כוחו של אישור; האם ניתן לסתור את תוכנו - סעיפים 19, 20 לחוק הנוטריונים

סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 קובע כי:

"19. כוחו של אישור
אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור."

חזקת תקינות זו מונחת ביסוד תפקידו של הנוטריון, שכן עיקר חשיבותו של מסמך נוטריוני הינה כוחו כראיה. בניגוד למסמך שלא נערך באמצעות נוטריון, אין צורך להביא לפני בית-המשפט את הצדדים למסמך או את הנוטריון עצמו בכדי להוכיח כי מה שנאמר באותו מסמך אכן נאמר על ידם {ראו דברי ההסבר לסעיף 23 בהצעת חוק הנוטריונים, התשכ"ט-1969, הצ"ח 854 (06.08.69) (להלן: "הצעת החוק")}.

יצויין, כי עוד מלכתחילה נקבעה חזקת התקינות כאשר תפקיד הנוטריון מולא על-ידי עובד ציבור, שנקרא נוטריון ציבורי, טרם חקיקת החוק {עוד על התפתחות תפקיד הנוטריון בארצות המשפט הקונטיננטלי ובאנגליה ראו במבוא להצעת החוק}. חזקת התקינות הותנתה, בין היתר, בכך שהמסמכים ייעשו תוך הקפדה על הוראת סעיף 66 בחוק העות'מאני בדבר הנוטריון מיום 27 בזואלקעדה שנת 1331 ה' (1913) (להלן: "חוק הנוטריון העות'מאני")} שקובעת כך:

"מסמכים, הסכמים ושטרות הנערכים על-ידי הנוטריונים ועוזריהם כפי התנאים והכללים המפורשים בחק הזה, הם נחשבים לבעלי ערך-הוכחה בפני עצמם, בפני כל בתי-המשפט הדתיים והאזרחיים וכל מחלקות הממשלה, וזה מבלי שום צורך לאמת את תוכנם על-ידי איזו ראיוה אחרת."
{על-פי הנוסח המתורגם לעברית כפי שצוטט ב- ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(2), 847, 859 (2003) (להלן:"עסאף")}.

זאת ועוד, במקור, על-פי הצעת החוק, לא היה ניתן לסתור את תוכן המסמך אלא על-ידי פנקסים ציבוריים או ראיה שהמסמך נערך במרמה {ראו סעיף 23 להצעת החוק ודברי ההסבר}, אלא שנוסח זה לא התקבל בסופו-של-יום. חזקת התקינות האמורה הוחלה גם על הנוטריון ה"פרטי", שהוא עורך-דין שקיבל רישיון לפעול כנוטריון. יחד-עם-זאת, אין עוצמתה של החזקה זהה, מקום בו אין המדובר בעובד ציבור המבצע את השירות. מכל מקום, חזקת התקינות היא חזקה הניתנת לסתירה, וככל שזו נסתרת התוצאה היא כי הנטל חוזר לפתחו של התובע {ראו עסאף, וכן בדעת המיעוט של כב' השופט מ' חשין}.

חזקת התקינות היא בגדר "שטר ושוברו בצידו". לצד המעמד המיוחד של פעולת הנוטריון הוטלו מגבלות באשר למי יכול להיות נוטריון והוטלו עליו חובות באשר לאופן פעילותו. חובות אלה, המוגדרות בחוק ובתקנות הנוטריונים, קובעות את האופן שבו ימלא הנוטריון את תפקידו, ומגדירות באופן מדוייק כיצד עליו לפעול בהיבטים שונים של פעילותו.

האופן בו ממלא הנוטריון את תפקידו הינו מיוחד ומוקפד, כגון כאמור בסעיף 10 לחוק הנוטריונים על הנוטריון חל איסור לבצע שירות נוטריוני לבני משפחה.

איסור נוסף הוא, אימות חתימתו של אדם אם זה אינו ניצב בפני הנוטריון {ראו סעיף 11 לחוק הנוטריונים} וחיובו של הנוטריון לאחוז במקור כאשר הוא מתבקש לאשר כי מסמך הוא העתק שלו {ראו סעיף 12 לחוק הנוטריונים}. בנוסף לכך הוטל על הנוטריון לנהל רישום מסודר באופן שבו פעולותיו יירשמו בדרך שנקבעה בתקנות {ראו סעיף 31 לחוק הנוטריונים} ולהיעזר בארכיון מרכזי שיקים שר המשפטים {ראו סעיף 30 לחוק הנוטריונים}.

יחד-עם-זאת, לצד החובות שבחוק הנוטריונים קובעות התקנות הוראות נוספות. כך באשר למסמכים שנערכים בשפה שאינה שפת החותם קובעת תקנה 7(ב) כי: "למבקש לעשות פעולה בפני נוטריון במסמך שנערך בשפה שאינה ידועה למבקש, לא ייתן הנוטריון אישור על עשיית הפעולה אלא לאחר שתורגם המסמך למבקש לשפה המובנת לו על-ידי הנוטריון עצמו, או על-ידי מתרגם אחר והמבקש המציא תצהיר מאת אותו מתרגם כי הוא שולט בשפות המקור והתרגום וכי התרגום הינו מדוייק ובלבד שנחה דעתו של הנוטריון שאמנם המתרגם שולט בשתי השפות; דרכי התרגום יפורשו באישור".

סעיף 20 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 קובע כי:

"20. ייפוי-כוח (תיקון התשל"ח)
(א) ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו; הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה.
(ב) סעיף זה אינו חל על ייפוי-כוח שניתן בחוץ לארץ לפי דיני המקום שבו ניתן."

כאמור, סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים קובע כי ייפוי-כוח לא יהיה תקף במידה והנוטריון לא אימת את החתימות שעליו או ערך את ייפוי-הכוח לפי החוק והתקנות.

החזקה בדבר אמיתות תוכנו של המסמך הנוטריוני וכשרות פעולותיו של הנוטריון, היא חזקה הניתנת לסתירה. אלא שטענה המייחסת לנוטריון מחדל חמור בהפעלת חובתו לחקור ולברר את זהותם של הצדדים - דורשת הוכחה משכנעת ביותר, כדי לסתור את אמיתות ייפוי-הכוח הנוטריוני.

קיימות דרכים שונות, באמצעותן ניתן להפריך את אמיתות החתימה על ייפוי-הכוח הנוטריוני: מפי עד, אשר יאשר כי החותם היה אדם אחר; על דרך הצגתה של חוות-דעת מומחה התומכת בגרסתו של הצד המסתייג; או באמצעות השוואה לדוגמאות כתב-יד אחרות שלו. המשותף לדרכי הוכחה אלו הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו.

ב- ע"א 7303/01 {עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)} נאמר, כי בהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק.

ב- עמ"ש (ת"א) 42277-04-12 {המערער נ' ל. ח., תק-מח 2014(2), 11706 (2014)} נכתב באישור הנוטריוני שצורף לייפוי-הכוח כי המנוחה חתמה מרצונה החופשי על ייפוי-הכוח. הא ותו לא. בית-משפט קבע כי אין לראות בכך משום אישור של הנוטריון על למידת הבנתה של המנוחה את טיבו של המסמך עליו חתמה, כמו גם אישור לכך שביסודו של ייפוי-הכוח עמדה עסקת יסוד כלשהי. לכל היותר, ניתן לראות באישורו של הנוטריון ראיה לכאורה לכך שייפוי-הכוח נחתם שלא אגב כפיה ועושק.

יחד-עם-זאת, במאמר מוסגר ציין בית-משפט כי נסיבות החתמתה של המערערת על ייפוי-הכוח מעוררות תמיהות וסימני שאלה לא מבוטלים, לנוכח עדותה של מנהלת בית האבות בו שהתה המנוחה באותה עת. לפי דברי המנהלת ביום בו נחתם ייפוי-הכוח, הגיע המערער אל בית האבות והוציא ממנו את המנוחה, תוך שהוא צועק, מקלל ומאיים על אנשי הצוות. עוד העידה כי המנוחה לא רצתה ללכת עם המערער אך הוא הכריח אותה לבוא עימו. לבסוף ציינה כי לאחר מספר שעות החזיר המערער את המנוחה אל בית האבות, והמנוחה סיפרה לה כי חתמה על מספר מסמכים שאינה יודעת מהו תוכנם.

יצויין כי בית-משפט קמא נתן אמון מלא בעדותה זו, אך חרף זאת לא הסיק ממנה מסקנות כלשהן לחובתו של המערער בעניין טענת הכפיה והעושק.

לגופו-של-עניין, קבע בית-משפט, כי ההתנהלות של המערער והמנוחה גם יחד בנוגע לייפוי-הכוח, מבססת את מסקנתו של בית-המשפט קמא לפיה מדובר בייפוי-כוח שמלכתחילה לא נועד כלל ועיקר לשם העברת בעלות בנכס מאת המנוחה אל המערער, ובכל מקרה, שמדובר בייפוי-כוח שנזנח. נוכח האמור נקבע שדין ייפוי-הכוח להתבטל.

אינדיקציה מובהקת לכך שלא היתה כל כוונה של המנוחה להעביר את הנכס על-שמו של המערער ניתן למצוא בעובדה ששנה קודם לחתימה על ייפוי-הכוח, ציוותה המנוחה את מרבית התמורה בגין מכירתו של הנכס {90%} למשיב, ואילו למערער היא ציוותה רק 10% מן התמורה. בנסיבות אלה נותרה ללא מענה השאלה על מה ולמה מצאה המנוחה לפתע פתאום להעביר את זכויותיה בנכס, ללא כל תמורה, על-שמו של המערער, אותו בחרה לנשל כמעט כליל מצוואתה.

אינדיקציה נוספת לכך שהמנוחה מעולם לא התכוונה להעביר את הנכס למערער, ניתן למצוא בתצהיר עליו חתמה ביום 21.10.02, בו הצהירה כי כלתה עשתה ניסיון ביום 10.06.02 להחתימה על מסמך מסויים וכי היא עצמה אינה יודעת לקרוא עברית. עוד הצהירה המנוחה כי הורתה לעורך-הדין סלטון, בא-כוח המערער, להודיע לבנק לאומי למשכנתאות שאינה מעוניינת למכור את בית הדפוס הרשום על שמה וכי ביקשה מהמערער להשתדל ולסלק את חוב הפיגורים הרובץ על בית הדפוס. תצהיר זה נחתם חודשיים בלבד לאחר החתימה על ייפוי-הכוח ביום 19.08.02, ויש בו כדי להעיד שכוונתה האמיתית של המנוחה בעת החתימה על ייפוי-הכוח, היתה להסמיך את המערער לפעול בשמה לצורך סילוק חוב המשכנתא הרובץ על הנכס.

עוד עולה מתצהיר זה כי המנוחה העידה על עצמה שאינה קוראת עברית, מה שמטיל בצל כבד את מידת הבנתה בדבר טיבו ותוכנו של ייפוי-הכוח עליו הוחתמה ביום 19.08.02. בית-משפט שב וציין את עדותה של מנהלת בית האבות, לפיה המנוחה סיפרה לה שחתמה על מסמכים שאינה יודעת מהו תוכנם.

לטענת המערער, דבר קיומו של ייפוי-הכוח נודע לו לראשונה רק בשנת 2010. אולם, אין זה עולה בקנה אחד עם האפשרות שהמנוחה אכן התכוונה להעניק לו את הנכס במתנה או בכלל. טענתו זו של המערער בדבר היעדר ידיעה על קיומו של ייפוי-הכוח נשמעת מוקשית על פניה, לנוכח העובדה שהוא היה זה שטרח להוציאה מבית האבות, אגב השמעת איומים וצעקות על עובדי בית האבות, כדי להביאה תחילה לעורך-דין סלטון, ולאחר-מכן, לנוטריון שבפניו חתמה על ייפוי-הכוח.

לעניין זה נשאלה השאלה כיצד זה יתכן שמי שטרח כדי כך לצורך החתמת אימו על ייפוי-הכוח, כלל לא ידע על קיומו של ייפוי-הכוח, אלא שבעניין זה נתפס המערער על גרסתו זו. אם אכן המערער לא ידע על קיומו של ייפוי-הכוח כל השנים, ורק בשנת 2010 נודע לו על-כך, פשיטא שהמנוחה מעולם לא התכוונה שייפוי-הכוח ישמש את המערער לצורך העברת הנכס על-שמו, שכן אין זו דרכו של אדם להעניק נכס מקרקעין במתנה לזולת, בלא שמקבל המתנה אפילו יידע על-כך.

אינדיקציה נוספת לכך שלא היתה למנוחה כל כוונה להעביר את הנכס במתנה למערער, היא העובדה שעורך-דין סלטון טען בפני בית-משפט, כי ייפוי-הכוח נותר כל השנים בחזקתה של המנוחה, ואילו המערער גילה על קיומו רק "כשהעניין התעורר". ואכן, במכתבו לממונה על מס שבח מיום 28.02.11 כתב עורך-דין סלטון, בשמו של המערער, כי "ייפוי-הכוח הגיע אלי זה עתה כאשר הבן שלה מצא אותו בין הניירות שלה לא מזמן ושום פעולה לא נעשתה". פשיטא שמי שמתכוון להעביר נכס לבנו באמצעות ייפוי-כוח, ימסור את ייפוי-הכוח לבנו, ולא ישאירו אצלו כאבן שאין לה הופכין.

גם העובדה שהדיווח הראשון למס שבח אודות קיומו של ייפוי-הכוח נעשה רק ביום 28.02.11, אומרת דרשני. בית-משפט קבע כי אין זה מתקבל-על-הדעת שהמערער ייחס בזמן אמת לייפוי-הכוח את המשמעות שהוא מייחס לו כיום, וחרף זאת הוא נמנע מלדווח עליו לרשות המיסים, בניגוד להוראת סעיף 16(ב) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) התשכ"ג-1963. ודוק: אין המדובר במערער שלא היה מיוצג, שכן המערער היה מיוצג בזמן עריכתו של ייפוי-הכוח על-ידי עורך-דין סלטון, וחזקה עליו שאם סבר בזמן אמת כי המנוחה התכוונה להקנות לו במתנה את הנכס, היה מדווח על-כך לרשות המיסים, כנהוג וכמקובל.

זאת ועוד, אין כל משמעות לדיווח המאוחר משנת 2011, שכן זה נעשה רק לאחר שנתגלע הסכסוך בין המערער למשיב, וכדי לנסות ולחזק באופן מלאכותי את גרסתו הנוכחית של המערער {יוער כי בחודש מרץ 2011 טען המערער שקיבל את הנכס במתנה לפי ייפוי-הכוח, לאחר שביום 19.10.10 ניתן צו לקיום צוואת המנוחה}. טענתו של המערער כי חל עיכוב בדיווח משום שרבצו על הנכס חובות שונים, אינה שיכנעה את בית-משפט, משום שאין כל קשר בין חובת הדיווח למס שבח אודות קיומה של עסקת מקרקעין המגולמת בייפוי-כוח, לבין היעדר יכולת מעשית להעביר את הזכויות בנכס, מה גם שחובות כאלה לא מנעו את הדיווח למס שבח בשנת 2011, כאשר המערער ביקש לחזק את טענותיו.

בנוסף, העובדה שבסעיף 6 לייפוי-הכוח נכתב כי ניתנה בעדו "התמורה המלאה", שעה שאין חולק כי לא ניתנה למנוחה כל תמורה, מוכיחה כי ייפוי-הכוח יצר מצג שכלל לא שיקף את המציאות. אמנם, המערער טען כי התמורה ניתנה בכך שעבד בבית הדפוס במשך שלושים שנה, אלא שיש לדחות טענה זו משום שאין המדובר בתמורה שניתנה למנוחה, אלא בעבודה ממנה פירנס המערער את עצמו. משמע, עסקינן ב"תמורה עצמית" של המערער.

באשר לחובות המשכנתא אשר המערער פרע במשך השנים, נקבע שאין המדובר בהלוואות משכנתא שנלקחו לצורך רכישת הנכס, אלא בהלוואות עסקיות שנטל המערער לצורך ניהול העסק של בית הדפוס, אשר לשם הבטחתן, רשם משכנתא על הנכס. ברי איפוא כי פרעונן של הלוואות אלה איננו יכול להקנות לו זכויות כלשהן בנכס.

לבסוף נפסק, כי יש ממש בטענת המשיב לפיה בנסיבות דנן, ייפוי-הכוח הוא אמצעי טכני בלבד לרישום זכויות, אך אין בצידו כל עסקה שהוא נועד להגשים או לממש. על-כן, ייפוי-כוח כזה איננו בבחינת חי הנושא את עצמו, ובהיעדר עסקה כלשהי הניצבת בבסיסו, דינו להתבטל.

אכן, לעיתים יש לייפוי-כוח בלתי-חוזר תפקיד כפול, במובן זה שהוא מגלם בחובו הן את עסקת היסוד והן את האמצעי הטכני לביצועה {ע"א 595/89 צוריאנו נ' עזבון המנוחה רינה בדיל, פ"ד מו(4), 705 (1992)}, אלא שזהו החריג, והכלל הוא שייפוי-כוח כשלעצמו איננו יוצר את הזכות, אלא הוא מהווה אך אמצעי טכני לביצועה:

"משמעותו המשפטית של ייפוי-כוח בלתי-חוזר נשאבת מהוראות סעיף 14(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965. על-פי האמור בו, לא תסתיים שליחות באחד המצבים האמורים בסעיף-קטן (א) " ... אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות". ההרשאה על-פי הוראה זו ניתנת להבטחת "זכותו" של אחר, ומשמעות הדבר כי זכות כזו חייבת להתקיים כתנאי-לכך שתינתן הרשאה להבטחתה. "באין 'זכות' לאחר, אין מקום להרשאה הניתנת להבטחת 'הזכות' ..." ... וכך, ייפוי-הכוח אינו יוצר בדרך-כלל הוא עצמו, את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה בהנחה כי הזכות קיימת באופן עצמאי ממקור חיצוני לייפוי-הכוח.
בענייננו ניסוחו של ייפוי-הכוח (ת/4) טומן בחובו הרשאה לפעולה מצד החייב לאשתו להעביר ללא תמורה ובחלקים שווים את המקרקעין לשבעת ילדיהם. זאת ותו לא. ככזה, ייפוי-הכוח מהווה הרשאה לפעולה בלבד, והוא משקף "פן שליחותי" בלבד, ואין בו "פן חוזי" היוצר את התחייבות האב ליתן לבנים מתנה ואת זכותם הנגדית לכך. מכאן, שייפוי-הכוח, כשהוא לעצמו, אינו מקנה לבנים זכויות כלשהן במקרקעין, ובלעדי הסכם מתנה אין לתביעת הזכויות שלהם על מה שתסמוך" {ע"א 1516/99 מרים לוי נ' נזיה חיגאזי, פ"ד נה(4), 730 (2001)}.

לעניין זה ראה גם את מאמרו של פרופ' גד טדסקי {"הרשאה בלתי-הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי" משפטים י"ט (תשמ"ט-תש"ן), 205, 213-212}:

"ברגיל, מייפוי-כוח שנתן א' ל- ב' לביצוע מעשה לטובת ג' לא תיווצר ל- ג' כל זכות כלפי ב', וזאת אף אם תהא ההרשאה בלתי-הדירה על-סמך סעיף 14(ב) לחוק השליחות... ליצירת זכות כלפי השולח לאדם שייפוי-הכוח ניתן לטובתו דרוש מקור אחר, חיצוני להרשאה כלשון האִמרה הרווֹחת בעניין זה."

בענייננו נקבע, כי לא נטען וממילא גם לא הוכח כי נעשתה עסקת יסוד כלשהי בין המנוחה לבין המערער קודם לחתימתו של ייפוי-הכוח. כך למשל, לא נערך הסכם מתנה או תצהיר מתנה וגם אין כל מסמך אחר ממנו ניתן ללמוד על כוונה או התחייבות של המנוחה להקנות את הנכס במתנה למערער. גם מתוך לשונו של ייפוי-הכוח עצמו לא ניתן ללמוד על קיומה של עסקת יסוד כלשהי בין המנוחה למערער באופן שניתן יהיה לקבוע כי מדובר במקרה שבו ייפוי-הכוח מגלם לא רק את האמצעי לביצוע השליחות, אלא גם את הזכות המהותית עצמה.

לכך הוספו הנסיבות החיצוניות, מהן עולה בבירור כי המנוחה לא התכוונה מעולם להקנות למערער את הזכויות בנכס. נהפוך הוא: המנוחה גילתה דעתה במסגרת הצוואה שערכה ביום 03.09.01, כשנה לפני החתימה על ייפוי-הכוח, כי החלק הארי מן התמורה שתתקבל ממכירת הנכס {90%} תועבר למשיב, נכדה, ואילו המערער, בנה, יקבל רק 10% מן התמורה.

בנוסף, התצהיר שערכה המנוחה ביום 21.10.02, חודשיים בלבד לאחר חתימתה על ייפוי-הכוח, מגלה כי ראתה את הנכס כשייך לה, וכי כל רצונה היה שהמערער ידאג לסלק את חוב הפיגורים הרובץ על בית הדפוס. אין כל סיבה להניח שבין שני האירועים הנ"ל, שכל אחד מהם מעיד בפני עצמו על היעדר כוונה להקנות למערער את הזכויות בנכס, שינתה המנוחה לפתע את דעתה, ובלא כל סיבה נראית לעין, החליטה שהמערער יקבל ממנה במתנה את הנכס.

עוד צויין בהקשר זה כי המנוחה הוחתמה בשנת 2006 על הסכם למכירת זכויותיה בנכס לצד שלישי, וגם עובדה זו מעידה כי ייפוי-הכוח לא נועד להקנות למערער זכויות בנכס, שאם-לא-כן, הוא זה שהיה אמור לחתום על עסקת המכר.

סיכומו-של-דבר, בנסיבות שתוארו לעיל, קבע בית-משפט, כי ייפוי-הכוח נותר כמכשיר לביצוע שליחות שאין מאחוריו זכות עצמאית כלשהי. ממילא, דינו של ייפוי-הכוח להתבטל.

ככלל, מבקש הטוען לבטלותם של ייפוי-הכוח הנוטריונים והבלתי-חוזרים עליהם חתם עליו הנטל להוכיח טענותיו {ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5), 193 (2004); ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף, פ"ד לח(3), 309, 312 (1984}.

הנטל מוגבר במיוחד, כאשר טענות המבקש מבוססות על הונאה, רמיה ועושק שלכאורה בוצעו. אמנם במשפט אזרחי עסקינן, אך הלכה פסוקה היא, כי תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי, שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם {ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2063 (1958)}.

בית-המשפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מירמה ולא {למשל} רשלנות גרידא {ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253, 257 (1984); ע"א 373/89 מסרי נ' ח'לף, פ"ד מה(1), 729, 742 (1991)}. עול ההוכחה לעניין טענת המירמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדיי {ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה, פ"ד מו(1), 491, 501 (1992}.

לעניין טענת רמיה מוטל על בעל דין המטיל דופי בחברו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום בפני בית-המשפט. משקל ראיות כבד במיוחד {ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2), 605, 615 (1993)}.

ב- ה"פ (ת"א) 20796-10-12 {יעקב אלאלוף נ' מרדכי שוגרמן, תק-מח 2013(1), 20647 (2013)} שב בית-משפט להלכה הקובעת שחתימה בפני נוטריון ציבורי נהנית מחזקת התקינות {ראו סעיף 19 לחוק הנוטריונים; ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003); ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5), 410 (1991)}.

ב- ע"א 6637/05 {דאוד הלאל נג'אר נ' סעיד איברהים דולה ואח', תק-על 2007(1), 3717 (2007)} דן בית-המשפט בשאלת תוקפו של ייפוי-הכוח שבידי המערער. לעניין זה נקבע, כי נוכח העובדה שהנוטריון ברמאללה אינו עונה על דרישות חוק הנוטריונים, ייפוי-הכוח שבידי המערער הוא "תעודת חוץ" כהגדרתה בסעיף 30 לפקודת הראיות. עוד צויין, כי ייפוי-הכוח לא אושר על-ידי "נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי" כדרישת סעיף זה, ועל-כן יכול הוא לכאורה לשמש כראיה רק לעצם קיומו, אולם לא לאמיתות תוכנו.

ב- ת"א (יר') 61585-01-13 {ראיד גאזי אסעד ראדי נ' מאור השרון יזמות (א.מ) בע"מ, תק-מח 2014(1), 26662 (2014)} טוענים התובעים, כי החתימה על ייפוי-הכוח הנחזית להיות חתימת המנוח, אינה אמִתית. בנסיבות אלה, נוכח השאלה היחידה שבמחלוקת נקבע, כי על התובעים מוטל נטל השכנוע ביחס לטענה כי המנוח לא חתם על ייפוי-הכוח. כך מתחייב מן הכלל הרגיל שלפיו נושא התובע בנטל השכנוע לגבי הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי וכך גם מתחייב מהוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, מכוח החזקה הקבועה בגדרו {ע"א 7303/01 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)}.
במצב דברים רגיל בתובענה שעניינה רכישת זכויות במקרקעין, על הרוכשים היה מוטל הנטל להוכיח את טענתם להסכם מכר תקף ורכישה כדין של הזכויות ולא היה בעובדה כי התובעים הם שעתרו לפסק-דין הצהרתי, כדי לשנות {רע"א 296/11 מוחמד נג'אר נ' שאוקי חמדאן עליאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.12)}. ואולם, ענייננו בשאלה ממוקדת בגדריו של ייפוי-הכוח ובטענת התובעים המכחישה את חתימת המנוח על פיו. משמעות הדבר, בשים-לב להוראות סעיף 19 לחוק והחזקה הקבועה שם, כי על התובעים החובה לשכנע את בית-המשפט, במידה הדרושה לפי מאזן ההסתברויות, כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח, הנחזית כחתימת המנוח, לא נכתבה על ידו, אלא על-ידי אחר.

עם-זאת, מדובר בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו לכתפי הרוכשים, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות {ראו עניין נג'אר}.

בנסיבות העניין לא מוטל על התובעים נטל כבד ומיוחד חרף טענתם לזיוף חתימת המנוח. אמת, כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מִרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. בעניין זה נקבע כי הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מִרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית-המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות {ראו למשל: ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.02.11); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589, 594 (1986)}.

לשון אחר, בנסיבות בהן מיוחס לצד להליכים מעשה פלילי בגדר תובענה אזרחית ואף שלא נדרשת מידת הוכחה אחרת, במשמעות של רמת ודאות, קובעת הפסיקה, כי דרושה "כמות הוכחה" מוגברת באותן נסיבות שלעיתים זכתה לכינוי "דרגת ביניים" {ראו קדמי, 1772}. לכן, מקום בו נטענת כלפי נתבע טענת תרמית וזיוף והגם שהנטל הוא של מאזן ההסתברויות, "...הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית-המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" {ע"א 3546/10 אליהו משעלי נ' אולגה קליין, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.04.12)}.

עם-זאת, בענייננו, עולה השאלה מה דינה של טענת התובעים המבקשת לקעקע את גרסת הרוכשים לאמִיתות ייפוי-הכוח ובה בעת רומזת למעשה מִרמה שביצעו. על-פניו, נראה כי על התובעים יוטל להוכיח את טענת המִירמה העומדת להם כטענת הגנה, תוך עמידה ברף הראיות הגבוה שנקבע בפסיקה, שאם-לא-כן תתקבל גרסתם העובדתית של הרוכשים. אולם, אין זאת בהכרח כך.

טענת הגנה המבקשת לשמוט את הבסיס מתחת לטענותיו העובדתיות של הצד שכנגד תוך העלאת עובדות המלמדות על מעשה מִירמה עשויה ללבוש שני אופנים. באחד, מתפקדת היא כטענת מִרמה, טענה עובדתית שכדי שייקבע בה ממצא עובדתי על-ידי בית-המשפט, על הטוען לעמוד בנטל השכנוע הרובץ לפתחו כפי שצויין לעיל. באופן השני, ייתכן ומדובר בניסיון לעמוד בחובת הראיה הרובצת לפתחו של הטוען לצורך עמידה בנטל השכנוע המוטל עליו מכוח הדין הכללי {למשל, מכוח סעיף 19 לחוק הנוטריונים - כבענייננו}.

במסגרת ניסיון זה, יכול הטוען להביא ראיות מטעמו או לעשות שימוש בראיות שהגיש הצד שכנגד לצורך הפרכת גרסתו העובדתית בדבר אמיתות המסמך תוך הצעת היפותזה של מִרמה וכך לעמוד בנטל השכנוע הרובץ לפתחו. לפיכך, ייתוכנו מקרים בהם עולה טענת הגנה הכוללת טענת מִרמה והטוען אינו מצליח לעמוד בנטל השכנוע לצורך קביעת המִירמה כממצא עובדתי, אך בה בעת מצליח לערער את הבסיס הראייתי שהציב הצד שכנגד לביסוס טענותיו הוא ובכך להביא לדחיית גרסתו. אכן, יש להבחין בין היעדר הוכחה לעובדה מסויימת לבין כוונת מִרמה באשר לאותה עובדה {ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.04.13)}.

במקרה דנן, טוענים התובעים לזיוף חתימת המנוח על ייפוי-הכוח ומשכך, נושאים בנטל השכנוע להוכחת טענתם וכקבוע בסעיף 19 לחוק הנוטריונים. אולם, אין בעובדה כי התובעים הם אלו שנושאים בנטל ההוכחה כדי להטיל עליהם עול כבד במיוחד לעניין זיוף חתימת המנוח, זאת בשל היות טענתם בעלת יסוד שלילי ואינם נדרשים לכמות הוכחה מוגברת, שכן טענת הזיוף "...אינה אלא הכחשה באמיתות המסמך" {ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמן יוסף זיאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.02.09)}.

כאמור טענת הזיוף נטענה בקשר לאמִיתות ייפוי-הכוח. מכאן, שלא כמו בקשר למסמך מכר רגיל, לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, הנטל להוכחת הטענה מוטל על התובעים, אם כי לצורך עמידה בנטל המשני של הבאת הראיות, ניתן להסתפק כאמור בכמות פחותה של ראיות.

להוכחת טענות התובעים, בעניין זיוף חתימת המנוח על ייפוי-הכוח, בשים-לב לעובדה כי המנוח לא יכול היה מטבע הדברים להפריך את גרסת הרוכשים, הובאו ראיות נסיבתיות. עדויות התובעים {ילדי המנוח} בדבר מצבו הרפואי-הפיזי והיעדר ניידותו, במועד הנטען לחתימת מסמכי המכר, העובדה כי תעודת הזהות נעלמה, היעדר רישום על הפקדת התמורה בעִסקת המכר, עדות עד המכחישה את חתימתו על הסכם השיעבוד, דרכי חתימת המנוח על דרך של טביעת אצבע, חוות-דעת מומחית לכתב יד ועוד.

מנגד, לביסוס גרסת הרוכשים לאמִיתות חתימת המנוח, הובאו ראיות ישירות למעמד החתימה, אישור הנוטריון לאימות ייפוי-הכוח {הנושא את חזקת התקינות} וחוות-דעת מומחית לכתב יד.

כאמור, קיימות מספר דרכים מקובלות להוכיח, כי אדם מסויים אכן חתם על מסמך: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה; שנית, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמִיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן וברגיל, על דרך של חוות-דעת מומחה לכתבי יד; שלישית, על-ידי זימון עדים אשר יעידו באורח בלתי-אמצעי ומתוך היכרות עם חתימתו של אותו אדם, כי אכן מדובר בחתימתו {ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.03.11)}.

הלכה פסוקה היא, כי "...ככלל, בשאלה עובדתית מוגדרת, ניתנת לא אחת עדיפות לראיות ישירות המבטאות מראה עיניים ביחס למצב דברים שאירע בפועל, על פני עדויות תיאורטיות של מומחים הנערכות בדיעבד" {ע"א 679/08 סנפרוסט בע"מ נ' מוסכי צמח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.11); ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.10)}.

לפיכך, כשניתן לבחור בין ממשות ותיאוריה, הממשות עדיפה. בית-המשפט האמין בנכונות עדותם של עדי הראיה ופסק על פיה. הוא היה רשאי לעשות כן וזהו סוף פסוק {ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2), 120, 124 (1964)}. מכאן, הגם שחוות-דעת מומחה, שהיא עדות סברה מעצם טבעה, הִינה עדות קבילה, לעולם נשארת היא "עדות סברה" ובתור שכזאת - היא "... נדחית מפני עדות מהימנה ישירה" {ע"א 2590/93 חביב עאסי נ' הילאנה כאמל עאסי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.05.95); יעקב קדמי על הראיות, חלק שני (2009), 755}.

בענייננו צויין, כי הרוכשים סומכים על עדויות ישירות למעמד החתימה. לביסוס טענתם בדבר זיהוי המנוח כמי שחתם על ייפוי-הכוח - הובאה עדות, זאת מכוח היכרות מוקדמת וקרבת משפחה עם העד. בנוסף הובאו עדויות נוספות, ובינהם עדות הנוטריון, אשר זיהו את המנוח לפי תעודת זהות. לצורך הדיון היה מוכן בית-משפט להניח לטובת הרוכשים את קיום מעמד החתימה כפי שתואר בעדות העדים מטעמם.

עם-זאת, שאלה אחרת היא - מהו המשקל שיש ליתן לגרסת העדים בדבר זיהויו של מי שחתם על ייפוי-הכוח, קרי: המנוח. בנקודה זו נאמר, כי עדותו של חסין {אחד העדים} נמצאה בלתי-מהימנה והותירה לפני בית-משפט רושם עגום. מאידך הונח, לצורך הדיון כאמור, כי עדויות הנוטריון ובן סעיד {עד נוסף}, לעניין השתלשלות האירועים במהלך מעמד החתימה, משקפות את אשר אירע, הגיע בית-משפט לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבל את גרסתם בדבר זהותו של מי שחתם על ייפוי-הכוח, בהיעדר היכרות מוקדמת עם המנוח ולנוכח קיומן של נסיבות נוספות, להלן, המלמדות על פגמים שנפלו בזיהויו של החותם.

מכאן ולאחר בחינת מכלול הראיות שוכנע בית-משפט במידה הדרושה, להעדיף את גרסתם המסתברת של התובעים. זאת, בין היתר, נוכח המשקל העודף שיש ליתן לחוות-דעת המומחה וחקירתו, באשר לממצאים ולמסקנות אליהן הגיע - המתיישבים עם הראיות ועומדים במבחן הסבירות והשכל הישר, וזאת נוסף על ההתרשמות הבלתי-אמצעית מדוגמאות החתימה שהוצגו במהלך הדיון. משלא נמצא כי יש בעדותם של הנוטריון ושל בן סעיד כדי לבסס בנסיבות העניין את טענת הרוכשים נקבע, כי יש לעמוד תחילה על גרסתם ולהעריך את משקל עדותם.

כאמור, במעמד החתימה על מסמכי המכר נכחו הנוטריון, והעדים בן סעיד וחסין. בחקירתם תיארו את מעמד החתימה כדלקמן:

"... ביום 30.12.2009 נפגשו חסין ובן סעיד במשתלה של אחד בשם ג'לאל... משם, פנו חסין ובן סעיד לאסוף את הנוטריון ממשרדו בתל אביב ונסעו ברכבו של חסין למחסום אלפי מנשה... עם הגעתם, עברו את המחסום במספר מטרים והמתינו בצד. לאחר זמן מה הגיע המנוח במונית פלסטינית יחד עם אדם נוסף, כנראה בנו של התובע 1. המנוח, אדם מבוגר אשר צלע ונעזר במקל הליכה ירד מהרכב וחסין הציג אותו לבן סעיד ולנוטריון."

"... בהמשך, שוחח המנוח עם הנוטריון בשפה הערבית ולאחר שהציג לפניו את תעודת הזהות שלו, השיב לשאלות הנוטריון לגבי פרטיו האישיים ואישר את עסקת המכר, תוך שהנוטריון מאמת את זהותו על-פי תעודת הזהות ומוודא שהתעודה אינה מזוייפת... לאחר שבן סעיד והנוטריון זיהו את המנוח, על-פי תעודת הזהות, נטל הנוטריון את תעודת הזהות למשרד סמוך למחסום וצילם ממנה שני העתקים צבעוניים."

"... באותו הזמן חתם המנוח על גבי הסכם המכר בנוכחות עדים ובן סעיד אישר את חתימת המנוח והעדים... בין לבין, חזר הנוטריון ובידיו צילום תעודות הזהות. חסין ביקש מבן סעיד לאשר את חתימת המנוח על הצילום, בנוסף לחתימתו על ייפוי-הכוח. המנוח חתם על 2 העתקים מייפוי-הכוח, יחד עם בן סעיד. עותק אחד מהסכם המכר נמסר למנוח ואחר לחסין."

"... הפגישה נמשכה בין שלושת רבעי השעה לשעה וחצי, התנהלה ליד רכבו של חסין כאשר המסמכים הונחו ונחתמו על מכסה המנוע. במהלכה המנוח התיישב לפרקי זמן בתוך אחד הרכבים... לאחר חתימת המנוח ביקש הנוטריון להשלים את עבודתו במשרדו. בן סעיד, חסין והנוטריון נסעו למשרדו של הנוטריון. שם אישר הנוטריון את ייפוי-הכוח וצילם העתק מייפוי-הכוח ומתעודת הזהות והעביר לחסין את מסמכי המקור."

אם-כן, כעולה מגרסת הנוטריון ובן סעיד, זיהוי חותם ייפוי-הכוח נעשה על-פי תעודת זהות, בלבד מבלי שקדמה לו היכרות עם המנוח. בעדותם ניתן תיאור מלא ומפורט של השתלשלות האירועים שקדמה לחתימת המסמכים. אולם, כאמור, לעדים לא היתה היכרות מוקדמת עם המנוח שזוהה על-פי תעודת הזהות. בחקירתו, השיב הנוטריון כי תעודת הזהות הִינה של אדם מבוגר שהציג לפניו תעודה "... ישנה של כמה שנים, אולי שש או שבע שנים", וההשוואה נעשתה על-פי מראה התמונה עם האדם שעמד לפניו.

אמנם, בתשובה לשאלת בית-המשפט הטעים כי הוא בטוח בזיהוי המנוח, שכן זה נשאל על ידו שאלות רבות ואולם, כעולה מפרוטוקול הדיון, לא מדובר במידע מוכמן, שבידיעת המנוח בלבד ולא מן הנמנע שחותם המסמכים עבר תדרוך מוקדם על-ידי חסין. לכך נוסף הרושם שיצר חסין בתודעתו של הנוטריון - לפני, עובר ובמהלך חתימת מסמכי המכר: "...הוא אמר לי חסין הוא נשוי לבת שלי". כך הנוטריון וכך גם בן סעיד, אשר לא הכיר את המנוח קודם למעמד החתימה ותיאר אותו כאדם מבוגר.

מעדותו עולה כי זיהויו של המנוח נעשה על-פי תעודת הזהות "...לפי הפרטים הרשומים בתעודה". נוכח האמור ולאחר עיון והתרשמות ישירה מצילום תעודת הזהות {שהעתק ממנה צורף לתצהירי העדים}, איכות התמונה וגילו המבוגר של החותם, בית-משפט לא מצא מקום ליתן לעדותם של הנוטריון ובן סעיד, בנקודה זו, משקל של ממש.

העד היחיד שהיתה לו היכרות מוקדמת עם המנוח הִינו חסין, כמי שנשוי לבִיתו. אולם, עדותו בפני בית-משפט לא הותירה רושם משכנע. לעניין עדותו נלקח בחשבון, הסכסוך הכספי שקדם לעִסקת המכר, שלא הובאה כל ראיה לביסוסו ולא הוצגה כל ראיה לקיומו של חוב שעמד ביסוד העניין, בעקבותיו נחתם הסכם שיעבוד.

מנגד נקבע, כי גרסת התובעים הותירה רושם מהימן. עדותם קוהרנטית ומתיישבת עם מכלול הראיות. בעדותם לא נמצאו סתירות והגם שאין בהן כדי להשליך ישירות על השאלה שבמחלוקת, נמצא ליתן להם משקל ואין בטענות הרוכשים בסיכומיהם בעניין קיומם של אי-דיוקים על מצבו הפיזי של המנוח, כדי לשנות. כך בכלל וכך גם לעניין דרכי חתימת המנוח על מסמכים, לעיתים, על דרך של טביעת אצבע, כמו גם לעניין המסמך הרפואי שצורף לעניין מגבלותיו.

לשון אחר, יש בראיה הנסיבתית על מצבו הרפואי של המנוח, כעולה מהמסמך הרפואי, כדי להוסיף לראיות התובעים, לעניין מגבלותיו המוטוריות של המנוח והיעדר ניידותו אף שלא נתמכה בתעודה רפואית. מכאן, לא ניתן היה לשלול את טענת התובעים, לפיה עובר לחתימת ייפוי-הכוח, המנוח היה מרותק לכיסא גלגלים ולא היה באפשרותו להתנייד. כך בעניין מצבו הרפואי הנטען וכך לעניין טענתם בדבר אובדן תעודת הזהות של המנוח, משתלונה בעניינו הוגשה בסמוך למועד פטירתו הגם שלאחר מועד חתימת ייפוי-הכוח.

זאת ועוד, על רקע הסכסוך הנטען בין חסין לבין ילדי המנוח, לא ניתן לשלול את האפשרות כי בשל קרבתו המיוחדת למנוח והיותו בן בית, כפי שתיאר בלשונו: "...הקשר שלי עם חמי ז"ל היה חם וטוב מאוד, אני היחיד מכל קרובי המשפחה אשר עמד לידו" - היתה לחסין גישה נוחה וקלה לתעודת הזהות של המנוח, לצורך עִסקת המכר וזיהויו של גורם אחר מטעמו, באמצעותה, לחתימה על ייפוי-הכוח. לעניין זה בית-משפט לא נדרש להכריע בעניין.

הנה-כי-כן, בעדויות הישירות בכלל ובעדותו של חסין בפרט לא היה כדי לסתום את הגולל על גרסת התובעים לזיוף חתימת המנוח, מקום שעדויותיהם נסמכות על חוות-דעת מומחים.

טרם עניין הערכת סברת המומחים והמשקל שיש ליתן לחוות-דעתם, מצא בית-משפט, להסיר טענה מקדמית של הרוכשים לעניין אמִיתות דוגמאות החתימה. בהשלמת טיעוניו, הדגיש בא-כוח הרוכשים כי לאורך כל הדיון חלקו הרוכשים על אמִיתות דוגמאות החתימה. אולם, עיון בכתבי הטענות, בפרוטוקולי הדיונים ובהתנהלות הצדדים מעלה מסקנה אחרת. ראשית, הטענה לא הובאה במועד - בטרם הוגשו חוות-דעת מומחי הצדדים {במיוחד, חוות-דעתו של המומחה}, או למצער בסמוך לאחריהם. במהלך הדיון לא חלקו הרוכשים באמת על דוגמאות החתימה ולא נטען אחרת. מאחר וכך קבע בית-משפט, כי דין טענתם להידחות מטעם זה בלבד.

זאת ועוד, דוגמאות החתימה נלקחו ממקור רשמי ומהימן, ולא נטען להיעדר מהימנות הרישומים על פיו.

לעניין חוות-הדעת יוער, כי בית-המשפט אינו מומחה לכתבי יד. אין לו הכישורים הטכניים לבצע הבחנות דקות בדבר זהותו של בעל חתימה. לכן, במצבים בהם מתעוררת שאלה רצינית בדבר אמִיתות חתימה, נעזרים בתי-המשפט בחוות-דעתו של גרפולוג ומומחה לכתב יד {ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ(1), 499, 508 (1996)}.

עם-זאת, לא זו בלבד שבית-המשפט לא פורק עצמו מהחובה והאחריות להכריע בשאלה שמתעוררת לפניו, אלא שלא פעם בוחן במו עיניו את החתימה שבמחלוקת ומסיק את המסקנות על-סמך התרשמותו. התרשמות בית-המשפט הִינה בנוסף למשקל שניחן לסברות המומחים בחוות-דעתם המהווים כולם מסכת ראיות אחת כאשר בית-המשפט הוא הקובע את המשקל שיש ליתן לראיות וקובע את מסקנתו הסופית לאחר שקלולם {ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3), 240, 261 (1993)}.

זאת ועוד צויין, כי הגם שיש להתייחס בזהירות לחוות-דעת של מומחית התובעים {ע"פ 352/71 אברהם טל נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2), 107, 112 (1972)}, שוכנע בית-משפט כי יש ליתן לה משקל של ממש, בהיותה מפורטת, משכנעת ונסמכת על מסמכים מקוריים. אכן נכון, משהונח לפני מומחית התובעים ייפוי-הכוח המקורי {שלא עמד לפני מומחית הרוכשים}, יש ליתן משקל עודף לחוות-דעתה על פני חוות-דעת מומחית הרוכשים, זאת לנוכח "כלל הראיה הטובה ביותר" {ראו למשל: ע"א 118/63 ראש העיר הרצליה נ' פישמן, פ"ד יז(4), 2805 (1963); ע"א 495/82 עמל הנגב בע"מ נ' מזור, פ"ד לט(3), 97 (1985); לעניין ההסבר שניתן וההצדקות שעמדו בבסיס הכלל, ראו: ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5), 71, 85 (2001)}.

זאת ועוד, בית-משפט אינו התעלם מסברתה, לפיה החתימה על ייפוי-הכוח לא נכתבה על-ידי המנוח "באופן חד-משמעי", לעומת סברת מומחית הרוכשים {שניתנה על יסוד העתק ייפוי-הכוח}, לפיה החתימה על ייפוי-הכוח הִינה חתימתו האותנטית של המנוח, "...ברמת סבירות אפשרית (כ - 80%-70%)".

עם-זאת, בשים-לב לחוות-דעת נוגדת {אף שמשקלה נמוך} ומקום שהובאו ראיות ישירות למעמד החתימה - מצא בית-משפט למנות מומחה לעניין השאלה שבמחלוקת.

מחוות-דעתו, כמו גם מחקירתו, עולה כי החתימה על ייפוי-הכוח אינה חתימת המנוח. המומחה קבע נחרצות כי החתימה הנחזית להיות חתימת המנוח על ייפוי-הכוח אינה אמִתית ומדובר בזיוף.

אין צורך להכביר מילים בדבר החשיבות שמייחס בית-המשפט לקביעות מומחה שמונה מטעמו, אשר יימנע מלקבלן רק מטעמים מיוחדים ו"... אלא-אם-כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" {ע"א 5509/09 ח'אלד עבד אלקאדר מוחמד תיים מסראווה נ' עזבון המנוח אברהים חסם מסראווה, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.14); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.88); רע"א 4651/08 סלים חלבי חברה לעבודות עפר וסלילת כבישים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף דלית אל כרמל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.09)}.
בענייננו, לא נמצא טעם מבורר לסטות מחוות-דעתו וקביעותיו של המומחה בחקירתו בעניין זיוף חתימת המנוח על ייפוי-הכוח. נקבע כי המומחה השיב לכל השאלות שנשאל, תשובותיו נמצאו סבירות, הגיוניות ועולות בקנה אחד עם יתר הראיות שהובאו, בין היתר לעניין מצבו הגופני של המנוח עובר לחתימת הסכמי המכר. המומחה הציג את סברתו בצורה שוטפת ומסודרת, עדותו קולחת, רציפה ובוטחת תוך שהשיב על כל השאלות שנשאל ובכלל זה לשאלות בית-המשפט בעניין מסקנתו וקביעתו כי חתימת המנוח על ייפוי-הכוח זוייפה.

בעדותו ניתן הסבר מפורט ומנומק בדבר דוגמאות החתימה והשוואתם אל החתימות שבמחלוקת. במהלך חקירתו, הישיר מבט והעיד ללא היסוס. כן נקבע, כי עדותו לעניין זיוף חתימת המנוח הגיונית, אמינה ומדוייקת. עדותו משתלבת עם סברת מומחה התובעים וכל אחת מהן בנפרד מחזקת את רעותה עד כדי יצירת פסיפס אחד שלם. גרסתו מתיישבת עם מכלול הראיות, סבירה ומהימנה על בית-משפט. ודוקו, אף שחוות-דעתו של המומחה היתה כללית - הרי שבחקירתו הרחיב המומחה והעמיד הסבר מפורט ומנומק בעניין סברתו לזיוף חתימת המנוח. זאת ועוד, במהלך הדיון הוצגו דוגמאות החתימה, והחתימות שבמחלוקת, וגם מהן התרשם בית-משפט.

בנסיבות אלה, בשים-לב לעדויות הנוטריון, חסין ובן סעיד, שוכנע בית-משפט כי בסברת המומחה, בצירוף חוות-דעת מומחה התובעים, על רקע מכלול הראיות הישירות והנסיבתיות, די בהן כדי לעמוד בנטל המוטל על התובעים לעניין סתירת החזקה הקבועה בחוק בדבר אמִיתות ייפוי-הכוח ולביסוס גרסתם המסתברת להוכחת זיוף חתימת המנוח על פיו.

נוכח כך, התקבלה התביעה ונקבע כי ייפוי-הכוח בטל. כמו-כן, נקבע כי עִסקת המכר אינה תקפה בהיותה נסמכת על ייפוי-הכוח ואין במסמכי המכר כדי להקנות לרוכשים זכויות כלשהן במקרקעין, מכוחם. ניתן בזאת צו מניעה קבוע, לפיו הנתבעת מנועה מלבצע כל פעולה במקרקעין, לרבות פעולות תוכנון ובניה וכן להימנע מלהתקשר עם צדדי ג' לביצוע עִסקאות במקרקעין.

ב- ת"א (יר') 7118/05 {ישראל ריזורס נ' שמואל שמיר, עו"ד ואח', תק-של 2009(3), 2829 (2009)} הנתבע 3 כפר בקיומו של המסמך ו/או חתימתו על גבי הסכם עם התובעת ו/או מי מטעמה. לדבריו, מעולם לא חתם על הסכם מכר לגבי חלקו בנכס, מעולם לא קיבל תשלום ואף לא ניהל מו"מ למכירת הנכס. כמו-כן, הוא מכחיש את יתר חתימותיו על גבי המסמכים שהציגה התובעת. לטענתו, הוא אינו מכיר כלל את התובעת ו/או נציג מטעמה.

לעניין זה נקבע, כי נטל השכנוע ביחס לטענתו, כי הוא לא חתם על ייפוי-הכוח ו/או על הסכם המכר בפני נוטריון, רובץ על הנתבע {ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2003(1), 2124 (2003)}. כך מתחייב מסעיף 19 לחוק הנוטריונים הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור. משמעות הדבר היא, כי על הנתבע מוטל לשכנע את בית-המשפט - ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על ידו.

עם-זאת, כאמור, יש לזכור כי ענייננו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות {ראה דיון בעניין זה ב- ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו, פ"ד מ(3), 281 (1986)}.

בתצהירו, שהיווה עדות ראשית מטעמו, העיד הנתבע 3, כי מעולם לא חתם על ההסכם או על ייפוי-הכוח וכי מעולם לא קיבל כל תמורה עבור זכויותיו במקרקעין. נשאלת השאלה האם יצא ידי חובתו? בית-משפט סבר שלא.

הוראת סעיף 19 דלעיל, יוצרת חזקה הניתנת לסתירה, ואולם, בענייננו נקבע, כי הנתבע לא הביא ראיה ממשית כלשהיא לסתירת חזקה זו וטענותיו בדבר זיוף החתימות נותרו טענות בעלמא ללא ביסוס עובדתי. ודוק, אף-על-פי שהצהיר על כוונתו להגיש חוות-דעת מומחה בלתמוך טענתו בדבר זיוף חתימותיו, לא קיים את הצהרתו ונמנע מהבאת ראיה. כזו ממילא שהימנעותו נזקפת לחובתו.

זאת ועוד, קבע בית-משפט, כי בהשוואה פשוטה של חתימת הנתבע 3 על גבי תצהירו לאלו המופיעות על כלל המסמכים שהוגשו על-ידי התובעת, ניכר דמיון רב וזאת מבלי להיות מומחה לכתבי יד.

בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא {ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2), 113, 117 (1965)}. הלכה ותיקה זו מעוגנת בשכל הישר ומושרשת בפסיקת בית-המשפט העליון {ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2), 77, 84 (1995); ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1), 497, 503 (1990); ע"א 1513/99 דתיאשווילי נ' בנק לאומי, פ"ד נד(3), 591 (2000); ה"פ (ת"א) 20796-10-12 יעקב אלאלוף נ' מרדכי שוגרמן, תק-מח 2013(1), 20647 (2013)}.

ב- ת"א (חי') 37138-09-10 {אחמד נאיף מבדא חוסין יאסין נ' חוסין מוחמד חוג'יראת ואח', תק-מח 2012(4), 11771 (2012)} המסמך היחיד עליו מבסס התובע את זכותו להירשם כבעלים של המקרקעין, הוא ייפוי-הכוח משנת 1990. ואולם, בייפוי-הכוח פגמים מהותיים, היורדים לשורשו ומאיינים את תוקפו ואת כוחו לחלוטין. בהתקיימם נקבע, כי לא ניתן לבסס זכות כלשהי על ייפוי-הכוח, וככל שיבקש התובע לבסס את תביעתו על ייפוי-כוח זה, כי אז דין התביעה להידחות.

ייפוי-כוח נוסף אשר על סמכו מבסס הנתבע את זכותו להירשם כבעלים של המקרקעין, הוא ייפוי-כוח משנת 1982. ייפוי-כוח זה, הוא ייפוי-כוח שניתן עליו אישורו של הנוטריון {עורך-דין יוסף פתאל}. אמנם, לבית-המשפט הוגש העתק מייפוי-הכוח ולא ייפוי-הכוח המקורי, אך בתשובה לטענת בא-כוח התובע בעניין זה צויין, כי על-פי החותמות שנעשו על ייפוי-הכוח, הרי שייפוי-הכוח צולם בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, וניתן עליו אישור לשכת רישום המקרקעין, כי התצלום זהה למקור.

בטיעונו הלין בא-כוח התובע על-כך, שהנוטריון שאישר את ייפוי-הכוח לא הוזמן להעיד, ואולם, לאור סעיף 19 לחוק הנוטוריונים אין צורך בהעדת הנוטריון, סעיף הנ"ל קובע כי "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

על נסיבות עריכת ייפוי-הכוח העיד הנתבע מס' 2, לפי גרסתו הוא הכיר את אביו של התובע, והיה זה אביו של התובע שביקש מהעד לטפל בקבלת צו ירושה אחר אביו המנוח {סבו של התובע}. העד סיפר אף כיצד התגלגלו הדברים לכך, שפנה לנוטריון לבקשת שלושת האחים, על-מנת שיערוך את ייפוי-הכוח בשנת 1982 לטובת הנתבע, כדי להבטיח את הזכויות במקרקעין שהתובע רכש משלושת האחים עוד בשנת 1964.

עדותו של הנתבע מס' 2 עשתה על בית-המשפט רושם אמין, ונקבע כי אין כל מניעה לבסס עליה ממצאים עובדתיים, שייפוי-הכוח משנת 1982 אכן נעשה כדת וכדין, על-ידי הנוטריון, ושלושת האחים חתמו עליו בנוכחות הנוטריון ובנוכחות הנתבע מס' 2.

התובע ביקש לתקוף את אמיתות ייפוי-הכוח משנת 1982, וטען שחתימות החותמים עליו זוייפו. לצורך כך הניח התובע את חוות-דעתו של מומחה להשוואת חתימות וכתבי יד.

המומחה מסר בחוות-דעתו, שבכל הנוגע לחתימות שניים מהאחים "נמצאו אי-התאמות בתכונות הכתיבה". בכל הנוגע לחתימת אביו של התובע, קבע כי "נמצאו מספר נקודות קרבה", אך היות והיו סתירות מסויימות אין להגיע לשום מסקנה בנוגע לחתימתו של אביו.

לאחר שנשקלה חוות-דעתו של המומחה ותשובותיו בחקירתו הנגדית, נקבע, כי אין בכוחה של חוות-הדעת להתגבר על האישור הנוטריוני של הנוטריון, ועל עדותו של הנתבע מס' 2, אשר היה נוכח במעמד בו שלושת האחים חתמו על ייפוי-הכוח.

ב- ת"א (חי') 33778-12-11 {חסן מחמוד חסן רמלי נ' ח'יריה מוסא חוג'יראת, תק-מח 2014(3), 12801 (2014)} עלו טענות נגד תוקפו של ייפוי-הכוח. בית-המשפט דחה את הטענות.

הנתבעת הציגה העתק נוטריוני של ייפוי-הכוח המבטא את עסקת המכר משנת 1985 שלה היא טוענת. התובע התנגד להצגה, בטענה שיש להציג את המסמך באמצעות עד מאמת. לטענת התובע, זה אינו אישור נוטריון תקף, שכן לא נכתב בהתאם לתקנות, הקובעות שיש לרשום שהזהות הוכחה על-פי תעודת זהות, ולרשום את מספרה, מתי הוצאה ובאיזה מקום. מכאן, שלטענתו לא ברור שהנוטריון ראה תעודת זהות, ושהוא ראה את התעודה הנכונה. בנסיבות אלה, כך הטענה, חזקת התקינות נסתרת, ואין תוקף לאישור הנוטריוני. נטען, כי משלא הוצג ייפוי-הכוח, לא הוכחה העסקה.

בית-משפט קבע כי ההעתק שהציגה הנתבעת הוא אישור נוטריוני תקף, שניתן על-ידי הנוטריון יצחק סלומון ביום 16.03.05, המאשר שהמסמך שצורף הוא העתק מדוייק של המסמך המקורי. המסמך המקורי הוא אישור נוטריוני של ייפוי-כוח על-ידי הנוטריון תופיק מועמר. לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור". נוכח האמור נקבע, כי ההעתק הינו ראיה כשרה ויש לקבלו.

הטענות של התובע מופנות למעשה לתוקף האישור הנוטריוני של עורך-דין תופיק מועמר.

בית-משפט התייחס לתקנות 2 ו- 9 לתקנות הנוטריונים.

תקנות 2 ו- 9 לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 קובעות כדלקמן:

"2. בירור זהות (תיקון התשמ"ג (מס' 2))
(א) נוטריון המתבקש לאמת חתימה על מסמך, לקבל ולאשר תצהיר או הצהרה אחרת או לאשר את עשייתה של פעולה אחרת על-ידי אדם פלוני הניצב בפניו או לאשר שאדם פלוני חי, חייב תחילה לברר את זהותו של אותו אדם כמפורט בתקנה זו.
(ב) הוכחת הזהות היא באחת הדרכים האלה:
(1) בידיעה אישית של הנוטריון;
(2) בדרכון או בתעודת זהות ומניחה את דעתו של הנוטריון, או בתעודה ציבורית אחרת שיש בה לדעת הנוטריון כדי לזהות את הניצב בפניו והנושאת את תצלומו.
(ב1) על-אף האמור בתקנת-משנה (ב), הוכחת הזהות של חותם על ייפוי-כוח לביצוע עסקה במקרקעין היא בתעודת זהות או בדרכון בלבד.
(ג) הנוטריון יציין באישור הנוטריוני את הדרך שבה הוכחה זהותו של האדם שניצב בפניו.

"9. הטופס והשפות (תיקונים: התשל"ח, התשס"ב)
(א) אישור נוטריוני ייערך בעברית או בערבית; היה המסמך נועד לשימוש בחוץ לארץ, לרבות נציגות של מדינת חוץ בישראל, רשאי הנוטריון לפי בקשתו של מי שמבקש את מתן האישור, לערכו גם באנגלית או בשפה אחרת, בנוסף לשפה העברית או הערבית.
(ב) נוסח האישורים יהא לפי הטפסים שבתוספת השניה; נוסח האישורים בשפה שלא נקבע לה טופס מיוחד יהא תרגום נאמן של הנוסח העברי או הערבי.
(ג) אישור נוטריוני שלא נקבע לו טופס בתוספת ייערך בנוסח הדומה לנוסח הטופס המתאים לו ביותר.
(ד) תקנה זו אינה גורעת מהאמור בסעיף 39 לפקודת הפרשנות."

טופס 1 שכותרתו "אימות חתימה" הוא בנוסח זה:
"אני הח"מ ____ נוטריון ב ____ מאשר כי ביום ____ ניצב(ה) לפני במשרדי ____ מר(ת) הידוע(ה) לי ידיעה אישית, (שזהותו(ה) הוכחה לי על-פי תעודת זהותו(ה), מספר ____ דרכונו(ה) מספר ____ שהוצא(ה) על-ידי ____ ב ____ ביום ____ )* וחתם(מה)(ו) מרצונו(ה)(נם) החפשי על המסמך שלעיל (המצורף והמסומן באות במספר ____) שמעבר לדף.
ולראיה הנני מאמת את חתימתו(ה)(ם) של מר(ת) (ה"ה) ____ בחתימת ידי ובחותמי, היום ____.
חתימה חותם הנוטריון ניצבו יותר מאדם אחד, יש לפרש בשמו של כל אחד לחוד בציון דרך והוכחת הזהות שנקטו לגביו.
*הערה: מחק את הטעון מחיקה."

כאמור, לטענת התובע, אין תוקף לאישור הנוטריון עורך-דין תופיק מועמר, מכיוון שלפי הטופס לאישור חתימה היה עליו לרשום מתי ואיפה ניתנה תעודת הזהות, והוא רשם רק שניצב בפניו זוהא ודיע דאוד "בעל ת.ז. 2044563". לטענתו, אפשר שמי שניצב בפניו כלל לא היה זוהא אלא אדם אחר. בית-משפט דחה טענה זו.

כאמור בתקנה 9 לתקנות הנוטריונים, ההוראה לאמת את החתימה לפי הטופס אינה גורעת מהוראות בסעיף 39 לפקודת הפרשנות, שהיה בתוקף בעת חקיקת התקנות. בשנת תשמ"א-1981 הוחלף חלק מפקודת הפרשנות בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות"), שהיה בתוקף בעת עריכת האישור של עורך-דין מועמר. במקום סעיף 39 לפקודת הפרשנות, באה הוראת סעיף 26 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, שכותרתו "סטיה מטופס" אשר לפיו "טופס שנקבע בחיקוק - סטיה קלה ממנו, שאין בה לפגוע בעיקר או להטעות, אינה פוסלת את הנעשה לפיו".

זאת ועוד נקבע, כי אין ספק שהאישור יכול להיות שונה בפרטיו מהטופס. הטופס הוא בעברית ואנגלית בלבד. האישור הנוטריוני יכול להינתן גם בערבית, כפי שקרה במקרה זה. אין ספק, שהנוסח הערבי לא יהיה זהה לנוסח העברי, לפחות כגודל ההבדל בין שתי השפות. מכל מקום, המחשבה שהנוטריון אישר חתימתו של אדם שציין את תעודת הזהות שלו בלי לראות תעודת זהות, רק מכיוון שציין שהוא בעל תעודת זהות ולא ציין איפה ניתנה ומתי, היא רחוקה מן הדעת.

מתן אישור בדרך זו אינו פוגע בעיקר, שהוא זיהוי החותם בפני הנוטריון. גם כאשר נכתב שהוא בעל תעודת זהות, הוא זוהה על-ידי הנוטריון לפי תעודת הזהות. על-כן, נדחתה טענת התובע לפסילת ייפוי-הכוח, ונקבע שזהו ייפוי-כוח שניתן ואושר בפני הנוטריון.

ב- ת"א (יר') 5034-03 {בריג'ית אברהים עיסא מחמד ואח' נ' ד"ר אברהם מטלון ואח', תק-מח 2012(3), 145 (2012)} נדונה תביעה לסעד הצהרתי בדבר בטלותו של ייפוי-כוח נוטריוני.

התביעה מגוללת פרשת הונאה גדולה, מסועפת ומתוחכמת בתחום עסקאות המקרקעין במדינת ישראל שבוצעו על-ידי הנתבעים 1 עד 8, כאשר המשותף להן הינו יצירה ושימוש שיטתי באישורים נוטריונים כוזבים לגבי ייפויי-כוח מזוייפים, ובהמשך תוכנון מדוייק וניסיונות לשבש הליכי משפט והדחה לעדות שקר, שתכליתם אחת: לאפשר לנתבעים ובפרט לנתבעים 4-2 ליהנות מפירותיהם של מעשי זיוף ומרמה וגניבת מקרקעין מבעליהם האמיתיים, שמעולם לא הוציאו אותם מתחת ידם ומעולם לא מכרו אותם.

כתוצאה מכך הצליחו הנתבעים 8-1 להעביר את רישום המקרקעין משמו של המנוח עיסא בריגית ז"ל {להלן: "המנוח" או "עיסא"} לשמה של הנתבעת מס' 2, והיו בדרך למכירת כ- 80 דונם מהמקרקעין להימנותא בע"מ תמורת הסך 1,200,000 $. רק צו מניעה שהוצא עצר בעד הנתבעים מלממש את השלב האחרון של זממם.

התובעים טוענים שכתוצאה מהתנהגות הנתבעים המנוח עיסא, אדם זקן בגיל מופלג, שהוא הבעלים של המקרקעין ואשר החזיק והשתמש במקרקעיו עד יומו האחרון עת נהרג בתאונה כתוצאה מדאגתו למקרקעיו שמעולם לא מכרם לאיש, והלך לעולמו בלי שידע כי אחרים מנסים לגנוב את המקרקעין שלו, ואף העבירו את הרישום על-שמם בדרכי עורמה מתוחכמות ועקלקלות תוך שימוש באיש קש, נהג מונית חסר כל השוהה בירדן, שהיה מיודד עם הנתבע מס' 7. רק יורשיו של המנוח עיסא ז"ל, לאחר פטירתו, גילו את המזימה ונאלצו לנקוט בהליכים משפטיים מורכבים כדי להשיב לעצמם את רכושם.

בית-משפט קיבל את התביעה.

כל הצדדים בהליך מסכימים שהמחלוקת העיקרית בתיק זה הינה סביב ייפוי-הכוח הנוטריוני 286/94 ואמיתותו, כאשר העד המרכזי בנושא זה הינו נתבע 1, ד"ר אברהם מטלון, עורך-דין {להלן: "מטלון"} אשר אישר את המסמך הנוטריוני.

יצויין, כי עדותו של מטלון בבית-המשפט היתה מבישה מבחינתו, ובסופו-של-יום היה ניתן לקבוע חד-משמעית כי הוא הוציא מלפניו אישור נוטריוני בלא שהחותם חתם בפניו כלל.

בעדותו מטלון העיד כדלקמן:

כאשר נשאל על ייפוי-הכוח, העיד כי "ייפוי-הכוח הזה מסמך שנעשה בקנוניה עם יוסי עמרם ואחיו יעקב, לאחר שיצרו קשר ידידות איתי על רקע כל מיני דברים, דיבור חלאבי וכן הלאה, וביקשו ממני לעזור להם לצאת מאיזה ויכוח שיש בין שתי משפחות של יורשות של מישהו, קבוצה אחת רצתה לעשות ייפוי-כוח איתם והשניה לא רצתה. הניעו אותי לאשר ייפוי-כוח לא נכון בערבית שנעשה לא על-ידי ולא אצלי אלא הובא למשרדי ואני נתתי עליו אישור חתימה אם כי לא נחתם לפני. ייפוי-הכוח עצמו לא נחתם לפניי אבל אני אישרתי אותו".

זאת ועוד, כאשר נשאל אם מיופי-הכוח היו אצלו באותה עת, העיד כי "לא עד כמה שאני זוכר האחים עמרם לקחו את המסמך והחזירו אותו חתום. הוא לא נחתם לפניי".

בנוסף העיד כי המנוח מעולם לא היה במשרדו, וכאשר נדרש להסביר לבית-המשפט כיצד אישר חתימה של אדם שלא התייצב בפניו טען כי "זה המעשה הלא נכון. אני פתחתי בדברים האלה ואני אומר בכנות...".

עדות זו מחזקת את אחת מטענות התובעים לפיה היה סכסוך בין משפחת עיסא בריגית לבין משפחת מחמוד בריגית כאשר קבוצה אחת {משפחת מחמוד שלטובתה ניתן ייפוי-כוח שבוטל לגבי מחצית זכויות בחלקת ד'הר פטימה במתנה} רצתה לערוך ייפוי-כוח ולמכור את הקרקע ליוסף עמרם ואילו משפחת עיסא לא רצתה לחתום על ייפוי-כוח למכירת הקרקע. אלה היו הסיבות שהציג יוסף עמרם בפני ד"ר מטלון עת שנוצר ייפוי-הכוח המזוייף בסמוך לשנת 2000.

לכאורה התברר כי הגרסה שנמסרה על-ידי התובעים הינה גרסת אמת ושהרקע למעשה הזיוף היה ויכוח שיש בין "שתי המשפחות" כאשר משפחת עיסא סירבה למכור את הקרקע.

מטלון העיד כי האחים עמרם התיידדו עמו בסמוך לשנת 2000 וכי את ייפוי-הכוח הביא יוסף עמרם למשרדו של מטלון, וכי דף האישור הוכן אצלו במשרד והתאריך שנבחר לאישור, אינו תואם את המציאות, או כדבריו:

"סיפרת שהתיידדו האחים עמרם איתך, באיזה תקופה זה היה? הייתי בירושלים עד שנת 2000 ואחרי זה משרדי עבר לתל אביב. לפני שנת 2000.
באיזה תקופה, שנה, שנתיים? אולי שנה לפני כן.
ייפוי-הכוח הזה כיצד הגיע אליך למשרד? הביא אותו יוסי עמרם.
הדף הראשון, דף האישור, מי הכין אותו וכיצד הוא הוכן? זה הוכן אצלי במשרד.
והתאריך שנבחר? התאריך שנבחר זה התאריך שנעשה, זה תאריך האישור שלי, 21.06.94, שנבחר ותואם לי על-ידי יוסי עמרם כדי להיות קודם לתאריך פטירתו של עיסא בריגית.
ואתה אישרת את זה מתי? לא באותו תאריך אני אישרתי את זה. זה היה צריך להיות לפני פטירת האיש הנחזה.
מתי זה היה בפועל? זה היה לפני שעזבתי את ירושלים, יכול להיות לפני 2000 בערך אותי בשנה, שנה וחצי לפני 2000."

נראה כי מטלון היה ער לכך שהוא מסר עדות סותרת בפני כב' השופטת בן-עמי במסגרת הבקשה למתן סעד זמני, ואולם הוא הסביר כי הגרסה שנתן בפני כב' השופטת בן-עמי זו הגרסה שבה היה עדיין שבוי לזיוף שנעשה בקנוניה עם האחים עמרם, והעיד כי הוא לא ידע כיצד לצאת מהבעיה והפתרון בא כאשר נודע לו כי האחים עמרם נתפסו על-ידי המשטרה, או אז התוודה בעצמו במשטרה ומסר לה גרסה מלאה.

בית-משפט התרשם מעדותו כי הוא מצטער על מעשיו וכי הוא מכה על חטא, וכי היה לו קושי כיצד להיחלץ מהבעיה. נקבע, כי גרסה זו מקובלת ועומדת אף במבחן ההיגיון שהרי לא בנקל עורך-דין ונוטריון שעבד במקצוע שנים רבות מעולם לא נכשל קודם ולפתע פתאום יתוודה, יפליל את עצמו, יודה במעשים חמורים ובסוף עדותו יבקש סליחה מהתובעים.

יחד-עם-זאת צויין, כי בעימות במשטרה שנערך בין מטלון לנתבע 4 הטיח מטלון בעמרם כי הוא הביא לו ייפוי-כוח מוכנים וחתומים והוא אישר אותם וכן הטיח בפניו שהבטיח לו שכר גדול. מדובר בזיוף מספר ייפויי-כוח כולל ייפוי-כוח נוטריוני מס' 138/92. יוסף עמרם, לעומתו, אמר שדבריו של הנוטריון אינם נכונים.

כן עולה מן העימות המשטרתי בין מטלון לבין יוסף עמרם, כי יוסף עמרם מנסה להתגונן ולתרץ את הטחת ההאשמה של מטלון בו ווידויו על ההשתתפות בזיוף בכך שמטלון נמצא בלחץ אולם מטלון עמד על דעתו שהוא לא בלחץ, וכי הוקל לו רבות כשניתנה לו הזדמנות להתוודות.
בסיכומי בא-כוחו של מטלון הודגשו הנימוקים הבאים: ראשית, החרטה וההודאה מצד מטלון; העובדה כי זהו המקרה היחיד שבו כשל בתפקידו; גילו ומצבו הבריאותי הקשה, שלמרותו לא סטה מהודאתו על-אף הקושי והתוצאות הכרוכות בכך מבחינה אישית, מקצועית, מוסרית וחוקית; על הנסיבות המצערות {קשרי הידידות המיוחדים בינך לבין האחים עמרם} שגררו אותו למעשה שעשה; היעדר טובת הנאה מהמעשה, מלבד סך 2,000 שקלים ששולמו לו וחוסר משקל לסתירות הלא מהותיות שהתקיימו בעדותו.

ככלל הרוצה להסתמך על מסמך עליו הנטל להוכיח אמיתותו. אף אם נצא מנקודת המוצא שהנטל להוכחת טענת הזיוף רובץ לפתחם של התובעים, מדובר בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלהוכחתה ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות {ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)}. בית-משפט קבע, כי התובעים הוכיחו את טענת הזיוף כדבעי, כעולה מן האמור לעיל, גם אם לא הוכחה זהותו של מזייף חתימת המנוח.

עדותו של מטלון בפני בית-משפט והודעותיו במשטרה נמצאו כמהימנות. בנוסף הוספה לכך עדותו בהליך לפני כב' השופטת יהודית צור ביחס להיכרות שבינו לבין האחים עמרם וביחס לקשר הפסול שנוצר עמם ולאופן ביצוע הזיוף, וכך העיד:

"... בהתחלה הביקורים היו ממש, נגיד ביקורים לשם שמיים, עד שיום אחד נכנסו לשיחה, ואמרו שיש להם עסקה של רכישת קרקעות, מאנשים במשפחה שהיתה מחולקת ביניהם. אחדים היו מוכנים למכור את הזכויות ליהודים, וקובצה אחרת לא היתה מוכנה, אולי מטעמים לאומיים, והם ביקשו לסייע ולעשות את העסקה הזאת, כיוון שיש חלק במשפחה הערבית שמוכן למכור.
אני הבעתי נכונות לדבר הזה, וסמכתי עליהם, והיה להם עורך-דין והם הכינו את הניירות, הניירות היו מובאים אלי למעשה עשויים בשפה הערבית, ואני אישרתי את החתימות, ואחר-כך אני הצטערתי למעשה ונשארתי בכף ידם למעשה.
הם היו מבטיחים כל הזמן רק נגמור את העסקה ויהיה לך טוב, כי מה שקיבלתי מהם זה היה משהו שהיה בדיוק על קוצו של שכר, היה ניתן לאישור נוטריוני."

לעניין עדויותיו של מטלון נקבע, כי מטלון נחקר פעמים רבות בפרשה, הן במשטרה והן בהליכים האזרחיים על-כך שהיו הבדלים או סתירות בדבריו, אולם בסוגיית הזיוף שהינה לב ליבו של הליך זה גרסתו כלל לא נסתרה ועומדת היא {ראו: ע"פ 8523/99 דוכוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 837 (2000)}.

בסופו-של-יום נקבע כי עדותו של מטלון עדיפה על פני העדויות מטעם הנתבעים. אין אדם משים עצמו רשע, והוחלט כי אין מקום שלא לקבל את האמור בסיכומי בא-כוח מטלון. אין מקום אף לאמץ את הטענה כי לא ניתן לקבל את עדותו בהיותו שותף למרמה. יצויין שנתבעים 4-2 לא הגישו הודעת צד שלישי כנגד מטלון. כך גם יתר הראיות שהוצגו, עולות בקנה אחד עם עדותו בשאלת הזיוף.

מאחר וכך נדחתה טענת הנתבעים בדבר נזק ראייתי בכך שמטלון השמיד את המסמכים הנוגעים לעניין לאחר שהמשטרה החזירה לו אותם. הדבר רק מחזק את מעורבותו וחששו עצמו ממעשיו.

זאת ועוד, טענו הנתבעים כי חלקו של ג'ואד {נתבע מס' 5} נמצאים בבעלותו מאחר שרכש אותם מעיסא ז"ל בעסקה "אמיתית". אולם, גם טענה זו נדחתה. ג'ואד לא רשם הערת אזהרה אודות העסקה הנטענת, ולא דיווח על העסקה לרשויות המס ואף לא ביצע רישום לעסקה במשך כ- 7 שנים תמימות. ג'ואד גם לא החזיק במקרקעין, לא ביצע שום אקט לא במישור הרישומי ואף לא במישור המוניציפאלי. בתוך כך לא ניתן לקבוע כי ג'ואד לא קנה את המקרקעין לעצמו, אלא קנה אותם, כאיש קש, עבור האחים עמרם, ובסמוך לאחר רכישתו הוא העבירה לאחים עמרם. משמעות הדבר שג'ואד לא מימן את העסקה מכיסו.

לעניין זה, יותר סבירה עמדת התובעים כי מעולם לא היתה עסקה סיבובית כטענת הנתבעים. האחים עמרם לא פירטו מה היתה התמורה בעבור המקרקעין, כיצד שולמה היא לעיסא, היכן שולמה התמורה וכיצד הועברה התמורה לג'ואד וכיצד ג'ואד העביר את התמורה למנוח עיסא.

מעדות יוסף עמרם בחקירתו בה נשאל מתי ידע לראשונה שהקרקע מוצעת למכירה ענה: "כמה ימים לפני הרכישה" מכאן שאם ג'ואד היה איש קש שהתיימר לקנות את הקרקע עבור האחים עמרם, הרי לא יכול להיות שהוא רכש את הקרקע עבורם בשנת 1994, משום שאז לפי דבריו הוא, לא היתה כל היכרות בין ג'ואד לבין האחים עמרם, וההיכרות היתה מספר ימים לפני 15.03.01. דהיינו ייפוי-כוח משנת 1993 בא לעולם רק בינואר 2001 או בסמוך לפני כן, דבר המלמד כי מדובר במסמך מזוייף ואף ג'ואד מעורב במעשה.

התובעים העלו תמיהות נוספות לגבי מעמדו של ג'ואד, ובין היתר על-כך שהוא חתם על שני ייפויי-כוח בלתי-חוזרים לפיהם הוא קיבל מלוא התמורה במעמד חתימת העסקה, התחייב למסור את ייפוי-הכוח הנוטריוני המקורי מס' 286/94 רק לאחר שיקבל את מלוא התמורה. אולם, נשאלת השאלה הכיצד ג'ואד, מצד אחד, חותם על ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר במסגרתו מקנה לנתבעים 4-2 סמכויות רחבות כולל קבלת כל מסמך בקשר לעסקה וכולל רישום המקרקעין על-שם ג'ואד ועל-שם הנתבעים 4-2, ומאידך-גיסא הוא משאיר בידו את העותק המקורי של ייפוי-הכוח 286/94 ומתחייב למסור אותו לנתבעים 4-2 לאחר תשלום מלוא התמורה?

כיצד הדבר מתיישב עם רישום המקרקעין על-שם הנתבעים 4-2 לפני קבלת התמורה או לפני מתן בטוחה כלשהי לתשלום התמורה, כאשר אין כל היכרות קודמת בין ג'ואד לבין הנתבעים 4-2, מניין צמח לפתע פתאום אותו אמון שאינו יודע גבולות בין פלסטיני נהג מונית השוהה בירדן לבין הנתבעים 4-2?

נקבע כי מדובר בתמיהות, אולם כאמור הנתבעים לא הסירו את העננה בראיות, דבר המחליש את טיעוניהם.

הנתבעים עוד טענו כי לנתבע מס' 7 {אנואר} כלל לא היה קשר לעסקה בינם לבין ג'ואד, או לקרקע עצמה. ואולם על-פי העדויות וההודאות בהליך, הופרכה טענה זו.

הנתבעים צירפו חוות-דעת מומחה לכתב יד. יצויין, כי חוות-הדעת של המומחה יעקב יניב לא הוגשה והוא לא הוזמן להיחקר עליה, חלף חוות-דעתו הגישו הנתבעים את חוות-דעתו הסותרת של מר שאול הללי, אשר סמך את חוות-הדעת על העתקים, ולטענת התובעים יש סתירה בינה לבין חוות-דעת יניב.

באשר לכך נקבע, כי גם לו היתה מתקבלת טענת הנתבעים לפיה: "בין מומחי התובע בצלאלי וחג'אג' התגלתה סתירה בנושא החשוב ביותר והוא כיצד זוייף המסמך, וכי חג'אג' קבע כי המסמך זוייף וכי החתימות עליו נכתבו על-ידי שני אנשים שונים ואילו בצלאלי קובע כי אותו אדם העתיק את החתימות, הרי שבסיס חוות-הדעת נותר איתן בדבר הזיוף", והרי אין הדבר מעלה או מוריד.

שני המומחים מטעם התובעים מאוחדים בדעה כי חתימות המחלוקת שונות באופן מהותי מדוגמאות החתימה של המנוח ואינן בגדר טווח הכתיבה של המנוח, למרות שחוות-הדעת שלהם ניתנו במנותק זו מזו. כך גם מר הללי עצמו הסכים בחקירתו כי קיימים יותר מ- 7 ניגודים בין החתימות במחלוקת לבין דוגמאות החתימה באופן המספיק לקבוע זיוף.

בית-משפט קיבל את עדותו של בצלאלי לפיה אדם אחר חתם בכתב יד אחר לחלוטין את חתימות המחלוקת. המומחה בצלאלי ציין מספיק תכונות מהן עולה הזיוף בבירור, בחוות-דעתו מיום 20.08.06 נאמר: "בבדיקתי לא מצאתי זהות בין חתימות מייפה-הכוח שבדפי המסמך א', ב' הנ"ל שבמחלוקת לבין הדוגמאות שקיבלתי לבדיקה: מסקנתי מבוססת על ניגודים ועל הבדלים בתכונות כתיבה שמצאתי בין החתימות שבמחלוקת לבין הדוגמאות. לרשותי עמדו דוגמאות הנושאות תאריכים מלפני ואחרי תאריך ייפוי-הכוח שבמחלוקת. ונראה כי החתימות שבמחלוקת אינן מצויות בתחום אפשריות הכתיבה של כותב הדוגמאות..."

בנוסף צויין, כי המומחה בצלאלי הסתמך על ממצאים מאוד חזקים, ברורים ועקביים.

המומחה בצלאלי, ציין את הניגודים הבאים: (1) יכולת כתיבה מוגבלת של כותב הדוגמאות {ואכן המנוח היה אנאלפביתי}, (2) רעידה בחתימה, (3) היעדר יכולת של הכותב להחזיק בעט בלא הפסקות, (4) היעדר יכולת של הכותב לכתוב קווים ישרים מאוד ומתוחים מאוד (5) חוסר רציפות בהחזקת העט, (6) ניגוד במבנה האות ח', (7) מציין ניגוד נוסף ביחס לכל החיבורים בין האות ח' והאות מ' בשם אחמד ומחמד {מספר ניגודים}, (8) בחתימות המחלוקת נוצרות מדרגה באות אחמד לעומת הדוגמאות, (9) ההתחדדות בסיומת שבסוף השם עיסא כלומר ההתחדדות של הסיומת של המילה עיסא שמופיעה בדוגמאות בצורה חדה בחתימות המחלוקת הסיומת מעוגלת ואין אותה התחדדות. (10) יכולת פגועה של החותם ליצור קשתות.

צויין, כי חוות-דעתו בצירוף עדותו מלמדים על מקצועיותו. תשובותיו הבהירות מחזקות את חוות-דעתו ועל-כן ישנה עדיפות לחוות-דעתו על פני חוות-הדעת מטעם הנתבעים. מה גם שבצלאלי לא נחקר על-ידי הנתבעים בנושא הניגודים.

בנוסף גם המומחה חג'אג' הצביע על מספר רב של ניגודים בחתימות המחלוקת וחתימות ההשוואה ודי בכך כדי לחזק את הקביעה שייפוי-הכוח הינו מסמך מזוייף.

בנוסף נקבע, כי היעדרו של ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר המקורי תומך בגרסת התובעים. שהרי בעסקאות כגון דא ובמקרים שאין הסכם, ייפוי-הכוח מהווה למעשה המסמך המכונן ובאמצעותו ניתן להעביר את הבעלות בנכס. העלמותו אינה מוסברת במקרה שלפנינו. התובעים מונים פגמים רבים בייפוי-הכוח, לרבות אי-ציון התמורה חרף שישנו "שדה" לרישום המחיר.

לאור האמור, הגיע בית-משפט למסקנה כי למסמך אין ערך משפטי באשר הוא לא נעשה כדין, עדותו של מטלון לפני בית-משפט היא העדות המרכזית והחשובה ביותר לעניין זה ויש לתת בגרסתו אמון.

כמו-כן סבר בית-משפט כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת התביעה בנושא בטלות ייפוי-הכוח, וחיזוק לכך ניתן למצוא בראיות והעדויות כפי שפורטו בסיכומיהם.

ב- ת"א (יר') 6301/04 {שמעון לוי נ' ששון לוי ואח', תק-מח 2007(1), 2041 (2007)} נקבע כי טענת הזיוף דינה להדחות בשתי ידיים. כאמור הנטל להוכיח חתימה מזוייפת, ולאור הודאתו בתצהיר של הנתבע כי חתם על המסמך הוא נטל כבד ביותר. זאת הן מאחר שעליו לסתור את תצהירו שלו עצמו, והן מחמת שמייחס הוא לתובע מעשה פלילי. ב- ע"א 7303/01 {אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 647 (2003)} נקבע כי:

"אמת נכון הדבר, כי נטל השכנוע ביחס לטענתו, כי הוא לא חתם על ייפוי-הכוח הנוטריוני, רבץ על המערער. כך מתחייב מן הכלל שלפיו נושא תובע בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר, פ"ד מ(3), 281 (1986)). וכך מתחייב - אף ביתר שאת - מסעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור (השוו: ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5), 410 (1991)).
משמעות הדבר היא, כי על המערער הוטל לשכנע את בית-המשפט - ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על ידו אלא זוייפה בידי אחר.
כלום עמד המערער בנטל השכנוע שרבץ עליו? לשאלה זו יש, לדעתי, להשיב בחיוב. יש לזכור כי ענייננו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות (ע"א 414/66 פישביין נ' פול, פ"ד כא(2), 453 (1967))."

קביעת אמיתות חתימתו של אדם על מסמך כלשהו אינה מבוססת רק על חוות-דעתם של מומחים. הוכחת חתימה יכולה להיעשות בדרך של הבאת ראיות ועדויות בדבר החתימה, על השוואה ויזואלית בין החתימות שבמחלוקת לחתימות אוטנטיות, על הגיון ושכל ישר וכמובן גם על חוות-דעת של מומחים להשוואת כתבי יד {ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240 (1993); ע"א 7303/01 אדמון נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' קנג', פ"ד נ(1), 499 (1996)}.

ככלל, נטל ההוכחה להוכחת אמיתותה של חתימה מונח על כתפי בעל הדין הסומך טענותיו על אותה חתימה {ע"א 5293/90 הנ"ל; הרנון דיני ראיות, כרך א' (תש"ל), 203}. עם-זאת עשוי נטל ההוכחה לעבור אל כתפי הטוען לזיוף. כך למשל מקום שבו מוגש מסמך שנחתם בפני נוטריון זוכה המסמך לחזקת תקינות {סעיף 19 לחוק הנוטריונים; ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987)}.

כאשר מוטל נטל על הטוען כי מסמך או חתימה זוייפו, ברי שמידת ההוכחה שתידרש צריכה להביא בחשבון את העובדה כי הטוען לזיוף מטיל כתם פלילי ומוסרי על הצד האחר {ראה ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589 (1986); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.06)}.

הדעה שהובעה בעבר ולפיה נדרשת אמת-מידה מיוחדת לצורך הוכחת טענת זיוף נדחתה, אולם בתי-המשפט הדגישו כי בבוא בית-המשפט להעריך את הראיות בגדר מידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בתביעות אזרחיות, ראוי שיביא בחשבון גם את משמעות הקביעות כי המסמך זוייף {ראה גם ב- רע"א 9713/07 חיר נ' שטרמל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.06.08)}.

ב- ת"א (חי') 15416-03-09 {תעשית אבן וסיד בעמ נ' גדיר אבראהים ואח', תק-מח 2012(2), 21722 (2012)} אבן וסיד הדגישה כי ייפוי-הכוח נחתם בפני נוטריון ציבורי ועל-כן סוברת היא כי החזקה בדבר כשרות החתימה גוברת על הטענות השונות בעניין החתימה. כפי שצויין כבר, חתימה בפני נוטריון יוצרת חזקת תקינות, אולם זוהי חזקה הניתנת לסתירה {ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987)}.

ככלל, לחתימה בפני נוטריון משקל חשוב, אולם אין בה די כדי לשלול את האפשרות שחתימה זו זוייפה על-ידי מאן דהוא וכי מי שהתייצב בפני הנוטריון לא היה החתום. במקרה זה הראיות השונות, החל מחוות-הדעת וכלה בהתנהגות הצדדים מלמדות כי לא הושג כל הסכם בין הצדדים ועל-כן אין בחזקת תקינות פעולת הנוטריון כדי להתגבר על הראיות האמורות.

ב- ת"א (יר') 1456/98 {מדחת סובחי מחמוד אבו סען ואח' נ' סולימאן עותמאן מסעוד אבו חמדה ואח', תק-מח 2006(4), 1113 (2006)} קבע בית-המשפט כי ייפוי-הכוח היה מזוייף.
ככלל, נטל השכנוע ביחס לטענה כי סולימאן {הנתבע} לא חתם על ייפוי-הכוח האמור, רובצת על שכמו של סולימאן. כך מתחייב מהכלל הבסיסי של "המוציא מחברו עליו הראיה" {תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף לה, עמ' א}, ולפיו נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט {ראה: ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000 (1965); יעקב קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003), 1508}.

במקרה הנדון קיים אישור נוטריוני של עורך-דין סג"ל - המעיד לכאורה על אמיתותו של ייפוי-הכוח - עליו חלה הוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, הקובע כי: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

משמעות הדבר היא כי על סולימאן רובץ הנטל לשכנע את בית-המשפט - מעבר למאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח והנחזית כחתימתו, לא נחתמה על ידו אלא - ככל הנראה - זוייפה בידי אחר.

חשוב לציין כי כדי לעמוד במשימתו, נדרש סולימאן אך ורק להוכיח כי הוא לא חתם על ייפוי-הכוח, ואין הוא נדרש להוכיח באופן פוזיטיבי מיהו האדם שזייף את חתימתו. לעניין זה, יש חשיבות ראייתית, שכן טענת אי-חתימה על מסמך היא טענה המבוססת על יסוד שלילי, ולכך השלכה באשר לכמות הראיות הנדרשת מהטוען כדי להוכיחה. כך קבע בית-המשפט העליון {כב' השופט דב לוין ב- ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר-אבקו, פ"ד מ(3), 281 (1986)}:

"בית-המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי-שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך-כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד (ע"א 414/66 פישביין נ' פול מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2), 453 (1967). כמות זו יכול שתהיה אף זעירה למדיי (ע"פ 204/57 היועץ המשפטי נ' אבו-חסין, פ"ד יב 800 (1958)}."

ב- ע"א 7303/01 {עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2003(1), 2124 (2003)}, טען המערער כי לא חתם על ייפוי-הכוח, על-אף האישור הנוטריוני שאימת לכאורה את חתימתו. בית-המשפט העליון קיבל את תביעתו.

כידוע הכלל הוא כי תובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי. וכך מתחייב - אף ביתר - שאת - מסעיף 19 לחוק הנוטריונים, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור. משמעות הדבר היא כי על המערער הוטל לשכנע את בית-המשפט - ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח, והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על ידיו אלא זוייפה בידי אחר.

לשם הוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי כדי הרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות.

בתצהירו, שהיווה עדות ראשית מטעמו, העיד המערער כי מעולם לא חתם על ההסכם או על ייפוי-הכוח, וכי מעולם לא קיבל כל תמורה עבור זכויותיו במקרקעין. בית-משפט העליון קבע, כי בהגשת תצהירו יצא המערער ידי חובת נטל הבאת הראיות שרבץ עליו. משבחרה המשיבה שלא לחוקרו על האמור בתצהירו, התחייבה המסקנה כי האמור בתצהירו הוא - לפחות לכאורה - ראיה בעלת משקל לביסוס גרסתו.

בכך הועבר נטל הבאת הראיות אל שכמה של המשיבה, אלא שהמשיבה לא הביאה כל ראיה שמטרתה לסתור את גרסת המערער.

אמנם הכלל הוא כי נטל הבאת הראיות אינו גוזר את גורל ההכרעה במשפט, אלא רק את מהלכו של המשפט, ומכאן שהצד האחר - אשר אינו נושא בנטל השכנוע - עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות אם בית-המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע, אך משחדלה המשיבה מלחקור את המערער ואף מלהביא ראיה לסתירת גרסתו, התחייבה המסקנה כי המערער הוכיח את טענתו במידת הוודאות הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות, וכי בכך עמד בנטל השכנוע {דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2), 813 (1998)}.

על-פי דעת מיעוט {מפי כב' השופט מ' חשין} לפי חוק הנוטריון הזמני העות'מאני, שהיה בתוקף בעת שנחתם ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר, שומה היה על הנוטריון הממשלתי לחקור ולברר את זהותם של הצדדים, ואם לא היו מוכרים לו - לשאול פי שני עדים. ההלכה קובעת לעניין זה שבהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק.

כמו-כן בחוק העות'מאני נקבע נטל השכנוע על-פי הכלל הידוע של תקינות המינהל. החוק מורה את עיקר חשיבותו של המסמך הנוטריוני והוא כוחו כראיה. שלא כמסמך רגיל המוגש לבית-המשפט, לאימות תוכנו של מסמך נוטריוני על-פי החוק העות'מאני אין צורך לזמן לעדות את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון הציבורי עצמו. המסמך הנוטריוני איפוא מדבר בעד עצמו, ומדבר הוא אמת על עצמו.

ככל חזקה הניתנת לסתירה, כן היא החזקה בדבר אמיתות תוכנו של המסמך הנוטריוני וכשרות פעולותיו של הנוטריון, שאף היא ניתנת לסתירה. בה בעת ברור מאליו כי העלאת טענה כטענתו של המערער - טענה המייחסת לנוטריון, למצער, מחדל חמור עד למאוד בהפעלת חובתו לחקור ולברר את זהותם של הצדדים - דורשת הוכחה משכנעת ביותר. יש לברר איפוא אם עלה בידי המערער להציג לפני בית-המשפט הוכחה של ממש לזיוף החתימה - הוכחה שיש בה כדי לסתור את החזקה בדבר כשרות פעולת הנוטריון ובדבר אמיתותו של ייפוי-הכוח הנוטריוני.

בבוא בית-המשפט לדון באמיתותו של מסמך הוא מחפש אחר עדויות חיצוניות ואובייקטיביות למסמך. על-פי קביעת כב' השופט מ' חשין תצהירו של המערער - גם אם לא נסתר על דוכן העדים - אינו ראיה "חיצונית" ואינו אובייקטיבי. לא היה בתצהיר כדי לפטור את המערער מלהביא ראיות חיצוניות שלעניין, והמערער היה יכול להביא לבית-המשפט ראיות חיצוניות.

אמנם, משבחר צד שלא להגיש תצהיר נגדי ושלא לחקור את הצד שכנגד על תצהירו, רואים בעובדות כפי שהן מפורשות בתצהיר, בדרך-כלל, כעובדות שאין חולקים עליהן, ואולם תחולתה של הלכה זו על המקרה דנן היא מוגבלת ביותר. אמנם המדינה נמנעה מלחקור את המערער על תצהירו, אך הוגש מטעמה תצהיר אשר נדרש לתצהירו של המערער והסותר את האמור בו.

תצהירו של המערער איננו עדות אובייקטיבית וחסרת פניות, אלא זוהי עדותו של בעל העניין העיקרי בתובענה. בנסיבות העניין קבע כב' השופט המלומד כי אין לקבל כי תצהיר המערער לבדו - גם אם לא נחקר עליו - די היה בו כדי לגבור על החזקה בעלת העוצמה שהקים החוק ולהראות שייפוי-הכוח הנוטריוני היה מזוייף.

כאמור, התקבלה דעת הרוב שלעיל.

ב- ת"א (יר') 1162/99 {פוזיה קאסם אחמד נ' אחמד קאסם, תק-מח 2001(3), 4447 (2001)} נקבע כי כאשר קיימת גרסה מול גרסה - לא הופרכה חזקת תקינות ייפוי-הכוח - על-פי סעיף 19 לחוק הנוטריונים.

בהליך זה נמצאה בפני בית-משפט "גרסה מול גרסה" בדבר נסיבות החתימה על ייפוי-הכוח. נקבע, כי די בכך כדי להביא לדחיית התביעה בהתחשב בנטל המיוחד המוטל על שכמה של התובעת. ואולם, גרסתה של התובעת מאבדת ממשקלה, בצורה ממשית, לנוכח העובדה, שדבר הקראת ייפוי-הכוח לתובעת כלול באישור הנוטריוני.

סעיף 19 לחוק הנוטריונים מעגן בחובו חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור הנוטריון {ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5), 410 (1991)}.

ב- ת"א (מרכז) 6132-08-07 {רות עירוני נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.02.12)} נקבע כי אי-ידיעת הבנק על מחדל הנוטריון עומדת לזכות הבנק ואין לבסס על-כך טענה בדבר בטלותו של המשכון.

בהליך שלפנינו אין חולק כי עורך-דין כהן הפר את חובתו כאשר אימת את חתימת התובעת על ייפוי-הכוח, על-אף שלא חתמה בפניו. אולם, קבע בית-משפט, כי עובדה זו לא היתה ידועה לבנק בזמנים הרלוונטיים וכל שהיה בפניו הוא ייפוי-כוח נוטריוני הנחזה להיות תקין. כידוע, מסמך זה נהנה מחזקת תקינות {סעיף 19 לחוק הנוטריונים} ועל-כן סביר היה שהבנק יסתמך עליו כפי שעשה בפועל.

ב- תמ"ש (ת"א) 34141/06 {ו' נ' מ' ואח', תק-מש 2012(1), 465 (2012)} מדובר בבני זוג שנישאו זל"ז כדמו"י ב- 1970. ביום 20.12.89, עת התגוררו הצדדים בשוויץ, החלו בני הזוג בהליך של גירושין אזרחיים שהסתיים ביום 21.03.91. חרף האמור בהסכם הגירושין בו נקבע, בין היתר כי הגירושין הדתיים יתבצעו בתוך 30 יום מהיום בו פסק-הדין נעשה סופי ובר ביצוע, הצדדים שבו לחיות תחת קורת גג אחת, כבני זוג בחלק מהתקופה כאשר בשנת 1983, בשנת 1989, בשנת 1999 ובשנת 2006, נפרדו הצדדים לתקופות ממושכות ובחלק מהתקופה, האישה התגוררה בשוויץ והאיש בישראל.

בשנת 1999 הגיש האיש לבית-הדין הרבני בקשה לסידור גט, אולם בהמשך שוב חזרו הצדדים להתגורר יחדיו והאיש זנח תביעתו. רק בשנת 2006 פתחו בני הזוג בהליך גירושין בביד"ר. ההליך הסתיים בשנת 2008. עוד יצויין, כי ביום 6.6.90 חתמו בני הזוג על ייפוי-כוח בלתי-חוזר, בפני המזכיר בנציגות ישראל ליד משרד האו"ם, לפיו כל אחד מהם מוותר על מחצית מחלקו בדירה בישראל לטובת הבנים, כאשר בסופו-של-יום יהיה כל אחד מבני המשפחה הבעלים של 25% מהדירה.

עם-זאת, במסגרת מסמכי העברת הזכויות, הוענקה לאיש זכות מגורים בדירה עד אחרית ימיו. ביום 03.01.91 שבו בני הזוג וחתמו על ייפוי-כוח בלתי-חוזר זהה בתוכנו בפני הקונסול הישראלי בשוויץ. בחודש יוני 1999 עת התגוררו הצדדים בישראל, חתמה האישה, בפני עורך-דין על מסמכים להעברת כל הזכויות הרשומות על שמה בדירה במתנה לבנים ובהם: הסכם מתנה, בו התחייבה האישה, להעביר את הזכויות בדירה במתנה לבנים, תצהיר מתנה, שטר מכר ובקשה לפטור ממס שבח. במקביל חתמה האישה על הסכם, אשר כותרתו היא "הסכם בלתי-חוזר" בו הצהירה על העברת זכויותיה בדירה לבנים. ביום 20.06.07 נשלח על-ידי האישה מכתב לאחד מבניה, המבטל את המתנה.

כחלק מהסעדים עתרה התובעת לסעד הצהרתי, לפיו התחייבותה להעביר לבנים את הזכויות בדירת המגורים בטלה, וכי הזכויות בה שייכות לבני הזוג בחלקים שווים ביניהם. שכן לטענתה, לאור קשיה בשפה העברית, היא לא הבינה את תוכנם של ההסכמים ואת משמעותם.

בית-משפט קבע כי תהליך חתימת ההסכמים מצביע כי אין מדובר בהסכמים שנחתמו על-ידי האישה כלאחר יד ובחוסר תשומת-לב. כדי לחתום על ההסכם הראשון היה על בני הזוג להגיע לנציגות ישראל ליד משרד האו"ם והארגונים הבינ"ל בז'נבה וכדי לחתום על ההסכם השני היה עליהם להגיע לקונסול ישראל בציריך. עצם המעמד מלמד על רצינות ההסכמים ועל-כך שהאישה ידעה, כי מדובר בהסכמים בעלי חשיבות ויש לצפות, כי היא בדקה את המסמכים עליהם היא חותמת עובר לחתימתה עליהם.

חתימת האישה על המסמכים אומתה על-ידי נציגים דיפלומטים וקונסולריים של ישראל, אשר אישרו, כי האישה חתמה עליהם מרצונה החופשי. על-פי סעיף 19 לחוק הנוטריונים על חתימה מסוג זה חלה חזקת תקינות {ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)}:

"המסמך הנוטריוני איפוא מדבר בעד עצמו, ומדבר הוא אמת על עצמו."

אישור נוטריוני המהווה ראיה מספקת לאמור בו, כפי שקובע סעיף 19 לחוק הנוטריונים, מותנה בכך שהנוטריון פעל בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות על פיו {ה"פ (חי') 86/06 ברכה מוזר נ' דב לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.11.07)}.

גם על-פי תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים המנוסחת באופן גורף, ולכאורה לפיה נראה כי בהיעדר תעודה רפואית אין תוקף לייפוי-כוח או צוואה של חולה המאושפז בבית חולים, הרי שבתי-המשפט לא הלכו בדרך זו. על-פי הפסיקה, לא זו בלבד שפגם בתעודה הרפואית אינו מאיין את הצוואה אלא שאף מקום שניתן אישור נוטריוני ללא כל תעודה רפואית לא נקבע כי הדבר מאיין את הצוואה, אלא מביא להפיכת הנטל להוכיח את גמירות-דעתו וצלילות דעתו של עושה הפעולה, קרי המנוח.

ב- ע"א 36/88 {זלוף דורה נ' זלוף שאול, פ"ד מו(3), 184 (1992)} נאמר:

"7. ברור הוא כי בעת עשיית הצוואה לא נתקיימו הוראות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, שהחשובה שבהן נוגעת לקיומה של תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה. על חשיבותה של תעודת רופא, המשקפת את מצבו הרפואי של חולה המאושפז בבית חולים, ביום עשיית הפעולה, אין צריך להרבות במילים, ולא בכדי הותקנה התקנה הנ"ל. תעודה אשר כזאת לא היתה בפני הנוטריון, ובכך הפגם העיקרי שבאישור הנוטריון, אשר העביר את הנטל על המשיב להוכיח את גמירות-דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה. והשאלה היא, על-כן, האם הרים המשיב נטל זה?"

כך גם נפסק מאוחר יותר בבית-המשפט העליון ב- ע"א 1395/02 {נסקה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5), 49 (2005)}:

"עם-זאת באשר לתוקפה של צוואה שאושרה על-ידי נוטריון בלי שהוצגה לפניו תעודה רפואית כנדרש בתקנה 4(ה), נפסק שאי-הצגתה של תעודה כנ"ל אינה מביאה כשלעצמה לבטלות הצוואה, אלא אך מטילה על הצד המבקש להסתמך על הצוואה חובה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם עליה."
(ראו גם: ע"א 4885/00 כהן נ' גזולי, פ"ד נה(5), 941 (2001); ה"פ (יר') 719/05 טיטלבאום יוטא ברכה נ' דב וינברגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.07.06); עמ"ש (יר') 515/09 פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.10))

ב- ת"ע (טב') 41070-08-10 {מיכאל גשוק ז"ל נ' יעקב וייסמן, תק-מש 2011(3), 489 (2011)} הוגשה בקשה לביטול צו קיום צוואה. המנוח הלך לעולמו בשנת 2008, בבית חולים, בעקבות מחלה קשה והותיר אחריו צוואה שנערכה בבית- החולים בפני נוטריונית {"צוואה בפני רשות"} 4 ימים בלבד לפני פטירתו. בצוואה החליט המצווה להדיר את המבקשות {אשתו ובתה מנישואים קודמים, אשר יחסיהם עם המנוח בשנים שקדמו לפטירתו לא היו תקינים בלשון המעטה ולהעביר כל עזבונו לחברו הטוב שעמד לצידו בשעותיו הקשות, הוא המשיב. בשנת 2009 ניתן צו לקיום הצוואה.

המבקשות שהתקשו להשלים עם קיום הצוואה עתרו כחמישה חודשים מאוחר יותר לביטול הצו בטענה, כי הצוואה נערכה שלא כדין לאור פגמים בהתנהלות הנוטריונית, כי אינה מבטאת רצון המצווה וכי נערכה תחת השפעה בלתי-הוגנת ועל-כן היא פסולה. ההכרעה הועברה לפתחו של בית-המשפט.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה.

כחלק מפסיקתו התייחס בית-משפט לתקינות הצוואה ופעולות הנוטריונית. הטענה המהותית והמבוססת יותר של המבקשות כוונה כנגד אי-מילוי הוראת תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים.

בהתאם לתקנה זו, אימות חתימה של מצווה המאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, מותנה בהצגת תעודה רפואית כאמור בתקנה. במקרה דנן, נפלו שני פגמים בתעודה באישור עשיית הצוואה הנוטריונית: האחד נעוץ בכך שתעודת הרופא הוכנה ביום 24.09.08, כחמישה ימים קודם חתימת הצוואה. השני, הוא היעדר הלימה בין נוסח תעודת הרופא שנמסרה לנוטריונית לבין נוסח תעודת הרופא שבתוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים.

בתעודה שנמסרה לנוטריונית נרשם, כי "הנ"ל מרותק למיטה, מתמצא בזמן ומקום, משתף פעולה עם המטפלים בו, הוא חייב בעזרה מרבית והשגחה צמודה בכל הפעולות". זאת בעוד שהנוסח בתוספת לתקנות דורש אישור רפואי בדבר צלילות המצווה, הכרתו המלאה והכרזה בדבר היותו אחראי וכשיר לעשיית פעולה בפני נוטריון.

עם-זאת, ובהתאם לפסיקה נקבע, כי אין בכך כדי לאיין את הצוואה ולהביא לפסלותה אלא להעביר נטל ההוכחה - לגמירות-דעתו וצלילות דעתו של עושה הפעולה, קרי המנוח - לפתחו של המשיב. לא רק זאת, אלא שנפסק {בעבר} כי מדובר למעשה בפגם צורני, שבית-המשפט יכול להתגבר עליו בנסיבות מתאימות כדי לכבד את רצון המת באמצעות הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה.

המשיב עמד בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראיות והוכיח את גמירות-דעתו של המצווה בשעת עריכת הצוואה וזאת אף מעל לכל ספק כנדרש בהליך זה ועל-כן ומכוח הוראת סעיף 25 לחוק הירושה נקבע כי הפגם החסר בצוואה תוקן ורופא.

זאת ועוד, לא הוכח, כי המנוח לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה להבחין בטיב מסמך שכזה, נהפוך הוא. כל העדויות והראיות תומכות בכך שהמנוח יכול היה להפעיל שיקול-דעתו ולהבחין בטיבה של הצוואה ולמעט טענות בעלמא שהובאו על-ידי המבקשות, לא הובאה כל ראיה היכולה להטיל דופי בכשירות זו. הוכח, כי המנוח החל לתכנן עריכת הצוואה מספר שבועות בטרם פטירתו ועשה זאת כאשר שיתף לא רק את הנהנה אלא גם חבר אחר ממקום עבודתו.

כן לא הוכחה כל השפעה בלתי-הוגנת מצידו של המשיב על המנוח, ומעורבותו בצוואה מסתכמת בפעולות טבעיות של שלוחו של המנוח. זאת ועוד, ראוי לציין, כי בית-המשפט רואה גם בתוכן הצוואה כנסיבה התומכת בהכרה, כי המנוח היה בהכרה מלאה ובעל רצון מלא בעריכת הצוואה. בצוואתו ביקש המנוח להביע את מורת רוחו ואכזבתו מבני משפחתו היחידים {אשתו ובתה} אשר לא טרחו להיות עימו בשעתו הקשה. זאת בניגוד לחברו הטוב - המשיב, שכן טרח להיות עימו ולשמש לו משענת בדמי חייו.

צוואת המנוח היתה כי כל רכושו וכספיו יימסרו לחברו, וצוואה זו יש לקיים.
ב- ת"א (ת"א) 70557/03 {דרומי שולה נ' חיים מזרחי ואח', תק-של 2008(2), 2390 (2008)} נדונה בקשה לביטול ייפוי-כוח בלתי-חוזר שנחתם בפני נוטריון. התובעת {אלמנת ויורשת המנוח} ביקשה לבטל ייפויי-כוח בלתי-חוזרים שנחתמו בפני עורכת-דין ונוטריונית וביקשה שבית-המשפט יצהיר כי כל הפעולות שנעשו או בוצעו על-פי ייפויי-הכוח בטלים.

השאלות שהיו במחלוקת בין הצדדים הן: האם החותם על ייפויי-הכוח היה כשיר לחתום על ייפויי-הכוח הנוטריוניים הבלתי-חוזרים והמסמכים הנלווים בפני הנוטריונית; האם החותם היה מודע למהות המסמכים ומשמעותם, כלומר הבין שהוא חותם על ייפוי-כוח נוטריוני שעניינו מכירת זכויותיו; אם לא היה כשיר החותם, האם ייפויי-הכוח עליהם חתם בטלים ומבוטלים וכתוצאה מכך, בטלות העברת הזכויות שנעשו תוך שימוש בהם והאם היה רשאי לבטל את ייפויי-הכוח עליהם חתם?

טענתה של התובעת כנגד תוקפם של ייפויי-הכוח כמסמכים המחייבים אותה והמעידים על מכירת זכויותיו של המנוח ברישיונות היא, כי בעת שחתם המנוח על ייפוי-הכוח חשב שהוא חותם על מסמך שמטרתו ליפות את כוחו לצורך השכרה ותפעול הרישיונות וכי המנוח לא ידע על מה הוא חותם מפאת מצבו הרפואי הירוד, מצבו הנפשי, גילו המופלג, היותו חולה פרקינסון וכבד שמיעה.

בית-משפט קבע, כי התובעת לא הביאה כל ראיה המוכיחה באופן פוזיטיבי כי במועד החתימה על ייפויי-הכוח והתצהירים, החותם לא היה כשיר לחתום על אותם מסמכים מפאת מצבו הרפואי.

בית-המשפט דן אף בשאלה באם הנוטריונית עשתה את המוטל עליה כמצוות חוק הנוטריונים.

כחלק מפסיקתו קבע, כי ככלל יש לצאת מתוך ההנחה בדבר תקינות פעולות הנוטריון, במובן זה שמילא את כל חובותיו המוטלות עליו. הנוטריון ממלא פונקציה של רשות ציבורית "שהופרטה" ובעבר אישור ייפוי-כוח נעשה בפני נוטריון ציבורי {לפי חוק הנוטריונים העות'מאני} ולכן, חלה על פעולותיו "חזקת התקינות" כמו זו החלה על רשות ציבורית.

זאת ועוד, הוסף שהטוען טענה בדבר אפסות ייפוי-הכוח צריך להרים נטל הוכחה כבד מהנטל הרגיל המוטל על שכמו של תובע במשפט אזרחי. אולם, כאמור לעיל התובעת לא עמדה בנטל זה - מהעדויות שהובאו בפני בית-משפט עולה כי המנוח, על-אף גילו המופלג והמחלות מהן סבל, נסע על וספה, קנה ומכר רישיונות וניהל את ענייניו, כאשר הוא מודע למעשיו ומשתף את אשתו ובתו במעשיו באופן חלקי ביותר.

זאת ועוד, המנוח עצמו חתם על תצהיר בפני עורך-דין אורי הורנשטיין, אשר משרדו ייצג אותו ומייצג את התובעת בתביעה זו, מספר חודשים לאחר החתימה על המסמכים נשוא התביעה, כאשר ביקש לבטל את ייפוי-הכוח, ועורך-דין הורנשטיין אישר, במעמדו כנוטריון, כי המנוח היה במצב שבו הבין את תוכן תצהירו, על כל המורכבות שבו לעניין ייפויי-הכוח וביטולם וכן הוא חתם על מסמכי ביטול ייפויי-הכוח וגם זאת במצב שבו היה כשיר לפי דברי עורך-דין הורנשטיין לביצוע פעולה שכזו.

בבחינת פעולות הנוטריונית על-פי חוק ותקנות הנוטריונים, עת החתימה את המנוח על שלושת ייפויי-הכוח, בשלוש הזדמנויות שונות, קבע בית-משפט, כי בפעולתה לא היתה כל רשלנות.

בית-המשפט התייחס לסעיפים הבאים: סעיף 11 לחוק הנוטריונים; סעיף 2 לתקנות הנוטריונים; תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים וסעיף 19 לחוק הנוטריונים.

בדיקת בית-המשפט העלתה, כי בשלוש הזדמנויות שונות ובכל פעם מחדש אימתה הנוטריונית את זהותו של המנוח באמצעות תעודת זהות. ואין גם חולק כי חתימותיו של המנוח על שלושת ייפויי-הכוח ותצהירי העברה הן אותנטיות.

שלושת ייפויי-הכוח עליהם חתם המנוח בפני הנוטריונית נערכו על גבי טפסים מודפסים סטנדרטיים, זהים בצורתם ובתוכנם, תחת הכותרת "ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר". על פיהם ייפה המנוח את כוחם של הנתבעים 4-1 וצד שלישי לבצע בשמו ובמקומו את הפעולות "שימצאו לנכון מבלי כל הגבל שהוא" בנוגע לרישיונות נשוא דיוננו, בכלל זה, להשכיר, למשכן, לשעבד, להעביר, לרשום, למכור, את הרישיונות על שמם ו/או להעביר על-שם אחר, ועוד שורה רחבה של פעולות משפטיות המפורטות בייפויי-הכוח. כן נכתב בכל אחד מייפויי-הכוח כי "ייפוי-כוח זה הינו בלתי-חוזר שכן זכויות צד ג' קשורות ותלויות בו".

אמנם, באישור הנוטריוני לא נאמר כי הנוטריונית עשתה פעולה כלשהי לוודא שהמנוח הבין את מהותו של ייפוי-הכוח עליו חתם, אך כאמור לעיל אנו נדרשים לצאת מן ההנחה בדבר תקינות פעולות הנוטריון, במובן זה שהוא מילא את כל החובות המוטלות עליו, מאחר וממלא פונקציה של רשות ציבורית.

נוכח כך התביעה נדחתה.

כך גם נפסק ב- ת"א (חי') 11068/97 {אבו רקיה נ' מחמוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.05.02)} השופט ד"ר ד' ביין פסק, כי יש להחיל על ייפוי-כוח נוטריוני את חזקת התקינות החלה על פעולה של רשות ציבורית, ולצאת מתוך הנחה שהנוטריון מילא את חובותיו על-פי דין. אולם, במקרה דנא הוכח בבירור כי ייפוי-הכוח לא אושר בצורה תקינה על-פי החוק ותקנותיו, ולכן חזקת התקינות נסתרה.

ככלל, ייפוי-כוח נוטריוני שאושר בנסיבות בלתי-תקינות, בניגוד למצוות חוק הנוטריונים ותקנותיו, איננו בטל מעיקרו, אלא שבמקרה זה, עובר הנטל אל שכמו של הצד המבקש להסתמך על ייפוי-הכוח להוכיח את תוקפו {ראו: ת"א (ת"א) 116/96 האפוטרופוס הכללי נ' לוי, תק-מח 2002(1), 4 (2002)}. כאשר אותו צד לא מצליח לעמוד בנטל זה - האישור הנוטריוני לייפוי-הכוח חסר תוקף משפטי, ראייתי או אחר, ואין בידי בית-המשפט להעניק לייפוי-הכוח תוקף משפטי שאין לו. המסקנה הינה כי ייפוי-הכוח הנוטריוני אינו תקף, ולכן - מבוטל.

ב- ע"א 6381/00, 6785/99, רע"א 7309/00 {עו"ד קפון נ' חברת מעונות, פ"ד נו(1), 425 (2001)} בוטל חוזה מכר שנחתם מכוח ייפוי-כוח נוטריוני מזוייף. כך גם נפסק ב- ע"א 81/89 {גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3), 824 (1991)} שגם בו בוטלה עסקת מכר שנסמכה על ייפוי-כוח מזוייף, והצד השלישי שרכש את הנכס בהסתמך על ייפוי-הכוח הבטל, ומכר אותו למדינה, חוייב להשיב לה את כספי המכר.

ב- ה"פ (חי') 86/06 {ברכה מוזר נ' דב לוי ואח', תק-מח 2007(4), 8774 (2007)} נדון תוקפו של ייפוי-הכוח הנוטריוני.

בהליך הנדון הוגשה בקשה למתן פסק-דין הצהרתי בנוגע לזכויות הבעלות בשתי דירות. הזכויות בדירות הוענקו למבקשת במסגרת הליך גירושין. המבקשת התקשרה עם המשיב 1 {להלן: "לוי"} בהסכם, בו מסרה ללוי את הטיפול, בין היתר, במכירת הדירות, והעניקה ללוי ייפוי-כוח כללי, שאושר על-ידי נוטריון. שתי הדירות נמכרו למשיבה 2 {להלן: "מרום"}.

9 חודשים לאחר-מכן מונתה בתה של המבקשת {להלן: "שפר"} כאפוטרופוס על גופה ועל רכושה של המבקשת. המבקשת טוענת בתביעתה למתן פסק-דין הצהרתי, כי שתי עסקאות המכר בטלות. לשיטתה, עילות הביטול מעוגנות במספר טענות, ובין היתר בכך שהמבקשת לא היתה כשירה משפטית לכרות את הסכמי המכר.

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה.

גם בהליך זה קבע בית-משפט, כי על ייפוי-כוח נוטריוני יש להחיל את חזקת התקינות החלה על פעולה של רשות ציבורית. אולם, במקרה דנא הוכח בבירור כי ייפוי-הכוח לא אושר בצורה תקינה על-פי החוק ותקנותיו {סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים}, ולכן חזקת התקינות נסתרה. ייפוי-כוח נוטריוני שאושר בנסיבות כאלה איננו בטל מעיקרו, אלא שבמקרה זה, עובר הנטל אל שכמו של הצד המבקש להסתמך על יפויי הכוח להוכיח את תוקפו. בענייננו, לא עמדו המשיבים בנטל זה.

מאחר וכך האישור הנוטריוני לייפוי-הכוח חסר תוקף משפטי, ראייתי או אחר, ועל-כן דינו להתבטל. הנפקות הינה כי דינן של עסקאות המכר הינו כדין עסקאות שבוצעו על-ידי שלוח שפעל בחריגה מהרשאתו, היינו: ביטול העסקאות, לרבות הסכמי המכר והערות האזהרה שנרשמו על-סמך ההסכמים. הטענה כי מרום הסתמכה בתום-לב על ייפוי-הכוח הפורמאלי אינה רלוונטית משבוטל ייפוי-הכוח הנוטריוני.

ב- ה"פ (חי') 192/06 {טנוס אבתהאג' נ' עזבון המנוח מיכאל יוסף קומבוז ואח', תק-מח 2007(4), 3153 (2007)} המבקשת טענה לפגם נוסח כפיה ועושק שנפל בייפוי-הכוח, ועל-כן נקבע כי עליה הנטל להוכיח טענתה {ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5), 193 (2004); ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף, פ"ד לח(3), 309, 312 (1984)}. ולא רק זאת, אלא שהנטל על המבקשת הוא נטל מוגבר במיוחד.

ראשית צויין, כי חתימתה של המבקשת נעשתה בפני שני עדים: עורך-דין שלהוב ומר ג'מיל עיד. חתימתם של המבקשת ושל העדים נעשו בפני הנוטריון הציבורי שאישר כי המבקשת והעדים הזדהו בפניו וכי הקריא והסביר למבקשת את תוכן המסמך והיא חתמה עליו מרצונה הטוב. כאמור, חתימה בפני נוטריון ציבורי נהנית מחזקת התקינות לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים {ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003); ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5), 410, 418 (1991)}.

שנית, חלפו 42 שנה מאז החתימה, ועדים מרכזיים הלכו לעולמם - ג'מיל עיד ועורך-דין שלהוב שהיו עדים לחתימה, והאח ח'ליל, שריכז את הטיפול במקרקעין. עקב כך נקבע, כי נגרם למשיבים נזק ראייתי שיש לזקוף לחובתה של המבקשת.

שלישית, תביעתה של המבקשת נועדה להוציא מן העזבון - מעזבונם של אחיה המנוחים מיכאל וח'ליל, ומעזבון רתיבה המנוחה. לעניין זה נקבע, כי הנטל על המוציא מן העזבון הוא נטל מוגבר {ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס, מפרק חברת קופל טורס בע"מ נ' עזבון המנוחה רוזנברג, פ"ד מו(4), 441, 451 (1992); ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל העזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא(5), 1, 11 (1997)}.

מול נטל ההוכחה הכבד עד מאוד הרובץ לפתחה, סיפרה המבקשת, בבחינת עדות יחידה של בעל דין, את סיפור נסיעתה לחיפה, גרסה שעל-פי טעם בית-משפט אין לה כל חיזוק חיצוני. כך, טענה המבקשת, בניגוד לאישור הנוטריון הציבורי, כי ג'מיל עיד, שחתימתו מופיעה על ייפוי-הכוח, לא נכח בעת החתימה.

המבקשת אישרה בחקירתה כי הבינה על מה היא חותמת וכי שני אחיה איימו עליה עוד בבית, טרם הנסיעה, שעליה לחתום על נייר שקשור לויתור על כל הקרקע. באשר לטענה זו נקבע, כי גרסה זו, לא מתיישבת עם טענתה החלופית של המבקשת כי לא הבינה על מה חתמה, טענה חלופית שמלכתחילה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה כי הבינה שהיא חותמת על ויתור, אך נאלצה לחתום בשל חששה מביטול החתונה.

לא למותר לציין, כי בניגוד לתצהירה בהמרצת הפתיחה המתוקנת, שם הדגישה כי אולצה לחתום על ייפוי-הכוח, הרי שבהמרצת הפתיחה המקורית הדגישה המבקשת כי לא הבינה על מה חתמה, ולא הזכירה כלל את הנסיעה לחיפה ערב החתונה.

זאת ועוד נקבע, כי גם אם נניח שהמבקשת נכפתה לחתום על ייפוי-הכוח, אין בכך כדי להביא לבטלותו. חוזה שנפל בו פגם אינו חוזה בטל אלא חוזה הניתן לביטול, וכל עוד לא בוטל, הוא עומד בתוקפו.

על-מנת להביא לביטולו של ייפוי-הכוח, היה על המשיבה לבטלו בהתאם לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), הקובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

לשיטתה של המבקשת, היא חששה מביטול החתונה ומכך שאחיה יחזירו אותה לעבודות הפרך במחצבה, במטעי הזיתים ובשדות בהם גידלה המשפחה טבק. ניחא, אך מה מנע בעד המבקשת להודיע לאחיה על ביטול ייפוי-הכוח, יום או חודש או אפילו שנה לאחר החתונה? שאז היתה כבר תחת השגחתו וחסותו של בעלה?

על-כך השיבה המבקשת, כי הוסבר לה שהויתור עליו חתמה מתבטל תוך שבע שנים. גרסה זו, התקשה בית-משפט לקבל, ומכל מקום, הזמן הסביר לביטול חוזה נבחן באופן אובייקטיבי.

נקבע, כי גם אם נראה את מכתבה של המבקשת למשיבים בשנת 1995 כהודעת ביטול של ייפוי-הכוח, הרי שתקופה של 31 שנה לאחר מתן ייפוי-הכוח אינה זמן סביר, בלשון המעטה שבהמעטה. נוכח כך, די באי ביטול ייפוי-הכוח תוך זמן סביר, כדי לשמוט את הבסיס לתביעה של המבקשת.

ב- ע"א 7303/01 {אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2003(1), 2124 (2003)} נקבע כי המערער עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו על-פי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, ועל-כן התקבל ערעורו.

בשנת 1966 נכרת הסכם בין המשיבה לבין שישה מבין בעלי זכויות בכמה חלקות מקרקעין למכירת חלקיהם בכל אחת מן החלקות למשיבה. רשימת המוכרים שנמנו בהסכם כללה את המערער וחמישה מבני משפחתו, אך במקום המיועד לחתימות המוכרים מופיעות רק חמש חתימות. בעקבות כריתת ההסכם הוחתמו המוכרים, לפני הנוטריון הציבורי, על ייפויי-כוח בלתי-חוזרים שלפיהם הסמיכו את המשיבה להעביר את זכויותיהם במקרקעין. באחד מייפוי-הכוח שנחתם ביום כריתת ההסכם, הופיעו שמותיהם של חמישה מבין ששת המוכרים - ובכללם שמו של המערער - ולצידם חתימות הנחזות כחתימותיהם.

בתובענה שהגיש לבית-המשפט המחוזי טען המערער כי מעולם לא הסכים למכור את חלקו במקרקעין, שכלל לא חתם על הסכם המכר ואף לא קיבל כל תמורה עבור חלקו במקרקעין. על-כן, טען המערער, כי יש להשיב לו את זכויותיו במקרקעין, ובהיעדר אפשרות לכך - להעניק לו זכויות בקרקע חלופית.

המערער טען כי על ההסכם אין מופיעה חתימתו, ואף לא חתימה הנחזית כחתימתו, ואילו החתימה המופיעה ליד שמו בייפוי-הכוח הנוטריוני אינה חתימתו אלא חתימה מזוייפת.

בית-המשפט המחוזי דחה את תובענתו. מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק כי על-פי הכלל התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי. וכך מתחייב - אף ביתר שאת - מסעיף 19 לחוק הנוטריונים, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור.

משמעות הדבר היא כי על המערער הוטל לשכנע את בית-המשפט - ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח, והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על ידיו אלא זוייפה בידי אחר.

כאמור, לשם הוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי כדי הרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות. בתצהירו, שהיווה עדות ראשית מטעמו, העיד המערער כי מעולם לא חתם על ההסכם או על ייפוי-הכוח, וכי מעולם לא קיבל כל תמורה עבור זכויותיו במקרקעין. בית-משפט קבע, כי בהגשת תצהירו יצא המערער ידי חובת נטל הבאת הראיות שרבץ עליו.

לכך הוסף כי משבחרה המשיבה שלא לחוקרו על האמור בתצהירו, התחייבה המסקנה כי האמור בתצהירו הוא - לפחות לכאורה - ראיה בעלת משקל לביסוס גרסתו. בכך הועבר נטל הבאת הראיות אל שכמה של המשיבה, אלא שהמשיבה לא הביאה כל ראיה שמטרתה לסתור את גרסת המערער.

אמנם הכלל הוא כי נטל הבאת הראיות אינו גוזר את גורל ההכרעה במשפט, אלא רק את מהלכו של המשפט, ומכאן שהצד האחר - אשר אינו נושא בנטל השכנוע - עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות אם בית-המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע, אך משחדלה המשיבה מלחקור את המערער ואף מלהביא ראיה לסתירת גרסתו, התחייבה המסקנה כי המערער הוכיח את טענתו במידת הוודאות הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות, וכי בכך עמד בנטל השכנוע.

ב- ת"א (חי') 6889-11-12 {עזבון המנוח מ' מ' י' י' באמצעות יורשיו נ' עז' המנוחה מ' ע' ח' באמצעות יורשיה, תק-מח 2014(2), 24546 (2014)} נקבע כי אי-זימונו של הנוטריון לעדות פועל לחובת הטוען נגד תוקפו של ייפוי-הכוח.

התובעים טענו לזכויות במקרקעין מכוח ירושת אביהם, שקיבל את חלקי אמו ואחיותיו במקרקעין מכוח מתנה שלא הסתיימה ברישום.

התובעים לא יכלו להציג הסכם מתנה מקורי, אלא העתק צילומי, על-אף שהנתבעת דרשה הצגת המקור, לפי כלל הראיה הטובה ביותר. ברור שהצגת הסכם המקור היתה עשויה לאפשר בדיקה להוכחת אמיתותו, השוואת חתימות האצבע, בדיקת יושן הנייר וכד'.

יצויין, כי הצגת העתק צילומי הינו חריג לכלל הראיה הטובה ביותר, אך בנסיבות מסויימות ניתן להסתפק בו אם הכתב המקורי אבד או נשמד, בהינתן הסבר ראוי להיעדרו של המקור. אלא שבמקרה זה ספקות מתגנבים אל לב.

במקרה הנדון הוצג אישור נוטריוני של עורך-דין אעלימי ריאד הנושא תאריך 19.02.12, בו הוא מאשר כי התרגום העברי המצורף הוא תרגום מדוייק של המסמך המקורי הערוך בשפה הערבית שהוצג בפניו. לאישור הנוטריוני צורף העתק צילומי של ההסכם {מסומן ומוטבע בחותם הנוטריון, אך ללא חתימת שמו בראשי תיבות כנדרש על-פי סעיף 11 לתקנות הנוטריונים}.

עורך-דין אעלימי כווץ באישור נוטריוני אחד לכאורה שני אישורים שאמורים להתבצע על פני טפסים שונים לפי תקנות הנוטריונים - טופס 5 לאישור העתק וטופס 6 לאישור תרגום.

לא לחינם נדרש בטופס 5, שהוא אישור לגבי "העתק", לציין בגוף הטופס באמצעות סימון ומחיקת אלטרנטיבות את רמת האוטנטיות של המקור לפי החלופות הבאות - העתק מדוייק של המסמך המקורי, העתק מאושר של המסמך המקורי, שאינו המסמך המקורי, שאינו העתק מאושר של המסמך המקורי. אין פירוט כאמור באישור של עורך-דין אעלימי.

ההעתק הצילומי שצורף לאישור הנוטריוני נחזה להיות חתום בשלוש טביעות אצבע, שבהעתק הצילומי הם כתמים שחורים שאינם ניתנים לזיהוי.

יצויין, כי הנוטריון לא זומן להעיד על-מנת להסביר ולהבהיר האם לגישתו "המסמך המקורי הערוך בשפה הערבית שהוצג בפניו" הוא ההעתק הצילומי שהוגש לו והוא מתייחס לתרגומו, או שמא ראה מסמך אחר, שהוא מקורי, במובן שהחתימה עליו היא חתימת המקור והוא כתוב בכתב יד.

התובעים טענו כי בפני הנוטריון אכן הוצג המסמך המקורי ההיסטורי, שכן זה היה במועד שטרם גניבת המסמך. הנוטריון לא זומן להעיד לקראת יום ההוכחות שנקבע, על-אף שלכאורה עולה נחיצותו.

בעניין זה הובהר - סעיף 19 לחוק הנוטריונים, קובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון לפי החוק. סעיף 29 לפקודת הראיות, קובע כי תעודת נוטריון היא תעודה ציבורית ולכן ניתן להוכיחה בהגשת המקור. אך כאן, האישור של הנוטריון מצטמצם לכך שתרגם נכונה את המקור שהוצג בפניו שהעתקו צורף ואין ללמוד מהאישור מהו אותו מסמך שהוצג בפניו כ"מקור" לצורך תרגום.

האישור הנוטריוני אינו מפרט אם אותו "מקור" היה העתק צילומי או שמא מסמך כתוב בכתב יד עם חתימות בוהן מקוריות. עובדת התרגום הנכון לשפה העברית לא נסתרה וגם איננה במחלוקת. לכן גם לא קם צורך של הנתבעת להזמינו לעדות.

בית-משפט קבע כי אם רצו התובעים להסתמך על-כך שאכן הוצג המסמך המקורי הנושא חתימות מקור בפני הנוטריון, היה עליהם לזמנו מבעוד מועד לעדות. אי-זימון הנוטריון לעדות נזקף לחובת התובעים {ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם באתר אינטרנט נבו (05.10.06)}.

כלל ידוע הוא, כי אי-הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה {הניתנת לסתירה} כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי-הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה {ראו: יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, (2003), 1659-1649}. עד נחשב רלבנטי לגרסת בעל דין מקום בו קיימת ציפיה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסויים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל דין טוען להן {ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651 (1991)}.

כידוע, לעיתים רשאי בית-המשפט לערוך בדיקה והשוואה חזותית של חתימות ואינו נדרש בהכרח לחוות-דעת מומחה בעניין זה {ע"א 90 /5293 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240 (1993); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ(1), 499 (1996), בו נאמר כי על-פי הדין הכללי אין חייב בית-משפט להזדקק לשירותיו של גרפולוג כדי לקבוע ממצא בדבר אמיתות חתימה}.

ב- ת"א 10738-02-13 {ע' נ' ע', תק-מח 2013(4), 9916 (2013)} הוצג בפני בית-משפט מסמך המהווה לכאורה ייפוי-כוח נוטריוני. מסמך זה, הנחזה על פניו כמסמך עתיק יומין, חתום בחתימת הנוטריון הציבורי בטבריה. בית-משפט קבע כי המסמך נראה על פניו, ומבלי שנערכה לו בדיקת מומחה, כמסמך אוטנטי. הוא רשום על נייר מרופט, דהה מרוב יושן, צבע הדיו נחזה כצבע עתיק יומין, מן הסוג שאנו חוזים בו, עת עוסקים אנו במסמכים שנכתבו עד אמצע המאה הקודמת. חותם הגומי נראה כוותיק וחתימת הנוטריון נראתה כאוטנטית.

כל אלה לטעם בית-משפט, יש בהם כדי להוליך למסקנה, כי המסמך הינו מסמך אוטנטי. גם כאן צויין, כי מסמך אשר נחתם בפני נוטריון ציבורי נהנה מחזקת התקינות, אשר הנטל להפרכתה מוטל על זה המבקש לטעון כי החתימה אינה נכונה, בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים. הואיל והמסמך נחתם בטרם נחקק החוק, בית-משפט הפנה לחוק ששרר באותה עת, דהיינו החוק העות'מאני בדבר הנוטריון 1913. לעניין זה, הפנה בית-משפט לדברים שנאמרו על-ידי כב' השופט צרפתי ב- ת"א 588/09 {מרעי נ' עזבון המנוח ברכאת, פורסם באתר אינטרנט נבו (09.10.11)}.

השופט צרפתי ציין כי ייפוי-כוח בא בגדר תעודה ציבורית, כמשמעה בסעיף 29(2) לפקודת הראיות. על תעודה מעין זו, נאמר בסעיף 34 לאותה פקודה, כי קיימת חזקה כי כאשר תעודה ציבורית נחזית שנערכה רשמית בידי אדם פלוני ובנסיבות פלוניות, שהיא אמנם נערכה כך {ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 47 (1987)}.

הוזכר, כי הנתבעים אינם כפרו למעשה בקיומו של ייפוי-הכוח הנוטריוני. טענתם העיקרית הינה באשר לנפקותו. הכחשתם באשר לתוקפו, מבוססת על אי-ידיעה. אמנם, יתכן ויטען הטוען כי הצגת המסמך כמות שהוא, עלולה ליצור חשד שמא זוייף או "פוברק" לצרכי ההליך המשפטי, באשר לא הובאה ראיה מגנזך המדינה באשר לשמירת העתקו בגנזך זה, ברם, סבר בית-משפט כי בנסיבות שהובאו בפניו אין מקום לחשד מסוג זה.

לעניין זה, צויין, כי התובעים השכילו להעיד את מר יוסף סלבי עזאם. עד זה, הינו לכאורה אחד החתומים על ייפוי-הכוח הנוטריוני. אמנם, בעדותו הוא לא זכר כי חתם על ייפוי-הכוח הנוטריוני, ולא יכול היה לאמת את חתימתו על מסמך זה. ברם, העד זכר היטב כי אכן באותם ימים רחוקים, עת היה בגיל 15 לערך, מכר אחיו אסעד {שעזבונו הינו הנתבע 1}, את זכויות בני המשפחה באותם נכסים. זכור לו כי נקרא על-ידי אחיו, עת היה עסוק במשחק, לבית המוכתר, אשר היה מלא אנשים ושם אמר לו אחיו כי הם מכרו את האדמה.

העד לא היה יכול לזכור את מועד החתימה, אולם ציין מפורשות כי הוא חתם על כל שנדרש ואף ידע לציין כי באותם ימים לא נהוג היה לחתום, אלא היו רושמים את השם המלא. כאשר העד נתבקש לתת דוגמאות חתימה, כמות שהוא חותם היום, מסתבר כי החתימה האמצעית בדף הדוגמאות, דומה, דמיון מפתיע לחתימה על ייפוי-הכוח.

כאמור, רשאי בית-המשפט לערוך בדיקה והשוואה חזותית של חתימות ואינו נדרש בהכרח לחוות-דעת מומחה בעניין זה {ע"א 90 /5293 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240 (1993); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ(1), 499 (1996) בו נאמר כי על-פי הדין הכללי בית-משפט אינו חייב להזדקק לשירותיו של גרפולוג כדי לקבוע ממצא בדבר אמיתות חתימה}.

בית-משפט קבע, כי העד העיד על עצמו כמי שראייתו כהתה וכי קשה היה לו לזהות מסמכים. העד התקשה מאוד לקרוא מסמכים ולאמתם. בנסיבות אלה, אין תימה איפוא שלא זיהה את חתימתו. ברם, החתימה בעלת המאפיין היחודי, מצטרפת לעדותו, המהווה משום הודעת בעל דין, כי אכן התחייב להעביר את הנכסים למורישי התובעים.

העד הוסיף וחתם על הצהרה והתחייבות, לפיה מכר לתובעים את הנכסים נשוא התביעה. העד התחייב להעביר את הנכסים אל התובעים, והוא נאמן להתחייבותו זו גם כיום. בכך, מתחזקת הודעת בעל הדין, שכן, אין זה מדרכו של אדם להעיד כנגד האינטרס של עצמו.

עוד נקבע, כי חרף הטענה, אשר נטענה שלא בעיתה, כי ידיעתו של העד בדבר המכירה, הינה עדות מפי השמועה, שכן, העד שמע מפי אחיו כי מכרו את הקרקע, סבר בית-משפט כי המדובר בעדות אוטנטית.

ראשית, העד עצמו העיד בצורה ברורה כי ידע על מכירת הקרקע. עדותו באשר לכך שזומן על-ידי אחיו, לחתום על מסמכים הנוגעים למכירה. אמרה זו, מהווה משום חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה {Res Gestae}. מדובר כאן בראיה מקורית המהווה משום חלק מן האירוע בו נטל העד חלק ועליו הוא בא להעיד. עדות זו נותנת הסבר ספונטני להתנהגותו של העד.

במקרה דנן, יש בה כדי לבאר לשם מה נקרא על-ידי אחיו לחתום על מסמכים {ראה הרנון דיני ראיות, חלק שני (1997), 194-192}.

משנקבע כי אכן ייפוי-הכוח תקף, סבור היה בית-המשפט כי ניתן לעבור שלב אחד קדימה ולקבוע כי יש בו כדי להוות משום ראיה הולמת, על-פי הדין, שעמד בתוקף בשנת 1951, בטרם נחקק חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 {ראה לעניין זה ע"א 8837/05 מרשוד נ' אלשורטי, פורסם באתר אינטרנט נבו (11.01.09)}.

ב- ת"מש (יר') 2624-05-10 {ג. ס. א. נ' ס. ת., תק-מש 2011(3), 120 (2011)} דחה בית-המשפט את טענת ה"עושק" תוך ניתוח מעמד חתימת ייפוי-הכוח אצל הנוטריון.

נשאלה השאלה האם אכן עולה מהחומר שבתיק כי מצבה של התובעת עשוי להצביע על חולשה או מצוקה כהגדרתם בסעיף 18 לחוק החוזים?

בית-משפט סבר כי אף אם יתקבלו טענות התובעת בדבר מצבה השכלי וחוסר ניסיונה, הרי שעילת העושק אינה יכולה לעמוד במסגרת נסיבות תיק זה, וזאת מאחר שייפויי-הכוח נחתמו בפני נוטריון ואושרו על ידו.

בית-משפט הסתמך על סעיף 19 לחוק הנוטריונים, הקובע חזקה ראייתית באשר לאישור החתום על-ידי נוטריון. וכן על הוראה דומה המצויה בסעיף 29(2) לפקודת הראיות {ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987)}.

צויין, כי הנוטריון אישר בחתימתו כי התובעת חתמה על ייפוי-הכוח מרצונה וכי הוא עצמו הקריא לה את המסמכים והיא הבינה את תוכנם. בית-משפט קבע, כי חזקה זו יכולה היתה להיסתר רק אם דבריו אלה היו נסתרים במהלך עדותו של הנוטריון {ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5), 410 (1991)}. ואולם, התובעת בחרה שלא להעיד את הנוטריון. ולמעלה מזה, כאשר הנתבע ביקש במהלך דיון ההוכחות כי בית-המשפט יאשר לו לזמן את הנוטריון לדיון, התנגד לכך בא-כוח התובעת. נקבע, כי התנגדות זו מעלה תהיות, בעיקר לאור העובדה שהנוטריון עשוי היה להיות עד מרכזי וביכולתו לשפוך אור על טענותיה של התובעת.

זאת ועוד, מלבד היות אישור הנוטריון חזקה שלא נסתרה, הרי שברי כי העובדה שנוטריון ליווה את החתימה על ייפויי-הכוח מקימה חזקה עובדתית כי המסמכים הוקראו והוסברו לתובעת, וטענה בדבר קיום יסודות עילת העושק מתערערת עוד יותר.

לנוכח זאת, נקבע כי לא ניתן לקבל את טענת התובעת לפיה מצבה השכלי וניסיונה יכולים להקים את עילת העושק.

ב- ע"מ (יר') 729/05 {דר' יעל סובול נ' רם לויטין ואח', תק-מח 2005(3), 2145 (2005)} הדיון נסב אודות שאלת תקפותה של צוואה נוטריונית שאינה נושאת תאריך וחתימה ושהאישור הנוטריוני לה הוסף 5 שנים לאחר כתיבתה, ושנה לאחר מות המצווה. בית-המשפט לענייני משפחה שאישר את הצוואה, ביסס את החלטתו על עדותה היחידה של הנוטריונית שערכה את הצוואה. כן נדונה השאלה האם על בית-המשפט לכבד את ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים שלפיו רק עדות הנוטריונית תישמע.

השאלה הניצבת במרכזו של הערעור הינה האם על בית-משפט להתערב בקביעת בית-המשפט לענייני משפחה, אשר שוכנע במהימנות עדותה של הנוטריונית, וכפועל יוצא שוכנע גם באמיתות רצונה וגמירות-דעתה של המצווה לערוך את הצוואה הנוטריונית בפניה.

בית-משפט דחה את הערעור.

תחילה יצויין, כי בית-המשפט קמא נתן אמון בעדותה של הנוטריונית וכפועל יוצא האמין לה כי המצווה ראתה בדברים שהורתה לנוטריונית צוואה. בית-המשפט קבע כי הוא מאמין לנוטריונית כי היא העלתה את דברי המצווה על הכתב, הקריאה למצווה הכתוב, וכי המצווה אישרה לנוטריונית כי מה שכתבה משקף במדוייק את רצון המצווה.

בית-משפט קמא הדגיש כי אין במחדלי הנוטריונית וברשלנותה, אשר נעשו לאחר שהמצווה הצהירה בפניה את אשר יעשה ברכושה לאחר אריכות ימים ושנים, כדי לפגום בגמירות-דעת המצווה.

הלכה פסוקה מקדמת דנא היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר ראתה ושמעה את העדים. כך גם לגבי מידת מהימנותו של עד, הנתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט, אשר ראה ואף שמע אותו והתרשם באופן בלתי-אמצעי מהתנהגותו על דוכן העדים. התערבות ערכאת הערעור בשאלות של מהימנות עדים תהא אך במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, בין היתר, כאשר קביעותיה של הערכאה הדיונית אינם עומדים במבחן של הגיון ושכל ישר או שאין להן אחיזה מספקת בחומר הראיות שבא בפניה {ראו: ע"א 3411/92 רובינשטיין נ'ברזבסקי, תק-על 95(2), 443 (1995)}.

נטייתה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים מיוסדת על שלושה אדנים: הראשון, לערכאה הדיונית שליטה ובקיאות בחומר הראיות; השני, לערכאה הדיונית יתרון, שכן היא ששמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי-אמצעי, והשלישי, הניסיון רב השנים של שופטי הערכאה הדיונית בהערכת מהימנות העדים.

ממצא בדבר כנותה של עדות נקבע על-סמך התרשמותו הישירה של בית-המשפט מהעד המופיע לפניו. על-מנת לקבוע כי בית-המשפט, אשר התרשם מהעד, טעה בהאמינו לעד, לא די להצביע על שורה של תמיהות, אלא יש צורך שתהיינה עובדות המראות בעליל כי בית-המשפט לא יכול היה להתרשם מהן כפי שהתרשם {ע"א 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד(4), 266 (1980)}.

בית-משפט קמא ביסס מסקנותיו בעת שראה את הנוטריונית, שמע את עדותה עת נחקרה במשך שתי ישיבות והתרשם כפי שהתרשם ממנה, בעת שהשיבה לכל תהיה שהועלתה על-ידי המערערת {השוו ע"א 594/99 אוחנה נ' אלעזר, פ"ד נה(3), 355 (2001)}.

בעדותה, חזרה הנוטריונית על דבריה בתצהירה, לפיו האמור בצוואה הנוטריונית הינו דברי המצווה. כמו-כן, שבה על האמור בתצהירה, לפיו היא הקריאה למצווה את הצוואה והסבירה לה משמעות המסמך, וכי המצווה אישרה בפניה כי זו הצוואה שהיא חפצה בה. הנוטריונית אף העידה כי להבנתה, דאז, היא הכינה צוואה תקפה.

פועל יוצא מהאמור, כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה, הרובץ לפתחה, להוכיח כי שגה בית-משפט קמא בקביעותיו בנוגע למהימנות עדות הנוטריונית ובהסקת מסקנותיו מכוחן. כמו-כן, קבע בית-משפט, כי לא עלה בידי המערערת לשכנעו כי קביעות בית-משפט קמא ביחס למהימנות הנוטריונית ומסקנותיו אינן עומדות במבחן של הגיון ושכל ישר.

גם טענות המערערת בדבר הצורך בסיוע לעדות הנוטריונית, אי-הסתמכות על תצהירים אחרים והיעדר הסקת מסקנות מאי-הגשת תצהירים - דינן להידחות. הצדדים הסכימו כי על-פי עדותה של הנוטריונית יקום או יפול דבר ואם התוצאה לא נשאה חן בעיני המערערת אין לה אלא להלין על עצמה. בדרך הדיונית בה בחרו הצדדים מתייתר הצורך בסיוע, מה גם שלטעם בית-משפט אין צורך בסיוע זה.
זאת ועוד נקבע, כי לוּ היתה הנוטריונית חוזרת למשרדה ומצרפת את האישור הנוטריוני והסרט האדום לצוואה, לא היה למערערת פתחון פה. לא בטוח שמחדלה של הנוטריונית, בכך שלא אישרה את הצוואה במועד עריכתה או בסמוך לכך, בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות שהותקנו מכוחו, ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, מפני שההוראה הזו אינה מצויה בחוק ולפי סעיף 25 לחוק הירושה ניתן להתגבר רק על פגמים שמפורטים בחוק.

אין בחוק הנוטריונים או בתקנות הנוטריונים עיצום כנגד נוטריון שלא קיים הוראה זו במועד. נראה כי ניתן להקיש מההלכות המתייחסות לסעיף 11 לחוק הפרשנות. ההלכה היא כי בדרך-כלל שיהוי בעשיית המעשה המנהלי אינו עילה לביטול ההחלטה {יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב', (תשנ"ו-1996), 729}. לפיכך, נקבע, כי גם אם נפל פגם בכך שהנוטריונית לא אישרה את הצוואה תוך זמן סביר בדרך האמורה, הרי תיקון הפגם באיחור מרפא את הפגם שנפל בעבר.

בצוואה ברשות התנאי הבסיסי הוא שהמצווה אמר את דברו בפני רשות ובענייננו בפני הנוטריונית. ללא מרכיב זה אין צוואה {ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' דוידי, פ"ד מה(2), 473 (1991)}. דרישה זו התקיימה בנסיבות המקרה דנן, ולפיכך, כאמור, נקבע, כי מששוכנע בית-משפט קמא, כי המצווה חפצה לצוות את רכושה בפני הנוטריונית ואף עשתה כן, אין בפגמים שמנתה המערערת לשלול רצון זה, אשר נחשף בעדותה של הנוטריונית, לה האמין כאמור בית-המשפט, כך כאמור בסעיף 25 לחוק הירושה.

לאור האמור הערעור נדחה.

ב- ה"פ (יר') 5070/06 {מוחמד ח'מיס ואדי נ' כסאב יחיא, עוד ואח', תק-מח 2007(3), 5606 (2007)} הוגשה תובענה לביטול ייפוי-כוח מאחר וכי לטענת המבקש לא ניתן לו הסבר בשפה הערבית. לטענתו מאחר ולא הבין את השפה הערבית לא הובן לו על מה הוא חותם בפני המשיב 1.

השאלה המרכזית הינה, האם בעת שחתם המבקש על ייפוי-הכוח, נשוא התובענה, היה מודע המבקש לטיב המסמך, והאם הבין שהוא חותם על ייפוי-כוח נוטריוני שעניינו עסקת מכר לטובת המשיב 2. כאמור, השאלה היא, האם הצליח המבקש להוכיח, כי בשל אי-ידיעת השפה הערבית ומאחר שלא הוסבר לו מה תוכן המסמך, חתם על ייפוי-הכוח בלא שהבין תוכנו.

בית-משפט קבע כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית.

נקבע, כי אין לקבל את גרסת המבקש שהוא איננו מבין דבר וחצי דבר בשפה הערבית. המבקש נולד בישראל, ובגיל 18 היגר לקולומביה. ייתכן מאוד כי בחלוף הזמן שליטתו של המבקש בשפה הערבית, שפת אמו, התרופפה מעט, אך אין לומר כי היא "נמחקה" כליל מזכרונו וכי איננו מבין אף מילה בשפת אימו - שאותה דיבר עד הגיעו לגיל 18.

זאת ועוד, לא מתקבל-על-הדעת שהמבקש, שהינו עורך-דין במקצועו, יחתום על מסמך במשרדו של נוטריון, בענייני קרקעות, בלי שיעשה הכל על-מנת להבין על מה הוא חותם, במיוחד אם המסמך כתוב בשפה שאינה מובנת לו, כטענתו.

כמו-כן, יש לקבל את טענת המשיב כי הסביר למבקש על מה הוא חותם. ויש לדחות את טענותיו של המבקש בדבר קיומם של ליקויים בייפוי-הכוח.
אי-הבנת תוכן ייפוי-הכוח נדון גם ב- ת"א (נצ') 95/08 {מנסור גאנם מנסור נ' רימון סלימאן גאנם מנסור ואח', תק-מח 2009(2), 13590 (2009)} נדונה תביעה לביטולו של ייפוי-הכוח.

בית-משפט דחה את התביעה.

במקרה שלפנינו על התובע, הטוען כי חתם על ייפוי-הכוח מבלי להבין את תוכנו, הנטל להוכיח טענתו. בעניין זה, הנטל כבד ממספר טעמים. האחד, ייפוי-הכוח נחתם בפני נוטריון הנהנה מחזקת התקינות לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים {ראה בעניין זה גם ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003) וכן ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987) המפרטים באשר למשקל האישור הנוטריוני כראיה הנושאת את עצמה}.

בענייננו, ההכבדה ממשית יותר, זאת שעה שהנוטריון העיד בברור ומזכרונו, באשר לתקינות פעולותיו וכן פירט באשר להבהרות שמסר בפני התובע.

שנית, הלכה היא, כי נדרש נטל מכביד יותר במשפט אזרחי, שעה שמבקשים לייחס התנהגות פלילית לפעולות הצד שכנגד {ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253 (1984)}.

במקרה דנן נקבע, כי עדותו היחידה של התובע, גם אם ניתן לה מלוא המשקל, אין בה די אפילו לצורך עמידה בנטל ההוכחה המוטל על התובע בתואם לנטל הנדרש בכל תביעה אזרחית ועל-אחת-כמה-וכמה בתביעה דנן. התובע דנן לא הציג כל ראיה ממשית שיש בה לתמוך בטענותיו. יתרה-מזאת, התובע נמנע מלהציג אף את אותן עדויות שהיה בהן לחזק ולו בעקיפין חלקים כאלה או אחרים בגרסתו הכוללת, דוגמת העדויות לעניין הקרע המשפחתי עם הנתבעים כנטען על ידו, לעניין נסיונותיו למכור או להעניק את החלקה לאחרים או לכנסיה וכן באשר לצורך שעלה לטענתו לצייד את הנתבעים בייפוי-כוח לצורך הגנה על חלקתו.

החסר הראייתי מצידו של התובע והחסר בהרמת נטל ההוכחה מתחדד בענייננו, זאת כאשר מעמידים אל מול גרסת התובע את עדויות הנתבעים, אשר בית-משפט לא מצא מקום לקבוע לגביהן כי הינן בלתי-אמינות, לכל הפחות, עד כדי להצדיק חיזוק בגרסת התובע.

הדברים נכונים, על דרך קל וחומר, שעה שכנגד גרסת התובע עומדת עדותו הנחרצת של הנוטריון ותוכן ייפוי-הכוח בהתאמה לכך.

הנוטריון, אשר לא נסתר בפני בית-משפט כי הינו עד אובייקטיבי ומקצועי, הכריע נחרצות לטובת גרסת הנתבעים ובתמיכה לתוכן ייפוי-הכוח עליו החתים את הצדדים, וזאת מעבר לחזקת התקינות שבמעשיו על-פי דין. ראוי לציין, כי הנוטריון תיאר בהרחבה את נסיבות החתימה על ייפוי-הכוח, למעשה מזכרונו, וזאת כמפורט בעדותו. הנוטריון גם פירט את השתלשלות הארועים משלב כניסת התובע והנתבעים לחדרו, לצורך הכנת ייפוי-כוח. הנוטריון תיאר כי הצדדים הציגו בפניו, שהתובע מעוניין להעביר הזכויות בחלקה לנתבעים, במצורף לקרקע נוספת.

הנוטריון הציג בפני הצדדים את האפשרויות העומדות לרשותם בעניין, לרבות בהתחשב בכך שהתובע מתגורר בחו"ל.

הנוטריון אף הדגיש בעדותו, כי שאל את התובע ישירות לכוונותיו ומסר לו הסברים בשפה הערבית. הנוטריון השתכנע שהתובע מעוניין להעביר זכויות בחלקה לנתבע. הנוטריון הסביר לצדדים את מהותו של ייפוי-הכוח השווה לביצוע עסקה במקרקעין. לתובע גם הוסבר, לטענת הנוטריון, שהוא ממנה את הנתבע 1 לצורך העברת הזכויות בחלקה מהתובע לאדיב, וכי המדובר בהעברה שלא ניתן לחזור ממנה ללא הסכמת אדיב.

הנוטריון בחקירה הנגדית הבהיר, כי השיחה התנהלה בנוכחות ובשיתוף כל הצדדים. ייפוי-הכוח אמנם לא תורגם מילה במילה אך עיקרי פרטיו ומהותו הובהרו בשפה הערבית לתובע.

יוער גם, כי הנוטריון זיהה את התובע על-פי דרכון אמריקאי ולאחר ההסברים בשפה הערבית החתים את התובע על ייפוי-הכוח.

הנוטריון אישר, כי קיבל תשלום עבור שירותיו, וכן אישר באופן כללי ומתוקף תפקידו, כי הוא מעת לעת ובמרוכז מדווח על ייפויי-הכוח הבלתי-חוזרים הנערכים באמצעותו, לרשויות המס. לעניין ייפוי-הכוח שבנדון לא ידע הנוטריון להתייחס פרטנית.

הנוטריון שלל מכל וכל את גרסת התובע, לפיה, לא הוצגו לו ההסברים לעניין ייפוי-הכוח, או כי הוחתם, כלאחר יד וללא מעורבות ומעקב הנוטריון.

זה אישר, כי בחלוף שנים וב- 16.03.08 פנה אליו התובע וביקש לברר לעניין ייפוי-הכוח. הנוטריון המציא לו העתק מייפוי-הכוח, הבהיר לו לעניין ההגבלות לביטולו והצורך בפניה לבית-המשפט. הנוטריון הציג תרשומת הערה שנרשמה על ידו על גבי צילום ייפוי-הכוח שברשותו המתעדת את אותה פגישה מ- 16.03.08.

נקבע, כי עדות זו של הנוטריון היתה בהירה וברורה ולא נמצא בסיס שלא ליתן לה משקל מלא.

העובדה, לפיה, ייפוי-הכוח לא תורגם מילה במילה לתובע, אין בה לפגום מתוקף ומשקל הסברי הנוטריון בדגש למהות העסקה והשלכותיה מההבט החוזי, כשזה העיקר לענייננו.

הדברים נכונים בהתאמה בכל הנוגע לשאלה האם ייפוי-הכוח נערך על-פי מכלול הכללים המתחייבים באשר לייפויי-כוח נוטריונים במקרקעין, בזיקה לנוסח כזה או אחר, כשלדברים אין רלוונטיות לענייננו ובהקשר לשאלת גמירות-הדעת של התובע וכוונותיו, אשר הם בלבד הרלוונטיים לנו.

ההבהרות וההסברים נמסרו לתובע בשפה הערבית {שהיא גם שפה בה שולט הנוטריון} שהינה שפת אימו.

יצויין, כי הנתבעים בעדויותיהם תמכו בגרסת הנוטריון, ועדויותיהם נמצאו כתואמות את גרסת הנוטריון ואת המהלך הטבעי של הארועים. גם בתאור שהציג הנתבע מס' 1 בעל המעורבות החלקית בכל הנוגע למהלכים שהביאו לחתימה על ייפוי-הכוח, לא נמצאו סתירות המצדיקות התייחסות, כשהגרסה בכללותה מתיישבת עם הגיון החיים וההווי המשפחתי.

תוכן עדות הנוטריון מוסיפה משנה-משקל לתוכן ייפוי-הכוח עצמו, על התנאים הברורים הקבועים בו ובסתירה לגרסת התובע. נקבע, כי עדותו היחידה של התובע, יהיה משקלה הסגולי אשר יהיה, אינה יכולה לעמוד אל מול המפורט לעיל.
קבלת גרסת התובע, משמעותה בהכרח קביעה, כי הנוטריון הציג גרסה שאינה אמת בבית-משפט ולא נמצא כל בסיס לקביעה כה מרחיקת לכת.

לכל הפחות, די לקבוע, כי אין כל מקום להעדיף עדות זו של התובע על פני הראיות והעדויות לטובת הנתבעים כמפורט לעיל, די היה באמור על-מנת לסתום את הגולל על תביעת התובע.

בית-משפט ראה לנכון להוסיף, כי התרשמותו הבלתי-אמצעית מהתובע לא הובילה למסקנה כי עסקינן באדם תמים שאינו ער ומקפיד על זכויותיו ונכסיו. גרסתו, לפיה, הוא הולך שולל וחתם על ייפוי-הכוח מבלי להבין תוכנו ומהותו, אינה מתיישבת עם ההתרשמות האמורה.

בנסיבות אלו, ובפרט על רקע עדות הנוטריון באשר להבהרות שנמסרו, עומדת לחובת התובע ההלכה, לפיה אדם מוחזק כמי שאינו חותם על מסמך, אלא לאחר שהבין ובירר את תוכנו. חתימת אדם מהווה ביטוי חד-משמעי של הסכמה לתוכן המסמך וגמירות-דעתו לגביו.

כמו גם, עומדת לתובע לרועץ הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני, האוסרת לסתור את תוכן ייפוי-הכוח הכתוב, אלא בראיות כתובות נגדיות ואשר כאלה לא הוצגו.

ב- ת"א (יר') 845/95 {חליל עיסא יוסף עותמאן נ' מדינת ישראל ואח', תק-מח 2007(3), 2452 (2007)} ביקש התובע מבית-המשפט להצהיר כי הינו הבעלים של חלקה באדמות הכפר בית צפפה וכן להורות על ביטול העסקאות שנעשו בחלקה על-ידי הנתבעות. בנוסף מבקש התובע, כי בית-המשפט יוציא נגד הנתבעות צו לפינוי החלקה והבית הבנוי עליה.
יצויין כי כתב התביעה תוקן 4 פעמים, כאשר בתיקון האחרון חל שינוי משמעותי בגרסתו העובדתית של התובע. תחילה טען כי זכה בחלקה בהגרלה שערכה ממשלת ירדן לתושבי בית צפפה וכי שילם עבורה את מלוא התמורה שנדרשה על-ידי השלטונות הירדניים. ובגרסתו המתוקנת {לאחר שבין היתר, הוכח כי החלקה איננה מופיעה ברשימת החלקות שהוגרלו}, טען כי קיבל את החלקה ללא הגרלה, מידי הממשלה הירדנית, בהסכמת אנשי הכפר, כפי שקיבלו זאת מוכתרי הכפר וזאת כאות הוקרה על פעילותו שלו ושל אחיו, שיזמו את ההגרלה.

להוכחת בעלותו במקרקעין צירף לתביעתו מספר מסמכים.

בית-משפט קבע כי דין התביעה להידחות.

בית-משפט בחן את המסמכים שהציג התובע כראיה לגרסתו. המסמך הרלוונטי לענייננו הוא מסמך שהתובע כינה בשם "אישור על סילוק חובותיו לממשלת ירדן". המסמך תורגם בגוף כתב התביעה. המדינה מצידה הגישה תרגום נוטריוני של המסמך.

כאמור, סעיף 19 לחוק הנוטריונים, מורה כי: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

סעיף זה קובע חזקה ראייתית, הניתנת לסתירה, באשר לנכונות האמור באישורו של נוטריון שניתן לפי החוק {ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847, 852 (2003)}. אף התובע עצמו לא טען נגד תוכנו של תרגום זה.

בית-משפט קיבל את התרגום הנוטריוני כתרגום מדוייק ונאמן למקור של המסמך. צויין, כי מתוך המסמך עצמו לא ניתן ללמוד מהו התאריך שבו נערך {כמצויין גם בתרגום הנוטריוני}. בהקשר זה צויין, כי בשלושת כתבי התביעה הראשונים שהגיש התובע בתיק זה, הנ"ל טען כי המסמך הוצא ביום 09.12.61. ואולם, קשה לקבל טענה זו, משום שהמסמך מתייחס גם לתשלום שנגבה בשנת 1962. אף התובע עצמו לא חזר עוד על טענתו זו בשני כתבי התביעה האחרונים. בנסיבות אלו נקבע, כי לא ניתן לקבוע מהו המועד בו נערך המסמך, וממילא לא ניתן לקבוע האם הוצא לפני יוני 1967 או לאחר-מכן {בעת שהחלקה כבר לא היה נתונה לשליטתה של ממלכת ירדן}.

בית-משפט מנה שלושה הבדלים בין התרגומים.

ראשית, בתרגום שבכתב התביעה נאמר "רישומי הבעלות", בעוד שבתרגום הנוטריוני נאמר "הרישומים" בלבד. שנית, בתרגום שבכתב התביעה נאמר "שהתמורה שולמה", בעוד שבתרגום הנוטריוני נאמר "שנגבה דמי רישום". שלישית, בתרגום שבכתב התביעה לא צויין מהו הסכום ששולם. בתרגום הנוטריוני, לעומת-זאת, נאמר כי הסכום שהתקבל הוא שני דינר.

לדעת בית-משפט, השוני המהותי בין שני התרגומים נוגע למהותו של התשלום ששילם התובע ביחס לחלקה. מן התרגום הנוטריוני עולה, כי אין מדובר בתשלום התמורה {כטענת התובע} כי אם בדמי רישום בלבד, וכי האישור בגין תשלום זה ניתן ביום תשעה בדצמבר, בשנה בלתי-מפוענחת.

ב- תמ"ש (חד') 920/05 {פ. מ. ג'. ואח' נ' א. מ. ג'. ואח', תק-מש 2008(2), 198 (2008)} הוגשו שלוש תביעות שמקורן בסכסוך המתייחס לאדמות שהיו שייכות בעבר לאביהם המנוח של הצדדים. ב- תמ"ש 920/05 שתי האחיות תבעו את ארבעת אחיהם וביקשו פסק-דין הצהרתי לפיו, העברות מקרקעין שנעשו כביכול על-ידי האב, על-פי ייפוי-כוח נוטריוני אשר נחתם בפני נוטריון ציבורי - בטלות, בטענות של זיוף ומרמה. ב- תמ"ש 921/05 הוגשה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין הנדונים. ב- תמ"ש 922/05 ביקשו התובעות צו מניעה קבוע כנגד אחיהם הנתבעים לבל יבנו בחלקות נשוא התובענות ויקבעו עובדות בשטח קודם להכרעה בתובענות.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעות.

לעניין תמ"ש 920/05 {הרלוונטי לענייננו} הפסיקה ראתה במסמכים שאושרו על-ידי הנוטריון הציבורי, כמסמכים המקימים חזקה {הניתנת ככל חזקה לסתירה}, שהחותם על המסמך פעל מרצונו החופשי ומתוך הבנה מלאה, וכי החתימה בפני הנוטריון הציבורי היא ראיה לנכונות האמור באישור של הנוטריון {סעיף 19 לחוק הנוטריונים}.

במקרה דנן, עיון בייפוי-הכוח העלה כי המדובר בייפוי-כוח בלתי-חוזר, ובהקשר זה, על-פי דעת הרוב בפסיקה, ייפוי-כוח בלתי-חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות. זאת ועוד, הטענה בדבר מרמה בחתימות העדים על ייפוי-הכוח כמו גם הטענה לזיוף בחתימת האב לא הוכחה.

הצדדים הגישו חוות-דעת גרפולגיות בלא נטילת רשות מבית-המשפט ובניגוד לסדרי הדין הנהוגים בבית-המשפט לענייני משפחה. נוכח כך התעלם בית-משפט מהגשתם.

זאת ועוד, נקבע, כי חמש הגרסאות השונות לגילוי הזיוף מעיבות בצל כבד על עצם הטיעון בדבר הזיוף. לבסוף, התובעות לא הצליחו לסתור את חזקת התקינות של ייפוי-הכוח אשר נחתם לפני 38 שנים על-ידי אביהן המנוח של התובעות בפני הנוטריון הציבורי בנצרת ואחד העדים הלך לעולמו.

מנגד, ומעבר לדרוש, הנתבעים הוכיחו טענתם, כי אביהם המנוח העביר להם במתנה את האדמות המפורטות בייפוי-הכוח. משייפוי-הכוח נשוא התביעה הוא בלתי-חוזר, ניתן לרשום אותו גם לאחר מות מייפה-הכוח, והפסיקה מעודדת ואף מחייבת רישום הערת אזהרה.

בנוסף, ניתוח הראיות הצביע גם על שיהוי ניכר בתביעת התובעות שכן, אין ספק שהתובעות ידעו על קיומו של ייפוי-הכוח, לפחות מאז שנת 1988.

זאת ועוד, הנתבעים בצעו עסקות במקרקעין, עם צדדים שלישיים, וכמובן מאליו שאם יש צדדים שלישיים העלולים להיפגע מן התביעה של התובעות והם לא צורפו כצדדים לתביעה, גם זה טעם של ממש כדי לדחותה.

ב- תמש (נצ') 3681/00 {מ.ע.א.ז. ואח' נ' נ.ד.ז. ואח', תק-מש 2010(2), 191 (2010)} הוגשו שלוש תביעות שנדונו במאוחד שעניינם בזכויות הצדדים במקרקעין. המקרקעין היו בבעלות ד.ע.ז. ז"ל {להלן: "ד' ז"ל" ו/או "המוריש"}, אשר נפטר לפני קום המדינה. אשתו השניה של ד' ז"ל {להלן: "המנוחה} חתמה ביום 19.03.77 {בפני אותו נוטריון ציבורי} על שני ייפויי-כוח בלתי-חוזרים. במסגרת ייפוי-הכוח הראשון התחייבה המנוחה להעביר לנתבע מס' 2 - אחיינה, שישה דונמים בחלקה 15 ועוד שני דונמים בחלקה 10. במסגרת ייפוי-הכוח השני התחייבה המנוחה להעביר לאביהם המנוח של התובעים {בנו של ד' ז"ל מאשתו הראשונה}, את כל זכויותיה בחלקה 15 בלבד.

בשני ייפויי-הכוח מדובר במכר ללא תמורה. העסקאות הכלולות בייפויי-הכוח, לא נרשמו, ומעולם לא דווחו לשלטונות המס או לרשות רשמית אחרת. ביום 25.03.97, ערכה המנוחה את הצוואה הראשונה, בגדריה ציוותה לבתה הנתבעת את כל נכסיה מכל סוג ומין. ביום 07.09.98 ניתן צו לקיום הצוואה. על-סמך הצו הנ"ל, נרשמו הזכויות בחלקה 15 ו-6000/64771 חלקים בחלקה 5 על-שמה של הנתבעת.

התובעים והנתבע טוענים לזכויות במקרקעין מכוח ייפויי-הכוח ולטענתם רישום הזכויות על שמה של הנתבעת נעשה שלא כדין. יצויין כי התובעים והנתבע טוענים לזכויות גדולות יותר מהאמור בייפויי-הכוח מהטעם שלשיטתם קיימת טעות סופר בעניין זה בייפוי-הכוח. לטענת הנתבעת ייפויי-הכוח מחוסרי תוקף מאחר והם זוייפו או לחילופין נעשו תחת הטעיה/מרמה.

עוד טענה היא להתיישנות/שיהוי שכן התובעים לא ניסו לרשום את זכויותיהם בחלקה על-סמך ייפויי-הכוח משך כ- 25 שנה. כן הגישה הנתבעת תביעה לסילוק ידם של התובעים והנתבע 2 מחלקה 5 ומחלקה 15 ולחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים. יצויין, כי הנתבע והנתבעת הגיעו להסדר פשרה שקיבל תוקף פסק-דין. בהתאם להסכם פשרה זה, הוענקו זכויות בעלות לנתבע על קרקע בשטח בן 8,000 מ"ר בחלקה 15, שיוקטנו מהחלקים שנרשמו על-שם הנתבעת.
ראשית, לעניין ייפויי-כוח, נקבע, כי ישנם ייפויי-כוח עיקריים הנוגעים לרישום זכויות במקרקעין, והם ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח בלתי-חוזר. ייפוי-כוח בלתי-חוזר הינו ייפוי-כוח שניתן להבטחת זכותו של צד ג'.

סעיף 14(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 {להלן: "חוק השליחות"} קובע, כי שליחות אשר תלויה בה זכותו של אדם אחר - צד ג' - או של השלוח עצמו, אינה ניתנת לחזרה. כאשר צד ג' מוזכר מפורשות בייפוי-הכוח, לא מתעוררת שאלה באשר לסיווג ייפוי-הכוח.

בית-המשפט העליון נדרש רבות לשאלה זו. ב- ע"א 424/73 {מלון סטפניה בע"מ נ' מאיר מקליס, פ"ד כח(2), 537 (1974)} קבע בית-המשפט הלכה ברורה:

"כדי שייפוי-כוח יהיה בלתי-חוזר על-פי חוק השליחות, התשכ"ה-1965, צריך שבעת מתן ייפוי-הכוח תהיה לצד השלישי או לשלוח עצמו זכות קיימת שלשם הבטחתה ניתן ייפוי-הכוח."

עוד נפסק, כי ייפוי-כוח אינו יוצר בעצמו, בדרך-כלל, את הזכות אלא מהווה מכשיר לביצועה, בהנחה כי זכות כזו קיימת ממקור חיצוני לייפוי-הכוח. עם-זאת, "יתכן מצב שבו ייפוי-הכוח, על-פי תוכנו, ישלב בתוכו את ההתחייבות החוזית של עושה המסמך להקנות זכות לאחר, ובאותה נשימה, יסמיך את השלוח לבצע את הזכות שניתנה, כך בדרך של הרשאה בלתי-חוזרת. הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות ובמטרות שלשמן נערך" {ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4), 730, 745 (2001)}.

עוד נפסק ב- ע"א 595/89 {צוריאנו נ' עזבון המנוחה רינה, פ"ד מו(4), (1992)} כי יש ומניסוחו של ייפוי-הכוח ניתן ללמוד על קיומה של עסקת יסוד, כך שלייפוי-הכוח יהא תפקיד כפול, האחד ילמד על גמירות-דעת הצדדים לביצוע העסקה, ויקיים את דרישת הכתב בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), משהוא מעמיק זכויות במקרקעין, והתפקיד השני לפיו ייפוי-הכוח מהווה הרשאה לפעול בשם מייפה-הכוח.

למקרא ייפויי-הכוח עולה באופן ברור, כי שניהם משלבים בתוכם את שני האלמנטים של ההתחייבות החוזית - העסקה או הקניית הזכות, ובה בעת את האלמנט של ההרשאה הבלתי-חוזרת.

כאן עולה השאלה, האם תוקפם של ייפויי-הכוח פקעו עם פטירת המנוחה, והאם ניתן עוד להסתמך על ייפויי-הכוח ולרשום זכויות מכוחם, גם אם לא נעשה בהם שימוש במשך למעלה מ- 20 שנים?

סעיף 14 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 מורה כי:

"14. סיום השליחות
(א) השליחות מסתיימת בביטולה על-ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד - בפירוקו.
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות."

במקרה שלנו, צויין מפורשות בשני ייפויי-הכוח כי הם בלתי-חוזרים ואינם ניתנים לביטול.

הדבר הודגש והובלט בייפויי-הכוח, שם נרשם, כי ייפוי-הכוח הינו בלתי-חוזר, אין חזרה ממנו ואינו ניתן לביטול או תיקון מאחר ותלויות בו זכויות של צד ג', והוא הרוכש {בתחילת ייפוי-הכוח נרשם כי המנוח ייקרא בהמשך "הרוכש"}. עוד צויין שם, כי ייפוי-הכוח יחייב את יורשי המנוחה.

נוכח האמור לעיל, הרי שמות השולח - המנוחה ובהתאם לסעיף 14 לחוק השליחות, לא מבטל את תוקפם של ייפויי-הכוח.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי ייפוי-הכוח השני הינו מסמך מזוייף, ולחילופין נעשה במרמה, בהטעיה, בחוסר תום-לב או בחוסר נקיון כפיים. העובדה כי מסמך זה הוסתר ממנה משך עשרות שנים, בהתווסף לעובדה, כי אימה המנוחה גרה עימה בביתה ומעולם לא אמרה דבר וחצי דבר על ייפוי-כוח זה, מונעת ממנה את האפשרות לבדוק את אמיתותו. עוד טענה, כי התובעים ניצלו את חולשתה של אימה המנוחה בהיותה אלמנה שלא ידעה קרוא וכתוב. עתירת התובעים והנתבע מס' 2 לתיקון טעות הסופר הנטענת אך מחזקת את טענתה כי ייפויי-הכוח מזוייפים.

לדידם של התובעים, מעשי הנתבעת הם שנגועים בזיוף, מרמה, הטעיה וכיו"ב, מאחר ורישום החלקות על-שמה בלשכת רישום המקרקעין, נעשה בניגוד לייפוי-הכוח ובניגוד לצוואת המנוחה, אשר לא הזכירה את החלקות נשוא ייפויי-הכוח בצוואתה כחלק מעזבונה אותו ביקשה לצוות לבתה הנתבעת.

בית-משפט דחה את טענתם האחרונה של התובעים. צוואת המנוחה נוסחה באופן כללי החולש על כל נכסיה וזכויותיה מכל מין וסוג שהוא בארץ ומחוצה לה, ואין כל חובה או צורך לפרט במסגרת צוואה מהם הנכסים העוברים על-פי
הצוואה, וניתן להסתפק בתיאור כללי מבלי לציין פרטי כל נכס, ככל שהצוואה נוסחה באופן כללי כשניתן להבין ממנה, כי הוראותיה תקפות לגבי כלל הנכסים שהותיר המוריש.

אי-לכך, מהנוסח של הצוואה אין להסיק דבר או חצי דבר לגבי המקרקעין שבמחלוקת, כך שעצם אי-ציונם בגדרי הצוואה, אינה יכולה לחזק את טענות התובעים, ובאותה מידה, ממש, אינה יכולה לחזק את טענות הנתבעת כנגד תביעת התובעים.

ברי הוא כי צוואה, כך גם זו של המנוחה, אינה יכולה להנחיל נכסים וזכויות שיועברו בחיי המצווה.

לעניין אישור הנוטריון הציבורי שניתן כמקים חזקה בדבר מילוי תפקידו וחובתו כהלכה התייחס בית-משפט לסעיף 66 לחוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.13, הקובע בזו הלשון:

"מסמכים, הסכמים ושטרות הנערכים על-ידי הנוטריונים ועוזריהם כפי התנאים והכללים המפורשים בחוק הזה, הם נחשבים לבעלי ערך הוכחה בפני עצמם בפני כל בתי-המשפט הדתיים והאזרחיים וכל מחלקות הממשלה וזה מבלי שום צורך לאמת את תוכנם על-ידי איזו ראיה אחרת."

בעניין זה יפים לעניינו דברי כב' השופטת ש' נתניהו ב- ע"א 404/84 {סיעתי נ' סיעתי, פ"ד מא(2), 477, 483 (1987)}, שם קבעה:

"באשר את חתימת המשיבה, מילא הנוטריון את תפקידו המוטל עליו על-פי החוק העות'מאני בדבר הנוטריון משנת 1331 (שבוטל רק אחר-כך, בסעיף 51 של חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976). על-פי סעיף 42 של החוק העות'מאני בדבר הנוטריון - "אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החופשי של הצדדים, ואם יוכח בפני בית-המשפט שהם אשרו או ערכו נירות, שטרות או חוזים מבלי לחקור בתשומת-לב את זהות הצדדים ואת רצונם החופשי, יפוטרו מיד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה. חזקה היא, בהיעדר ראיה סותרת, שהנוטריון הציבורי קיים את חובתו זו."

באותה פרשה ציין השופט בך כי "נטל כבד לא פחות רובץ על הצד הטוען, כי ייפוי-כוח שנחתם על ידיו בפני נוטריון ציבורי לא הוסבר לו כראוי. כאמור קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה, ואין לייחס לו מחדל מקצועי-אתי במילוי תפקידו, בלי שהדבר מוכח בצורה משכנעת ביותר... קיים אינטרס ציבורי רב חשיבות להשלטת ההבנה בציבור, כי רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך, שנחתם על ידיו בפני נוטריון ציבורי".

יצויין, כי גם אם עסקינן בייפוי-כוח נוטוריוני בלתי-חוזר ולא בייפוי-כוח שנחתם בפני הנוטריון הציבורי, הרי שסעיף 19 לחוק הנוטוריונים, מורה כי "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך כראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

ב- ע"א 380/88 {טוקאן נ' נשאשיבי, פ"ד מה(5), 410 (1991)} נקבע:

"סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון לפי החוק, שכן... אילו רצתה המשיבה להוכיח את גרסתה, כי לא הבינה את משמעות המסמך, היה על באי-כוחה להזמין את הנוטריון, לחוקרו על תצהירו... בהיעדר חקירה כאמור, יש לקבל את דברי הנטוריון כפשוטם, דהיינו חייבים אנו להניח, כי המשיבה הבינה את משמעות ייפוי-הכוח הראשון בעת שחתמה עליו."

לא רק זאת, אלא שתקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, שעניינה "בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון", קובעת כי "נוטריון לא ייתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה".

כמו-כן על נוטריון מוטלת "חובת נאמנות" כך שבמילוי תפקידו עליו לפעול בנאמנות ובמסירות {ראה סעיף 22 רישא לחוק הנוטריונים}. ומעל הכל, אימות החתימה של נוטריון הינה בגדר "תעודה ציבורית" כהגדרתה בסעיף 29 לפקודת הראיות, והיא מהווה ראיה כשרה לתוכנה אלא אם הוכח אחרת.

בעניין שלפנינו, הנתבעת לא הביאה כל ראיה סובסטנטיבית לסתירת החזקה לפיה הנוטריון הציבורי קיים את חובתו לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ואת החזקה לפיה הוא נוכח, כי המנוחה עשתה את ייפוי-הכוח מרצונה החופשי ומתוך הבנה מלאה את משמעותו של ייפוי-הכוח.

תחת זאת, הסתפקה הנתבעת בהפרחת טענות לחלל האויר, שלא קיבלו תימוכין בראיות אוביקטיביות.

אי-לכך נדחתה טענת הזיוף.

כמו-כן נדחתה טענת הנתבעת לפיה חתימת המנוחה על ייפוי-הכוח הושגה במרמה, ולא נמצאה כל רלוונטיות בטענה כי מי מהתובעים או מטעמם או מטעם הנתבע הסיע אותה והתלווה אליה למשרדו של הנוטוריון הציבורי. עובדה זו כשלעצמה, אין בכוחה להרים נטל הוכחת טענת תרמית ועל-כן דינה להידחות.

ב- ת"א (חי') 350/04 {עזבון המנוח מחמוד מוסא כנאענה, ז"ל ואח' נ' כנאענה מוסא מוסטפא ואח', תק-מח 2007(2), 5851 (2007)} נקבע כי על-אף שעיון כללי בחתימת המנוח שבמסמכים מראה כי הכתב בחתימה מפותל מרעידות, אין זה מן הנמנע שהדבר נובע מגילו המתקדם של המנוח.

בתביעה דנן התובעים עותרים למתן פסק-דין הצהרתי שיורה על בטלותם של ייפויי-כוח נוטריוני מיום 23.02.95, וכן הסכם מכר מקרקעין, מכר ללא תמורה.

לטענת בא-כוח התובעים בסיכומיו מדובר במסמכים שנעשו בצורה לקויה למדי והם אינם עונים על הדרישות בכך שהסכם המכר איננו מאושר על-ידי עורכו וחלק מן החתימות חסרות, במיוחד בעמ' 2 המכיל את כל תנאיו המחייבים של ההסכם. אף ייפוי-הכוח איננו מאושר במקום המיועד לאישור, בנוסף, בדף אימות חתימה נרשם כי המנוח חתם מרצונו החופשי על המסמך המצורף, אולם מסמך זה לא צורף.

בנוסף טען כי הנוטריון חרג מהוראות סעיף 4(א) לתקנות הנוטריונים {בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון}, וכן מהוראת סעיף 20 לתקנות הנוטריונים לגבי הודעה למנהל לעניין חוק מס שבח מקרקעין על ייפוי-הכוח שנחתם בפני הנוטריון.

עוד טען כי שלוש החתימות במסמכים הנ"ל הן שונות בצורה ברורה וגלויה לעין. אין בהשוואה שנערכה עם המקור המצוי במשרדו של הנוטריון כדי לגרוע מטענת המרמה.

לסיכום טענתם, חזרו והדגישו התובעים כי המנוח לא היה כשיר משפטית. המנוח במצבו, לא היה רשאי לחתום ולהתקשר בפעולה משפטית, וכל התקשרות מעין זו בטלה, ומשוללת תוקף.

מנגד, בא-כוח הנתבעים טען כי הימנעותם של התובעים מלהפנות שאלות הבהרה לנוטריון אודות ייפוי-הכוח וההסכם מלמדת שאין לתובעים כל שאלה להציג לנוטריון. זאת ועוד, לעניין טענת התובעים כי הנוטריון חרג מהוראות סעיף 4(א) לתקנות הנוטריונים, אין בידי התובעים כל עדות לכך. נהפוך הוא: הדבר מלמד כי במידה והנוטריון היה מבחין כי למנוח אין כשרות משפטית לא היה מחתים אותו ולא היה מאמת את חתימתו.

לעניין טענת החריגה מהוראות סעיף 20 לתקנות הנוטריונים טען שהתובעים לא הביאו כל ראיה להוכחת טענתם זו.
ביום 05.03.06 הוגשה בקשה מטעם התובעים, לערוך השוואה בין ייפויי-הכוח שבידי הנתבעים לבין המקור המצוי בידי הנוטריון. בית-משפט נעתר לבקשה. נקבע שההשוואה תיערך במשרד הנוטריון. באי-כוח שני הצדדים עיינו במסמכים המקוריים, ואף נמסר להם שם העתק מתאים למקור {ייפוי-כוח נוטריוני והסכם שנושאים אותו תאריך של המסמכים שבידי בא-כוח הנתבעים}. להודעה צורפו העתקים של מסמכים אלה נושאים חתימת "העתק נאמן למקור" על-ידי עורך-דין סאהר מוחסן {בנו של הנוטריון}.

לאחר הודעתם זו של באי-כוח שני הצדדים נשלחו לבית-המשפט מספר הודעות בחתימת התובע מס' 2, ותגובות להודעות אלה בחתימת באי-כוח הצדדים, אשר עניינן בתמצית הוא כי לדידו של התובע מס' 2 נרקמה קנוניה כלפיו בין בא-כוח התובעים לבין בא-כוח הנתבעים, וזאת לומד התובע מס' 2 מאי-הזמנתו למעמד ההשוואה במשרד הנוטריון, ומביקורו של בא-כוח הנתבעים במשרדו של בא-כוחו. לפיכך מתכחש התובע מס' 2 להודעתם המוסכמת של באי-כוח הצדדים, ועומד על טענתו שייפוי-הכוח מזוייף.

ביום 25.06.06 ניתנה החלטה אחרונה בעניין זה אשר תמציתה כי פרשת הראיות הסתיימה, סיכומיהם של באי-כוח הצדדים הוגשו, ואין עוד מקום להעלות בשלב זה בקשה להורות על זימונם של הצדדים.

התובעים העלו מספר טענות מרכזיות וביניהן הטענה כי המסמכים נשוא הדיון הינם מזוייפים. ואולם, טענתם זו של התובעים לא נתמכה ולא הוכחה בשום ראיה. נהפוך הוא: טענה זו אף נסתרה הן בתשובותיו של הנוטריון שהומצאו לתיק זה, והן בחתימתו של עורך-דין סאהר מוחסן על העתק המסמכים לאחר שערך השוואה בנוכחות באי-כוח שני הצדדים בין המקור להעתק.

שאלה מרכזית שעלתה לדיון במהלך שמיעת הראיות ובסיכומיהם של הצדדים נוגעת למצבו השכלי והנפשי של המנוח בעת שחתם על המסמכים נשוא התביעה. יצויין, כי בפני בית-משפט אין כל ראיה המוכיחה שהמנוח לא היה כשיר, מכל בחינה שהיא, לחתום על ייפוי-הכוח והסכם המכר, נשוא המחלוקת.

כן, לא הוכח כי המנוח סבל מליקוי או מחלה נפשית, פיזית או מנטלית. גם לפי חלק מעדויות התביעה עלה כי המנוח היה אדם נורמטיבי, צנוע ושקט, שחי בדירתו, ואשר גם היה לעיתים פוקד אירועים שהתקיימו בכפר, ולעיתים, גם אם נדירות, היה מארח בביתו הדל.

בית-משפט הפנה בראש וראשונה לנאמר בדבריהם של העדים מטעם התביעה. מזכיר מועצת כפר קרע, העיד כי המנוח היה מופיע לפעמים במועצה "כמו שאר התושבים". הנ"ל גם אימת את חתימתו שלו ושל המנוח על הסכם חלוקת המקרקעין. עד זה סיפר כי המנוח היה אדם רגיל שגם היה מגיע לאירועים שעניינו אותו.

בנוסף, העיד תושב ותיק של כפר קרע כי היה פוגש את המנוח שעה שהיה המנוח מגיע לבקר את אבי אשתו. העד אף אמר שהמנוח היה נורמטיבי ואף ציין כי המנוח עבד בשמירה פה ושם.

נציג יורשיו של התובע מס' 1 מסר גם הוא בעדותו מחד גיסא, כי המנוח, לא היה אדם חברותי, ומבודד, ובמילותיו: "לא לקח ממך אוכל, לא דיבר איתך", אך במקום אחר טען שהמנוח היה אוכל אצלם ארוחת ערב מידי ערב.

בנוסף, ידידו של המנוח סיפר כי ביקר אותו בביתו מספר פעמים, מסר כי הקשר של המנוח עם כל התושבים היה טוב והמנוח אף נהג להשתתף בשמחות ובאבל. לדידו, מדובר באדם נורמטיבי ללא שום מגבלה.

לשאלת בא-כוח התובעים האם המנוח יכול היה להבין את משמעות הדברים שמתרחשים סביבו, השיב אחד העדים: "כל דבר היינו מדברים איתו כמו אדם רגיל לכל דבר".

נוכח כך, נקבע, כי התובעים לא הצליחו להוכיח, ולו במעט, כי מדובר באדם אשר היה פסול דין, לפיכך נשארת קבועה ועומדת לגבי המנוח החזקה בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, לפיה "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט".

מסקנה זו מתחזקת נוכח היעדר כל מסמך רפואי מטעם התובעים , ולכך שלא עלה בדעת איש מבני משפחתו של המנוח, בעודו בחיים, להיזקק לחוק הנ"ל ולסעיף 8 שבו, שעל פיו "אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית-המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין".

בית-משפט גם לא השתכנע שהמנוח סבל מ"חולשה שכלית", במובן סעיף 8 לחוק הנ"ל, אשר גרמה לכך שהמנוח לא הבין את משמעות חתימתו. כוונה היא ל"חולשה שכלית", אשר מובנה פורש באופן רחב יותר מאשר ליקוי שכלי, שמכוחו ניתן להכריז על פלוני, שהוא פסול-דין {ע"א 10/81 חיים כהן ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' עובדיה גדע, פ"ד לז(4), 635 (1983)}. "חולשה שכלית" כאמור לא הוכחה.

חיזוק למסקנה לפיה המנוח לא היה פסול דין ולכך שהמנוח לא היה בבחינת מי שלא הבין את משמעות המסמכים עליהם חתם, ניתן להסיק גם מן העובדה שהמסמכים נחתמו במעמד נוטריון. לעניין מעמדם של מסמכים שנחתמו בפני נוטריון, הפנה בית-משפט ל- ע"א 404/84 {סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987) דברי כב' השופטת (בדימוס) ש' נתניהו (דעת הרוב)}:

"באשרו את חתימת המשיבה מילא הנוטריון את תפקידו המוטל עליו על-פי החוק העות'מאני בדבר הנוטריון ... (שבוטל רק אחר-כך, בסעיף 51 של חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976). על-פי סעיף 42 של החוק העות'מאני בדבר הנוטריון: "אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החפשי של הצדדים ואם יוכח בפני בית-משפט שהם אשרו או ערכו נירות, שטרות או חוזים מבלי לחקור בתשומת-לב את זהות הצדדים ואת רצונם החפשי, יפוטרו מיד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה". "חזקה היא, בהיעדר ראיה סותרת, שהנוטריון הצבורי קיים את חובתו זו....".

ובהמשך:

"...די היה, לכן, בהגשתו של מ/2 כדי לעשותו לראיה, מבלי להביא את הנוטריון הציבורי לעדות".

כיום, קובע סעיף 19 לחוק הנוטריונים, כי "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 קובע:

"ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו...".

סעיף 52 לחוק הנוטריונים הנ"ל תיקן את סעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, וקובע:

"... בהגדרת 'תעודה ציבורית' אחרי המילים 'גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית' שבפסקה (2) להגדרה, יבוא 'נוטריון'."

מכאן, שאישורו של נוטריון הוא בגדר "תעודה ציבורית" כמשמעותה בסעיף 29 של פקודת הראיות. לפי סעיף 34 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971:

"חזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו-של-דבר, כי:
(4) תעודה ציבורית הנחזית שנערכה רשמית בידי אדם פלוני ובנסיבות פלוניות - היא אמנם נערכה כך."

כמו-כן נקבע ב- ע"א 493/91 {שמעון מזרחי ואח' נ' יעקב מזרחי ואח', פ"ד נ(2), 199 (1996)}:

"בהקשר זה ראוי להוסיף, שלעובדה שחתימתו של יעקב על ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר אומתה בידי נוטריון, יש תמיכה במסקנה בדבר היעדר כפיה. אימות חתימתו של יעקב בידי הנוטריון מעלה את הסף הנדרש כדי להוכיח כי ההסכם וייפוי-הכוח הצמוד לו נחתמו מתוך כפיה, שהרי באישור הנוטריוני מציין הנוטריון הציבורי שחתימתו של המשיב על ייפוי-הכוח נעשתה מרצונו החופשי. על הנוטריון הציבורי לוודא שהחותם בפניו חותם מרצון חופשי, וחזקה על הנוטריון הציבורי, באין ראיות לסתור, שמילא את חובתו נאמנה (ראה פסק-דינה של השופטת נתניהו, ע"א 404/84 י' סעתי נ' פ' סעתי ואח', פ"ד מא(2), 477, 484-483 (1987))..."

בפסיקתו הפנה בית-משפט לתקנות 2, 4, 8, ו- 20 לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977:

"2. בירור זהות (תיקון התשמ"ג (מס' 2))
(א) נוטריון המתבקש לאמת חתימה על מסמך, לקבל ולאשר תצהיר או הצהרה אחרת או לאשר את עשייתה של פעולה אחרת על-ידי אדם פלוני הניצב בפניו או לאשר שאדם פלוני חי, חייב תחילה לברר את זהותו של אותו אדם כמפורט בתקנה זו.
(ב) הוכחת הזהות היא באחת הדרכים האלה:
(1) בידיעה אישית של הנוטריון;
(2) בדרכון או בתעודת זהות המניחה את דעתו של הנוטריון, או בתעודה ציבורית אחרת שיש בה לדעת הנוטריון כדי לזהות את הניצב בפניו והנושאת את תצלומו.
(ב1) על-אף האמור בתקנת-משנה (ב), הוכחת הזהות של חותם על ייפוי-כוח לביצוע עסקה במקרקעין היא בתעודת זהות או בדרכון בלבד.
(ג) הנוטריון יציין באישור הנוטריוני את הדרך שבה הוכחה זהותו של האדם שניצב בפניו.

4. בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון
(א) נתבקש נוטריון לערוך אישור על עשיית פעולה בפניו, יברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה מבחינת גילו.
(ב) האמור בתעודת הזהות או בדרכון של הניצב בפניו או בתעודה ציבורית אחרת ישמש ראיה לדבר אם הניצב קטין או בגיר.
(ג) ...
(ד) נוטריון לא יתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החפשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה.
(ה) לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שישמר בידי הנוטריון."

8. ציון מומים מסויימים של הניצב בפני הנוטריון
ניצב לפני נוטריון לשם אימות חתימה, קבלת תצהיר או הצהרה אחרת או עריכת מסמך לחתימתו אדם שהוא אילם, חרש או עיוור, יציין הנוטריון באישורו עובדה זו וכן את הדרך שבה השתכנע שאותו אדם אמנם הבין את משמעותה של הפעולה, שוכנע נוטריון שהניצב לפניו אינו יודע לחתום את שמו, יבוא, לעניין תקנות אלה, במקום החתימה - טביעת האצבע שלו.

20. ייפוי-כוח למקרקעין וייפוי-כוח יוצא חוץ (תיקונים: התשל"ז (מס' 3), התשל"ח, התשנ"ה)
נוטריון יודיע למנהל לעניין חוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג-1963, על כל ייפוי-כוח שנחתם בפניו והנוגע לזכות במקרקעין או לזכות באיגוד מקרקעין כמשמעותן בחוק האמור. תקנה זו לא תחול על ייפוי-כוח הנוגע לזכות בדירה בבית משותף."

לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, אישורו של נוטריון, על-פי החוק והתקנות שעל פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון, ולמעשיו, ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

לא נעלם מעיני בית-משפט שמעיון כללי בחתימת המנוח שבמסמכים נשוא הדיון נראה כי הכתב בחתימה מפותל מרעידות, אך נקבע כי אין זה מן הנמנע שהדבר נובע מגילו המתקדם של המנוח {שהיה יליד 1909 והחתימות נעשו ב- 1995}.

חתימתו זו של המנוח, ובמעמד בו נחתמה ואושרה על-ידי הנוטריון, מהווה ראיה לגמירת-דעתו של החותם ומהווה גילוי חיצוני לכוונתו של המנוח להתקשר בהסכם נשוא הדיון.

כבר נאמר ב- ע"א 3601/96 {עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2), 582 (1989)} לעניין חשיבות נסיבות מעמד החתימה, כי:

"המתקשר הסביר יסיק ביתר קלות כי הצד השני לעסקה גילה כוונה רצינית להתקשר עימו, כאשר החתימה מתבצעת בנסיבות המעידות על רצינותו, כגון: תוך ישיבה במשרד עורכי-דין בתנאים הולמים לחתימה על מסמכים."

הוסף, שבענייננו גם נמנעו התובעים מלהציג לנוטריון שאלות בכתב לסתירת חזקת תקינות פעולתו של הנוטריון, וכמובן שאין די בהעלאת טענות גרידא, ללא הוכחות.

עולה מכל המפורט לעיל שלא עלה בידי התובעים להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוח חתם על המסמכים שלא בגמירת הדעת, או שחתימתו זוייפה, או שייפוי-הכוח וההסכם הושגו בדרך של מירמה.

זאת ועוד, המסמכים נשוא המחלוקת כאן לא היו בגדר מסמכים יחידים בעלי משמעות משפטית עליהם חתם המנוח. הוצגו מסמכים נוספים {בעלי משמעות משפטית} שעליהם חתם המנוח: הסכם חלוקת מקרקעין והסכם מתנה וויתור בין המנוח לבין יאסין מוסטפא כנאענה - אחיהם של הנתבעים מס' 1 ומס' 3.

לעניין ההבדל בין אופן חתימתו של המנוח, דהיינו, חתימתו בכתב יד על המסמכים נשוא הדיון, לעומת חתימתו בטביעת אצבע על מסמכים אחרים, מקובלת על בית-משפט טענת הנתבעים לפיה הסיבה לכך טמונה בעובדה שחתימתו של המנוח היתה מצויה בכתב יד על תעודת הזהות אשר לפיה זוהה המנוח על-ידי הנוטריון, ולכן ביקש הנוטריון את חתימתו של המנוח גם כן בכתב יד על-מנת למנוע מחלוקת בעתיד.

אף העד מטעם התביעה, מזכיר מועצת כפר קרע, טען כי זכותו של המנוח לחתום כרצונו, והכוונה בין אם באמצעות טביעת אצבע ובין אם בחתימת שמו. לדעתו, המנוח לא ידע קרוא וכתוב, אולם עד זה הוסיף וציין כי אין זה שייך לחתימה. בהמשך דבריו אמר כי באופן כללי בכפר "המבוגרים היו לפעמים חותמים בטביעת אצבע ולפעמים חתימה רגילה, הזקנים לא היה משהו מיוחד אצלכם".

בשים-לב לכך, מסקנת בית-משפט היא שלא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם, ולפיכך נדחתה התביעה.

ב- ת"א (יר') 1160-10-11 {רמזי אבו אלחאג' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2014(1), 35860 (2014)} מדובר בתביעה לפסק-דין המצהיר כי התובעים הם בעלי הזכויות בנכס, מכוח ירושת אימם אשר רכשה את הנכס מבעליו, ולרישום התובעים על-ידי פקיד ההסדר כבעלי הזכויות בנכס.

התביעה הוגשה במקורה נגד שלושה מבעלי הזכויות הרשומים בנכס, אולם בשל אי-ביצוע המצאה של כתב התביעה נמחקה התביעה נגד הנתבעים 3-2. התביעה נוהלה, איפוא, נגד פקיד ההסדר ונגד הנתבע 4 הרשום בלוח הזכויות כבעלים של 11/96 חלקים בנכס.
נקבע, כי מסמך אימות החתימה הנוטריוני מקים, כאמור, חזקה ראייתית כי שוכרי {אחד מבעלי הנכס שבנדון} חתם על ייפוי-הכוח. לפיכך, עובר אל הנתבע הנטל להוכיח כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח אינה חתימתו של שוכרי. הנתבע 4 לא עמד בנטל זה. יתר-על-כן, הנתבע 4 לא הביא, למעשה, כל ראיות.

הנתבע, המתגורר בארצות הברית, לא התייצב לעדות ומי שהעיד מטעמו היה גיסו שהוא גם מיופה-כוחו, מר פחמאווי. כל שהיה בידי מר פחמאווי להעיד מידיעה אישית הוא, כי הנתבע 4 הותיר בידו לפני עזיבתו את הארץ מחברת הכוללת פירוט של כל נכסיו בארץ, כמאה במספר, והכוללת גם את הנכס נשוא התביעה. תוכן המחברת לא הוצג. לא הובאה כל ראיה לזיוף חתימתו של שוכרי, ואף שחתימתו של שוכרי על ההסכם וייפוי-הכוח היא חתימה ייחודית ומורכבת, לא הוצג על-ידי הנתבע 4 כל מסמך הנושא את חתימתו של אביו המאפשר להתרשם ממידת הדמיון בין החתימות, זאת אף שיש להניח כי מסמכים כאלה מצויים בהישג ידו.

אף לא הובאו כל ראיות המצביעות על זיקה כלשהיא של הנתבע 4 או אביו לנכס בעשרות השנים האחרונות.

בא-כוח הנתבע 4 טען כי התובעים לא הביאו לעדות את יתר מוכרי הזכויות בנכס על-מנת להוכיח באמצעותם את אמיתות עסקת המכר וכי יש לזקוף חסר זה לחובתם. בית-משפט דחה טענה זו. נקבע, כי התובעים הגישו הליך קודם נגד רוב בעלי הזכויות בנכס, וניתן להם פסק-דין בהיעדר הגנה נגד חלק מהם. אין חולק כי חלק מבעלי הזכויות המקוריים הלכו לבית עולמם וחלק אחר מבעלי הזכויות לא אותר {ובשל כך אף נמחקה התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3}. למותר לציין כי אף הנתבע 4 רשאי היה לפעול להבאת יתר המוכרים לעדות לו סבר שיהיה בכך כדי להועיל להגנתו.

בא-כוח הנתבע 4 טען כי מדובר בתביעה נגד עזבון בה רמת ההוכחה הנדרשת היא רמת הוכחה מוגברת ואין די בהוכחה כדי מאזן ההסתברויות. לעניין זה נקבע, כי אכן, על-פי ההלכה, בתביעה נגד עזבון, מוטל על התובע נטל מוגבר להוכחת טענותיו {ע"א 8488/12 יורשי המנוח חטיב ז"ל נ' יורשי המנוח יאסין ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.13); ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.09); רע"א 3587/06 עזבון המנוח ירדני ז"ל נ' בן צור, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.05.08)}. בית-משפט קבע, כי התובעים עמדו גם בנטל מוגבר זה. התובעים הציגו ראיות טובות, המשתלבות היטב זו בזו, המעידות על רכישת הזכויות בנכס בעוד שהנתבע 4 לא הציג כל ראיה סותרת.

ב- ת"א (יר') 13093-05-12 {מוסא עלי שחאדה נ' אכרם פיסל עבד אלרחמאן חמדאן אבו ניע, תק-מח 2014(1), 38473 (2014)} נקבע, כי תוצאותיה של פעולה נוטריונית נקבעו בפרק ד' לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, שמוכתר בכותרת "התוצאות של פעולה נוטריונית".

בית-המשפט הסתמך בפסיקתו על סעיפים 19 ו- 20 לחוק הנוטריונים.

פועל יוצא של האמור בסעיפים הנ"ל לחוק הנוטריונים הוא שאלמלא טענות הנתבעים די היה בייפויי-הכוח הנוטריוניים שהציג התובע כדי לבסס את קיומן של העסקאות הנדונות שבהן נמכרו זכויותיו של עבד אלרחמאן לעלי שחאדה.

נקבע, כי טענות הנתבעים אינן מצדיקות תוצאה שונה. בראש ובראשונה, כאמור, לא התקבלה מסקנת חוות-הדעת הגרפולוגית, אשר לפיה זוייפה חתימתו של עבד אלרחמאן על גבי ייפוי-הכוח שניתן לעומר {בנו של אחד מבעלי הזכויות בנכס} ב- 14.06.82. מסקנה זו בוססה על השוואת העתק מצולם של החתימה על ייפוי-הכוח שניתן לעומר ב- 1982 להעתקים צילומיים אחרים של שתי חתימות אחרות של עבד אלרחמאן.

כן נקבע, כי יש ליתן משקל ראייתי נמוך לבחינה ולהשוואה של כתבי יד על בסיס העתקים צילומיים. המומחית עצמה אישרה בחקירתה ש"מקור עדיף תמיד שיש זה מצויין, נכון שבמקור אפשר לראות לחץ ומבנה קו שאי-אפשר לראות בצילומים". יחד-עם-זאת גרסה המומחית כי ניתן ללמוד על מבנים ודינמיקה של החתימה גם מצילום. מדברי המומחית עולה כי אין היא חולקת על-כך שהשוואת כתבי יד על בסיס העתקים צילומיים חסרה פרמטרים שונים שניתן לבחון במסמכי מקור שהם עדיפים.

מסמכי מקור כאלה מצויים ברשות הנתבעים. אלה לא נתבקשו על-ידי המומחית ואלה לא נמסרו למומחית על-ידי הנתבעים לא מלכתחילה ולא בהמשך הדרך. משחוות-הדעת בוססה על ראיות טובות פחות מאלה שיש בנמצא, וכשהראיות שעליהן מבוססת חוות-הדעת מצמצמות את מגוון הפרמטרים הנבחנים, הרי שיש ליתן לחוות-הדעת משקל נמוך ביותר ולא לקבוע ממצאים בהתבסס עליה.

בהמשך לכך נקבע, כי גם לו היה בית-משפט מקבל את טענות הנתבעים השונות לפיהן ייפוי-הכוח שנתן עבד אלרחמאן לעומר זוייף, הרי שהמכר לא בוסס על ייפוי-כוח זה בלבד.

ב- ת"א (נצ') 159/02 {פח'רי טרביה ואח' נ' אחמד חסן בדארנה ואח', תק-מח 2005(2), 8734 (2005)} עתרו התובעים לבעלותם במקרקעין. מנגד, הנתבע טען כי זכויותיו במקרקעין נסמכות על-סמך ייפויי-הכוח שנחתמו בינו לבין המנוחות בנוכחות עורך-הדין אל חאג'.

לטענת התובעים, מדובר בייפויי-כוח "לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין", וככאלה "לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות עליהם" {כאמור בסעיף סעיף 20 לחוק הנוטריונים, או הוראה מקבילה שהיתה בתוקף בעת הרלוונטית בחוק הנוטריון}. ואמנם, ייפויי-כוח אלה אין כוחם יפה להסמיך את הנתבע או את אחיו לפעול בשם השולחים המצויינים בהם.

אישור שנתן בדיעבד עורך-הדין אל חאג', בעת שכבר היה נוטריון, איננו יכול לרפא את הפגם, באשר האישור צריך היה שיינתן בידי נוטריון, ובעת שאישר עורך-דין אל חאג' את ייפויי-הכוח הוא לא היה נוטריון, הגם שהאישור שנתן בדיעבד איננו אישור המאמת את דבר החתימה, כי אם אישור, שהמסמך שהוצג בפניו הוא בבחינת העתק המתאים למקור.

בית-משפט קבע, כי ייפויי-הכוח הוגשו משום כוחם הראייתי, כלומר על-מנת להוכיח, כי הנתבע אכן רכש את החלקות מאת המנוחות. הנתבע הציג את ההסכמים, שטען כי המנוחות חתמו עליהם, ולחיזוק נוסף של העסקאות שעשה עם המנוחות הוא הוסיף והגיש את ייפויי-הכוח עליהם חתמו השתיים, לפי טענתו, ללמדך כי הן אמנם מכרו לו את מקרקעיהן.

אלא שעל-מנת שייפויי-הכוח יהיו קבילים - צריכים היינו לעדותו של עד ראיה לחתימתן של המנוחות עליהם. עדות שכזו לא באה במשפט. האישור שאישר עורך-הדין אל חאג' בכתב, משמע בגוף ייפויי-הכוח, את דבר חתימתן של המנוחות על ייפויי-הכוח, איננו יכול להועיל, באשר עורך-הדין {שכאמור נפטר בינתיים} לא העיד במשפט, ורק באמצעותו ניתן היה להגיש את המסמכים.

המסמכים אינם קבילים, איפוא, ואין בהם כדי להוכיח את תוכנם, משמע את דבר חתימת המנוחות על ייפויי-הכוח.

אגב כך צויין, כי אישורו של הנוטריון עורך-הדין אל חאג' לא אימת את חתימותיהן של המנוחות בפניו {כנוטריון}, כי אם אימת את דבר התאמתם של ההעתקים למקור. על-כן, הוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, שמקימה חזקה ראייתית בדבר החתימות שבייפויי-הכוח, אינה עשויה לסייע בידי הנתבע {השוו ע"א 380/88 מוהיב טוקאן נ' פאטומה פאהימה אלנששיבי ואח', פ"ד מה(5), 410, 418 (1991)}.

סיכומה של סוגיה, את ייפויי-הכוח יכול היה להציג כראיה במשפט רק מי שנכח בעת שחתמו עליהם המנוחות, משמע עורך-הדין אל חאג', אלא שזה הלך לבית עולמו זה מכבר. המסמכים אינם קבילים, איפוא, והנתבע איננו עשוי להיתמך בהם להוכחת כריתת ההסכמים בשנת 1968 עם המנוחות.

אגב דברים אלה אזכיר, כי לפי עדותו של הנתבע - אחיו נלווה לעורך-הדין אל חאג' בעת שהאחרון החתים את המנוחות על ייפויי-הכוח, ובכל זאת לא ראה הנתבע להביא את אחיו לעדות, ועל-כך, כמו גם על ההשלכה שיש למחדל זה, עמדנו למעלה.

התובעים הוכיחו, כי רכשו את המקרקעין הנדונים מיורשיהם של מי שהיו רשומים או זכאים להירשם כבעלי זכות בקרקע. מן הצד השני לא עלה בידי הנתבע לשכנע, כי הוא הקדים את התובעים ורכש, בשנת 1968, את המקרקעין הללו. מכיוון שכך, התובעים זכאים לסעד אותו ביקשו, משמע הצהרה בדבר זכויותיהם בקרקע, לצד הוראה מתאימה לרשם המקרקעין בדבר רישום זכויותיהם בקרקע.

ב- ה"פ (ת"א) 600/03 {פהמי יוסף מסארווה נ' ר.נ.ד.י.ג חברה לייזום ולהשקעות בע"מ ואח', תק-מח 2004(4), 11018 (2004)} נקבע, כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שייפוי-הכוח הנוטריוני, שלכאורה חתום על ידיו, וחתימתו מאומתת על-ידי עורך-דין חוסני עיראקי, לא נחתם על ידיו.

לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, האישור שלפיו המבקש חתם על ייפוי-הכוח לפני הנוטריון - מהווה ראיה מספקת בתובענה, ללא צורך בראיה נוספת, ואם רוצה המבקש לסתור זאת, ולהוכיח שלא היו דברים מעולם, עליו מוטל הנטל {ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)}. נטל שכאמור - לא הורם.

כשעלה המבקש על דוכן העדים והכחיש שחתם על התצהיר התומך בתובענה, לכאורה די בכך כדי להביא לדחיית התובענה שאינה נתמכת בתצהיר, אך בית-משפט אינו נהג עם המבקש במידת החומרה ויצא מנקודת הנחה שהתצהיר נחתם על ידיו ושטענתו היא שייפוי-הכוח זוייף, אך, טענה זו לא הוכחה על-ידי הנתבע, הן בשל העובדה שהמבקש התגלה כבלתי-מהימן בעצם הכחשת חתימתו, מקום שאין כל מחלוקת על אמיתות חתימתו, והן לנוכח שלל הגרסאות שהובאו על ידיו.

משמוטל הנטל על המבקש, יכול היה הוא להרימו בדרכים לא מסובכות. כמו למשל, לא היתה לו מניעה להביא מישהו ממשרד עורך-דין עירקאי; יכול היה המבקש להביא חוות-דעת של מומחה לכתב-יד שיעיד שאין מדובר בחתימת המבקש. המבקש לא עשה דבר מאלה.

זאת ועוד, העובדה שלתובענה צורף, מלכתחילה, תצהירו של ראיד עיראקי, בנו של עורך-דין חוסני עיראקי, אך תצהיר זה נמשך ומר ראיד עיראקי לא העיד - מקימה את החזקה שעדותו של מר עיראקי בבית-המשפט יכולה היתה להזיק למבקש ולא להועיל לו.

בהקשר זה פועלת לחובת המבקש ההלכה הקובעת כי אי-הבאתו של עד רלבנטי מעוררת את החשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד מחמת דברים מזיקים שעלולים להתגלות בחקירה שכזו {ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651 658 (1991); ע"א 455/88 ל' חדד ואח' נ' א. דהן חברה לבניין בע"מ ואח', פ"ד נה(5), 655 (1991)}.

למעלה מן הצורך הוער שגם אם היה מוטל הנטל על המשיבים להוכיח את חתימת המבקש על ייפוי-הכוח, סבור היה בית-משפט כי לנוכח התמונה שהצטיירה לפניו, לנוכח חוסר המהימנות של המבקש ועדיו וחוסר הקוהרנטיות של גרסאותיהם, ולנוכח ההסברים והתיאורים שסופקו על-ידי המשיבים - היתה נדחת התובענה והיה נקבע שהנטל הורם על-ידי המשיבים.

ב- ת"א (חי') 12885-04-09 {מדינת ישראל/מינהל מקרקעי ישראל נ' סאלח חוסיין נצר אל דין ואח', 2013(3), 17445 (2013)} התבקש בית-משפט להצהיר כי מדינת ישראל הינה בעלת הזכות להירשם כבעלים בשלמות של המקרקעין הידועים כחלקה 168 בגוש 11492 בישוב יקנעם, אותם רכשה על-פי הסכם מיום 01.07.68, וייפוי-כוח בלתי-חוזר מיום 08.08.68, מהמנוח יוסף חוסין עלי נצר אל דין ז"ל, ת.ז. 020190427, ממר סאלח חוסיין נצר אל דין ת.ז. 020190682 וממר נצר אל דין חוסיין עלי נצר אל דין ז"ל ת.ז. 020190427 {להלן: "הנתבעים"}.

לאחר עיון בטענות באי-כוח הצדדים ובחומר הראיות הגיע בית-משפט למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

הנתבעים טענו להתיישנות, אולם בית-משפט דחה טענה זו. אין מחלוקת על-כך שהנתבעים ידעו על תפיסת החזקה במקרקעין הנדונים מיד עם תחילתה. למרות זאת, איש מהנתבעים לא עשה דבר במשך עשרות בשנים. לא הוגשה תביעה כנגד החזקת המקרקעין. אפילו לא נשלח מכתב דרישה. רק לאחר שהוגשה התביעה "התעוררו" הנתבעים לטעון את הטענות שטענו, תוך הכחשת המכר לו טוענת התובעת.

על-סמך מכלול הראיות שבאו בפני בית-משפט נקבע כי החלקה אכן נרכשה לאחר משא ומתן כנטען על-ידי התובעת, וכי מלוא התמורה שולמה בגין הרכישה. בית-משפט סבר כי מאזן ההסתברויות נוטה במקרה זה לטובת התובעת ותומך בטענתה על-כך שרכשה את המקרקעין כנטען.

הוער, כי יש לזכור שהתביעה לא הוגשה משום שמי מן הנתבעים או יורשיהם הודיע כי הוא דורש את הקרקע או כי יש לו זכויות בה והכחיש את זכותה של המדינה להחזיק בקרקע ולעשות בה את השימוש רב השנים. התביעה הוגשה רק משום ששמם של בעלי הקרקע המופיעים בנסח הרישום מופיעים ללא מספר תעודות זהות, ובהיעדר תצהירי זיהוי דרשה רשמת המקרקעין פסק-דין הצהרתי שיצהיר על זכותה של המדינה במקרקעין.

הוכח כי המדינה באמצעות מפעל סולתם מחזיקה במקרקעין למן שנת 1968 ללא עוררין.

התובעת הגישה, באמצעות גב' סגל, אסופת מסמכים רשמיים שנערכו ונאספו על-ידי עובדי המינהל בשנים הרלבנטיות במהלך עבודתם הרגילה, מסמכים המהווים רשומה מוסדית לכל דבר ועניין, כמו גם תעודה ציבורית בהתאם לפקודת הראיות. המסמכים האמורים, שנערכו ונאספו במהלך העניינים הרגיל, מלמדים על-כך שהתובעת רכשה את המקרקעין מן הנתבעים על-פי הסכם עליו חתם סאלח חוסין עלי נצר אל דין בשמו ובשם אחיו, וכי התמורה המוסכמת שולמה במלואה.

מסמך הרכישה נעשה במשרדי המועצה המקומית בתיווכו ואגב שיתוף פעולה פעיל של ראש המועצה דאז ומזכיר המועצה.

כמו-כן נערך ונחתם בפני הנוטריון הציבורי ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר. אכן, ייפוי-הכוח מעורר שאלות ותהיות. הדבר לא נעלם מעיני בית-משפט. אולם, יחד-עם-זאת, הנוטריון הציבורי אישר את המסמך ואת חתימתם של הנתבעים עליו.

הנתבעים סמכו את טענותיהם בדבר הזיוף על חוות-דעתה של גב' כבירי. אלא נקבע שאין מקום לבסס מסקנות עובדתיות כלשהן על חוות-דעתה של גב' כבירי. גב' כבירי הינה גרפולוגית. היא אינה מומחית להשוואת כתבי יד. לפיכך, עניין השוואת החתימות במקרה זה חרג מתחום מומחיותה.

נקבע, כי גם אם תתקבל חוות-דעתה של גב' כבירי כמומחית להשוואת כתבי יד, הגיע בית-משפט למסקנה כי חוות-הדעת אינה מקצועית דיה.
גב' כבירי ערכה השוואות בין חתימות הנתבעים בשנת 1968 לחתימותיהם מהשנים האחרונות. מן המפורסמות הוא שכתב ידו של אדם בשנות ה- 50 לחייו שונה מכתב ידו בשנות ה- 90 לחייו.

זאת ועוד, ההשוואה נעשתה מול מסמכים שאינם מסמכים מקוריים. השוואת החתימות נעשתה ביחס למקורות מעטים מאוד, 3-2 מקורות בלבד.

לאור כל אלה, נקבע, כי ספק אם אפשר לקבל את מסקנותיה של גב' כבירי ולסמוך עליהן.

ואמנם בשורה של פסקי-דין בערכאות שונות ברחבי הארץ ובמגוון מועדים, החליטו בתי-המשפט שלא לסמוך על חוות-דעתה של הגב' כבירי. זאת, אם בשל פסילת מומחיותה בכלל ואם בשל הצגת חוות-דעת רשלנית שלא עמדה ברף המקצועי הנדרש {ת"א 5083/06 סלים קינדי ואח' נ' יוסף חוברה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.10); ת"א 4660/98 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' צדיק גלית, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.05) ועוד}.

כאמור, לנוטריון הציבורי החתום על ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר עומדת חזקת התקינות על פיה חזקה על גוף ציבורי כי פעל באופן תקין. טענת זיוף הינה טענה קשה וכבדת משקל המחייבת זהירות ורמת הוכחה בדרגה גבוהה. בית-משפט קבע, כי לאור האמור לעיל חזקת התקינות לא נסתרה, וטענת הזיוף לא הוכחה {השוו ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל - מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)}.

בסופו-של-דבר, קבע בית-משפט, כי עניין לנו במשפט אזרחי ודי לה לתובעת בכך שהצליחה להטות את כף המאזניים לטובתה, כשעצם ההחזקה והשימוש במקרקעין במשך עשרות בשנים מהווה ראיה נסיבתית כבדת משקל לתמיכה בטענותיה.

נוסף על כל האמור לעיל יש לזכור שכבר בשנת 1968 נרשמה על המקרקעין הערת אזהרה בדבר רכישתם על-ידי התובעת.

סבור כי קבלת טענתם של הנתבעים על דבר מרמה וזיוף הינה טענה אבסורדית שקשה לקבלה: אין זה מתקבל-על-הדעת שעובדי מינהל מקרקעי ישראל ערכו וזייפו, כבר בשנות ה - 60, אסופת מסמכים לצורך השגת המקרקעין במרמה. אדרבא, האמור במסמכים הנדונים, על-כך ששולמו לנתבעים כספים אף יותר מן השווי שהיה מקובל לקרקע באותה סביבה ובאותם ימים רק משום שהשטח היה נחוץ לסולתם להרחבת מפעלה; תפיסת החזקה במקרקעין והיעדר מחאה מצד הנתבעים במשך עשרות בשנים - כל אלה מלמדים על-כך שהדין עם התובעת.

ב- ת"א (חי') 632-06 {ודיע מנסור נ' מוניר סלאמה ואח', תק-מח 2012(3), 11754 (2012)} הטענה העיקרית של התובע מופנית כנגד ייפוי-הכוח הנוטריוני ובראשה הטענה כי מעולם לא היה במשרדו של עורך-דין שחאדה {להלן: "הנוטריון"} לא-כל-שכן שלא חתם בפניו על ייפוי-הכוח.

בית-משפט דחה טענה זו מכמה טעמים.

הנוטריון שאימת את חתימתו של התובע אימות נוטריוני, העיד בפני בית-משפט ואישר את דבר החתימה. בעדותו ציין כי הוא משמש כנוטריון מאז שנת 1978 והינו הנוטריון הראשון שהוסמך באזור עכו. לגבי שיטת עבודתו ציין כי כאשר מגיע אליו אדם ומבקש לחתום על ייפוי-כוח הוא מזהה אותו על-פי תעודת הזהות ואם קיימת התאמה, הוא מכין ייפוי-כוח ומחתים אותו.

אמנם, הנוטריון לא זכר את התובע אך יחד-עם-זאת ציין כי חלפו שנים רבות מאז אותה חתימה וכי בכל שנה חותמים בפניו בין 500-400 איש על מסמכים נוטריוניים, כך שאין ביכולתו לזכור את כולם. עוד הוסיף, כי האישור הנוטריוני נרשם בספר האינדקס המתנהל במשרדו כמתחייב על-פי דין והעתקו הצילומי של הדף הרלוונטי אף הוצג גם הוא.

זאת ועוד, הנוטריון אישר כי לצד ייפוי-הכוח שנחתם בפניו, נערך גם הסכם מכר בין התובע לבין הנתבע מס' 3. הסכם זה נרשם בכתב ידו של הנוטריון ונחתם על-ידי הצדדים בפניו. בחקירתו הנגדית הסביר כי לעיתים האישור שנעשה על ידו נחתם יום לאחר חתימת הלקוח {כפי שקרה במקרה שלפנינו}.

יצויין, שעדותו של הנוטריון הפגינה בפני בית-משפט רושם חיובי ומהימן ועל-כן התקבלה גרסתו במלואה.

יתר-על-כן, חיזוק לעדות הנוטריון נמצאה בחוות-דעתה של מומחית המחלקה לזיהוי במשטרה. יצויין, כי התובע הגיש תלונה למשטרה בגין הזיוף הנטען על ידו ותלונתו נחקרה ונבדקה באופן יסודי ומעמיק, לרבות עריכת חוות-דעת של מומחית להשוואת כתב יד. המומחית הנ"ל בחנה את ייפוי-הכוח נשוא המחלוקת ומצאה התאמה בתכונות הכתיבה בין דוגמאות החתימה שמסר התובע לבין החתימה על גבי ייפוי-הכוח.

התובע הציג אף הוא חוות-דעת של מומחית מטעמו, ובחוות-דעתה הגיעה היא למסקנה כי לא ניתן לומר דבר על זהות החותם על ייפוי-הכוח ועל אותנטיות החתימות. זאת בעיקר בשל העובדה שהוצג בפניה העתק צילומי של ייפוי-הכוח שאיכותו גרועה ביותר. יחד-עם-זאת, בעדותה בפני בית-משפט, נשאלה באם פנתה לתובע או לבא-כוחו לקבלת העתק מקורי של ייפוי-הכוח לצורך הכנת חוות-דעתה והשיבה בחיוב. תשובה זו ככל שניתנה מפי התובע, מעוררת פליאה.

במישור המשפטי פסק בית-משפט, כי הנטל להוכחת התביעה והעובדות המזכות את התובע בסעדים הנתבעים על ידו מוטל לפתחו של התובע. נטל זה כולל אף עובדות הנושאות אופי שלילי כגון שהחתימה המיוחסת לו הינה מעשה זיוף. בעניינו מדובר בנטל מוגבר בשים-לב לכך שהחתימה שבמחלוקת אושרה על-ידי נוטריון. כאמור, סעיף 19 לחוק הנוטריונים מחיל את חזקת התקינות, אולם התובע אינו עמד בנטל להפרכתה.

ב- ת"א (נצ') 717/06 {עזבון המנוח סלים אבו אחמד ז"ל ואח' נ' ראמי סאלח מוראד ואח', תק-מח 2009(2), 15772 (2009)} התובע חתם על ייפוי-הכוח בפני הנוטריון. יצויין, כי ייפוי-הכוח נערך על-ידי הנוטריון. בדף הראשון של "אימות חתימה", אישר הנוטריון כי "ביום 16.10.04 ניצב בפניו בביתו בנצרת מר אבו אחמד סלים... וחתם מרצונו החופשי על המסמך המצורף (קרי: ייפוי-הכוח - ש.א.)... ולראיה הנני מאמת את חתימתו...".

מכוח החזקה הראייתית בהתאם לחוק הנוטריונים ותקנותיו עולה, כי "אימות החתימה" של הנוטריון מהווה ראיה מספקת לכך, שהתובע חתם על ייפוי-הכוח בפניו, לאחר ששוכנע הנוטריון, כי התובע פועל מרצונו החופשי ומבין הבנה מלאה את משמעות ייפוי-הכוח ועסקת המכר הגלומה בו.

נשאלת השאלה, האם עלה בידי התובעים לסתור את החזקה הראייתית הנ"ל ולהוכיח את גרסתם, כי התובע חתם על ייפוי-הכוח שלא מרצונו החופשי ומבלי שיבין הבנה מלאה את משמעות חתימתו וזאת עקב הטעיה, רמיה וניצול של הצד השני, מבלי שהוקרא לו ייפוי-הכוח ומבלי שהוסברה לו מהותו ומהות עסקת המכר המתוארת בו, ותוך הצגת עובדות מטעות, שהוא חותם על טופס ייפוי-כוח להעברת בעלות בטרקטור.

במקרה דנן, נקבע כי לא עלה בידי התובעים לסתור את חזקת התקינות והכשירות של חתימת התובע על ייפוי-הכוח.

ב- ת"א (חי') 791-04 {יוסף סאלם עבוד נ' אחמד חסן בדארנה, תק-מח 2009(2), 2864 (2009)} נדונו שני ייפויי-כוח משנת 1992 ו- 1994.

לפי טענת התובע הוא חתם על ייפוי-כוח להעברת זכויות במקרקעין בשנת 1992 בפני עורך-דין אלחאג', כאשר התובע ביקש ממנו שלא לעשות פעולה כלשהי על-פי ייפוי-כוח זה. ייפוי-כוח הנ"ל טרם אושר על-ידי הנוטריון עורך-דין אלחאג'.

ייפוי-כוח מאוחר יותר, המאושר על-ידי עורך-דין אלחאג', הינו ייפוי-הכוח משנת 1994. לטענת התובע ייפוי-כוח מ- 1994 מזוייף, וכי הוא חתם רק על זה משנת 1992 וכי עורך-הדין אלחאג' עשה בו שימוש שלא על-פי הרשאתו.

בית-משפט קבע כי התובע לא הוכיח טענותיו אלו.

התובע לא הביא כל ראיה, כמו חוות-דעת גרפולוגית, כי חתימתו של עורך-דין אלחאג' על פני ייפוי-הכוח משנת 1994, המלווית בהטבעת חותמתו של הנוטריון, היא לא שלו, או כי החלק המאשר הכתוב בכתב יד אינו כתב ידו של הנוטריון המנוח. נטל השכנוע, בהיותו המוציא מחברו, על התובע.

זאת ועוד, בספר הנוטריון של עורך-דין אלחאג', שהוגש כראיה מטעם הנתבע, נרשם ייפוי-הכוח משנת 1994. טענתו של התובע כי אין להסתמך על ספר זה כיוון שלא רשומים בו ייפויי-הכוח משנת 1992 וייפוי-הכוח הנוגע לחלקה 40, איננה מספקת על-מנת לפסול את הכתוב בספר לגבי ייפויי-הכוח משנת 1994.

לעניין זה נקבע, כי היה ניתן להניח, כי ייפוי-הכוח משנת 1992 לא נרשם בספר הנוטריון, כיוון שלא אושר באותו זמן על-ידי הנוטריון. לגבי ייפוי-הכוח הנוגע לחלקה 40 לא ברור מדוע הוא לא נרשם.

יתרה-מכך, בנו של הנוטריון העיד כי ייפוי-הכוח משנת 1994 מאושר בחתימתו של אביו. לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים אישורו של נוטריון מהווה ראיה בלעדית ללא צורך בראיה נוספת לדבריו שלו ולדברי אחרים.

ראיה נוספת בעלת חשיבות היא - דף בודד בכתב ידו של הנוטריון, שכוללת שתי תרשומות: בחלק העליון של הדף יש תרשומת מיום 20.01.93 ובחלק התחתון תרשומת מיום 03.02.02. בתרשומת מיום 20.01.93 נכתב כדלקמן:

"קיים ייפוי-כוח בלתי-חוזר שנחתם על-ידי המוכר יוסף סאלם עבוד באותו תאריך 21.12.92 לפיו התחייב למכור ולהעביר על-שם אחמד חסן בדראנה מכפר סחנין ת"ז 2028330 את החלקה 16 בגוש 10250 בשיעור 8000/8574 חלקים באותה חלקה. הייפוי-כוח הנ"ל טרם אושר על-ידי הנוטריון עו"ד אלחאג'."

יש לשים-לב כי בתרשומת זו התייחס עורך-דין אלחאג' לעסקת המכר של חלקה 16 כעסקה מוגמרת ולא כעסקה למראית עין.

בחלק השני, בתרשומת מיום 03.02.02, נכתב כדלקמן:

"אני החתו"מ מאשר בזה שהייפוי-כוח אושר על ידי בתאריך 22.02.1994 לאחר שהמוכר קיבל את מלוא המחיר המוסכם."

החתימה נחזית להיות של עורך-דין אלחאג' המנוח. מסמך זה מקים לנתבע את התשתית הראייתית לקבוע כי ייפוי-הכוח נחתם כדין, לאחר ששולמה התמורה על-פי המוסכם בין הצדדים.

יחד-עם-זאת, הוצג מכתב של הנוטריון, שאף הוא מיום 03.02.02, ובו מאשר הנוטריון כי ביום 22.02.94 חתם בפניו התובע על ייפוי-כוח:

"הריני לאשר בזאת, כי המוכר יוסף סאלם עבוד ת"ז 2037898 קיבל את מלוא המחיר המוסכם מהקונה חמד חסן בדראנה ת"ז 2028330 במשרדי ביום 22.02.1994, ולאחר-מכן חתם בפני על הייפוי-כוח באותו תאריך" (להלן: "המכתב מיום 03.02.02 של עו"ד אלחאג")

על אישור זה מופיעה גם הטבעת החותמת של עורך-דין אלחאג'. נקבע, כי קשה להניח שהנתבע הצליח, בעוד עורך-דין אלחאג' בחיים, להגיע לחותמת שלו ולזייף את חתימתו.

עד הנה הניח הנתבע תשתית ראייתית לפיה ייפוי-הכוח משנת 1994 נחתם על-ידי הנוטריון המנוח ועל-ידי התובע.
אם-כן, קבע בית-משפט, כי נותר לדון בעניין זה בטענה נוספת, העולה מדבריו של התובע, לפיה הנוטריון פעל יד אחת עם הנתבע והשתמש בייפוי-הכוח משנת 1992 על-מנת "לייצר" את ייפוי-הכוח משנת 1994.

לעניין זה לא הונחה כל תשתית לטענה. יש לזכור כי מדובר בטענת מרמה וזיוף כלפי עורך-דין מנוח, וההלכה קובעת כי יש להביא על-מנת להוכיח טענות מרמה ועוד נגד מנוח, ראיות בעלות משקל משכנע במיוחד {ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987); ת"א (יר') 8482/06 עזבון המנוח עמי מידלש ז"ל ואח' נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.05.08)}.

יצויין, כי התובע חתם על הסכם המכר, על ההתחייבות ועל שני ייפויי-הכוח, וחזקה עליו כי ידע על מה הוא חותם "בפסיקה עקבית נקבעה החזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו {ראו ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח(2), 145 (2003); ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.11.04); ע"א 6055/04 לנדאו נ' בל"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.06); ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.08.08)}.

חזקה זו מתעצמת, שעה שמדובר במסמך כה מהותי ביחס לנכסיו של התובע {ע"א 6645/00, 6783/00 ערד ופיינגולד נ' אבן, פ"ד נו(5), 365 (2002); ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.06)}. לכן, במעמד החתימה היה התובע מודע היטב לתוכן ייפוי-הכוח, למשמעותו ולתוצאותיו האפשריות. אם במעמד החתימה על ההתחייבות כוונותיו של התובע לעניין חלקה 16 לא היו רציניות הן, הוא לא היה חותם על ייפוי-הכוח.
ייפוי-כוח נחתם על-מנת שיעשה בו שימוש וראיה לכך היא דבריו של הנתבע במהלך חקירתו הנגדית ובסיכומים בכתב מטעמו, בהם הודה, כי חתם על ייפוי-הכוח כדי להבטיח לנתבע את הכסף שנתן לו עבור זכויותיהם של האחים של התובע בחלקה 40, וכן הכתוב בהתחייבות, לפיה לנתבע תהיה הזכות לעשות שימוש בייפוי-הכוח אם הסכם החליפין לא יצא לפועל.

התובע לא הצליח לשכנע, כי מטרת ההסכם, ההתחייבות ושני ייפויי-הכוח היו אך ורק כדי לשכנע את אחיו להסכים למכירת חלקיהם בחלקה 40 לתובע.

עד הנה נסקרו ראיותיו של הנתבע, כששוכנע בית-משפט שהיתה מכירה של חלקה 16 לנתבע על-פי הסכם המכר, ההתחייבות וייפויי-הכוח.

מנגד, לעניין ראיות התובע לא היה בהם כדי ל"כרסם" בתשתית הראייתית שהקים הנתבע, לסתור את נכונות ייפוי-הכוח משנת 1994.

ב- ת"א (יר') 1162/99 {פוזיה קאסם אחמד נ' אחמד קאסם, תק-מח 2001(3), 4447 (2001)} הובאה בפני בית-משפט "גרסה מול גרסה" בדבר נסיבות החתימה על ייפוי-הכוח. אולם נקבע, כי כאשר קיימת גרסה מול גרסה - אין בכך כדי להפריך את חזקת תקינות ייפוי-הכוח כמיצוות סעיף 19 לחוק הנוטריונים.

באותו עניין נפסק, כי די בנטל המיוחד המוטל על שכמה של התובעת בכדי לדחות את התביעה. נקבע, שגרסתה של התובעת איבדה ממשקלה, בצורה ממשית, לנוכח העובדה, שדבר הקראת ייפוי-הכוח לתובעת כלול באישור הנוטריוני.

על-פי סעיף 19 לחוק הנוטריונים נקבע, כי "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור". מדובר בחזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור הנוטריון.

בעניין זה העורך-דין שאימת את חתימת התובעת על ייפוי-הכוח הפר את חובתו, כשזו לא חתמה בפניו. אולם, עובדה זו לא היתה ידועה לבנק בזמנים הרלוונטיים וכל שהיה בפניו הוא ייפוי-כוח נוטריוני הנחזה להיות תקין. נקבע, כי מסמך זה נהנה מחזקת התקינות לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, ועל-כן סביר היה שהבנק יסתמך עליו כפי שעשה בפועל.

ב- ת"א 6132-08-07 {רות עירוני נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-מח 2012(1), 30216 (10.02.12)} בית-משפט פסק כי חתימת האישה על המסמכים בהליך אומתה על-ידי נציגים דיפלומטים וקונסולריים של ישראל, אשר אישרו, כי האישה חתמה עליהם מרצונה החופשי. על-כן, על-פי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, על חתימה מסוג זה חלה חזקת התקינות.

ב- ע"א 7303/01 {עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)} נקבע כי המסמך הנוטריוני איפוא מדבר בעד עצמו, ומדבר הוא אמת על עצמו.

זאת ועוד, באותה פרשה נקבע כי נטל השכנוע ביחס לטענת המערער, כי הוא לא חתם על ייפוי-הכוח הנוטריוני, רובץ על כתפיו. כך מתחייב מן הכלל שלפיו נושא תובע בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי {ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר אבקו איזוטופוס אינק, פ"ד מ(3), 281 (1986)}. וכך מתחייב - אף ביתר שאת - מסעיף 19 לחוק הנוטריונים, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור {השוו: ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5), 410 (1991)}.

משמעות הדבר היא, כי על המערער הוטל לשכנע את בית-המשפט - ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על ידו אלא זוייפה בידי אחר.

שופטי הרוב קבעו כי התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי. בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות.

בית-משפט קיבל את הערעור, מכאן ובהגשת תצהירו יצא המערער ידי חובת נטל הבאת הראיות שרבץ עליו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כוחו של אישור; האם ניתן לסתור את תוכנו - סעיפים 19, 20 לחוק הנוטריונים