד. חזקה על אדם בגיר, בשל ובעל דעה משלו, כי יודע הוא לקבוע מהי טובתו.

גם עיקרון היסוד של "כבוד האדם" מחייב מתן משקל ומעמד לרצונותיו של האדם ולשאיפתו לבטא את יחסו הכן והעמוק למי שהיה לו לאב בעת שמחה ובעת צרה. רצונו זה הוא גם "טובתו" שעל בית-המשפט לשקול ולכבד.

משום כך נקבע כי טובת המאומץ תישקל בעיקר מצידו של המאומץ הבגיר עצמו ואילו לאביו הביולוגי, תינתן הודעה על קיומו של ההליך בדרך של צירופו לבקשה כמשיב כנדרש על-פי תקנות סדר הדין האזרחי לעניין אימוץ על-מנת ליתן הזדמנות לאב הביולוגי להשמיע את עמדתו, כמקובל בהליך ההכרזה על היות ילד בר-אימוץ.

אם לא יתייצב האב לדיון, או אם יתייצב ולא יעלה כל טעם ממשי שיסתור את קביעת בית-המשפט, תינתן ההכרזה המבוקשת; לאחר שזו תינתן לא תהיה עוד מניעה למתן צו האימוץ המבוקש בד-בבד עם ההכרזה האמורה.

6. הוראות מיוחדות להגשת כתבי הגנה וכתבי תשובה בבקשה לצו אימוץ ילד חוץ
תשובת המשיבים לבקשה לצו אימוץ ילד חוץ תינתן על-ידי העמותה המוכרת {שמטרתה היחידה היא אימוץ בין-ארצי, ואשר שר העבודה והרווחה ושר המשפטים {להלן: "השרים"} הכירו בה לפי חוק אימוץ ילדים {ראה סעיף 7 לחוק אימוץ ילדים}.

התשובה תכלול על-פי תקנה 294ה לתקסד"א תסקיר וחוות-דעת, כמפורט להלן:

1. חוות-הדעת שהוכנו מטעמה לפי סעיפים 28יא ו-28יד לחוק האימוץ, בצירוף אישורה כי נתמלאו כל הדרישות לפי סעיף 28יב(א) לחוק האמור וכן המסמכים המנויים באותו סעיף, כשהם מאומתים בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי של מדינת החוץ בישראל ומתורגמים לעברית כשהתרגום מאושר בידי נוטריון;

2. חוות-דעת על קליטת הילד בבית המאמץ, שבה ייקבע אם אימוצו בידי המאמץ אינו נוגד את טובת הילד.

וכן תסקיר שהוכן על-ידי פקיד הסעד, שבו חוות-דעת פקיד הסעד לגבי קליטת הילד בבית המאמץ.

7. בקשות ביניים
7.1 בקשה לפעולה דחופה בעניין הכרזת ילד כבר-אימוץ
תקנה 282 לתקסד"א קובעת כי בקשה למתן צו המהווה אישור פעולה דחופה של פקיד סעד לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ יכול שתוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה או נציגו או בידי פקיד סעד.

בבקשה יפורשו שמו של הילד ופרטי הנסיבות שחייבו את הפעולה, ויצורף לה תצהיר מאת פקיד סעד לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה.

7.2 בקשה ליישום אמצעים לשלום הילד באימוץ ילד חוץ
סעיף 28כא לחוק אימוץ ילדים קובע כי אם ראתה הרשות המרכזית כי המשך סמיכותו של הילד על שולחן המבקש למטרת מתן צו אימוץ ילד חוץ אינו לטובת הילד, רשאית היא לקבוע, לאחר התייעצות עם העמותה המוכרת, כי הילד יוצא מהחזקת המבקש ויועבר למקום שייקבע על ידיה וכן לנקוט כל אמצעי זמני אחר הדרוש להגנה על שלום הילד, ביניהם למסור את הילד לאדם אחר בישראל שהסכים לקבלו בכוונה לאמצו, או לגרום להחזרתו של הילד לידי הרשות המוסמכת.

תקנה 294יא לתקסד"א קובעת מהם סדרי הדין ליישום האמצעים להגנה על שלום הילד:

"(א) בקשה למתן צו המאשר לרשות המרכזית לפעול לפי סעיף 28כא(א) לחוק האימוץ, יכול שתוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או בידי פקיד סעד.
(ב) בבקשה יפורטו שמו של הילד ופרטי הנסיבות שחייבו את הפעולה, ויצורף לה תצהיר של פקיד סעד לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה.
(ג) לא תוגש בקשה לפי תקנת-משנה (א) אלא לאחר התייעצות עם העמותה המוכרת."

7.3 סעד זמני המיוחד להליך האימוץ
סעיף 18 לחוק האימוץ קובע כי אם הוגשה בקשה לאימוץ ונוכח בית-המשפט שנתמלאו התנאים האמורים בסעיפים 2 עד 5, 7 עד 11, 13 ו- 14, רשאי הוא, בצו ביניים, להעמיד את המאומץ ברשות המאמץ עד להחלטה בבקשת האימוץ, אך לא יותר מתקופה של שנתיים; החליט בית-המשפט לעשות כן, יקבע בצו הביניים את החובות והזכויות שבין המאמץ לבין המאומץ ואת סמכויות המאמץ ביחס למאומץ לתקופה זו.

צו זה ניתן לשינוי ולביטול בידי בית-המשפט בכל עת, בתנאים ובתוצאות שיקבע בית-המשפט.

8. איסור פרסום ההליך או זהות צדדיו בבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ וצו אימוץ
תקנה 278 לתקסד"א קובעת סייג לפרסום ברבים על פיה "לא תפורסם הודעה ברבים הנוגעת לבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ אלא-אם-כן הורה על כך בית-המשפט, ולא יורה בית-המשפט על פרסום כאמור אלא-אם-כן ראה שיש צורך בכך כדי לגלות עקבותיו של הורה או כדי לתת הזדמנות להורה להביע דעתו בדבר האימוץ; בהודעה כאמור לא יפורש שמו של הילד אלא-אם-כן הורה על כך בית-המשפט".

תקנה 290 לתקסד"א אוסרת על גילוי זהותו של מאמץ ולפיה "לא יורה בית-המשפט על גילוי זהותו של המאמץ להורו, לאפוטרופסו או לקרובו של המאומץ ולא יורה על הפגשתם, אלא בהסכמת המאמץ או מטעמים מיוחדים שיירשמו."

סעיף 21 לחוק האימוץ קובע את חובת סודיות הדיון על פיו:

"(א) דיון לפי חוק זה יהיה בדלתיים סגורות זולת אם ראה בית-המשפט לקיימו בפומבי; אולם רשאי בית-המשפט להרשות לאדם או לסוגי בני-אדם להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו.
(ב) מקום שבית-המשפט מבקש לשמוע את המאומץ, רשאי הוא שלא להרשות נוכחותו של בעל דין בעת השמיעה."

סעיף 34 לחוק האימוץ קובע כי:

"(א) המגלה או המפרסם שלא כדין, בלי רשות בית-משפט, שמם של מאמץ או של מאומץ או של הורהו, כולל שמם של אלה שביחס אליהם הוגשה בקשה לפי חוק זה לבית-המשפט, או דבר אחר העשוי להביא לזיהויים, או תכנם של מסמכים שהוגשו לבית-המשפט לצורך דיון לפי חוק זה, דינו - מאסר שישה חודשים; סעיף זה אינו בא לגרוע מהוראות סעיף 40 לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957.
(ב) הוראות סעיף זה, למעט איסור הפרסום, לא יחולו על מאמץ ומאומץ לעניין האימוץ שהם צדדים לו, ועל גילוי שנעשה בהסכמתם, בתום-לב ולטובת המאומץ.
(ג) לעניין סעיף-קטן (א) אין נפקא מינה אם המאמץ או המאומץ כבר גילו או פרסמו בעבר פרט מהפרטים שגילוים או פרסומם אסור בהתאם להוראות סעיף-קטן (א), או שהסכימו בעבר לגילוי או לפרסום כאמור."

כאמור, הליך האימוץ אינו ניתן לפרסום, אך אם המשתתפים בו מעוניינים בפרסומו, עליהם לפנות בבקשה מתאימה לכך לבית-המשפט.

כך למשל במקרה {ע"א 10280/01 ד"ר טל ירוס-חקק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2005(1), 163 (2005)} בו נדונה בקשת שתי אמהות החיות כבנות זוג, לאמץ זו את ילדתה של זו, ביקשו האימהות לפרסם את פרטיהן על-מנת להביא את עניינן לידיעת הציבור הרחב.

שופטי הרוב בבית-משפט המחוזי דחו בקשה זו, בנימוק שדחיית תביעתן לאימוץ, דוחה אף את הלגיטימציה של מסגרת החיים שהמערערות בחרו עבור הילדים, ומכאן שהפרסום עלול להביך את הילדים.

בית-משפט העליון חלק על נימוק זה וקבע כי באי-קבלת בקשות האימוץ של המערערות אין משום נקיטת עמדה שלילית בדבר הלגיטימיות של אורח-חייהן, ולחשש, שפרסום שמות המערערות וילדיהן עלול להביך את הילדים, אין בסיס איתן. על-כן ניתנה להן הרשות לפרסם את הליך האימוץ שבו נטלו חלק.

המערערות אינן מסתירות את אופי המסגרת המשפחתית שבגדרה גדלים הילדים, וחזקה שגם בסביבתם החברתית של הילדים אין הדבר בחזקת סוד. ניכר היטב כי המערערות סבורות, כי פרסום שמותיהן ושמות הילדים עשוי לסייע להן ביצירת דעת קהל שתתמוך במאבקן האידיאולוגי. כיוון שזה רצונן, אינני רואה סיבה משכנעת למנוע זאת מהן.

9. הדיון ומועדיו
9.1 מועדים מיוחדים לקביעת דיון בבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ
תקנה 279 לתקסד"א קובעת כי עם הגשת בקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ ייקבע מועד לשמיעתה שיהיה בתוך שלושים ימים מיום הגשתה.

בית-המשפט רשאי לדחות את מועד הדיון או את המועד שנקבע להמשכו, ולחזור ולדחותו, ובלבד שתקופת הדחיה לא תעלה על שבעה ימים, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

9.2 סדרי דין מיוחדים לדיון בענייני אימוץ
חוק האימוץ קובע, כי אימוץ "מלא" {אימוץ סגור} שומר על שני סוגים של זיקות בין ההורים הביולוגיים לבין ילדם. הזיקה האחת, עניינה דיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין. האימוץ אינו פוגע בדינים אלה {סעיף 16(2) לחוק האימוץ}. הזיקה השניה, עניינה דיני הירושה. המאומץ יורש את הוריו הביולוגיים {סעיף 16(3) לחוק האימוץ; לביקורת הסדר זה ראו ע"א 227/79 פרופר נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד לה(2), 561 (1981)}.

על שני אלה יש להוסיף, כי חוק האימוץ מכיר בכוחו של המאומץ, לאחר שמלאו לו 18 שנים, לפנות לפקיד הסעד, בבקשה לעיין ברישום המתייחס אליו בפנקס האימוצים {סעיף 30 לחוק האימוץ}. לפקיד הסעד שיקול-דעת בעניין זה. על הפעלתו של שיקול-דעת זה חלים כללי המשפט המינהלי, הצריכים להתחשב בזכותו החוקתית של אדם לדעת מי הם הוריו הטבעיים {ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2), 578 (1995)}.

9.2.1 דיון בצמצום תוצאי האימוץ בבקשה להכרזת הקטין כבר-אימוץ ובצו האימוץ
"צמצום תוצאי האימוץ", בלשון החוק כוונתו "אימוץ פתוח" בלשון הפסיקה. סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים קובע מהם תוצאות האימוץ:

"האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיה; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו; ואולם - רשאי בית-משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות..."

ב- ע"א 2169/98 {פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1), 241 (1999)} מרחיב כב' השופט א' ברק לגבי אפשרות האימוץ הפתוח:

"בצד האימוץ ה-'מלא' או ה-'סגור' קיים גם אימוץ 'פתוח'. המאפיין סוג אימוץ זה הוא שבגדריו נשמר קשר - מעבר לדיני האיסור וההיתר ודיני הירושה - בין ההורים הביולוגיים לבין ילדם המאומץ והמאמצים. הבסיס הפורמאלי המאפשר לבית-המשפט לנקוט עמדה בעניין האימוץ ה-'פתוח' הוא באחד משני אלה: ראשית, במסגרת ההליכים להכרזת הילד כבר-אימוץ (השלב הראשון), ולאחר שבית-המשפט השתכנע (בסיום שלב-המשנה הראשון) כי מתקיימת עילה להכרזת הילד כבר-אימוץ, על בית-המשפט לבחון (במסגרת שלב-המשנה השני) אם הכרזה על הילד כבר-אימוץ (על-פי סמכותו לפי סעיף 13 לחוק האימוץ), הינה 'לטובת המאומץ' (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ). במסגרת זו עשוי בית-המשפט לקבוע, כי הכרזה על ילד כבר-אימוץ היא לטובתו רק אם מתקיים קשר (כלשהו) בינו לבין הוריו הביולוגיים; שנית, במסגרת ההליכים למתן צו אימוץ (השלב השני) הוסמך בית-המשפט '...לצמצם בצו האימוץ את התוצאות...' של האימוץ ה-'מלא' או ה-'סגור' (סעיף 16(1) לחוק האימוץ). צמצום זה ייעשה רק אם בית-המשפט נוכח שהוא לטובת המאומץ (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ). במסגרת צמצום זה עשוי בית-המשפט לקבוע קיומו של קשר בין ההורים הביולוגיים לבין המאומץ ומאמציו.

הקשר בין ההורים הביולוגיים לבין ילדם המאומץ והמאמצים עשוי להיות מסוגים שונים. אין תבנית אחידה לקשר זה. מכאן שהדיבור 'אימוץ פתוח' הוא דיבור 'עמום'. הוא עשוי להשתרע על מצבים שונים זה מזה, שמתגלים בהם בקיעים בחומת האימוץ, המפרידה בין ההורים הביולוגיים לבין ילדם והמאמצים. כך, למשל, אימוץ 'פתוח' יכול לבוא לביטוי בהעברת מידע על אודות הילד המאומץ ותנאי חייו מהמאמצים להורים הביולוגיים. העברת מידע זה יכולה להיעשות באמצעות גורם מתווך, ובלא שמתקיים בין הצדדים קשר ישיר. אימוץ פתוח יכול להתקיים במפגש חד-פעמי בין הצדדים, או במפגשים תכופים...

יתרונותיו וחסרונותיו של האימוץ ה-'פתוח' זכו לדיון מקיף בפסק-דינו של הנשיא שמגר ב- ע"א 653/95 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ מט(ב), 383. באימוץ הפתוח יתרונות לילד המאומץ, להוריו הביולוגיים ולמאמצים. היתרון בעבור הילד המאומץ הוא בכך שהאימוץ ה-'פתוח' מספק לו מידע על מוצאו, ועל זהותם של הוריו הביולוגיים. מידע זה נועד למנוע ממנו תחושות של נחיתות, קיפוח וחוסר ודאות. בעבור ההורים הביולוגיים משמש האימוץ ה-'פתוח' אמצעי להקטנת תחושות האשם והתסכול המלווים מסירת ילד לאימוץ. באמצעות שמירה על קשר עם הקטין זוכים ההורים הביולוגיים לתחושת מעורבות בחיי הילד.

המאמצים עשויים ליהנות מיתרונות האימוץ ה-'פתוח' בכך שהם מספקים לילד המאומץ מידע הנובע מהיכרותם עם ההורים הביולוגיים. הוא עשוי גם להוות מעין סממן של הסכמה מצד ההורים הביולוגיים, ובכך להפחית את המתח אצל המאמצים, בכל הנוגע לחיזוק הקשר עם המאומץ (ראו שם, בעמ' 391).

הנשיא שמגר הדגיש גם את חסרונותיו של האימוץ ה-'פתוח'. קיים החשש שאימוץ בצל ההורים הביולוגיים יפגע באפשרות ליצור קשר מלא והדוק בין הקטין לבין הוריו המאמצים. חשש נוסף הוא מפני משבר נאמנויות שבו עלול הילד המאומץ להימצא לאור יחסיו עם שני זוגות הורים. קיימת סכנה של תחרות בין ההורים, כאשר כל צד מנסה לרכוש את לבו של המאומץ. תחרות זו עלולה לפגוע בקשר שבין הקטין למאמציו. היא עלולה להתפתח לכדי הסתה הדדית. קיים גם חשש מפני ניגודים תרבותיים וחברתיים שיקשו על יצירת קשר והידברות.

בנוסף, קיים חשש מפני פגיעה שעלולה להיגרם למאומץ אם ייחשף לנסיבות לידתו ומסירתו לאימוץ (שם, בעמ' 392).

אמת-המידה המנחה את בית-המשפט, שעה שעליו להכריע בין אימוץ 'סגור' לבין אימוץ 'פתוח', היא זו של טובת המאומץ. דבר זה נובע מהוראת סעיף 1(ב) לחוק האימוץ, החלה בכל שלבי האימוץ. מן הראוי לחזור ולצטט הוראת מפתח זו, הקובעת:

'צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ'...

משקלם המצטבר של השיקולים השונים הוביל את הפסיקה הישראלית לעבר המסקנה כי הכלל הוא האימוץ ה-'מלא' או ה-'סגור'. האימוץ ה-'פתוח' הוא היוצא מהכלל והחריג...

פרופ' שיפמן מביא כמה מצבים מיוחדים, שבהם צרכיו המיוחדים של הילד המאומץ עשויים לחייב דווקא אימוץ 'פתוח'. מצבים אלה הם: אימוץ ילד חורג תוך שמירת קשריו עם הוריו הטבעיים; אימוץ ילד יתום, תוך שמירת קשריו עם המשפחה המורחבת; שמירת קשר בין אחים שאומצו על-ידי כמה משפחות; אימוץ בין-משפחתי; אימוץ בעקבות אומנה; אימוץ ילדים גדולים (שם (פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך ב', תשמ"ט)), בעמ' 82-71). אכן, מצבים מיוחדים אלה מצדיקים בחינה מיוחדת."

ב- בע"מ 10791/05 {פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-על 2006(1), 1846 (2006)} קובע כב' השופט א' רובינשטיין כי:

"לאימוץ ה-'פתוח' יתרונות וחסרונות. יתרונותיו הם במתן מידע על מוצא הילד ועל זהותו; ובעבור ההורים הביולוגיים אמצעי להקטנת תסכולם מלקיחת הקטין לאימוץ; ולהורים המאמצים - אמצעי להפחתת מתח; חסרונותיו הם הקושי ביצירת קשר מלא והדוק בין הקטין למאמצים, משבר נאמנויות, חששות של תחרות ועוד. צויין, על-פי ספרות (פרופ' פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, ב' 69), כי הדבר ייתכן במצבים כמו אימוץ ילד חורג תוך שמירת קשריו עם הוריו הטבעיים, או אימוץ ילד יתום תוך שמירת קשריו עם המשפחה המורחבת, אימוץ בעקבות אומנה ועוד; אך מעבר לכך נקבע כי הכלל הוא אימוץ 'סגור', וה'פתוח' חריג. אשר לשלב הראוי לדיון בבחינת סוג האימוץ, לאחר סקירת השיקולים לכאן ולכאן, נקבע כי הוא השלב הראשון, בגדרי טובת הקטין, כפי שגם ציין הנשיא שמגר ב- ע"א 653/95 הנזכר (בעמ' 395), ועל היועץ המשפטי להעלות זאת מיזמתו. ראו גם תקנה 294 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שלפיה צמצום תוצאות האימוץ צריך להיקבע בצו בר-האימוץ, אף כי ניתן לדון בכך מחדש בצו האימוץ בתנאים מסויימים ובנסיבות חריגות בשל טובת הקטין."

תקנה 280א לתקסד"א קובעת כי על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או המשיב לבקשה להכרזת הקטין כבר-אימוץ, בית-המשפט ידון בשאלה ויקבע בצו (לאחר שניתנה ליועץ המשפטי לממשלה ולאפוטרופוס לדין ההזדמנות להביע דעתו), האם טובת הקטין מצדיקה את צימצומם של תוצאי האימוץ ובאילו דרכים.

כך גם קבע כב' השופט א' ברק כי "צמצום תוצאות האימוץ ייעשה רק אם בית-המשפט נוכח שהוא לטובת המאומץ" {ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1), 241 (1999)}.

בית-המשפט יתן ליועץ המשפטי ולאפוטרופוס לדין אם התמנה, הזדמנות להביע את דעתם על הצימצום ולא יורה על המשך קיומה של חובה, זכות או סמכות בין הקטין לבין הורו או קרובו, אלא לאחר שנתן להורה או לקרוב הזדמנות להביע את דעתו על כך.

ב- ע"א 2169/98 {פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1), 241 (1999)} מרחיב כב' השופט א' ברק לגבי השלב הראוי לדיון בשאלת האימוץ ה"סגור" או ה"פתוח" בהליך האימוץ. יצויין כי הדברים נאמרו באמרת אגב אולם הובעה תקווה כי הדברים ינחו את בית-המשפט לענייני משפחה.

במקרה הנדון גדר הספקות היה האם שאלת האימוץ הפתוח צריכה להידון בשלב הראשון של הליך האימוץ בלבד {הכרזה על בר-אימוץ} או גם בשלב השני {מתן צו האימוץ - ולאחר שנידונה כבר בשלב הראשון}. כב' השופט א' ברק קבע כי התשובה לכך היא חיובית מהסיבות הבאות:

א. בשלב הכרזת הילד כבר-אימוץ נדון מעמד ההורים הביולוגיים, תוך הפרדה ברורה בין שלב זה לשלב השני, שבו השאלה היחידה הצריכה בירור הינה אם ראוי הוא ליתן צו אימוץ לטובת המאמצים, אשר הילד כבר מצוי בחזקתם למעלה משישה חודשים.

הפרדה זו מובילה למסקנה, כי טיב האימוץ - אם יהא הוא "סגור" או "פתוח" - צריך להתברר בשלב הראשון, ובו בלבד. בשלב זה נוכחים ההורים הביולוגיים, לעומת השלב השני, שבו ההורים הביולוגיים אינם נוכחים ודעתם לא צריכה להישמע.

בשלב השני, על-פי מבנה החוק ותכליתו - העיסוק הוא במאמץ. בגדריו אין לשאלת האימוץ ה-"פתוח" "מעמד", אלא-אם-כן, השלב הראשון קבע הסדר של אימוץ "פתוח". במקרה זה אין מנוס מהתייחסות לאימוץ הפתוח גם בשלב השני, תוך מתן הוראה {על-פי הקבוע בסעיף 16 לחוק האימוץ} לצמצום תוצאות האימוץ הקבועות {סעיף 16(1) לחוק האימוץ}.

ב. שיקולים שבטובת הילד מצדדים בזכות "מיקומו" של הדיון בשאלת האימוץ ה-"פתוח" בשלב הראשון. כיוון שבשלב השני של צו האימוץ, הילד כבר שהה אצל הוריו המאמצים כבר חצי שנה, הרי שאם אז יפתח הדיון לאימוץ פתוח יש סכנה לפגיעה ברווחתו ושלומו הנפשי של הילד שלא יחווה יציבות עם אותם ההורים ויש סכנה של רתיעה מהתחייבות ההורים המאמצים מאימוץ אם ידעו שיש סיכוי שאימוצם לא יהיה מלא, גם לאחר שקיבלו את הילד למשמורתם {להרחבה ראה ע"א 4616/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח(4), 298 (1994)}.

ג. פרקטית - המציאות הוכיחה כי אם האימוץ ה-"פתוח" אינו נידון רק בשלב הראשון, התוצאה הינה "דיון נוסף" באותה שאלה עצמה בשלב השני. אכן, המציאות שנוצרה היא זו שבה לאחר שעניין האימוץ ה-"פתוח" נידון בשלב הראשון, הוא חוזר ונידון בשלב השני. כפילות זו מכבידה על המערכת כולה ואין היא רצויה.

מנגד העלה כב' השופט א' ברק את הנימוקים התומכים בגישה שאין לדון בשאלת האימוץ הפתוח רק בשלב הראשון, באופן בלעדי - אלא גם בשלב השני של מתן צו האימוץ.

הנימוק המרכזי, הוא סעיף 16(1) לחוק האימוץ המאפשר, בצו האימוץ, לצמצם את תוצאותיו של צו האימוץ. באמצעות הוראה זו רשאי בית-המשפט ליצור קשר בין הילד לבין ההורים הביולוגיים.

טיעון שני מתמקד בהורים הביולוגיים, ועל פיו זכות היסוד להיות הורים מאפשרת להורים הביולוגיים להיות חלק מכל הליך האימוץ, גם בשלב השני.

טענת ההורים לקיום הליך אימוץ פתוח בשלב הראשון, בו דנים ביכולתם להיות הורים, בעצם כמתן הסכמה לאימוץ עצמו והודאה באי-אפשרותם לשמש כהורי ילדם, על-כן ברי כי יעלו את טענת האימוץ הפתוח דווקא בשלב השני ולאחר שהוחלט שילדם הינו בר-אימוץ {להרחבה ראה ע"א 4616/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח(4), 298 (1994)}.

בעבר וטרם חקיקת חוק האימוץ נקבע על-ידי בית-המשפט כי דיון בשאלת האימוץ הפתוח יתקיים רק בשלב הראשון, ואילו בשלב השני של הליך האימוץ, אין להורים הביולוגים מעמד {ע"א 342/72 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כז(1), 190}.

עם חקיקתו של חוק האימוץ, נידונה השאלה ב- ע"א 3554/91 {פלונית נ' היועץ המשפטי, תק-על 91(3), 1851 (1991)}. במקרה הנדון הכריז בית-משפט המחוזי על ילד כבר-אימוץ, ושאלת האימוץ הפתוח עלתה לראשונה רק בבית-משפט העליון, בערעור.

בית-משפט קבע כי שאלת האימוץ הפתוח שייכת ל-"תנאי האימוץ" בהם יש לדון במתן צו האימוץ על-פי סעיף 16(1) לחוק האימוץ, ועל-כן ניתן להעלות את הטענה גם בשלב זה, של מתן צו האימוץ.

בהבהרת פסק-הדין, שניתנה בתשובה לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, נאמר כי, בית-המשפט שדן באימוץ יחליט בשאלת האימוץ הפתוח כפי הבנתו. ואכן, בית-המשפט מינה מומחה לעניין שאלת האימוץ הפתוח, אך לא הותר להורה הביולוגי להשתתף בדיון.

גם על כך הוגש ערעור לבית-משפט העליון, שקבע כי עקרונית תידון שאלת האימוץ הפתוח בשלב הראשון ובמקרים חריגים המצדיקים זאת, יש לתת מעמד להורה הביולוגי להשמיע עמדתו בשאלת האימוץ הפתוח, אולם ייערכו שני דיונים נפרדים בפני אותו שופט שישמע את ההורים המאמצים והביולוגיים בנפרד.

גם ב- ע"א 653/95 {פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ מט(ב), 383} נדונה השאלה אודות השלב הראוי לבחינת בעיית האימוץ ה-"פתוח". בעניין זה נקבע כי ראוי שהדיון אודות האימוץ הפתוח יתקיים בשלב הראשון וכל החלטה שהתקבלה בעניין בשלב הראשון היא בגדר המלצה בלבד. ההחלטה הסופית אודות האימוץ הפתוח תתקבל בשלב השני, בעת מתן צו האימוץ (כאמור בסעיף 16 לחוק), ואז גם יוכלו הצדדים להתייחס לסוגיה על-פי ההמלצה שניתנה בשלב הראשון.

על-כן יש לאפשר להורים הביולוגים לטעון בעניין האימוץ הפתוח בשלב השני, תוך שמירה על מידור בינם לבין המאמצים.

בעקבות פסיקה זו התפתחה פרקטיקה, על פיה נידונה שאלת האימוץ הפתוח בשני שלבי הליך האימוץ, תוך שיתוף ההורים הביולוגיים (באמצעות מידור) גם בשלב השני {ראה למשל ע"א 627/96 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5), 428 (1996)}.

כיצד ניתן לאזן בדרך הטובה ביותר בין השיקולים הנוגדים ולהבטיח בצורה המירבית את טובת הילד הנמסר לאימוץ? על כך עונה כב' השופט א' ברק כי הנחת היסוד, על פיה ההחלטה בעניין שאלת האימוץ הפתוח בשלב הראשון היא בגדר המלצה בלבד וניתן לסטות ממנה בשלב השני {שהפכה כאמור לפרקטיקה הנוהגת}, אינה מתחייבת מהוראות חוק האימוץ. וכדברי כב' השופט א' ברק:

"דעתי הינה כי עמדת בית-המשפט (בשלב הראשון) לעניין סוג האימוץ מחייבת את בית-המשפט (בשלב השני) לעניין צו האימוץ. אין היא בגדר המלצה בלבד. אכן, ההכרעה בסוג האימוץ היא חלק אינטגרלי משיקוליו של בית-המשפט בטרם יכריז על הילד כבר-אימוץ. היא נדרשת כחלק מגיבוש עמדתו של בית-המשפט בשלב הראשון באשר לטובת הילד (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ)... סוג האימוץ אשר במסגרתו יינתן צו האימוץ כבר נקבע בשלב הראשון, כחלק מטובת הילד אשר עמדה בבסיס ההכרזה עליו כבר-אימוץ. על-כן, אם בשלב הראשון נתקבלה החלטה על אימוץ 'סגור', יינתן צו אימוץ בלא כל הוראות צמצום. תוצאות הצו נובעות מאליהן, כפי שהדבר קבוע בסעיף 16 רישה לחוק האימוץ. לא יהא כל דיון בעניין זה, וממילא נוכחות ההורים הביולוגיים אינה נדרשת. לעומת זאת, אם בשלב הראשון נתקבלה החלטה על אימוץ 'פתוח', יעשו כל הסידורים לאימוץ זה. בשלב השני יחייב הדבר דיון באשר לאופן צמצום תוצאות האימוץ. דבר זה מחייב גם שמיעתם של ההורים הביולוגיים, שכן אין להורות על קשר עמם בלא לשמוע אותם. כמו-כן מחייב הדבר הסכמת המאמצים, שכן אין לצמצם את תוצאות האימוץ בלא הסכמתם. אכן, מהצורך לקיים בשלב השני דיון בנוכחות ההורים הביולוגיים כאשר בשלב הראשון נתקבלה החלטה על אימוץ 'פתוח', אין משתמעת חובה לקיים דיון בשלב השני בנוכחות ההורים הביולוגיים כאשר בשלב הראשון נתקבלה החלטה על אימוץ 'סגור'.

ביסוד עמדתי מונחת התפיסה - המבססת עצמה על הדין ועל המציאות - כי השלב הראוי לבחינת סוג האימוץ הוא השלב הראשון. לדעתי, בית-משפט שקבע כי מתקיים בהורים הביולוגיים אחד התנאים הקבועים בסעיף 13 לחוק האימוץ, אינו יכול להמשיך ולנקוט עמדה באשר להכרזת הילד כבר-אימוץ, בטרם ייתן דעתו לשאלה בדבר סוג האימוץ. טובת הילד מחייבת בחינה זו."

על-כן המסקנה היא ששאלת האימוץ הפתוח תידון בכל מקרה בשלב הראשון, ואם ההורים הביולוגים לא העלו את הסוגיה, על היועץ המשפטי לממשלה, או כל גורם מקצועי אחר להעלות זאת בפני בית-המשפט {ע"א 653/95 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ מט(ב), 383}. לדברי כב' השופט א' ברק:

"גישתי זו מגשימה את תכלית החקיקה שבחוק האימוץ ומאזנת באופן ראוי בין השיקולים הנוגדים. זכותם של ההורים הביולוגיים נשמרת. נקבע הליך מסודר וקבוע, שבו תיבחן השאלה, אם האימוץ יהא 'סגור' או 'פתוח'. לא נדרש מההורים הביולוגיים להעלות אפשרות זו, כל עוד לא נקבעה עילה להכרזה על הילד כבר-אימוץ, ואם הם סבורים שהדבר יפגע בהם 'טקטית'. היועץ המשפטי לממשלה יעלה השאלה מיוזמתו שלו. להורים יינתן 'יומם' בבית-המשפט בסוגיה זו. בה בעת תבטיח ההחלטה בשלב הראשון כי רשויות הסעד יוכלו לכלכל את צעדיהן ולבחור, על יסוד הכרעה זו, במאמצים ראויים. המאמצים - המקבלים את הילד לתקופת מבחן - ידעו מהו אופי האימוץ. אם ההכרעה היא לאימוץ 'סגור' ידעו המאמצים כי אין צפויות להם הפתעות. אם ההכרעה היא לאימוץ 'פתוח' ידעו המאמצים מראש כי זהו אופי האימוץ וייקחו חלק, בעת מתן צו האימוץ, בקביעת פרטיו של ההסדר ודרכי מימושו. תובטח גם קליטה מיטבית של הקטין הנמסר לאימוץ. הוא לא ימצא עצמו חשוף לבדיקות חוזרות ונשנות, לשינויים בלתי-צפויים או לאווירה של מתיחות וחוסר ודאות, עת הוא עושה את צעדיו הראשונים בבית המאמצים. בכך נמנעים כפל דיונים ושמיעת עדויות כפולות באשר לטיב האימוץ. נמנעים גם הקשיים הרבים הכרוכים במתן מעמד להורים הביולוגיים בשלב מתן צו האימוץ. ההסדר מונע סרבול דיוני והתמשכות שלא לצורך של ההליכים ומבטיח ודאות מירבית לכל הנוגעים בדבר בשלב מוקדם של ההליכים המשפטיים."

אולם כאמור, נאמרו דברים אלו בהערת אגב, וההכרעה השיפוטית אינה תחליף להסדר החקיקתי, במסגרתו ניתן יהא להסדיר מצבים נוספים, ועל-כן יצאה פניה למחוקק.

לסיכום יפים דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין {בע"מ 10791/05 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-על 2006(1), 1846 (2006)} לגבי ההכרעה בדיון באימוץ הפתוח לפיהם, "יתכן שנושא האימוץ ה-'פתוח' טעון חשיבה 'פתוחה' בעולם משתנה... הרגישות המופלגת, שכמעט אין למעלה הימנה, של נפש הקטין, מקרינה תדיר ומזהירה מהחלטות נחפזות, אך הלב והמוח אינם שוכחים גם את ההורים ואת זיקתם הטבעית והאנושית. מן הסתם אכן בסופו של יום נשוב לבחינת כל מקרה לגופו, ברגישות אנושית."

השלב השני הוא מתן צו האימוץ:

תקנה 294 לתקסד"א דנה בפן היישומי של קביעת צו האימוץ על-ידי בית-המשפט, וקובעת כי:

"(א) לא יצמצם בית-המשפט את תוצאי האימוץ אלא-אם-כן קבע בית-המשפט בצו להכרזת הקטין כבר-אימוץ, כאמור בתקנה 280א, כי לטובת הקטין יש לצמצם את תוצאי האימוץ בדרכים שקבע בצו.
(ב) קבע בית-המשפט בצו להכרזתו של הקטין כבר-אימוץ כי לטובת הקטין יש לצמצם את תוצאי האימוץ, רשאי בית-המשפט הדן בצו האימוץ לדון מחדש בצמצום תוצאי האימוץ ובדרכים לביצועו, אם ראה, בעצמו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, כי בשל נסיבות חריגות שיירשמו, טובת הקטין מחייבת לעשות זאת.
(ג) לא ייתן בית-המשפט החלטה בדיון מחדש לפי תקנת-משנה (ב) ולא יורה על המשך קיומה או על ביטולה של חובה, זכות או סמכות, בין הקטין לבין הורו או קרובו, אלא לאחר שנתן ליועץ המשפטי לממשלה, למאמץ, לאפוטרופוס לדין, אם נתמנה, להורה או לקרוב, הזדמנות להביע את דעתם על כך."

תקנה 293 לתקסד"א קובעת כי אם מלאו למאומץ תשע שנים או שטרם מלאו לו תשע שנים אך נראה לבית-המשפט שהמאומץ מסוגל לכאורה להבין בדבר האימוץ, לא יתן בית-המשפט צו אימוץ אלא-אם-כן נתמלאו הוראות סעיף 7 לחוק אימוץ ילדים:

"מלאו למאומץ תשע שנים, או שטרם מלאו לו תשע שנים אך הוא מסוגל להבין בדבר, לא יתן בית-משפט צו אימוץ אלא אם נוכח שהמאומץ רוצה שאותו מאמץ יאמצו, אולם רשאי בית-המשפט, לאחר ששמע את המאמץ ופקיד סעד, לתת צו אימוץ בלי לגלות את דבר האימוץ למאומץ אם שוכנע שנתקיימו שלוש אלה:
(1) המאומץ אינו יודע כי המאמץ אינו הורהו;
(2) כל הסימנים מעידים שהמאומץ רוצה בהמשך הקשר עם המאמץ;
(3) טובת המאומץ דורשת שלא לגלות לו את דבר האימוץ."

תקנה 294ח לתקסד"א קובעת כסייג למתן צו אימוץ ילד חוץ כי:

"לא יתן בית-המשפט צו אימוץ אלא לאחר שראה כי הילד סמוך על שולחן המאמץ שישה חודשים לפחות לפני מתן הצו; מניין תקופה זו יחל ביום שהמאמץ קיבל את הילד לביתו."

הוראה זו חלה אף באימוץ ילד מישראל, וקבועה בסעיף 6 לחוק אימוץ ילדים:

"לא יתן בית-משפט צו אימוץ אלא אם היה המאומץ סמוך על שולחן המאמץ לפחות שישה חודשים לפני מתן הצו; תקופה זו תימנה מן היום שבו ניתנה הודעה לפקיד סעד שהוסמך לעניין חוק זה כאמור בסעיף 36 (להלן: פקיד סעד), שהמאמץ קיבל את המאומץ לביתו בכוונה לאמצו."

צו האימוץ של ילד מישראל או ילד חוץ ייערך לפי טופס 34 או בדומה לו ככל האפשר {ראה תקנה 294י ותקנה 294א לתקסד"א}.
אולם, לגבי ילד מאומץ בישראל קובעות תקנות סדר הדין האזרחי כי אם ראה בית-המשפט לצמצם את תוצאי האימוץ או להורות על המשך קיומה של חובה, זכות או סמכות בין המאומץ לבין הורו או קרובו, יווספו לנוסח שבטופס הוראות בית-המשפט לעניינים האמורים {ראה תקנה 294א לתקסד"א}.

9.3 דיון בחזרת הורה מבקשת אימוץ
תקנה 291 לתקסד"א קובעת כי בית-המשפט רשאי להרשות למאמץ לחזור בו מבקשתו לצו אימוץ, כל עוד לא ניתן צו האימוץ ובתנאים שיקבע בית-המשפט.

במקרה שבו חזר בו המאמץ מבקשתו {או שנדחתה הבקשה או בוטל צו האימוץ, צו המסירה או צו ביניים} יורה בית-המשפט שהמבקש ימסור את המאומץ למשמורתם של רשות, מוסד או אדם הנקובים בהחלטתו {ראה תקנה 292 לתקסד"א}.

10. זכות הטיעון בהליך האימוץ
סעיף 7 לחוק האימוץ קובע כי אם מלאו למאומץ תשע שנים, או שטרם מלאו לו תשע שנים אך הוא מסוגל להבין בדבר, לא יתן בית-משפט צו אימוץ אלא אם נוכח שהמאומץ רוצה שאותו מאמץ יאמצו.

אולם זכות טיעון זו מסוייגת, ובית-המשפט רשאי, לאחר ששמע את המאמץ ופקיד סעד, לתת צו אימוץ בלי לגלות את דבר האימוץ למאומץ אם שוכנע שנתקיימו שלוש אלה: המאומץ אינו יודע כי המאמץ אינו הורהו; כל הסימנים מעידים שהמאומץ רוצה בהמשך הקשר עם המאמץ; טובת המאומץ דורשת שלא לגלות לו את דבר האימוץ.

שיקול-דעתו של בית-המשפט בשמיעת הקטין בענייני אימוץ משתנה בין מקרה למקרה ובין ערכאה לערכאה.

ב- דנ"א 7957/05 {פלונית נק היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2005(3), 3006 (2005)} נדון בשנית פסק-דינו של בית-משפט העליון להכריז על קטין כבר-אימוץ.

העותרת היא אם הקטין, שילדה את בנה בגיל 17.5 וזהות אביו אינה ידועה. ברצון המבקשת לבטל את ההכרזה של בנה כבר-אימוץ ועל השבתו למשמורתה.

הקטין הוא ילד כבן שבע וחצי הסובל מקשיים אורגניים כתוצאה מפגמים מולדים או מנזק מוחי שאירע לו בגיל שלושה חודשים ככל הנראה כתוצאה מהזנחה. בעת כתיבת פסק-הדין התגורר הקטין כשנה במשפחה שנמצאה מתאימה לאימוצו, זאת לאחר ששהה במוסדות שונים ותוכנית להחזרתו לאימו נכשלה.

לאחר הכרזת בית-משפט לענייני משפחה כי הקטין בר-אימוץ והעברתו למשפחה המוכנה לאמצו, ביטל בית-המשפט המחוזי את ההכרזה וקבע כי קיימת אפשרות ריאלית שהעותרת תוכל לתפקד כראוי כאֵם אם אך תקבל טיפול ועזרה כלכלית. העותרת קיבלה את הקטין להחזקתה לתקופת ניסיון של שישה חודשים, בה יינתן לה סיוע מאת רשויות הרווחה וייבחן תפקודה.

היועץ המשפטי לממשלה ערער על קביעה זו ובית-משפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי יש להכריז על הקטין בר-אימוץ כלפי אימו בעילה של חוסר מסוגלות הורית {סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים}.

בית-המשפט ביסס את מסקנתו על התנהגות העותרת בעבר ועל חוות-דעת מומחים אשר קבעו כולם כי העותרת אינה מסוגלת לספק את צרכיו הפיזיים והרגשיים של הקטין, בייחוד בשים-לב לצרכיו המוגברים כאדם הסובל מקשיים רבים, גם מבחינת טובת הקטין נקבע כי ניתוקו ממסגרת המשפחה בה נקלט תרע את מצבו.

העותרת ביקשה לקיים דיון נוסף בפסק-הדין. לטענתה, לוקה פסק-הדין בחמישה פגמים המחייבים עריכתו של דיון נוסף, ולענייננו נדון אך בטענה הנוגעת לעניין סדרי הדין. לטענת העותרת בית-המשפט לא ביקש לשמוע את עמדתו של הקטין זאת על-אף שהוא כבר בן שבע שנים ומכיר היטב את אימו הביולוגית.

כב' המשנה לנשיא מ' חשין דחה את טענת העותרת וקבע לעניין שמיעת הקטין כי:

"אשר לטענת העותרת כי קולו של הקטין לא נשמע למרות שהוא בן כשבע שנים - טענה זו טענת ערעור היא, וככזו מקומה לא יכירנה בעתירה לדיון נוסף. ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו(3), 99, 101 (1982).

על כך נוסיף כי 'קולו' של הקטין נשמע גם נשמע באמצעות המומחים אשר ישבו ושוחחו עימו.

עוד נוסיף, כי אין זה פשוט כלל ועיקר לשאול ילד כבן שבע שנים האם מעוניין הוא לעזוב את אימו ולהטיל על כתפיו הקטנות את כובד ההחלטה ואת תחושות האשמה הכבדות העלולות להתלוות אליה. ישנן דרכים אחרות בהן ניתן 'לשמוע את קולו' מבלי להטיל עליו את כובד ההכרעה. כך נעשה במקרה שלפנינו."

סעיף 11 לחוק האימוץ קובע כי בבוא בית-המשפט ליתן צו אימוץ לגבי מאומץ שהוריו נפטרו יתחשב בדעתם של הורי הוריו של המאומץ.

סעיף 14 לחוק האימוץ קובע כי אם היה למאומץ או להורהו אפוטרופוס, לא יכריז בית-משפט על ילד כבר-אימוץ אלא לאחר שנתן לאפוטרופוס הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו.
ב- ע"א 2130/97 {פלוני ואח' נ' פלונית ואח', פ"ד נג(1), 145 (1998)} קבע כב' השופט א' מצא כי "מטרתו של סעיף 14 היא לאפשר לאפוטרופוס להאיר את עיני בית-המשפט בעניינים הנוגעים לטובתו של הקטין, ככל שהם מוכרים לו, על-מנת שבבואו להחליט בדבר אימוצו של הקטין יהיה בידי בית-המשפט לשקול גם עניינים אלה. וצורך זה איננו מתמעט מקום שנושא ההליך אינו בקשה לאימוץ לפי החוק, אלא שאלת נפקותו של צו אימוץ שניתן בחוץ-לארץ. גם הליך כזה, מן הבחינה המהותית, עניינו באימוצו של קטין, וכל שמחייבת שורת הדין בבקשה לאימוץ ראוי להחילו גם בהליך כזה".

סעיף 15 לחוק האימוץ קובע כי הורה שנתן הסכמתו לאימוץ ילדו או שבית-משפט הכריז על הילד כבר-אימוץ, ולא נתמנה לילד אפוטרופוס - כל זכויותיו, חובותיו וסמכויותיו של ההורה כלפי הילד יהיו נתונות, עד להחלטה אחרת של בית-המשפט, לפקיד סעד אשר פקיד סעד ראשי קבע לכך, כאילו נתמנה פקיד הסעד לאפוטרופוס לילד במקום אותו הורה.

11. סדרי דין הנוגעים לפקיד הסעד בנושא אימוץ
תקנה 276 לתקסד"א קובעת כי בקשה להכרזת קטין כבר-אימוץ תוגש בליווי תסקיר פקיד סעד הכולל ידיעות מלאות ככל האפשר לעניין הפרטים הנקובים בטופס 31 והמראות כי נתמלאו התנאים הדרושים להכרזה.

תקנה 270 לתקסד"א קובעת כי בתיק אימוץ, רשאי בית-המשפט "להורות לפקיד סעד לערוך חקירה בכל נושא הנוגע לאימוץ ילדים שייראה לבית-המשפט ולהגיש לו תסקיר בדבר ממצאי החקירה".

בית-המשפט לא יתן צו לפי חוק האימוץ או החלטה בערעור על צו כאמור אלא לאחר שקיבל תסקיר בכתב מאת פקיד סעד.

משום כך קובעת תקנה 284 לתקסד"א כי לבקשה לצו האימוץ תצורף תעודה מאת פקיד סעד המעידה כי ניתנה הסכמתם של הורי המאמץ או כי בית-המשפט הכריז על הילד בר-אימוץ.

תקנה 287 לתקסד"א קובעת כי כאשר הומצאה לפקיד הסעד בקשה לפי תקנה 286 לתקסד"א, קרי, בקשה לצו אימוץ, ימסור פקיד סעד לבית-המשפט תסקיר הכולל ידיעות מלאות ככל האפשר לעניין הפרטים הנקובים בטופס 33, ורשאי פקיד הסעד לכלול בו גם פרטים נוספים אם נראה לו שיש בהם עניין לאימוץ.

בית-המשפט רשאי להורות לפקיד סעד לחקור חקירה נוספת, בין ביחס לפרטים הנקובים בטופס 33 ובין בנוסף להם, ולהגיש תסקיר נוסף תוך המועד שיקבע {ראה תקנה 288 לתקסד"א}.

העתק התסקיר ואם היו, החקירות הנוספות, יימסר ליועץ המשפטי לממשלה או לבא-כוחו ולפקיד סעד ראשי {ראה תקנה 289 לתקסד"א}.

סעיף 22 לחוק האימוץ קובע כי:

"לא יתן בית-משפט צו לפי חוק זה אלא לאחר שקיבל תסקיר בכתב מאת פקיד סעד, והוראות סעיפים 3 עד 6 לחוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), התשט"ו-1955 יחולו בשינויים המתחייבים לפי העניין."
חוק האימוץ מקנה לפקיד סעד סמכות לנהוג כאפוטרופוס, עד להחלטה אחרת של בית-המשפט, אם לא התמנה אפוטרופוס לילד שהורהו נתן את הסכמתו לאימוצו {ראה סעיף 15 לחוק האימוץ}, או אם ראה פקיד סעד שהמקרה שבפניו אינו סובל דיחוי והנסיבות מחייבות זאת, וללא הסכמת ההורים או הכרזה שהילד בר-אימוץ קבע פקיד הסעד את מקום הימצאו של הילד או קבע למסרו למי שהסכים לקבל את הילד בביתו בכוונה לאמצו {ראה סעיף 15 וסעיף 2(ג) לחוק האימוץ}.

כאשר הומצאה לפקיד הסעד בקשה לצו אימוץ ילד-חוץ, על-פי תקנה 294ד(3) לתקסד"א, ימסור פקיד הסעד לבית-המשפט תסקיר שבו חוות-דעת על קליטת הילד בבית המאמץ, ויקבע אם אימוצו של הילד בידי המאמץ אינו נוגד את טובת הילד {ראה תקנה 294ה לתקסד"א}.

בית-המשפט רשאי להורות לפקיד סעד לחקור חקירה נוספת ביחס לפרטים המנויים בתקנה 294ה ולהגיש תסקיר נוסף תוך מועד שיקבע {ראה תקנה 294ו לתקסד"א}.

העתק התסקיר והשלמותיו יימסרו ליועץ המשפטי לממשלה או לבא-כוחו ולפקיד הסעד הראשי.

גם כאשר המדובר באימוץ ילד חוץ שנמסר לתושב ישראל לפני תחילת חוק אימוץ ילדים, קובעת תקנה 295 לתקסד"א כי על פקיד הסעד לאשר כי הילד סמוך על שולחן מגיש הבקשה בישראל חצי שנה לפחות וחוות-דעת כי האימוץ אינו נוגד את טובת הילד ואם הורה כך בית-המשפט, גם להגיש תסקיר.

12. סדרי דין הנוגעים להבאת עדויות שונות בהליך האימוץ
תקנה 271 לתקסד"א קובעת כי במידה ובית-המשפט החליט לשמוע את המאומץ, רשאי הוא שלא להרשות נוכחותו של בעל דין בעת השמיעה.

תקנה 280 לתקסד"א קובעת כי ילד יוכרז כבר-אימוץ רק לאחר שניתנה לאפוטרופוס הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו.

אם נפטר אחד מהורי הילד או שניהם, יזמין בית-המשפט את הורי הנפטר כדי לשמוע את דעתם לעניין האימוץ.

היה הורה הילד פסול-דין או נעדר - רשאי בית-המשפט להזמין לדיון את האפוטרופוס הכללי.

תקנה 280א לתקסד"א קובעת את אופן הדיון בצמצום תוצאי האימוץ לפיה:

"(א) לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, או המשיב ידון בית-המשפט בשאלה אם טובת הקטין, בנסיבות המקרה, מצדיקה צמצום של תוצאי האימוץ, ויקבע בצו להכרזתו של הקטין כבר-אימוץ אם טובת הקטין מצדיקה צמצום של תוצאי האימוץ אם לאו, ואם כן - באילו דרכים.
(ב) לא ייתן בית-המשפט צו כאמור בתקנת-משנה (א) אלא לאחר שנתן ליועץ המשפטי לממשלה ולאפוטרופוס לדין אם נתמנה, הזדמנות להביע את דעתם על הצמצום ולא יורה על המשך קיומה של חובה, זכות או סמכות בין הקטין לבין הורו או קרובו, אלא לאחר שנתן להורה או לקרוב הזדמנות להביע את דעתו על כך."
תקנה 281 לתקסד"א קובעת את שכרם והוצאותיהם של עדים בהליך זה {וכן של עורך-דין שמונה לפי סעיף 24(ב) לחוק האימוץ} על-פי הוראות התוספות הראשונה והשניה לתקנות הסיוע המשפטי, התשל"ג-1973.

13. הוצאות הכרוכות בניהול הליכי אימוץ
בדיון בבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ על-פי סעיף 13 לחוק האימוץ, וכן בערעור עליו, אם מונה על-ידי בית-המשפט עורך-דין להורה, יחולו על המדינה שכר הטרחה וההוצאות שלו ושל העדים.

14. הרכב השופטים בערעור וקבלת ראיות חדשות בערעור
בערעורים על פסק-דין שכולו או חלקו בענייני אימוץ, ידון בית-המשפט בהרכב של שלושה שופטים {סעיף 37 לחוק בתי-המשפט}.

קבלת חוות-דעת חדשות או משלימות בשלב ערעור, כאשר עוסקים בנושא אימוץ איננה זרה להליך, ועוד בטרם הוגמשו דרכי הדיון הנוגעות להליכי בית-המשפט למשפחה {סעיפים 8 ו- 9 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה}, נהג בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט לערעורים, להזמין חוות-דעת שכאלה, כמו גם לקבל תסקירים נוספים של פקידי סעד. זאת, בהתחשב בדינמיקה ובמהות הליך זה, שיש בו התערבות מירבית באוטונומיה של התא המשפחתי, עד כדי ניתוק סופי של ילד מהוריו. לכן יש חשיבות, שבפני בית-המשפט יעמוד המידע המעודכן ביותר הקשור בקטין, בהוריו, בבני משפחה אחרים או בדמויות מטפלות אחרות שהוא קשור בהן.

15. מניין ימי הפגרה
תקנה 271א לתקסד"א קובעת כי בהליכים המתנהלים לפי פרק כ"ב לתקסד"א, תובא גם תקופת פגרה של בית-המשפט במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה, או שנקבעו בידי בית-המשפט או הרשם, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט או הרשם, לפי העניין, הוראה אחרת.

16. סמכות בינלאומית והמשפט הבינלאומי הפרטי
סעיף 28 לחוק האימוץ קובע כי בית-משפט ישראלי מוסמך לעניין חוק האימוץ מבחינה בינלאומית כאשר המאמץ הוא תושב ישראל.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובענה בענייני אימוץ