botox
הספריה המשפטית
הנוטריונים (דין, הלכה ומעשה)

הפרקים שבספר:

סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973-

סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 {להלן: "חוק יחסי ממון"} קובע כדלקמן:

"2. אישור ואימות (תיקונים: התשנ"ה, התשנ"ה (מס' 2), התשס"ט)
(א) הסכם ממון טעון אישור בית-המשפט לענייני משפחה (להלן: "בית-המשפט") או בית-הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן: "בית-הדין"), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית-המשפט או בית-הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.
(ג) בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית-המשפט או בית-הדין.
(ג1) הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.
(ד) הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק-דין להתרת נישואין על-ידי בית-הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה; בחוק זה, "התרת נישואין" - לרבות גירושין, ביטול נישואין, הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם או פירוד לפי דין דתי שאינו מאפשר גירושין."
(ההדגשות אינן במקור - המחברים)

ביסודה של הוראה זו ניצבת ההבנה כי בעת עריכתו של הסכם ממון עשויים בני הזוג להיות נתונים ללחצים רגשיים, כמו גם ההכרה במרכזיותו של הסכם זה להסדרת זכויותיהם של בני הזוג לתקופה שעשויה להיות ארוכה ובלתי-חזויה. על רקע זה, נודעת חשיבות לקיומו של מנגנון בקרה חיצוני, ולא-כל-שכן לנוכח הצורך להבטיח כי לא קופחו זכויותיו של בן הזוג החלש במערכת היחסים הזוגית, במובן זה שהערכאה השיפוטית בחנה כי ההסכם מבטא את הסכמתם המלאה, החופשית והמודעת של שני בני הזוג. היטיב לבטא זאת השופט ג' בך ב- ע"א 4/80 {מונק נ' מונק, פ"ד לו(3), 421, 428 (1982)}:

"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא-אם-כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם."

ב- עמ"ש (יר') 26693-04-13 {פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.11.13)} המערערת הגישה ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, לפיו נדחתה תביעת המערערת למתן פסק-דין הצהרתי בדבר בטלות הסכם הממון שנחתם בינה לבין המשיב. במסגרת הערעור תוקפת המערערת את כל הקביעות הרבות שניתנו נגדה בפסק-הדין. לטענתה, בית-משפט קמא שגה הן בקביעת העובדות והן ביישום הדין על העובדות שקבע.
בית-המשפט קיבל את הערעור.

הלכה היא כי חוק יחסי ממון אינו חל אלא על בני זוג נשואים, ולפיכך רק יחסי הממון של בני זוג כאלה יכולים להיות מוסדרים בהסכם ממון.

המילים "לפני הנישואין" בסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון אינן מתייחסות למועד אימות הנוטריון אלא למועד כריתת ההסכם. מועד הכריתה ומועד האימות אינם היינו הך ועשוי להתקיים ביניהם פער זמנים. גם אם ההסכם יכול להיכרת זמן רב לפני הנישואין ולא רק בסמוך אליהם, אין בכך כדי לאפשר את אימות הנוטריון זמן רב לפני הנישואין. אימות הנוטריון יכול איפוא להינתן רק לאחר התייצבותם של "בני הזוג" בפניו.

נוכח ההלכה הקובעת כי הביטוי "בני זוג" בחוק יחסי ממון מוגבל לבני זוג נשואים בלבד ולא לידועים בציבור, הרי שאין הנוטריון מוסמך לאמת הסכם ממון כאשר הצדדים להסכם אינם נופלים מבחינה מעשית, במועד האימות, למשבצת של נישואין.

כאשר מדובר בצדדים העומדים ערב נישואיהם, ניתן "למתוח" את הלשון של סעיף 2(ג1) ולראותם כמי שמצויים על-סף המעמד של "בני זוג", באופן המאפשר לנוטריון לאמת את ההסכם שכרתו כהסכם ממון על-תנאי מתלה, שייכנס לתוקף סמוך לאחר-מכן עם התרחשות הנישואין העומדים בפתח.

זאת, לא אצל צדדים שאין להם כל תכנית להינשא בעתיד הנראה לעין. צדדים כאלה אינם נחשבים ל"בני זוג" כמשמעותם בחוק יחסי ממון, אפילו אם הם חיים כידועים בציבור, ואין לנוטריון סמכות לאמת את ההסכם שכרתו כהסכם ממון לפי החוק. תנאי לסמכות האימות, הן של רושם הנישואין והן של הנוטריון, הינו שבני הזוג כבר קיבלו את ההחלטה להינשא כך שהליך האימות מתבצע ערב הנישואין.

מנסיבות ההליך נלמד, כי במועד שבו המערערת והמשיב חתמו על ההסכם במשרד הנוטריון, הסטטוס היחיד שלהם היה כידועים בציבור. לא התקבלה על ידם באותו שלב כל החלטה להינשא, ויתרה-מכך - המשיב שלל בתוקף באותה תקופה נישואין למערערת. על-כן, בהיותם ידועים בציבור, לא היתה לנוטריון או לכל רָשות אחרת {לרבות לבית-המשפט} סמכות לאמת או לאשר הסכם ממון בין הצדדים.

כמו-כן, הנוטריון גם לא היה מוסמך להעניק להסכם אימות מותנה ומושהה שישתכלל אם וכאשר יחול בעתיד שינוי בכוונת הצדדים והם יחליטו להינשא.

התממשות הפוטנציאל של נישואין היתה באותה נקודת זמן כה רחוקה וכה מסופקת מבחינת אומד-הדעת של הצדדים - כאשר חמש השנים שחלפו מאז ועד לנישואין מספקות הוכחה נוספת לאומד-הדעת, בבחינת סופו המעיד על תחילתו - עד שלא היה ניתן לבסס את סמכות הנוטריון על עצם הכללתן בהסכם של הוראות העוסקות במצב של נישואין.

יוער, כי כאשר הסכם ממון מאומת לפני הנישואין על-ידי נוטריון, עליו לענות על הגדרת "הסכם ממון" בסעיף 1 לחוק יחסי ממון, כלומר, להסדיר את יחסי הממון שבין הצדדים כ"בני זוג" נשואים בלבד.

בנסיבות העניין עולה, כי בשעת כריתת ההסכם לא היה ניתן לאשר או לאמת אותו כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. אמנם מסקנה זאת כשלעצמה אינה גורעת מתוקף ההסכם בתקופה שקדמה לנישואין, וזאת כהסכם רגיל על-פי דיני החוזים הכלליים. אולם בהמשך, מששדרגו הצדדים את הקשר באמצעות נישואין כדת משה וישראל, הביא היעדר תוקפו של אימות הנוטריון לשלילת תוקף ההסכם, לכל הפחות החל ממועד הנישואין ואילך.

היעדר התוקף בתקופת הנישואין נעוץ בהוראת סעיף 2 לחוק יחסי ממון המתנה את תוקפו של הסכם המסדיר את יחסי הממון שבין בני זוג נשואים, באישור או באימות ההסכם באחת הדרכים המנויות בסעיף. בהיעדר אישור או אימות תקפים, נקבע, כי ההסכם עצמו משולל תוקף.

יתר-על-כן יצויין, כי בני זוג נשואים יכולים להתקשר ביניהם לא רק בהסכם ממון אלא גם בהסכם רגיל לפי הדין הכללי, והסכם כזה אינו מחייב כתנאי לתוקפו אישור או אימות בידי אחד הגורמים המנויים בסעיף 2 לחוק יחסי ממון. אלא שחריג זה מוגבל לעסקה פרטנית בין בני זוג, המתייחסת להעברת זכויות בנכס ספציפי.

ב- בג"צ 6866/03 {אריה מיכאל וקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי נתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.10.03)} העותר טען, בין השאר, כי בית-הדין הרבני האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה שהוגשה נגדו, זאת בהתחשב בהסכם ממון בין בני הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

לטענת העותר בהסכם האמור הסכימו בני הזוג כי סמכות הדיון בענייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתניית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה.

בית-המשפט דחה את טענת המשיבה בקובעו כי סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האישה, להבדיל מענייני רכוש בין בני הזוג, עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שווידא כי בני הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.

כאשר הסכם בין בני זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא נתונה בידי ערכאה מסויימת, בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני, משמעות הדבר היא כי האישה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידיה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

עם-זאת, בנסיבות הנדונות נקבע כי אין בנוסח ההסכם בין בני הזוג כדי להעיד באופן ברור כי המשיבה אמנם ויתרה מראש על זכותה לפנות לבית-הדין הרבני בעניין מזונותיה ולכן נדחתה טענת העותר בדבר היעדר סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעת המזונות שהגישה בפניו המשיבה.