botox
הספריה המשפטית
סדרי דין בבית-הדין הגבוה לצדק - דין ומהות

הפרקים שבספר:

צווי בירור לגופים משפטיים – ביקורת שיפוטית על בית-הדין לעבודה – סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה

בדרך-כלל בית-המשפט לא ידון בעתירה, אף אם הייתה אקטואלית, משעה שנעשתה תיאורטית {בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5), 241, 250 (1991)}. כלל זה חל גם לגבי עתירות המעלות שאלות משפטיות חשובות ועקרוניות {בג"צ 1853/02 נאוי נ' שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות, תק-על 2003(3), 2070 (2003)}.

ואומנם, לכלל זה חריגים, המתקיימים כאשר סירוב לדון בשאלות חשובות עקב הפיכתן תיאורטיות יוביל לכך שבית-המשפט לא יוכל לדון בהן לעולם {בג"צ 9279/04 חלפין נ' ראש ההוצאה לפועל, תק-על 2005(1), 384 (2005)}, או כאשר מבחינה מעשית אין בית-המשפט יכול לפסוק הלכה אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסויים {בג"צ 2406/05 עיריית באר-שבע באמצעות ראש העיריה, יעקב טרנר נ' בית-הדין הארצי לעבודה (פורמאלי), תק-על 2005(3), 1157, 1159 (2005)}.

הכלל על-פי ההלכה הפסוקה היה כי בית-המשפט הגבוה לצדק לא יתערב, ככלל, בהליכים אזרחיים או פליליים לפני בתי-המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של חוסר סמכות או טענה כנגד החלטה מינהלית מובהקת {בג"צ 2643/00 בנימין קיסלוק נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(2), 376 (2000); בג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בירושלים ואח', פ"ד מא(4), 683 (1987)}.

יישומה והרחבתה של ההלכה הפסוקה מקבלת משנה-תוקף לעניין התערבות בית-המשפט הגבוה לצדק בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה. הכלל הינו כי בית-המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בפסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים בהם טעה בית-הדין טעות משפטית מהותית וההתערבות נדרשת מטעמים של צדק {בג"צ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1), 673 (1986) (להלן: "הלכת חטיב"); בג"צ 932/91 קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(2), 430 (1992); א' ברק "בית-המשפט הגבוה לצדק ובית-הדין לעבודה – הארה מנקודת מבטה של תורת המשפט" ספר בר-ניב (תשמ"ז) 103}.

בכגון דא, "השיקול המנחה מן הראוי שיופנה לאופיה של הבעיה, היינו, לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה או להשפעתה הכללית על הליכים חברתיים ולשיקולים כיוצא באלה".

במילים אחרות, גדר ההתערבות של בית-משפט זה בפסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה, הינו מצומצם ומוגבל אך, כאשר מועלית טענה ממשית בדבר טעות משפטית-מהותית, שיש לה חשיבות ציבורית כללית, יטה בית-משפט זה לבחון את הסוגיה {בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי, תק-על 2003(2), 1560, 1563 (2003); בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית נ' בית-הדין הארצי, פ"ד נא(2), 63 (1997); בג"צ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3), 837 (1996)}.

עוד נפסק כי בית-משפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי-הדין של בית-הדין לעבודה, ולפיכך בית-משפט הגבוה לצדק לא יזקק לעתירות שהן בעלות אופי ערעורי מובהק, והוא יאות להתערב, דרך-כלל, בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה כאשר מתקיימים שני התנאים. כלומר, קיומה של טעות משפטית מהותית וכן קיומם של שיקולי-צדק המחייבים את התערבותו {בג"צ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית-הדין הארצי, פ"ד מט(2), 485 (1995); בג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה בתל-אביב-יפו, פ"ד מט(1), 573 (1995), בו עוגנה הלכת חטיב הנזכרת}.

ואולם, התערבות בית-המשפט הגבוה לצדק, בלתי-נמנעת כאשר אם תוסיף ותתקיים ההלכה החדשנית שבפסק-הדין של בית-הדין הארצי, כי אז תשתרש טעות משפטית מהותית באשר לנורמות אשר ראוי להחילן על סוגיות מסויימות, דוגמת "השביתה הפוליטית" – כסוגיה חשובה ביותר היורדת לשורש אושיות משפט העבודה הקיבוצי ויחסי העבודה הקיבוציים.

סוגיית "השביתה הפוליטית" מעלה, כאמור, שאלות הנוגעות בשורשי משפט העבודה הקיבוצי, אולם, עם-זאת רבה בה העמימות וחוסר הבהירות.

הפסיקה בנדון, הן זו כפי שיצאה מלפני בתי-הדין לעבודה, והן זו שמצאה ביטויה בפסקי-הדין שיצאו מלפני בית-המשפט, מועטה והתייחסה לנסיבות מיוחדות של מקרה זה או אחר. על-כן היה טעם שבית-הדין הארצי, אך גם בית-משפט זה, ילבנו סוגיה זו לעומק, על היבטיה העקרוניים.

משקיימת מחלוקת מהותית ממשית בסוגיה זו, שהיא חדשנית, רבת פנים ובעלת תחולה כללית, ראוי שההלכה המחייבת תקבע על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק.

יש לזכור, כי האחריות הסופית לפיתוח הילכתי של המשפט במסגרת הדין נתונה לערכאה העליונה והסופית במערכת המשפט, היא בית-המשפט העליון {בג"צ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית-הדין הארצי, פ"ד מט(2), 485 (1995); בג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה בתל-אביב-יפו, פ"ד מט(1), 573 (1995), בו עוגנה הלכת חטיב הנזכרת; אהרון ברק "בית-המשפט גבוה לצדק ובית-הדין לעבודה – הארה מנקודת מבטה של תורת המשפט" ספר בר-ניב, 116}.

ב- בג"צ 1520/91 {וילנסקי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(5), 502, 519 (1992)} קבע בית-המשפט כי "בית-משפט זה שאנו בו על משובו, הוא-הוא הנושא בנטל ובאחריות, ואם לא נאמר את דברינו צלול וברור לא נוכל להינקות בהטלת האחריות על זולתנו תוך שאנו ניתלים בכוונת המחוקק. אנו הם הערבים – ומידנו יבקש חוק" {ראה גם בג"צ 675/84 ההסתדרות הכללית נ' בית-הדין האיזורי, פ"ד לה(2), 693 (1985); בג"צ 289/79 רשות הנמלים נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(2), 141 (1979)}.

ב- בג"צ 3679/94 {אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של בנק בינלאומי נ' בית-הדין האיזורי, פ"ד מט(1), 573 (1995)} סוכמה סוגיית התערבות בית-המשפט הגבוה לצדק כדלקמן:

"אימתי יתערב בית-משפט זה בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה?
20. בסוגיה זו הולכים אנו, בעיקרון, בעקבות ההלכה המנחה שנקבעה ב- בג"צ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1), 673 (1986), שם קבע כב' הנשיא מ' שמגר כי:

'... בית-המשפט הזה צריך לנהוג בריסון, ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים, שנדונו לפני בית-הדין לעבודה בתחום סמכותו הייחודית, אלא-אם-כן מתקיימים שני התנאים המצטברים הבאים:
(1) נתגלתה טעות משפטית מהותית, ולעניין זה אין נפקא מינה אם שורשיה בנושאי סמכות או בנושאי מהות; וכן, יחד-עם-זאת – (2) הצדק מחייב התערבותו של בית-משפט זה, לאור נסיבותיו של העניין.'

מאז הלכת חטיב הנ"ל, נקט בג"צ במבחן כפול זה במספר רב של מקרים. (ראה למשל: בג"צ 1954/93 גלובס פבלישר עיתונות (1982) בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(1) 878, 880 (1993); בג"צ 608/88 פינקלשטיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מג(2), 395, 408 (1989); בג"צ 50/89 יודייקין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(1), 387, 394 (1990) ועוד).

בשורה ארוכה של פסקי-דין שבנו והדגשנו כי אין אנו יושבים כערכאת ערעור על פסקי-הדין של בית-הדין לעבודה, ולפיכך בית-משפט זה לא יזקק לעתירות שהן בעלות אופי ערעורי מובהק, והוא יאות להתערב, דרך-כלל, בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה כאשר מתקיימים שני התנאים שצויינו לעיל, דהיינו קיומה של טעות משפטית מהותית וכן קיומם של שיקולי-צדק המחייבים את התערבותנו (ראה למשל: בג"צ 5666/92 שמשון נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 92(4), 232 (1992); בג"צ 2503/91 דוידוביץ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 91(3), 787 (1991) ועוד).

21. השאלה העיקרית שהתעוררה ברוב רובם של המקרים, בהם דובר על יישומו של מבחן כפול זה, הייתה מהי אותה "טעות משפטית מהותית" וכיצד נבחין בינה לבין טעות משפטית שאינה מהותית ואשר איננה מצדיקה את התערבותנו.

ב- בג"צ 525/84 הנ"ל התייחס כב' הנשיא מ' שמגר לסוגיה זו וציין כי הטעות המשפטית המהותית איננה חייבת להיות דווקא טעות אשר "גלויה על-פני הפסק", ותיתכן בהחלט טעות משפטית מהותית שתתגלה רק אחרי בחינתו של כל החומר של המשפט, כפי שהוא נפרש לפני בית-המשפט (שם, 694).

עוד נאמר שם כי המקרים בהם אפשרית פרשנות משפטית לכאן או לכאן הם, בדרך-כלל, בגדר דוגמה לנסיבות, שבהן אין להסיק על קיומה של טעות משפטית מהותית, שהרי עצם קיומם של פירושים משפטיים חלופיים או של מגוון של דרכים משפטיות אפשריות, אינו מתיישב עם המסקנה כי נפלה טעות משפטית מהותית. אולם כאמור, סוג כזה של מקרים הוא רק דוגמה, ואין זו הגדרה ממצה.

בניסיונו לתת הגדרה ממצה לסוג המקרים בהם יטה בית-משפט זה להתערב בפסק-הדין של בית-הדין הארצי מחמת היותה של הטעות המשפטית מהותית, ציין כב' הנשיא מ' שמגר באותו עניין את הדברים הבאים:

'עיקרו-של-דבר, השיקול המנחה מן הראוי שיופנה לאופיה של הבעיה, היינו, לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה או להשפעתה הכללית על הליכים חברתיים ולשיקולים כיוצא באלה.' (שם, 694)

אמת-מידה זו לקיומה של טעות משפטית מהותית, אומצה על ידינו במספר רב של פסקי-דין (ראה למשל: בג"צ 608/88 הנ"ל, בעמ' 408; בג"צ 932/91 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי הסתדרות בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(2), 430, 438 (1992); בג"צ 3512/93 אסלנוב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 93(3) 203 (1993) ועוד).

כך למשל ב- בג"צ 6489/93 ניר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 94(1), 310 (1994), לאחר שמצאנו כי בית-הדין הארצי התייחס לכל הטענות שהעלתה העותרת בפנינו והשיב עליהן תשובה ברורה, המעוגנת בחומר הראיות והנכונה, לכאורה, מבחינה משפטית, קבענו כי אין כל עילה להתערבותנו.
וכך אמרנו שם:

'לא הופנתה תשומת-ליבנו לשגיאה בולטת על-פני פסק-הדין המחייבת התערבותנו כשם שלא הוצגה בפנינו שאלה המתייחסת לעיקרון משפטי חדשני וכללי המצריך קביעת הלכה מצידנו.'

ואמנם, המקרים בהם מצא בית-משפט זה לנכון להתערב בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה היו מקרים בהם התעוררה שאלה משפטית שהייתה לה חשיבות משפטית כללית, או שאלה עקרונית אשר חייבה קביעת הלכה מצידנו, או מקרים בהם הייתה לנושא השלכה משמעותית על ציבור גדול של עובדים וכיוצ"ב.

כך למשל ב- בג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5), 734 (1993), נסב פסק-דינו של בית-הדין הארצי על שאלת זכאותם של תלויים לקבל קיצבה בגין התאבדות עובד בעקבות אירועים במקום עבודתו. וכך ציינתי שם:
'אף שאין זה ממנהגו של בית-משפט זה להתערב בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה, והעילות להתערבות שכזו מצומצמות, הרי אין בכך כדי למנוע התערבות כאמור כאשר מדובר בסוגיה משפטית עקרונית המתעוררת לראשונה, בין בכלל ובין באופן שבו מוגדרת המחלוקת בין הצדדים, לאור נסיבות העניין, ובדרך שבה היא נדונה ומוכרעת על-ידי בית-הדין לעבודה. סוגיה כזו, כגון הסוגיה המשפטית-ערכית המתעוררת בעניין שלפנינו – זכאותם של תלויים לקבל קיצבה בגין התאבדות עובד בעקבות אירועים במקום עבודתו – ראוי כי בית-המשפט הגבוה לצדק יאמר בה את דברו...
זאת ועוד; שימוש במבחן לא מתאים, כפי שנעשה בעניין שלפנינו, עולה כדי טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה ומחייב את התערבותו של בית-משפט זה.'

כך למשל ב- בג"צ 608/88 פינקלשטיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מג(2), 395 (1989), נקבע על-ידי חברי כב' השופט א' ברק כי טעותו של בית-הדין לעבודה נגעה לשאלה בעלת חשיבות עקרונית והיא בעיית השיערוך של החיוב הסטטוטורי, ולפיכך מוצדקת ההתערבות, לאור הצורך בקיום תפיסה שיפוטית כוללת, באשר לאופן שבו שיטתנו המשפטית מטפלת בתוצאות הירידה בערך הכסף (שם, 408).

ב- בג"צ 104/87 נבו נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4), 749, 767 (1990) קבע חברי כב' השופט ג' בך, כי המקרה שלפניו, בו נקבע כי ההבחנה בגיל הפרישה בין העובד והעובדת איננה אפליה, הוא מקרה של טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב התערבותנו לתיקונה.

וכך גם ב- בג"צ 932/91 הנ"ל, שם נגעה הטעות לפירוש הוראה שיש לה נפקות לציבור גמלאים ועובדים במספר גדול של למעלה מ- 100,000 איש, ושנוגעת גם לקרנות פנסיה אחרות המאגדות בתוכן ציבור של 600,000 מבוטחים, נקבע על-ידי חברי כב' השופט ת' אור, כי מדובר בטעות משפטית מהותית (שם, 439).

22. לעומת-זאת, מקרים בהם לא התעוררה כל שאלה משפטית עקרונית או חדשנית או בעלת השלכה כללית, לא ראה בית-משפט זה כל מקום להתערב.

עתירות רבות אשר הוגשו כנגד פסקי-דין של בית-הדין הארצי ובהן טענות ערעוריות רגילות, הן משפטיות, וכל שכן עובדתיות, נדחו, תוך שבית-משפט זה שב ומדגיש כי אין הוא משמש ערכאת ערעור שניה על בתי-הדין לעבודה (ראה למשל בג"צ 5944/92 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(1), 824, 827 (1993); בג"צ 1278/91 ממתקי אטלס בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 91(2), 300 (1991); בג"צ 5765/93 תירוש נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 94(1), 286 (1994) ועוד).

גם מקרים בהם ניסו העותרים להציג את עתירתם ככזו אשר נוגעת לסוגיה בעלת חשיבות עקרונית או שהיא בעלת השלכה כללית וכיוצ"ב, מתוך שאיפה להכניס את עניינם בגדר המקרים המצדיקים התערבותו של בית-משפט זה, בדק בית-המשפט את הדברים לגופם, וכאשר מצא כי בפועל דן בית-הדין הארצי בשאלה משפטית פרטנית ונקודתית, לא נעתר לעותרים ולא התערב, וזאת על-אף ניסיונם להציג את בעייתם כבעיה המצדיקה התערבות.

ראה למשל הדברים שנאמרו ב- בג"צ 1954/93 הנ"ל בעמ' 879:

'נראה לנו, חרף האדרת המשפטית שהעותרת ביקשה לעטות על עתירתה, שאין לפנינו אלא מקרה של פרשנות של מערכת חוזים פרטנית, העומדת על רגליה שלה...'."

ב- בג"צ 8111/96 {הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6), 481 (2004)} קבע בית-המשפט:

"צדקת ההתערבות בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה
13. בפסק-דינו המנחה ב- בג"צ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1), 673 (1986), עמד כב' הנשיא מ' שמגר על אמות-המידה להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בית-הדין הארצי לעבודה:

לאור העובדה, שהמחוקק ייחד לבתי-הדין לעבודה תחום משפטי מוגדר ומופרד, והפקיד בתי-דין אלו במידה רבה על מלאכת העיצוב של דיני העבודה, בית-המשפט הזה צריך לנהוג בריסון, ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים, שנדונו בפני בית-הדין לעבודה בתחום סמכותו הייחודית, אלא-אם-כן מתקיימים שני התנאים המצטברים הבאים:

(1) נתגלתה טעות משפטית מהותית... וכן, יחד-עם-זאת
(2) הצדק מחייב התערבותו של בית-משפט זה, לאור נסיבותיו של העניין (שם, 693).

להלן הוסיף הנשיא והסביר, כי בבחינת התקיימות התנאי של "טעות משפטית מהותית", נודעת חשיבות לשאלה אם לנושא המשפטי שבמחלוקת יש יותר מפתרון משפטי אפשרי אחד; 'שהרי עצם קיומם של פירושים משפטיים חלופיים או של מיגוון של דרכים משפטיות אפשריות אינו מתיישב עם המסקנה, כי נפלה טעות משפטית מהותית'. לכן, לדבריו:

אם קיימים מבחר או מספר של אפשרויות לפתרונה המשפטי הנכון של הבעיה, או אם יכולות להיות גישות סבירות חלופיות לאותה סוגיה, רצוי שבית-המשפט יטה לכיוון אי-ההתערבות. מטרת ההתערבות אינה העדפתו של פתרון משפטי חלופי, כדי שתינקט הדרך, שבה היה בוחר בית-משפט זה ואשר שונה מזו ששימשה את בית-הדין לעבודה, שגם היא דרך שאין לשללה לחלוטין (שם, 694-693).

בהתייחסי לדברים אלה, בפסק-דין שיצא מלפנינו זה מקרוב, כתבתי:

דברים אלה היו ועודם בגדר הלכה פסוקה; ולטעמי, בכל הכבוד, הלכה ראויה. ער אני לכך שברבות השנים נשמעו דעות התומכות בהרחבת התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה (ראו למשל: א' ברק "ביקורת שיפוטית ואחריות ממלכתית – היקף הביקורת של בית-המשפט העליון על פסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה" הפרקליט לח (1989), 245). על גישה מרחיבה זו נמתחה ביקורת (מ' לנדוי, "פיקוח בית-המשפט העליון על בית-הדין הארצי לעבודה – דיון נוסף" ספר יצחק כהן (1989), 274; מ' גולדברג "על היקף הביקורת של בית-המשפט העליון על פסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה" הפרקליט לח (1989), 263). מכול מקום, גם אלה מבין השופטים שצידדו בהרחבת ההתערבות, לא התיימרו – לפחות לא במפורש – להפוך את הלכת חטיב (ראו למשל את דברי כב' השופט מ' חשין ב- בג"צ 1262/94 זילברשטיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(4), 837, 867 (1994) ואילך; ואת דברי כב' השופט ד' לוין ב- בג"צ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(2), 485, 504 (1995)). אליבא דידי, כשהמדובר בנושא המצוי בליבם של דיני העבודה, ואשר לא רק מסור לסמכותו הייחודית של בית-הדין אלא גם משתייך לתחום מומחיותו המיוחדת, יש לייחס להלכת חטיב משנה-תוקף (בג"צ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד נז(6), 810, 815-814 (2003)).

חשוב להטעים, כי תוקפו של כלל אי-ההתערבות במקרים שבהם ייתכנו מספר פתרונות אפשריים אינו נגרע – וכאמור, עד כה לא נקבע אחרת – אף אם הסוגיה המשפטית העומדת לדיון הנה בעלת חשיבות כללית. בהקשר זה ציין כב' הנשיא מ' שמגר בפרשת חטיב:

המקרים בהם אפשרית פרשנות משפטית לכאן או לכאן הם בדרך-כלל בגדר דוגמה לנסיבות בהן אין להסיק על דבר קיומה של טעות משפטית מהותית ... אולם כאמור, הדוגמה הנ"ל של הבעיה המשפטית אשר לה פנים לכאן או לכאן, גם איננה ממצה את סוגי המקרים שבהם יטה בית-המשפט שלא להתערב; עיקרו-של-דבר, השיקול המנחה מן הראוי שיופנה לאופיה של הבעיה, היינו, לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה או להשפעתה הכללית על הליכים חברתיים ולשיקולים כיוצא באלה (שם, 694-693; ההדגש הוסף – א' מ').

ובמילים אחרות, לא רק כאשר לבעיה המשפטית יש פנים לכאן או לכאן יטה בית-המשפט להימנע מהתערבות בפסק-דינו של בית-הדין לעבודה, כי אם גם במקרה שבו אף שאין לה פנים לכאן או לכאן אין היא בעלת חשיבות כללית. בצדק איפוא ציין כב' הנשיא מ' לנדוי, בביקורתו על הגישה המרחיבה, כי דבריו האמורים של כב' הנשיא מ' שמגר 'באו לצמצם את היקף ההתערבות דווקא, שהרי שני התנאים שהוא הציב להתערבות הם מצטברים, ולכן יכול לקרות, לפי גרסתו, שפסיקת בית-הדין הארצי לוקה בטעות מהותית ובכל זאת לא יתערב בג"צ, מפני שהסוגיה העומדת לדיון נעדרת חשיבות ציבורית כללית' (מ' לנדוי "פיקוח בית-המשפט העליון על בית-הדין הארצי לעבודה – דיון נוסף" ספר יצחק כהן (1989), 274, 276). ודוק: אין חולק כי חשיבותה הכללית של הסוגיה היא בגדר שיקול חשוב ואף מרכזי להתערבותנו. כך קבענו בשורה של פסקי-דין שניתנו מאז פרשת חטיב. ניתן אף להניח, כי ככל שהסוגיה חשובה ועקרונית יותר כך ניטה פחות לומר שיש לה פנים לכאן או לכאן. ואולם, גם לפי אמת-מידה זו, עדיין עשויות להימצא סוגיות חשובות שלגביהן מן ההכרח יהיה להכיר ב"מתחם סבירות שיפוטי", שבגדרו מוסמך בית-הדין להכריע כפי הבנתו. במצבים אלה מצווים אנו, בהתאם להלכת חטיב, לגזור על עצמנו ריסון ולהימנע מלהתערב בהכרעתה הלגיטימית של הערכאה המוסמכת.

14. נראה לי כי פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, שהוא נשוא הדיון בפרשתנו, מהווה דוגמה טובה למצב מן הסוג המתואר. ניתן אמנם להסכים, כי הסוגיה שעמדה לדיון הנה בעלת חשיבות כללית; ואולם הן בהכרעת שופטי הרוב והן בחוות-דעתה הנפרדת של שופטת המיעוט הוצעו לה פתרונות אפשריים וסבירים, וברי כי ביחס לאף אחת מן הגישות החלוקות לא ניתן לומר כי היא לוקה ב"טעות משפטית מהותית" או כי יש "לשללה לחלוטין". בנסיבות אלו, אין בחשיבותה של הסוגיה, כשהיא לעצמה, כדי להצדיק סטיה מהלכת אי-ההתערבות שנקבעה בפרשת חטיב. כך מתחייב, וביתר שאת, מן העובדה שההכרעה במקרה זה מצויה בליבם של דיני העבודה. משמע כי אינה רק מסורה לסמכותו הייחודית של בית-הדין אלא גם משתייכת לתחום מומחיותו המיוחדת.

הינה-כי-כן, לשאלות המועלות בעתירות אין תשובה חד-משמעית בחקיקה או במערכת ההסכמית החלה על הצדדים. במוקד המחלוקת המשפטית בין הצדדים ניצבה השאלה כיצד יש לפרש את סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים ואת סעיף 4 להסכם הקיבוצי המיוחד המסדיר את יחסי התעשיה האווירית עם עובדיה. התעשיה האווירית וחברת רמת"א ביקשו להעלות מסעיף 18 לחוק, כי המחוקק הניח כמובן מאליו שהעברת המפעל מייד ליד כ"עסק חי" היא מעשה מותר, שאיננו טעון הסכמת העובדים ומותנה רק בהבטחת זכויותיהם עקב המעבר ממעבידם המקורי למעבידם החדש. לעומתן טוענת ההסתדרות, כי סעיף 18 נועד אך להבטיח את זכויות העובדים, אם וכאשר הללו יסכימו לעבור למעביד החדש, אולם אין להסיק ממנו, אף לא במשתמע, כי הסכמתם אינה נדרשת. דעתי היא, כי שני הפירושים סבירים, וכי הבחירה באיזה משניהם אמורה, לאמיתו-של-דבר, להיגזר משיקולי מדיניות שיפוטית ומאיזון בין ערכים, הנוגעים להסדרת יחסיהם של מעבידים ועובדים. את קביעתם של אלה יש, ככלל, להניח לבית-הדין לעבודה, שסמכות השיפוט הייחודית להכריע בסוגיות אלו הופקדה בידיו. כך מתחייב, כאמור, מהלכת חטיב ומהרציונל הניצב ביסודה, שעניינו הצורך לכבד את החלטת המחוקק בנושא זה (ראו פרשת ארגון הכבאים המקצועיים בישראל הנ"ל, 816-815). הוא הדין ביחס לפירושו של סעיף 4 להסכם הקיבוצי נשוא הדיון, וכך הדבר גם באשר ליתר ההוראות בחקיקת המגן, המתייחסות למצב של חילופי מעבידים (ראו, למשל: סעיף 30 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958; סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951; סעיף 4(א) לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976; סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים); ואפילו באשר להצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה-1985, הקובעת בסעיף 8 כי 'חל שינוי בבעלות על מקום העבודה ... יבוא המעביד החדש במקום המעביד הקודם בכל הנוגע לחוזה העבודה.'

גם העובדה שלשתי הגישות נמצאו תימוכין רבים במשפט ההשוואתי – כפי שפורט באריכות בפסק-הדין ובטיעוני הצדדים – תומכת במסקנה כי שתיהן אפשריות וסבירות. אכן, כל אחת מהגישות מעוררת מספר שאלות הטעונות ליבון והכרעה. אולם אלה יוכלו להיעשות על-ידי ערכאות בית-הדין לעבודה בבוא העת, בדרך של התפתחות פסיקתית הדרגתית. על-כל-פנים, אין די בכך שלא לכל הבעיות התיאורטיות המועלות בעתירות ניתן פתרון בפסק-הדין, כדי להצדיק את התערבותנו בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה. ולמותר לציין, כי בית-הדין הארצי עצמו רשאי, אם ימצא זאת לנכון בחלוף העיתים, לשנות מההלכה שפסק ולהעדיף על-פניה גישה פרשנית סבירה אחרת.

לפיכך, מתוך כיבוד הסמכות הייחודית שהקנה המחוקק לבית-הדין לעבודה לדון ולעצב את המדיניות השיפוטית בנושא העתירות, ומאחר שאיננו יושבים כערכאת ערעור על בית-הדין, אינני רואה יסוד להתערבותנו בפסק-הדין. בשל-כך, ישנה חשיבות רבה בקיומו של שסתום ביטחון, בדמות בית-המשפט הגבוה לצדק, אשר יוכל להעמיד הלכה על מכונה, ויוכל להתערב מקום בו נגרמה פגיעה קשה ובלתי-מוצדקת בזכות יסוד."