מהו ייפוי-כוח נוטריוני ומהו מעמדו

1. כללי
ישנם מקרים בהם אדם נדרש להזדהות על-מנת לחתום בפני רשות ממשלתית או על גבי מסמך משפטי כלשהו, ואין באפשרותו לעשות כן. כך למשל, בשל מצב בריאותי, מגורים בחו"ל וכדומה. ייפוי-כוח נוטריוני הינו מסמך אשר מאשר כי פלוני רשאי לחתום על כל מסמך בשמו של אדם אחר. במסגרת ייפוי-כוח זה, נוטריון מאשר את המסמך בכך שהוא מצהיר כי פלוני הופיע בפניו וחתימתו בשמו של אדם אחר נעשית בהסכמתו.

למעשה, מדובר בייפוי-כוח אשר נעשה בפני נוטריון המצהיר כי זיהה את הצדדים המעורבים, ועל-כן משקלו וכוחו משמעותיים. ישנם מקרים רבים בהם אין די בייפוי-כוח רגיל ועולה דרישה לייפוי-כוח נוטריוני. עסקינן במקרים בהם ייפוי-הכוח טומן בחובו השפעה גדולה על מייפה-הכוח. לדוגמה, קבלת ייפוי-כוח לצורך ביצוע עסקאות מקרקעין.

סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים קובע כי ייפוי-כוח נוטריוני לא יהיה תקף במידה והנוטריון לא אימת את החתימות שעליו או ערך את הייפוי-כוח לפי החוק והתקנות. לדוגמה, סעיף 11 לחוק זה קובע כי נוטריון לא יאמת חתימתו של אדם לולא הוא זוהה על ידו וחתם בפניו על המסמך. זיהוי זה צריך להיות על בסיס היכרות של הנוטריון את האדם או בהתאם לתעודת זהות המוצגת בפניו.
כמו-כן, ביטול ייפוי-כוח נוטריוני, מלבד ייפוי-כוח בלתי-חוזר, ניתן לביטול על-ידי המייפה. תקנה 5 לתקנות הנוטריונים קובעת כי מייפה-הכוח רשאי להודיע על ביטול ייפוי-כוח נוטריוני לנוטריון אשר בפניו הוא נערך. פסקה (ב) לתקנה זו קובעת כי הודעה זו יכולה להינתן לנוטריון גם בכתב כאשר היא מאומתת על-ידי נוטריון אחר. דהיינו, ניתן לבטל ייפוי-כוח נוטריוני שנערך אצל נוטריון אחד, גם אצל נוטריון אחר.

יודגש כי ביטול ייפוי-הכוח איננו מבטל פעולות אשר נעשו כדין על-ידי מיופה-הכוח טרם הביטול {לדוגמה, התחייבות לפעולות משפטיות עתידיות}. כמו-כן, מוטל על מייפה-הכוח לפעול באופן ממשי לביטול אפקטיבי של הייפוי. דהיינו, עליו להודיע על הביטול למיופה-הכוח ועליו לפעול לשם משיכת הייפוי מהמחזיק/ים בו.

ייפוי-כוח נוטריוני נדרש גם בעת החתימה על משכנתא לצורך רכישת בית. בעת חתימה זו הבנק דורש מהרוכשים לחתום עבורו על ייפוי-כוח בלתי-חוזר {ייפוי-כוח שלא ניתן לבטלו}. מטרתו של ייפוי-הכוח הינה לשעבד את הנכס לטובת הבנק עד לפירעון המשכנתא. הבנק מבטיח למעשה את תשלום חוב המשכנתא על-ידי שימוש בייפוי-הכוח בבוא נציגיו לשעבד את הנכס מול המדינה. במקרים אלו, יידרש ייפוי-כוח נוטריוני. פעולה של שיעבוד נכס בסכום כה גדול הינה פעולה אשר גוררת עימה השלכות עצומות לגבי הרוכשים, המוכרים, הבנק והמדינה. אי-לכך, לא אחת, נדרש ייפוי-כוח נוטריוני בעת חתימה על משכנתא.

מצב אחר בו נדרש ייפוי-כוח נוטריוני, הוא לסגירת עסקה כאשר אחד הצדדים איננו יכול להופיע למעמד החתימה.

על-מנת להתקשר בעסקה, הצדדים המעורבים חייבים לחתום על המסמכים הרלבנטיים. ישנם מקרים בהם נבצר מאחד הצדדים להופיע למעמד החתימה {בגין מחלה, שהות בחו"ל, מרחק פיסי וכדומה}. במקרים אלו, אדם זה יכול לחתום על ייפוי-כוח נוטריוני עבור אדם אחר, המאשר את חתימתו של אדם זה בשמו. יש לציין כי ייפוי-כוח זה יכול להיות ממוקד לצורך החתימה על מסמכי העסקה, הא ותו לא.

במילים אחרות, ייפוי-הכוח מוגבל איננו מאפשר למיופה לעשות בחתימתו של אדם כרצונו. בייפוי-הכוח הוא מקבל אישור מהאדם שאיננו יכול להגיע לסגירת העסקה, לחתום על המסמכים המדוברים. הצדדים המעורבים אינם דורשים באופן תמידי ייפוי-כוח נוטריוני. על-פי-רוב, ייפוי-כוח זה יידרש כאשר נחתמת עסקה במקרקעין או בנכסים בעלי ערך רב.

2. סעיף 20 לחוק הנוטוריונים
סעיף 20 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 קובע כדלקמן:

"20. ייפוי-כוח (תיקון התשל"ח)
(א) ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו; הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה.
(ב) סעיף זה אינו חל על ייפוי-כוח שניתן בחוץ-לארץ לפי דיני המקום שבו ניתן."

הקניית שליחות יכול שתעשה בעל-פה ואף בהתהגות. לא נדרש מסמך כתוב ליצירת שליחות {ראה: א' ברק חוק השליחות, כרך א', 550 ואילך}. חוק הנוטריונים הוא המורה בסעיף 20 שבו כי ייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין לא יהיה בר-תוקף אלא אם ערך אותו נוטריון או אימת את החתימות שעליו. הוראה זו פורשה כמתייחסת לביצוע העסקה, קרי, לרישומה.

שליחות המסמיכה שלוח להתחייב לעשות עסקה במקרקעין אינה נכנסת לגדרו של סעיף 20(א) זה ואינה חייבת כתב {ה"פ (חי') 644/95 עז' המנוח בוטרוס נ' עז' המנוח סוהיל אליאס, תק-מח 2000(3), 30839 (2000); ת"א (חי') 98001/98 עזבון המנוח אבראהים סאבא בחוס ז"ל באמצעות יורשיו התובעים מס' 2 עד 7 ואח' נ' רשות הפיתוח ואח', תק-מח 2003(4), 9608 (2003)}.

3. סעיפים 92-91 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961
סעיפים 91 ו- 92 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי-הדין") קובעים כדלקמן:

"91. אישור של ייפוי-כוח (תיקון התשמ"ז)
ייפוי-כוח שניתן בישראל לעורך-דין לפעול בתחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך-דין ללקוח, לרבות קבלת כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בעניין כזה, שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על-ידי עורך-הדין, אינו טעון אישור אחר, על-אף האמור בכל דין.
92. העברת ייפוי-הכוח
עורך-דין שניתן לו ייפוי-כוח לפעול בתחום הפעולות המפורשות בסעיף 20 או לקבל כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בעניין כזה, רשאי, בהסכמת הלקוח, להסמיך בכתב עורך-דין אחר לפעול במקומו."

4. אימות חתימה על ייפוי-כוח כאשר החותם מאושפז בבית חולים מותנה בהצגת תעודה רפואית
כאשר אדם המאושפז בבית חולים חותם על ייפוי-כוח הרי אימות חתימתו כאמור בהתאם לסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, מותנה בהצגת תעודה רפואית, כמצוות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים. בעוד שבמקרה רגיל, שבו נדרש נוטריון לאשר פעולה משפטית הנעשית לפניו, יוכל הנוטריון לאשר את הפעולה אם "שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה", כמצוות תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, הרי שביחס למצב שבו מבצע הפעולה מאושפז בבית-חולים, או מרותק למיטתו, אין די בשכנועו העצמי של הנוטריון ומוטלת עליו חובה לדרוש כי תוצג לפניו תעודה רפואית, כאמור בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים.

מנוסח הטופס שנקבע בתוספת הראשונה לתקנות לעריכת התעודה הרפואית עולה, כי נדרשת תעודה רפואית המאשרת כי עושה הפעולה המשפטית מצוי "בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי/ת על מעשיו/ה וכשיר/ה לעשיית פעולה בפני נוטריון". הצגתה של תעודה רפואית, המשקפת את מצבו של החולה במועד עשייתה של פעולה משפטית, נועדה להבטיח כי מבצע הפעולה המשפטית מסוגל להבין את משמעות הפעולה והשפעתה על מצבו המשפטי {ראו: ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף, פ"ד מו(3), 184 (1988)}.
ב- ע"א 1395/02 {נסקה לוי נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה, פ"ד נט(5), 49 (2005)} קבע בית-המשפט המחוזי, כי זכויות החכירה לדורות בדירה ובחנות נשוא התובענה - אשר נרשמו על-שם המערערת - הינן בבעלותם המשותפת של אחיה המנוח ושל אשתו המנוחה, וציווה על רשם המקרקעין לחזור ולרשום את הזכויות על שמותיהם של המנוחים.

בית-המשפט קבע כי ייפויי-הכוח, שבהם הסמיך המנוח את המערערת להעביר לעצמה את זכויות החכירה בחנות ובדירה, לא היו תקפים, הן ביחס להעברת חלקו שלו בזכויות והן ביחס להעברת זכויות המנוחה, שחתמה על ייפויי-כוח המסמיך את המנוח לבצע בשמה ומטעמה פעולות משפטיות שונות. המערערת הגישה ערעור על פסק-דין זה.

בית-משפט עליון דחה את הערעור.

נפסק, כי מקום שתוכן ההתחייבות שלמימושה ניתן ייפוי-כוח, אינו נלמד מייפוי-הכוח גופו, רואים את ייפוי-הכוח אך כמכשיר למימושה של עסקה, שדבר קיומה ומהותה טעונים הוכחה. בייפוי-הכוח הכללי, שבו הסמיכה המנוחה את המנוח, לא הוזכרו כלל זכויותיה של המנוחה בדירה ובחנות ולא נכללה בו הסמכה מפורשת למנוח, להעביר לעצמו או למערערת, זכויות אלו.

בנוסף, לא פורטו בייפויי-הכוח רכיבי ההסכמה שבלעדיהם אין ייפוי-הכוח ראוי להיחשב כהתחייבות בכתב לעשיית עסקה במקרקעין, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, או כהתחייבות בכתב להעניק מתנה, לפי סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968.

ככלל, מוטל על בית-המשפט לפסוק במחלוקת שבין הצדדים, כפי שהללו הציגו בטענותיהם לפניו. ואך כצעד חריג - שבידו לנקוט כאשר דרישות הצדק מחייבות זאת - רשאי בית-המשפט לחרוג ממידתו הרגילה ולהאיר את עיני הצדדים בדבר טענה משפטית שאיש מהם לא עורר.

בנסיבות העניין רשאי היה בית-המשפט המחוזי לעורר מיוזמתו את שאלת קיומה של עסקה, שייפוי-הכוח עליו חתמה המנוחה נועד לאפשר את מימושה. בהיעדר ראיה כי בין המנוחים נקשרה עסקה, שבגדרה התחייבה המנוחה להעביר למנוח את זכויותיה בדירה ובחנות, המנוח לא היה רשאי להשתמש בייפוי-הכוח לביצוע פעולה כלשהי בזכויותיה של המנוחה. לא-כל-שכן שלא היה רשאי להשתמש בייפוי-הכוח לעשיית פעולת שליחות לטובת עצמו, המנוגדת להוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות.

כמו-כן, ייפויי-הכוח, שבהם הסמיך המנוח את המערערת להעביר לעצמה את זכויות החכירה בחנות ובדירה, לא היו תקפים גם ביחס להעברת חלקו שלו בזכויות אלו. עורכת-הדין לפניה חתם המנוח על ייפויי-הכוח אימתה את חתימותיו עליהם מבלי שהוצגה לפניה תעודת רופא כמצוות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים. על-כן, לפי סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, נקבע כי ייפויי-הכוח אינם ברי-תוקף. כמו-כן, המערערת לא הוכיחה את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם על ייפוי-הכוח.

ב- ה"פ (מרכז) 60095-03-11 {עבד אל חלים ג'ומעה נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', תק-מח 2013(2), 17013 (2013)} המבקש עותר למתן פסק-דין המצהיר שייפוי-כוח בלתי-חוזר שנחתם על-ידי המנוח בבית החולים הוא בעל תוקף משפטי מחייב.

בית-משפט הסתמך על תקנה 4 לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 הקובעת כדלקמן:

"4. בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון
(א) נתבקש נוטריון לערוך אישור על עשיית פעולה בפניו, יברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה מבחינת גילו.
(ב)...
(ג)...
(ד) הנוטריון לא יתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה.
(ה) לא יתן הנוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון."

בית-משפט סבר כי פניית המבקש לנוטריון בנסיבות הבלתי-שגרתיות של העניין, וידיעתו של האחרון כי המנוח "במצב סופני" כפי שהוסבר לו על-ידי המבקש, הצדיקו עריכת בירור מעמיק על ידו כדי להשתכנע, כמצוות תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, שהמנוח פועל מרצונו החופשי ומבין הבנה מלאה את משמעות הפעולה.

ככלל, הבירורים הנדרשים הם בירורים אקטיביים שהיה על הנוטריון לערוך, בצורה חקרנית ויסודית מול הרופאים המטפלים המוסמכים לכך. בתעודה הרפואית החסרה והלאקונית שהוצגה לנוטריון על-ידי הצד המעוניין בדבר אין די כדי קיום חובתו של הנוטריון. בדיעבד אף התבררה אפסותה.

לאחר השלמת הבירור המשפטי נקבע, כי אין עוד לומר שהתקיימו דרישות תקנה 4 לתקנות הנוטריונים, ואף מטעם זה ייפוי-הכוח בטל.

בכל הנוגע לסעיף 91 לחוק לשכת עורכי-הדין צויין, כי אין הוא מתנה את הרשאת עורך-הדין לפעול בשם לקוחו בקיום ייפוי-כוח בכתב. סעיף 91 אך קובע, כי ייפוי-כוח שניתן לעורך-דין לפעול בעניין הקשור לשירותו המקצועי ללקוח, ושחתימת הלקוח עליו אושרה על-ידי עורך-הדין, "אינו טעון אישור אחר, על-אף האמור בכל דין". הוראה זו גוברת, למשל, על הוראת סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים {ראו: זוסמן סדרי הדין האזרחי (ש' לוין-עורך, מהדורה שביעית, 1995), 218}, אך אין להסיק ממנה כי הרשאת בעל דין לעורך-דינו טעונה מסמך בכתב.

אף תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, המורה כי על עורך-הדין להגיש לבית-המשפט "ייפוי-כוח מטעם בעל הדין או העתק ייפוי-כוח כללי מטעמו שאושר כדין", אינו תולה את תקפות ייצוגו של הלקוח על ידיו בקיום הרשאה בכתב.

יש להבחין בין ייפוי-כוח לצורך ביצוע עסקה במקרקעין, הטעון אישור נוטריוני או אישור עורך-דין לפי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי-הדין, לבין שליחות לביצוע עסקה במקרקעין, אשר לא רק שאינה טעונה אישור נוטריוני, אלא שיכול ואפילו תהיה בעל-פה או על-ידי התנהגות השולח כאמור בסעיף 3(א) לחוק השליחות {ע"א 88/624 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1), 497 (1990); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3), 60 (1983)}. עמד על-כך אהרון ברק בספרו חוק השליחות, כרך א' (1996), 552-551:

"היעדר הצורך במסמך בכתב ליצירת השליחות חל גם במקום שהפעולה המשפטית נושא השליחות היא פעולה שלשם ביצועה יש צורך במסמך בכתב. "שאלת השליחות היא נפרדת ואין בינה לבין הכתב הדרוש ולא כלום". בכך לא אימץ המחוקק את הסדריהן של שיטות משפט הגורסות כי במקום שפעולה משפטית פלונית דורשת כתב לביצועה מן הדין שהשליחות ביחס אליה תהיה אף היא בכתב.

עמדת החוק הישראלי, בעקבות החוק הגרמני, הצרפתי והשוויצרי, היא כי הבעת הרצון היוצרת שליחות יכול שתהיה בעל-פה או בדרך אחרת שאינה בכתב, גם במקום שהפעולה המשפטית נושא ההרשאה חייבת להעשות בכתב. בכך בא לידי ביטוי הרעיון הבסיס של השליחות המפריד בין "עסקת יסוד" היוצרת את השליחות לבין כוחו של השלוח לפעול. "היות וההרשאה נפרדת מעסקת היסוד אין היא זקוקה לצורתה של עסקת היסוד".

5. סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים לא חל על שליחות המסמיכה את השלוח להתחייב לעשות עסקה במקרקעין, להבדיל מביצוע העסקה עצמה
ב- ע"א 624/88 {גולד נ' מעוז ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.02.90)} נקבע לאחר ניתוח מקיף של הסוגיה, כי סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים כלל לא חל על שליחות המסמיכה את השלוח להתחייב לעשות עסקה במקרקעין, להבדיל מביצוע העסקה עצמה. מכל מקום אין ההוראה חלה על עורך-דין, הפועל על-פי ייפוי-כוח, וזאת על-סמך הוראות סעיף 91 לחוק לשכת עורכי-הדין, אשר תוקפו אושר במפורש בסיפא של סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים {ע"א 307/89 אלברט בן עזרא נ' אברהם גינדי בע"מ (בפירוק), פ"ד מד(3), 177 (1990)}.

ב- ע"א 624/88 {מיכל ניחה גולד נ' פנחס מעוז ו- 3 אח', פ"ד מד(1), 497 (1990)} המערערת והמשיבה 2, שהן בנותיו של המשיב 1, התקשרו בהיותן קטינות בהסכם עם חברה קבלנית לרכישת דירה. על ההסכם חתמו בשמן המשיב 1 ואשתו. עם חתימת ההסכם מסרה החברה הקבלנית מכתב למשיב 1 ולאשתו, ובו ציינה, כי לבקשתם נרשמו בחוזה בנותיהם הנ"ל כקוני הדירה, אולם החברה תהיה מוכנה לשנות את שמות קוני הדירה ככל שיבקשו, והדירה תירשם בלשכת רישום המקרקעין בבעלות מי שהמשיב 1 ואשתו יורו.

במועד מאוחר יותר נעשה הסכם נוסף עם החברה הקבלנית, ולפיו קונת הדירה היא המערערת לבדה. גם על הסכם זה חתמו הוריה. בהיות המערערת בגירה, היא חתמה על "ייפוי-כוח בלתי-חוזר", בו ייפתה את כוחו של המשיב 1, שהוא עורך-דין, לפעול בשמה ובמקומה וכמיופה-כוחה בכל הנוגע לדירה ובכלל זה למוכרה, לקבל כספים ולפעול בהם ככל הנראה לו. על-סמך ייפוי-כוח זה חתם המשיב 1 הסכם עם המשיבים 3 ו- 4 למכירת הדירה להם, כן נרשמה לטובתם הערת אזהרה.

המערערת עתרה לבית-המשפט המחוזי להצהרה, שההסכם עם המשיבים 3 ו- 4 בטל, וייפוי-הכוח בטל, וזאת משום שרומתה על-ידי המשיב 1 לחתום על ייפוי-הכוח, באומרו לה שמדובר במסמך הדרוש לביצוע פעולות הכרוכות בהעברת הדירה של שמה ועל-שם אחותה, וכן משום שאין לו תוקף משפטי, שכן לא נערך על-ידי נוטריון וחתימתה לא אומתה על-ידי נוטריון כמצוות סעיף 20 לחוק הנוטריונים. בית-המשפט דחה את העתירה, מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון דחה את העתירה אף הוא, וזאת מן הטעמים הבאים.

תחילה נקבע, כי משמעה של השליחות האמורה בסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים יש לפרש בדרך שתביא לשילוב בין חוק השליחות, חוק המקרקעין, חוק הנוטריונים וחוק לשכת עורכי-הדין. כן, יש לתת למונחים שבו את המובן שנתן להם חוק המקרקעין.

המילים "ייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין" בסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים מתייחסות לשליחות לביצוע העסקה, דהיינו לרישומה. שליחות, המסמיכה את השלוח להתחייב לעשות עסקה במקרקעין, אינה נכנסת לגדרו של סעיף 20(א) ואינה חייבת כתב. דרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין, מתייחסת להתחייבות לעשיית העסקה ולא להסכם השליחות. הקניית שליחות יכולה להיעשות גם בעל-פה ואפילו בהתנהגות.

במידה והוסמך עורך-דין לבצע עסקה במקרקעין בשם לקוחו, הרי שיש בכך משום עשיית "פעולה אחרת" בשמו של הלקוח לפני לשכת רישום הקרקעות {כאמור בסעיף 20(2) לחוק לשכת עורכי-הדין}. ייפוי-כוח כזה, שהוא בתחום הפעולות הייחוסיות בסעיף 20 לחוק לשכת עורכי-הדין, שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על-ידי עורך-הדין, אינו טעון אישור אחר, על-אף האמור בכל דין, ובכלל זה, על-אף האמור בסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים.

במקרה דנן, קבע בית-משפט, כי המערערת ידעה שהיא חותמת על ייפוי-כוח, ומכאן שחזקה עליה שגם ידעה את תוכנו. בנוסף לכך לא הרימה המערערת את נטל הראיה הכבד אשר היה מוטל עליה בהיותה טוענת למירמה.

6. אימות חתימה על-ידי נוטריון בשפה התאילנדית
ב- סע"ש (יר') 49320-06-12 {CHOMPHOONIMIT KHAISRI נ' זאב דן מימון, תק-עב 2012(4), 7190 (2012)} נדונה בקשה שעילתה היא בייפוי-הכוח שהוגש בד-בבד עם הגשת התביעה, אשר לטענת הנתבע אינו מקיים את דרישות הדין.

לכתב התביעה צורפו המסמכים הבאים:

- ייפוי-כוח כללי בעברית. שמו של התובע ומספר דרכונו הוספו בו בכתב יד כמי שממנים את עורכי-הדין דמיטרי יונוב ו/או נדב סהר ו/או שי ורד א/או מי מטעמו להיות בא-כוחו נגד מעסיקו בארץ ישראל בעניין תביעות בבית-הדין לעבודה בבית-משפט ובהוצאה לפועל, לרבות הליכי ערעור. ייפוי-הכוח נחזה להיות חתום על-ידי התובע ולהיות מאושר על-ידי עורך-דין דמיטרי יונוב {במועד שאינו מצויין בייפוי-הכוח}. בתחתית המסמך מופיעה חותמת של נוטריון תאלינדי בשםBayon Klinhorn וחתימתו {להלן: "הנוטריון"}.

- מסמך הנחזה כתרגום לשפה התאילנדית של ייפוי-הכוח הכללי הנ"ל. גם על גביו מוטבעת חותמת של עורך-דין דמיטרי יונוב ומופיעה חתימה הנחזית להיות חתימתו, וכן מופיעה חותמת וחתימת הנוטריון.
- מסמך אימות נוטריוני של הנוטריון המאשר שהתובע זוהה על-ידי הנוטריון באמצעות דרכון ותעודת זהות תאילנדית ולאחר שקיבל הסבר מלא לגבי המסמך, חתם לפניו על ייפוי-כוח לעורכי-הדין שי ורד, נדבר סהר ודמיטרי יונוב לצורך ייצוגו במשפט נגד מעסיקו, וכן על תצהיר התומך בבקשה לפטור מאגרה. הנוטריון אימת את חתימת התובע ועל גבי המסמך מוטבעת חותמת נציג משרד החוץ התאילנדי, מר SOMPOB PLOYSANGYAN שתפקידו "General Service Officer", ומצויין כי נציג זה אימת את חתימת הנוטריון.

- אימות תעודה ציבורית של קונסול ישראל בבנגקוק מר אלי גיל המאמת את חותמתו וחתימתו של מר SOMPOB PLOYSANGYAN כמו גם את היותו נציג מוסמך של משרד החוץ התאילנדי.

בית-משפט קיבל חלקית את הבקשה.

יצויין, כי הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם המסמכים שצורפו לכתב התביעה עומדים בדרישות הדין להוכחת הרשאת באי-כוח התובע לייצגו בתביעה נגד הנתבע המפורטת בכתב התביעה שהוגש. שני הצדדים מסתמכים בטיעוניהם על הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות.

סעיף 30 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כי:

"30. הוכחת תעודת חוץ
ייפוי-כוח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או הוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר בכל משפט או עניין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:
(1) נציג דיפולמטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחתמתו על גבי המסמך או בנספח אליו;
(2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו החותמתו הנוטריונית ואומת בכתב בידי נציג דיפולומטי או קונסולרי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו."

באת-כוח התובע טוענת כי ייפוי-הכוח שהוגש במצורף לכתב התביעה עומד בדרישות סעיף 30(2) לפקודת הראיות, באשר חתימת הנוטריון הציבורי התאילנדי Bayon Klinhorn אומתה על-ידי קונסול ישראל בבנגקוק. כמו-כן טוענת כי למעלה מן הצורך, עורך-דין דמיטרי יונוב, שהינו עורך-דין ישראלי, זיהה את המשיב ואימת את חתימתו.

לאחר עיון בטענות הצדדים בית-משפט קבע, כי דין בקשות הנתבע לפיהן, יש להורות לתובע לחתום על ייפוי-הכוח בפני נציג קונסולרי ישראלי בבנגקוק, וכן להורות לעורך-דין דמיטרי יונוב להגיש תצהיר - להידחות. אולם, דין הבקשה להמציא תרגום מאומת כדין של ייפוי-הכוח בתאילנדית - להתקבל.

אין בסיס לחיובו של התובע לחתום על ייפוי-הכוח בפני קונסול ישראל בבנגקוק, שכן סעיף 30(2) לפקודת הראיות מאפשר דרך הוכחה חלופית של ייפוי-הכוח - אימות ייפוי-הכוח על-ידי נוטריון ציבורי ואימות חתימת הנוטריון הציבורי על-ידי נציג קונסולרי ישראלי.

כן, בניגוד לטענת באת-כוח התובע, קונסול ישראל בבנגקוק לא אימת את חתימת הנוטריון הציבורי התאילנדי. חתימת הנוטריון הציבורי אומתה על-ידי נציג משרד החוץ התאילנדי, וחתימת נציג זה אומתה על-ידי קונסול ישראל בבנגקוק. הנתבע לא העלה כל בקשה בעניין זה ולא טען כי בכך לא קוימו הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות. לפיכך הוחלט לדחות את בקשת הנתבע להורות לתובע לחתום על ייפוי-כוח בפני קונסול ישראל בבנגקוק.

זאת ועוד, אין מקום לחייב את עורך-דין יונוב להגיש תצהיר כלשהו, אלא-אם-כן תודיע באת-כוח התובע כי היא מבקשת שייוחס משקל כלשהו לאימות החתימה של עורך-דין יונוב. על-פי טיעוניה של באת-כוח התובע, אימות החתימה של עורך-דין יונוב נעשה "מעבר לצריך", ועל-כן בית-הדין אינו ייחס כל משקל לאימות חתימה זה.

בית-משפט קבע, כי עמדה זו מבוססת גם על הוראות סעיף 91 לחוק לשכת עורכי-הדין, על פיהן רק ייפוי-כוח שניתן בישראל לעורך-דין לפעול בתחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך-דין ללקוח, אינו טעון אישור אחר. הוראה זו הינה חריג להוראת סעיף 20 לחוק הנוטריונים, על פיה ייפוי-כוח כללי אינו תקף אלא אם נערך או אומת על-ידי נוטריון.

בענייננו, קבע בית-משפט, כי אין מחלוקת שייפוי-הכוח נחתם על-ידי התובע בתאילנד ולכן אימות חתימת התובע על-ידי עורך-דין דמיטרי יונוב אינו ממלא אחר תנאי החריג שקובע סעיף 91 לחוק לשכת עורכי-הדין.

באשר לטענת הנתבע, לפיה יש לחייב את התובע להגיש תרגום מאומת כדין של ייפוי-הכוח מתאילנדית לעברית - בית-משפט קיבל טענתו. בהיעדר תרגום מאושר ומאומת כדין, לא ניתן לקבל את ייפוי-הכוח הכללי בעברית כתרגום נכון של ייפוי-הכוח בתאילנדית עליו חתם התובע.

7. טענה לפיה השימוש בייפוי-הכוח הופעל תוך חריגה מההרשאה שניתנה בו
ב- ה"פ (חי') 76-08 {שולמית כהן ואח' נ' בנק איגוד לישראל בע"מ - סניף חדרה, תק-מח 2009(3), 6959 (2009)} הוגשה תובענה להצהיר כי אין תוקף לשיעבוד זכויות במקרקעין על-פי שטר משכון שנחתם לטובת המשיב. טענתן העיקרית של המבקשות הינה כי אחיהן, זבולון, עשה שימוש בייפוי-הכוח הכללי לשם משכון הזכויות בבית, תוך חריגה מההרשאה שנתן לו האב המנוח. המשיב טען כנגד כי שיעבוד הבית נעשה ללא כל חריגה מהדין, מהנהלים הפנימיים של הבנק וכי מסמכי השיעבוד נחתמו ללא כל חריגה מהרשאה.

לגרסתן של המבקשות ייפוי-הכוח הכללי ניתן לזבולון אך ורק לצורך חתימת המסמכים הנדרשים לחכירת המגרש במינהל מקרקעי ישראל. לפיכך, עשיית שימוש בייפוי-הכוח לצורך שיעבוד הזכויות בבית מהווה חריגה מהרשאה.

לצורך הכרעה בית-משפט הסתמך על חוק השליחות.

סעיף 1(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 קובע כי:

"1. השליחות ונושאה
שליחות היא ייפוי-כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי."

סעיף 5 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 קובע כי:

"5. היקף השליחות
(א) השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה.
(ב) רשאי שלוח לעשות כל פעולה דחופה ובלתי-צפויה מראש הדרושה באופן סביר לשמירה על ענייני השולח בקשר לנושא השליחות, אף אם הפעולה חורגת מתחום ההרשאה."

לאחר עיון בייפוי-הכוח הכללי שנחתם על-ידי המנוח נקבע, כי אין הוא מלמד על כל הגבלה של היקף השליחות.

באשר לכוח ההרשאה, קבע בית-משפט, כי לשונו הברורה של ייפוי-הכוח אינה מגבילה את הרשאתו של זבולון לפעולות הנוגעות לחתימת מסמכי המינהל דווקא. לשון ייפוי-הכוח מצביעה על העברת מלוא הכוחות המשפטיים לזבולון. עם-זאת, הלכה היא כי לשון ייפוי-הכוח כשלעצמה אינה מצביעה בהכרח על היקף ההרשאה {ראה ע"א 712/74 פרומן נ' עזבון פרומן, פ"ד ל(3), 110 (1976)}. לפיכך יש לבחון האם על-אף לשונו של ייפוי-הכוח הכללי הוגבלה הרשאתו של זבולון.

על-פי מהותו, ייפוי-כוח כללי הוא "הענקת כוח ייצוג לשלוח לבצע את כל הפעילות המשפטית בשמו של השולח או במקומו" {אהרן ברק חוק השליחות, חלק ראשון (תשנ"ו), 553}.

לפי סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים "ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו; הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה".

משמעות הוראה זו הינה כי ייפוי-כוח כללי שלא נערך על-ידי נוטריון או שנוטריון אימת את החתימות עליו אינו תקף.

במקרה שבפנינו נקבע כי ייפוי-הכוח נערך על-ידי הנוטריון, אשר אימת את חתימת המנוח. בייפוי-הכוח אין כל צמצום של היקף ההרשאה.

למעשה פרט לעדותו של זבולון לפיה מטרת חתימת ייפוי-הכוח הכללי היתה לאפשר לו לחתום על מסמכי החכירה במינהל, אין כל עדות אחרת לגבי צמצום היקף ההרשאה. המבקשות עצמן אינן טוענות כי ידעו על החתימה או כי ידעו על צמצום ההרשאה שניתנה לזבולון. לא הוצג כל מסמך המעיד כי ייפוי-הכוח הכללי נועד למטרה מצומצמת בלבד.

כמו-כן, איש מבעלי הדין לא זימן את הנוטריון לעדות. לכאורה אי-זימונו פועל כנגד גרסת המבקשות. אם רצו המבקשות לשכנע כי למרות לשונו הרחבה של ייפוי-הכוח הכללי, כוונתו של המנוח היתה ליתן לזבולון הרשאה מוגבלת בלבד, הרי שהנטל להוכיח כוונה זו מוטל עליהן. לפיכך, היה עליהן לזמן את הנוטריון על-מנת שיסביר מדוע ערך ייפוי-כוח כללי במקום ייפוי-כוח מיוחד {לעניין נפקות אי-זימונו של עד רלבנטי ראה לדוגמה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651 (1991); ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3), 107 (2000)}.

עוד מציין בית-משפט כי ניתן למצוא חיזוקים להנחה לפיה ייפוי-הכוח הכללי משקף נאמנה את רצונו של המנוח.

הלכה היא ש"אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע מה חתם ובמה התחייב" {ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2), 113 (1965); ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3), 934, 946 (2004); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3), 591, 594 (2000); ע"א 6645/00 עורך-דין ערד נ' אבן, פ"ד נו(5), 365 (2002)}.

8. הרמת נטל ההוכחה לגבי תקפותו של ייפוי-הכוח וביטולו של ייפוי-הכוח
ב- ת"א (מרכז) 18025-06-09 {עזבון המנוח סמי קופל ז"ל נ' עו"ד גרבי הילה, תק-מח 2012(4), 26628 (2012)} התובעים, כולם בני משפחה אחת, עותרים לקבוע כי כל ההסכמים שנחתמו ביניהם לבין הנתבעים 4-1, אף הם בני משפחה אחת, ביחס לנחלה בכפר מעש, בטלים וחסרי כל תוקף. עיקר טענת התובעים היא כי העסקה לא השתכללה מפאת פגמים שונים שנפלו בהתקשרות, ובראשם פגמים בהתקשרות עם אב המשפחה, מר סמי קופל ז"ל {להלן: "קופל"} הבעלים הרשום של הנחלה, אשר נפטר במהלך המשפט.

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה.
עד לפטירתו היה קופל הבעלים של הנחלה, ואיש מלבדו לא היה רשאי להעביר בה בעלות בחייו. אכן, יורשים רשאים ליטול על עצמם התחייבויות עתידיות הנוגעות לנכס ספציפי העתיד להגיע לרשותם במסגרת צוואה, אולם במקרה הנדון לא ביקשו היורשות ליטול על עצמן התחייבות עתידית שכזו, והנתבעים 4-1 לא חפצו לקבלה.

רצון הצדדים היה בביצוע עסקה שתתממש גם בחייו של קופל, ולשם כך ברור היה להם שעל העסקה להיות מחייבת מבחינה משפטית כלפי קופל. במועד בו נוהל המשא ומתן היה לנכס בעלים אחד בלבד - קופל, והעסקה היתה אמורה להיות עימו, ביוזמת והסכמת יורשיו. פשיטא כי מבלי שייווצר הקשר המשפטי הקושר את קופל לעסקה, אף לא ניתן לתת לה תוקף כלשהו כלפי יורשיו.

על-מנת שהעסקה תחייב את קופל נדרש שהוא עצמו יסכים להתחייב בה, או שגורם המורשה להתחייב בשמו יבצע את אקט ההתקשרות. דומה כי אין חולק שהחלופה הראשונה אינה מתקיימת. נותרה החלופה של גורם מורשה.

גורם זה, במקרה בו עסקינן, יכול להיות רק בנותיו: הבת חיה {התובעת 2} החתומה יחד עם בעלה אלי {התובע 3} על זכרון-הדברים בכתב יד ועל זכרון-הדברים המודפס, והבת חיה והבת ליאורה {התובעת 4}, החתומות שתיהן בשם קופל על חוזה המכר עם הבנות. אולם, בית-משפט קבע, כי האפשרות להכיר בכך שהעסקה מחייבת את קופל לאור פעולות בנותיו אינה יכולה להתקיים במקרה הנדון.

אי-אפשרות לכך נקבעה בשל מספר קביעות חלופיות: ראשית, נקבע, כי מצבו הרפואי של קופל במועד בו נטען שנתן הרשאה לבנותיו {מועד חתימת ייפוי-הכוח הנוטריוני, "המועד הקובע"}, היה כזה שקופל לא יכל לגבש גמירות-דעת וממילא לא יכל להסמיך אדם לפעול בשמו. במצב זה האפשרות היחידה להסמיך אדם לפעול בשמו היתה באמצעות מינוי אפוטרופוס.

אשר לטעם הראשון. חזקה היא שאדם שלא הוגבלה כשרותו בחוק או בפסק-דין מוסמך למנות לעצמו מיופה-כוח. אולם, העובדה שדיני הכשרות המשפטית אינם שוללים את סמכותו של אדם שלא הוכרז כפסול דין לבצע פעולות משפטיות, אינה מלמדת כי אדם שכזה יכול לגבש את גמירות-הדעת הדרושה על-מנת לבצען. במקרה הנדון הוכח הרבה מעבר לדרוש בהליך אזרחי כי מצבו הרפואי של קופל במועד הקובע היה כזה שלא איפשר לו לגבש את גמירות-הדעת הדרושה למינוי שלוח. מחלתו שללה ממנו את כושר השיפוט וההבנה.

בית-המשפט שוכנע כי מעשיו אינם תוצאה של רצון חופשי ועצמאי. הוא היה מאושפז בבית חולים גריאטרי לאחר אירוע מוחי שני, במצב פיזי וקוגניטיבי ירוד, תלוי בבני משפחתו ובצוות הרפואי שטיפל בו. הנתבעים 4-1 היו מודעים למצבו הבריאותי הרעוע. כל אדם שעיניו בראשו צריך היה להבין כי קופל אינו כשיר להתקשר בהסכם או לחתום על ייפוי-כוח. במיוחד אמורים הדברים בהתייחס לעורכי-הדין שהיו מעורבים בהחתמתו של קופל.

בעניין זה נשאלת השאלה מה תוקפו של ייפוי-כוח נוטריוני שהוצא מבלי שהנוטריון קיים את החובות הקבועות בתקנות הנוטריונים? סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים קובע כי "ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו".

מהוראה זו עולה, לכאורה, כי ייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין שלא נערך בהתאם לתקנות הוא נעדר תוקף. יחד-עם-זאת, פסיקת בית-המשפט העליון הותירה פתח לגישה מקלה יותר, לפיה ייפוי-כוח נוטריוני שנחתם ללא תעודה רפואית רק מוחזק כבטל, והנטל על הצד המבקש להכיר בתוקפו להוכיח את גמירות-דעתו של מיופה-הכוח בעת שחתם עליו {ראו ע"א 1395/02 לוי נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5), 49 (2005)}.

התנהלותם של בני משפחת קופל בעניין זה אינה חפה מכל אשם. נראה כי כשירותו של קופל לא "הטרידה" את בנותיו באופן מיוחד בשלבים הראשוניים בהם נרקמה העסקה. להיפך. הן רצו מאוד למכור את הנחלה, ופעלו מתוך מניע זה באופן שלא לקח בחשבון את מצבו של אביהן. ניכר כי שיתפו פעולה עם הנתבעים 4-1 ברצון מתוך שאיפה לאפשר את ביצועה של העסקה, ללא שידרשו לפעול בהליכים הסטטוטוריים הדרושים {הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס על הרכוש}. עם-זאת, אין בכך לשנות מהקביעה כי קופל לא יכול היה לגבש גמירות-דעת בעת שחתם על ייפוי-הכוח, כי הנתבעים 4-1 ידעו על-כך ולפיכך שלייפוי-הכוח אין כל תוקף.

שנית, קופל לא ביצע כל פעולה תקפה המסמיכה מי מבנותיו, או כל אדם אחר, לפעול בשמו למכירת הנחלה.

אשר לטעם השני. לכאורה, ביצע קופל את הפעולה הדרושה על-מנת להסמיך מיופה-כוח, בכך שחתם על ייפוי-כוח נוטריוני לפני עורך-דין צוק, שהוא נוטריון מוסמך. אולם, החתמת מר קופל על ידו נעשתה מבלי שטרח לקבל מהמנהל הרפואי של מוסד "ארבל", או מכל רופא אחר, תעודה רפואית כנדרש בתקנות הנוטריונים.

כאמור, החובה לדרוש מסמך רפואי מוטלת על הנוטריון, והיא מיועדת, בין השאר, למנוע מצב בו אדם שאינו יכול לגבש גמירות-דעת יוחתם על ייפוי-כוח לטובת קרוביו. ממילא הסכמת הקרובים, ואף בקשתם, כי לא תתקבל חוות-דעת רפואית, אינה יכולה לייתר את חובת הנוטריון לדרוש שתוצג לו חוות-דעת שכזו.

בסופו-של-יום, הנתבעים 4-1 לא עמדו בנטל שמוטל עליהם להוכיח כי ייפוי-כוח נוטריוני שהוצא בניגוד להוראות תקנות הנוטריונים מבטא את רצונו הממשי של קופל במועד הקובע. גם מטעם זה נקבע שייפוי-הכוח אינו בר-תוקף.

שלישית, אף אם היו בנותיו של קופל מוסמכות לפעול בשמו, ספק אם הן עשו שימוש בהרשאה שכזו באופן המחייב את קופל.

אשר לטעם השלישי. חוזה המכר עליו חתומות הבנות הוא חוזה פיקטיבי, שאינו מייצג את תנאי העסקה, ואילו ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר אינו מפרט כלל את תנאי העסקה בה עסקינן, ואינו יכול להוות כשלעצמו חוזה מקרקעין מחייב. המשמעות היא שאין בנמצא מסמך בכתב המשקף את תנאי ההתקשרות המהותיים, ואשר נחתם מכוחו של ייפוי-הכוח הנוטריוני. במצב דברים זה, קבע בית-משפט, כי ספק רב אם ניתן לומר שנעשה שימוש בייפוי-הכוח באופן שיש בו כדי לחייב את קופל בעסקת מקרקעין.

בסיכומו-של-יום - הוכח שקופל נעדר גמירות-דעת הנדרשת על-מנת להתקשר בהסכם ועל-מנת לעשות ייפוי-כוח בלתי-חוזר.

9. חתימת חסוי על ייפוי-כוח נוטריוני - אי-קיום הוראות תקנות הנוטריונים וביטולם של ייפויי-הכוח והעסקות שנכרתו באמצעותם
ב- תמ"ש (ת"א) 21371-08 {ד.ה. נ' מ.א.ז., תק-מש 2012(2), 213 (2012)} נדונה הכרעה בתביעתו של חסוי {שלא הוכרז כפסול דין} - שהוגשה באמצעות אפוטרופוסתו לרכוש - כנגד הנתבע {נכדו של החסוי}, לביטול העברה ללא תמורה מהתובע לנתבע של דירה וכן זכויות במגרש שנעשתה מכוחם של שני ייפויי-כוח שנחתמו בשנת 2005 ובשנת 2006, לאחר האירוע המוחי שעבר התובע.

לטענת התובע, מדובר בפעולות משפטיות שהתבצעו מכוחם של שני ייפויי-כוח שנחתמו שלא כדין, עת התובע לא היה כשיר לחתום על המסמכים. כן ביקש התובע לחייב את הנתבע לתת חשבונות מאושרים הנתמכים בתצהיר ובמסמכים באשר לפעולות שעשה בחשבונות התובע בשוויץ ובדירה, וכן נדרש "לחייב את הנתבע לשלם לתובע את יתרות הזכות המגיעות לתובע".

על-פי תקנה 4 לתקנות הנוטריונים על הנוטריון לברר תחילה את הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון של העומד בפניו. וזאת, גם על-פי תקנה 8 לתקנות הנוטריונים, לפיה על הנוטריון לציין מומים מסויימים של הניצב בפני נוטריון.

בבחינת הוראות התקנות האמורות לעיל, נקבע כי היו בהחתמות האמורות מספר כשלים: התובע לא "ניצב" בפני הנוטריונים אלא היה במיטה, והדבר כלל לא צויין; התובע היה מרותק למיטה והדבר לא צויין; התובע היה אילם והדבר לא צויין; איש מהנוטריונים לא ציין את הדרך שבה השתכנע שהתובע אמנם הבין את משמעות החתימה על ייפוי-הכוח; בחתימת ייפוי-הכוח השני נחתם השם פעמיים, ובכל פעם באופן שונה והדבר לא צויין; התובע היה מרותק למיטה, כאמור לעיל, וחרף כך לא הוצגה לאיש מהנוטריונים תעודה רפואית על מצבו הקוגניטיבי של התובע.

מכלול הכשלים הללו - יש בהם כדי להעביר את נטל הראיה אל הנתבע, באשר למצבו הקוגניטיבי של התובע, אולם, נקבע, כי נטל זה לא הורם.

ראה בעניין זה ע"א 1395/02 {נסקה לוי נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה ניצה בן עזרא ז"ל, פ"ד נט(5), 49 (2005)}:

"הנחת השופטת, כזכור, היתה כי די היה במצבה המנטלי הלקוי של וידה - וחרף אי-הכרזתה כפסולת-דין - כדי להוביל לסיום שליחותו של אברהם. המערערת טענה לפנינו כי סיום השליחות עקב "גריעת כשרותו" של השולח, כמשמעה בסעיף 14(א) לחוק השליחות, עשוי להתרחש רק בעקבות הכרזתו של השולח כפסול-דין. עמדה זו עולה בקנה אחד עם גישתו של פרופ' אנגלרד {י' אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 - פירוש לחוקי החוזים, סעיף 13-1, עמ' 157}, אך דומה שגישה זו צופנת קשיים הן במישור המשפטי-פרשני {ראו א' ברק חוק השליחות, כרך ב', 1227 עד 1228} הן במישור המעשי.
בלי לקבוע מסמרות בשאלה זו, שבענייננו אינה טעונה הכרעה, אין לדעתי לשלול מצבים שבהם די יהיה בגריעת כושרו המנטלי של השולח - הגם שלא הוכרז כפסול-דין, ואף לא התבקשה הכרזתו כאמור - כדי להביא לפקיעת תוקפה של השליחות. יחסי השליחות בין השולח לבין השלוח מבוססים על הקשר האישי הקיים ביניהם והמטיל על כל אחד משניהם חובת אמון מיוחדת ומוקפדת כלפי זולתו.
גריעת כושרו המנטלי של השולח, שיש בה כדי לשלול את יכולתו הסבירה לעקוב אחר הפעולות ששלוחו עושה במסגרת שליחותו או לפגוע בה, או להחליט בכל זמן נתון כי ברצונו להביא את השליחות לקצה, אינה מתיישבת עם המשך קיומה של השליחות. ניתן לכאורה לומר כי פקיעת השליחות בנסיבות המתוארות מתחייבת מן התפיסה כי בהמשכת פעולותיו מטעמו של השולח - בהיותו מודע לגריעת כושרו המנטלי - מפר השלוח את חובת האמון המוטלת עליו כלפי השולח."

ובהמשך פסק-הדין, בעמ' 61, נאמר כי:

"בעוד שבמקרה רגיל, שבו נדרש נוטריון לאשר פעולה משפטית הנעשית לפניו, יוכל הנוטריון לאשר את הפעולה אם "...שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה", כמצוות תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, הרי שבאשר למצב שבו מבצע הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, אין די בשכנועו העצמי של הנוטריון, ומוטלת עליו חובה לדרוש כי תוצג לפניו תעודה רפואית, כאמור בתקנה 4(ה).
מנוסח הטופס שנקבע בתוספת הראשונה לתקנות לעריכת התעודה הרפואית עולה כי נדרשת תעודה רפואית המאשרת כי עושה הפעולה המשפטית מצוי "... בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי/ת על מעשיו/ה וכשיר/ה לעשיית פעולה בפני נוטריון". הצגתה של תעודה רפואית, המשקפת את מצבו של החולה במועד עשייתה של פעולה משפטית, נועדה להבטיח כי מבצע הפעולה המשפטית מסוגל להבין את משמעות הפעולה ואת השפעתה על מצבו המשפטי."
לאור האמור, מסקנת בית-משפט היא, כי התובע חתם על ייפוי-הכוח בהיעדר גמירות-דעת, ועקב כך בטלים איפוא ייפוי-הכוח וההעברות שרשם הנתבע לטובת עצמו מכוחם של ייפוי-כוח אלה.

זאת ועוד ראוי לציין, כי מסקנת בית-משפט המשיכה להסתמך על האמור ב- ע"א 1395/02 {שם, עמ' 61}:

"סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים קובע, כי:
'ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו...'
הסעיף קובע איפוא כי ייפוי-כוח מן הסוג שעליו חתם אברהם אינו בר-תוקף אלא אם אומת על-ידי נוטריון "כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו". מלשון הסעיף לכאורה מתחייב כי ייפוי-כוח נוטריוני שאמנם אומת על-ידי נוטריון, אך תוך הפרת הוראתה של תקנה 4(ה), הינו משולל תוקף. עם-זאת באשר לתוקפה של צוואה שאושרה על-ידי נוטריון בלי שהוצגה לפניו תעודה רפואית כנדרש בתקנה 4(ה), נפסק שאי-הצגתה של תעודה כנ"ל אינה מביאה כשלעצמה לבטלות הצוואה, אלא אך מטילה על הצד המבקש להסתמך על הצוואה חובה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם עליה."

10. הסכם שנחתם באמצעות ייפוי-כוח ונעדר אישור נוטריון או אישור חתימה בפני עורך-דין - בטל, וזאת למרות שהחתום עליו אכן חתם עליו - הוא חסר כל תוקף חוקי
ב- ת"א (מרכז) 21940-10-09 {ידידיה שרוני נ' סמדר אהרוני, תק-מח 2011(3), 14084 (2011)} נדון פסק-דין הצהרתי, לפיו מתבקש להצהיר כי מר ידידיה שרוני {להלן: "התובע"}, אשר הינו יורשו של סעדיה שרוני, על-פי צו קיום צוואה, הינו בעל הזכויות במקרקעין. וכי לנתבעת, אשר הינה אשתו של יפת אהרוני ז"ל {להלן: "אהרוני"}, שהיה מתווך, אין זכויות בזכויותיו של התובע במקרקעין.

בהליך זה נקבע, כי ייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין חייב להיות מאושר באישור נוטריוני בהתאם לסעיף 20 לחוק הנוטריונים.

כאמור, כאשר ייפוי-הכוח לביצוע עסקה במקרקעין ניתן לעורך-דין, אין צורך באישור נוטריוני, כשזה האחרון מאשר בחתימתו את חתימת הלקוח על ייפוי-הכוח בהתאם לסעיף 91 לחוק לשכת עורכי-הדין.

בענייננו קבע בית-משפט כי אין אישור נוטריון לייפוי-הכוח והוא לא נחתם בפני עורך-דין שאישר את חתימתו ולפיכך ברור שאין מדובר בייפוי-כוח כדין, וזאת גם אם היה מסתבר כי החתום עליו אכן חתם. לאור כך התקבלה התביעה.

11. ייפוי-כוח בלתי-חוזר - מהותו ונפקותו
ב- ה"פ (יר') 4381/05 {רימונד חן נ' א' ד' פ' ואח', תק-מח 2009(2), 1521 (2009)} נבחנה נפקותו המשפטית של ייפוי-כוח בלתי-חוזר.

המבקשת צירפה לתובענה "ייפוי-כוח בלתי-חוזר", אשר נחתם כנטען, על-ידי המשיבים - בגדרו יופה-כוחם של מספר עורכי-דין להיות באי-כוחם החוקיים של המשיבים ולפעול בשמם לשם ביצועה של עסקה במקרקעין, היינו: כדי "למכור ולהעביר, להשכיר, להחכיר, ולרשום בלשכת רישום מקרקעין למקבל ההעברה...".

ייפוי-הכוח האמור, ייפוי-כוח בלתי-חוזר, אושר על-ידי עורך-דין מידיאן בלבד, שאינו נוטריון. כאמור, סעיף 20 לחוק הנוטריונים, שכותרתו "ייפוי-כוח", קובע, כי ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין לא יהיו בני תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת החתימות שעליהם. סעיף 20 האמור, כשם שצויין בסופו, אינו גורע מהוראת סעיף 91 לחוק לשכת עורכי-הדין, שעניינה "אישור של ייפוי-כוח", הגורסת, כי ייפוי-כוח שניתן לעורך-דין בישראל, בקשר לשירות המקצועי שמספק עורך-הדין ללקוחו, החתום על-ידי הלקוח, אינו טעון אישור אחר "על-אף האמור בכל דין".

בקריאה ראשונית נקבע, כי היה ניתן להניח, שהוראות הדין האמורות סותרות זו את זו וכי ייפוי-הכוח אשר ניתן לעורך-דין מידיאן ולשותפיו, בחתימתם של המשיבים כנטען, הקנה לעורכי-הדין את הסמכות המלאה לפעול בשמם של המשיבים. ואולם, נקבע כי נדרש לבחון את שאלת נפקותו של ייפוי-הכוח, בהידרש לביצוען של עסקאות במקרקעין דווקא.
כך מלמדות הוראות החוק הרלבנטיות, כי ייפוי-הכוח נעדר נפקות משפטית. הוראת סעיף 91 לחוק לשכת עורכי-הדין, הנה הוראה כללית הנוגעת לייפוי-כוח הניתן לעורך-דין, באשר הוא. הוראת סעיף 20 לחוק הנוטריונים, מתייחסת ספציפית ובאין סותר, לייפוי-כוח כללי ולייפוי-כוח לביצוען של עסקאות במקרקעין, ומשכך נקבע כי יש לאמץ עיקריה בנסיבות ענייננו.

לאור האמור בית-משפט קבע, כי עורך-דין מידיאן, שאינו נוטריון, לא היה מוסמך מלכתחילה לאשר את החתימות שעל גבי ייפוי-הכוח האמור לא-כל-שכן לערכו, כך שייפוי-הכוח האמור משולל תוקף משפטי מחייב.

אשר-על-כן, הוכרע כי ייפוי-הכוח האמור נעדר נפקות משפטית כלשהי.

12. העובדה שאין בידי צד ייפוי-כוח בר-תוקף עדיין איננה היא בלבד פוגמת בתוקפו של זכרון-דברים בעסקת מקרקעין. לצורך חתימה על מסמך המהווה רק התחייבות לביצוע עסקת מכר מקרקעין אין חובה כי ייפוי-הכוח יענה על דרישות סעיף 20 לחוק הנוטריונים
ב- ת"א (ת"א) 51420/04 {מרגליות צבי ואח' נ' אליהו מרלי, תק-של 2006(1), 28112 (2006)} הוגשה לבית-משפט תביעה ותביעה שכנגד. בתביעה העיקרית טוענים התובעים, האחים צבי וברק מרגליות, כי הנתבע הפר חוזה לפיו התחייב לרכוש את ביתו של צבי מרגליות {להלן: "צבי"}, בכך שחזר בו בלא הצדקה מהסכם מחייב לרכישת הבית.

אחת הטענות של הנתבע היא, כי דין התביעה להידחות משום שברק חתם על זכרון-הדברים, בלא שיהיה בידיו ייפוי-כוח נוטריוני, המסמיך אותו לעשות כן. וזאת בהסתמך על סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים.

יצויין, כי ברק, צבי ואימם, מרגלית מרגליות, היו הבעלים במשותף של מגרש בפרדסיה. על גבי המגרש נבנו שלושה בתים. על-פי הסכם שיתוף בין שלושת הבעלים, הוקצה לכל אחד מהשותפים בית אחד. מי שטיפל בשיווק הבתים ומכירתם היה ברק. בחודש אפריל 2002 הוצע למכירה הבית השייך לצבי.

הנתבע התעניין ברכישת הבית ויצר קשר עם ברק. לפיכך, נערכה פגישה בבית. בפגישה השתתפו ברק, הנתבע ורעייתו, ובסיומה של הפגישה נחתם זכרון-דברים.

צבי אישר בתצהירו כי הסמיך את ברק למכור את הבית בשמו ומטעמו, אך הנתבע טען כי כדי שההסמכה תהא בת-תוקף, צריך היה צבי לחתום על ייפוי-כוח נוטריוני המסמיך את ברק לעשות כן. אולם דבר זה לא נעשה. בחקירתו הנגדית נשאל ברק בדבר קיומו של ייפוי-כוח נוטריוני מאת צבי, אך לא עלה בידו להציג ייפוי-כוח כזה. מכאן מתבקשת המסקנה כי ככל הנראה הוא כלל אינו קיים.

יחד-עם-זאת, נקבע בפסיקה כי לא נדרש ייפוי-כוח נוטריוני לשם חתימה על התחייבות לעשות עסקה, להבדיל מחתימה על העסקה עצמה.

לביסוס טענת הנתבע בא-כוח הנתבע מפנה לסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, אלא שנקבע כי טענה זהה נטענה כבר בפני בית-משפט זה ב- ע"א 624/88 {גולד נ' מעוז ואח', פ"ד מד(1), 497 (1990)}, שם נקבע לאחר ניתוח מקיף של הסוגיה, כי סעיף 20(א) הנ"ל כלל לא חל על שליחות המסמיכה את השלוח להתחייב לעשות עסקה במקרקעין, להבדיל מביצוע העסקה עצמה}.
{ראו ע"א 307/89 אלברט בן עזרא נ' אברהם גינדי בע"מ (בפירוק), פ"ד מד(3), 177 (1990)}.

על-כן, קבע בית-משפט, כי העובדה שברק חתם על זכרון-הדברים בלא שיהיה בידיו ייפוי-כוח נוטריוני מאת צבי, היא לבדה אינה פוגמת בתוקפו של זכרון-הדברים.

13. לצורך ביצוע פעולה מסויימת כגון העברת בעלות ברכב אין צורך בייפוי-כוח נוטריוני
ב- ת"א (ת"א) 186572/02 {גל מיכל נ' נעים ניר ואח', תק-של 2005(1), 4845 (2005)} הפנתה התובעת לסעיף 8(3) לחוק השליחות, לפיו השלוח "לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו". מכאן, לדברי התובעת, לא היה רשאי הדואר לבצע רישום העברת בעלות על-שמו של הנתבע, שהופיע בייפוי-הכוח גם כשלוח המוכר {התובעת} וגם כקונה.

בשל טענת התובעת העידה פקידת הדואר, כי ביצעה פעולות רבות של רישום העברת בעלות ברכב על-סמך ייפוי-כוח, שבו הקונה היה גם מיופה-הכוח של המוכר {מבלי שהמוכר התייצב}, והדבר אינו מהווה חריג.

התובעת, מסתמכת על סעיף 20 לחוק הנוטריונים וטוענת כי הדואר פעל בניגוד לסעיף הנ"ל, שהרי לפיו "ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין... לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון...".

בית-משפט קבע כי אין כל בסיס לטענת התובעת. ייפוי-כוח כללי הוא הענקת כוח ייצוג לשלוח לבצע את כל הפעולות המשפטיות בשמו של השולח או במקומו, או ייפוי-כוח לביצוע מרבית הפעולות. הוא נבדל מייפוי-כוח מיוחד, המעניק לשלוח כוח ייצוג בתחום מוגדר {ע"א 87/56 כהן צדק נ' הממונה על מס בולים, פ"ד יא(1), 377 (1957)}.

אי-לכך נפסק, כי ייפוי-הכוח הנדון בענייננו הוא ייפוי-כוח מוגדר, היינו, לצורך רישום העברת הבעלות של הרכב, זאת ותו לא, ובכך הוא מתמצה. לפיכך, אין כל צורך כי לשם עריכתו או אישורו, ידרש נוטריון דווקא.

14. הסכם שליחות המסמיך את השלוח להתחייב לעשות עסקה במקרקעין, אינו בא בגדרו של סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, ואינו חייב להעשות בכתב
חוק השליחות, אינו דורש כתב ליצירת השליחות. אולם סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, קובע דין מיוחד, כדלקמן:

"20. ייפוי-כוח (תיקון התשל"ח)
(א) ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו; הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה..."

מכוחה של הוראה זו שני הסוגים של הרשאה חייבים להיעשות בכתב: ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין. חוק הנוטריונים קובע, כי ייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, צריכים להיערך על-ידי נוטריון. אם ייפוי-הכוח עצמו נערך על-ידי נוטריון, עליו לאמת את החתימות שעל ייפוי-הכוח.

הפרשנות לשליחות האמורה בסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, הינה שליחות שעניינה ביצוע העסקה, היינו, רישומה במרשם המקרקעין. לעומת-זאת, הסכם שליחות המסמיך את השלוח להתחייב לעשות עסקה במקרקעין, אינו בא לגדרו של סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, ואינו חייב להיעשות בכתב {ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1), 497 (1990)}.

במקרה דנן נקבע, כי ייפוי-הכוח שבענייננו ניתנו לשם רישום המקרקעין על-שם המבקשת ולכן היה צורך לערכם לפני נוטריון {ה"פ (יר') 1254/02 בית רחל בע"מ נ' קמט רישום מקרקעין איוש ואח', תק-מח 2003(2), 33759 (2003)}.

15. ייפויי-כוח שאינם עונים לדרישות סעיף 20 לחוק אינם יכולים לשמש כתחליף להסכם רכישת מקרקעין
ב- ה"פ (יר') 1254/02 {בית רחל בע"מ נ' קמט רישום מקרקעין איוש ואח', תק-מח 2003(2), 33759 (2003)} המבקשת הגישה תביעה בה היא טוענת לבעלותה על מקרקעין המצויים באזור יהודה ושומרון, שנרשמו על-שם המשיבה 3 {להלן: "המשיבה"}. הבעלים של המקרקעין העניק ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר לאדם {להלן: "דרוויש"} להעברת זכויותיו במקרקעין. דרוויש העניק ייפוי-כוח בלתי-חוזר לאדם אחר {להלן: "עשור"}, שהעניק ייפוי-כוח בלתי-חוזר למבקשת.

המבקשת פנתה למשיב 1 וביקשה היתר עסקה לרשום את המקרקעין על-שמה, ולרשום הערת התנגדות לטובתה בספרי המקרקעין. באותו מועד המבקשת טרם נתאגדה ונרשמה כדין באיו"ש, על-כן הערת ההתנגדות נרשמה על שמם של דרוויש ועשור. דרוויש ועשור פנו למשיבים 1 ו- 2 {להלן: "המשיבים"} וביקשו למחוק את הערת ההתנגדות שהיתה רשומה לטובתם, וזו אכן נמחקה. לאחר מחיקת הערת ההתנגדות נרשמה המשיבה כבעלים של המקרקעין.

לאחר רישום המבקשת כחברה היא פנתה לבקש היתר עיסוק כללי ביחס למקרקעין. הבקשה נדחתה עקב רישום המקרקעין על-שם המשיבה. מכאן התביעה.

המבקשת טוענת, בין היתר, כי דרוויש ועשור היו יזמים מטעמה, אשר פעלו בשמה לרכישת המקרקעין ולכן היתה רשאית לאשר בדיעבד את פעולתם בקשר למקרקעין ולהכשירה.

בית-משפט קבע כי מי שרוצה לקבל היתר עסקה ולהעביר זכות במקרקעין על-שמו באמצעות מיופה-כוחו, צריך לצרף את ייפוי-הכוח לבקשה להיתר עסקה. על-מנת להשתמש ביהודה ושומרון בייפוי-כוח אשר נערך על-ידי נוטריון בישראל, יש לאמת את ייפוי-הכוח. האימות מתבצע במחלקה המיועדת לכך במשרד המשפטים בירושלים, ולאחר קבלת האישור יש לקבל גם את אישורו של קמ"ט משפטים במפקדת איו"ש {בג"ץ 189/99 עאמר נ' אדם, פ"ד נד(1), 498 (2000)}.

המקור לתוקפו של ייפוי-הכוח הנוטריוני ביהודה ושומרון הינו חוק הנוטריון העות'מאני הזמני משנת 1913 (1331). בישראל, בוטל חוק זה בסעיף 51 לחוק הנוטריונים, ומכוח חזקת שוויון הדינים הדין הישראלי הוא החל כיום, משמע חוק הנוטריונים.

שרשרת ייפויי-הכוח שניתנו מחייבת את בית-המשפט לדון בכל חוליה וחוליה בשרשרת, כדי לבחון את תוקפה.

יצויין, כי ייפוי-כוח, בין שהוא חוזר ובין שהוא בלתי-חוזר, הוא אמצעי לביצוע פעולה משפטית ולא הפעולה המשפטית עצמה.

סעיף 14(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, קובע כי:

"14. סיום השליחות
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה הרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השולח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות."

לעניין זה נאמר מפי השופטת פרוקצ'יה ב- ע"א 1516/99 {לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4), 730 (2001)} כי:

"הרשאה על-פי הוראה זו ניתנת להבטחת 'זכותו' של אחר, ומשמעות הדבר כי זכות כזו חייבת להתקיים כתנאי-לכך שתינתן הרשאה להבטחתה. באין 'זכות' לאחר, אין מקום להרשאה הניתנת להבטחת 'הזכות'... ייפוי-הכוח אינו יוצר בדרך-כלל הוא לעצמו, את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה בהנחה כי הזכות קיימת באופן עצמאי ממקור חיצוני לייפוי-הכוח.
אמנם, ייתכן מצב שבו ייפוי-הכוח, על-פי תוכנו, ישלב בתוכו את ההתחייבות החוזית של עושה המסמך להקנות זכות לאחר, ובאותה נשימה יסמיך את השלוח לבצע את הזכות שניתנה כך בדרך של הרשאה בלתי-חוזרת. הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות ובמטרות שלשמן נערך."
{ע"א 424/73 מלון סטפניה בע"מ נ' מקליס, פ"ד כח(2), 537 (1974); טדסקי גד "הרשאה בלתי-הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי", משפטים יט 205, 213-212}.

לאור האמור, ייפוי-כוח, כמסמך עצמאי, אינו עונה על דרישת הכתב הגם שהוא בלתי-חוזר. לעומת-זאת, כאשר ההתחייבות לעסקה וייפויי-הכוח כלולים באותו מסמך, כי אז מדובר בשתי פעולות משפטיות נפרדות. בכל עסקה אפשר להסתפק בייפוי-כוח בלתי-חוזר לצורך מילוי דרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין}, בתנאי שההתחייבות לעשיית העסקה על כל פרטיה החשובים, כלולים בייפוי-הכוח {א' איזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין (מהדורה ראשונה, התשנ"ו-1995), חלק שני, 49}.

לענייננו נקבע, כי ייפויי-הכוח של דרוויש ועשור לוקים בחסר ואינם ממלאים אחר דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין. בייפויי-הכוח שהוגשו אין זיהוי מספיק של העסקה, או המחיר או זהות הקונים. לפיכך, בהיעדר פרטים חיוניים לקיום דרישת הכתב, בייפויי-הכוח לא התמלאו דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, ואין המבקשת יכולה להסתמך על ייפויי-הכוח של "היזמים". הוסף, כי חזותם של ייפויי-הכוח מצביעה על היותם ייפויי-כוח רגילים שהולבשה עליהם חזות בלתי-מוצלחת של ייפויי-כוח בלתי-חוזרים.

עם-זאת, כאמור, חוק השליחות אינו דורש כתב ליצירת השליחות. אולם סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, קובע דין מיוחד לפיו "ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו; הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה".

מכוחה של הוראה זו קבע בית-משפט, כי שני הסוגים של הרשאה חייבים להיעשות בכתב: ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין. חוק הנוטריונים, קובע, כי ייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, צריכים להיערך על-ידי נוטריון. אם ייפוי-הכוח עצמו נערך על-ידי נוטריון, עליו לאמת את החתימות שעל ייפוי-הכוח.

יש לפרש את השליחות האמורה בסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, כשליחות שעניינה ביצוע העסקה, היינו, רישומה במרשם המקרקעין. לעומת-זאת, הסכם שליחות המסמיך את השלוח להתחייב לעשות עסקה במקרקעין, אינו בא לגדרו של סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, ואינו חייב להיעשות בכתב {ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1), 497 (1990)}. במקרה דנן ניתנו ייפויי-הכוח לשם רישום המקרקעין על-שם המבקשת ולכן היה צורך לערכם לפני נוטריון.

עוד נקבע, כי שרשרת ייפויי-הכוח, לוקה בחסר ואינה ממלאת אחר הוראות חוק הנוטריונים.

16. מה הדין והנטל שרובץ על הטוען בדבר טענה לביטול ייפוי-כוח נוטריוני ובלתי-חוזר בשל הונאה, רמיה או עושק
מבקש הטוען לבטלותם של ייפוי-הכוח הנוטריונים והבלתי-חוזרים עליהם חתם עליו הנטל להוכיח טענותיו {ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5), 193 (2004); ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף, פ"ד לח(3), 309, 312 (1984)}.
הנטל מוגבר במיוחד, כאשר טענות המבקש מבוססות על הונאה, רמיה ועושק שלכאורה בוצעו. אמנם במשפט אזרחי עסקינן, אך הלכה פסוקה היא, כי "תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי, שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם" {ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2063 (1958)}.

בית-המשפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מירמה ולא {למשל} רשלנות גרידא {ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253, 257 (1984); ע"א 373/89 מסרי נ' ח'לף, פ"ד מה(1), 729, 742 (1991)}. עול ההוכחה לעניין טענת המירמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדי {ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה, פ"ד מו(1), 491, 501 (1992)}.

לעניין טענת רמיה מוטל על בעל דין המטיל דופי בחברו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום בפני בית-המשפט. מדובר במשקל ראיות כבד במיוחד {ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2), 605, (1993); ה"פ (ת"א) 20796-10-12 יעקב אלאלוף נ' מרדכי שוגרמן, תק-מח 2013(1), 20647 (2013)}.

ב- ת"א (יר') 61585-01-13 {ראיד גאזי אסעד ראדי נ' מאור השרון יזמות (א.מ) בע"מ, תק-מח 2014(1), 26662 (2014)} הוגשה תביעה בעניין תוקף עִסקת מכר במקרקעין של המנוח, מורישם של התובעים. על-פי הסדר דיוני בין הצדדים, השאלה היחידה היא האם החתימה על ייפוי-כוח נוטריוני, הנחזית להיות חתימת המוכר, הִינה חתימת המנוח או שמא חתימתו זוייפה.

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה.
במקרים בהם אחד הצדדים להליך מעלה טענת מִרמה או זיוף, עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, כאמור רף הראיות הנדרש גבוה יותר ועל בית-המשפט לבחון את הראיות בזהירות. אם בסוף הדיון העריך בית-המשפט שהראיות שהביאו הצדדים שקולות ומאוזנות, יוכרע הדין לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע.

ככלל, כשמדובר בעִסקת מכר מקרקעין נטל ההוכחה רובץ על הטוענים לתוקפה של העִסקה, גם לעניין אמִתות הסכם מכר, כאשר עולה על-ידי הבעלים טענה לזיוף חתימתם על המסמך, שאין בה אלא הכחשת אמִתותו. אולם, בענייננו, טענת הזיוף נטענה בקשר לאמִיתות ייפוי-הכוח ולפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, הנטל להוכחת הטענה מוטל על התובעים, אם כי לצורך עמידה בנטל הבאת הראיות, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות.

קיימות מספר דרכים מקובלות להוכיח כי אדם מסויים חתם על מסמך. כך למשל, עדות ישירה של החותם או של מי שהיה עד לחתימה, לה ניתנת עדיפות; השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמִיתית על-ידי חוות-דעת מומחה לכתבי יד; על-ידי זימון עדים אשר יעידו באורח בלתי-אמצעי ומתוך היכרות עם חתימתו של אותו אדם, כי אכן מדובר בחתימתו {ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.03.11); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3), 240, 261 (1993)}.

כאשר מתעוררת שאלה רצינית בדבר אמִיתות חתימה, נעזרים בתי-המשפט בחוות-דעת גרפולוג ומומחה לכתב יד. לעיתים בוחן בית-המשפט במו עיניו את החתימה והתרשמותו הִינה בנוסף למשקל חוות-הדעת. בית-המשפט ימנע מלקבל קביעות מומחה שמונה מטעמו, רק אם נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.

במקרה הנ"ל קבע בית-משפט, כי לא נמצא טעם לסטות מחוות-דעתו וקביעותיו של המומחה בחקירתו בעניין זיוף חתימת המנוח על ייפוי-הכוח.

נקבע, כי התובעים הרימו את נטל השכנוע והוכיחו כי המנוח לא חתם על ייפוי-הכוח ומכאן ייפוי-הכוח בטל, כמו גם עִסקת המכר הנסמכת עליו.

ב- ת"א (יר') 7118/05 {ישראל ריזורס נ' שמואל שמיר, עו"ד ואח', תק-של 2009(3), 2829 (2009)} הנתבע 3 כפר בקיומו של המסמך ו/או חתימתו על גבי הסכם עם התובעת ו/או מי מטעמה. לדבריו, מעולם לא חתם על הסכם מכר לגבי חלקו בנכס, מעולם לא קיבל תשלום ואף לא ניהל מו"מ למכירת הנכס. כמו-כן, הוא מכחיש את יתר חתימותיו על גבי המסמכים שהציגה התובעת. לטענתו, הוא אינו מכיר כלל את התובעת ו/או נציג מטעמה.

אשר לטענותיו נקבע, כי נטל השכנוע כי הוא לא חתם על ייפוי-הכוח ו/או על הסכם המכר בפני נוטריון, רובץ עליו {ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2003(1) 2124 (2003)}. כך מתחייב מסעיף 19 לחוק הנוטריונים, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור. משמעות הדבר היא, כי על הנתבע מוטל לשכנע את בית-המשפט - ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על ידו.

עם-זאת, קבע בית-משפט כי עסקינן בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות {ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו, פ"ד מ(3), 281 (1986)}.

כאמור, הוראת סעיף 19, יוצרת חזקה הניתנת לסתירה, ואולם, בענייננו, הנתבע לא הביא ראיה ממשית כלשהיא לסתירת חזקה זו וטענותיו בדבר זיוף החתימות נותרו טענות בעלמא ללא ביסוס עובדתי. בנוסף, אף-על-פי שהצהיר על כוונתו להגיש חוות-דעת מומחה בלתמוך טענתו בדבר זיוף חתימותיו, לא קיים את הצהרתו ונמנע מהבאת ראיה. כזו ממילא שהימנעותו נזקפת לחובתו.

זאת ועוד, נקבע, כי בהשוואה פשוטה של חתימת הנתבע 3 על גבי תצהירו לאלו המופיעות על כלל המסמכים שהוגשו על-ידי התובעת, ניכר דמיון רב וזאת מבלי להיות מומחה לכתבי יד.

ב- ע"א 467/64 {שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2), 113, 117 (1965)} נקבע, כי בדרך-כלל, אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא. הלכה ותיקה זו מעוגנת בשכל הישר ומושרשת בפסיקת בית-המשפט העליון {ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2), 77, 84 (1995); ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1), 497, 503 (1990); ע"א 1513/99 דתיאשווילי נ' בנק לאומי, פ"ד נד(3), 591 (2000); ה"פ (ת"א) 20796-10-12 יעקב אלאלוף נ' מרדכי שוגרמן, תק-מח 2013(1), 20647 (2013)}.

ב- ע"א 414/66 {פישביין נ' פול מזרח שירות לביטוח בע"מ, פ"ד כא(2), 453 (1967)} נקבע כי ייפוי-כוח מזוייף דינו - להתבטל. ככלל, הרוצה להסתמך על מסמך עליו הנטל להוכיח אמיתותו. אף אם יוכח שהנטל להוכחת טענת הזיוף רובץ לפתחם של התובעים, מדובר בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלהוכחתה ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות.

כך נפסק גם ב- ת"א (יר') 6301/04 {שמעון לוי נ' ששון לוי ואח', תק-מח 2007(1), 2041 (2007)}. נקבע כי על טענת הזיוף להידחות בשתי ידיים. כאמור הנטל להוכיח חתימה מזוייפת בנסיבות העניין, ולאור הודאתו בתצהיר של הנתבע כי חתם על המסמך הוא נטל כבד ביותר. זאת הן מאחר שעליו לסתור את תצהירו שלו עצמו, והן מחמת שמייחס הוא לתובע מעשה פלילי.

ב- ע"א 7303/01 {אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 647 (2003)} נקבע:

"אמת נכון הדבר, כי נטל השכנוע ביחס לטענתו, כי הוא לא חתם על ייפוי-הכוח הנוטריוני, רבץ על המערער. כך מתחייב מן הכלל שלפיו נושא תובע בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי {ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר, פ"ד מ(3), 281 (1986)}. וכך מתחייב - אף ביתר שאת - מסעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור." {השוו: ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5), 410 (1991)}.

משמעות הדבר היא, כי על המערער הוטל לשכנע את בית-המשפט - ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על ידו אלא זוייפה בידי אחר.

כלום עמד המערער בנטל השכנוע שרבץ עליו? לשאלה זו השיב בית-משפט בחיוב. כאמור, עניין ההליך בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות {ע"א 414/66 פישביין נ' פול, פ"ד כא(2), 453 (1967)}.

ב- ת"א (יר') 1456/98 {מדחת סובחי מחמוד אבו סען ואח' נ' סולימאן עותמאן מסעוד אבו חמדה ואח', תק-מח 2006(4), 1113 (2006)} קבע בית-המשפט כי ייפוי-הכוח היה מזוייף. נטל השכנוע ביחס לטענה כי הנתבע לא חתם על ייפוי-הכוח האמור, רובצת על שכמו. אולם במקרה זה, נקבע, כי התובעים הצליחו להרים את נטל הראיה הכבד שהוטל עליהם, והוכיחו, במידה שמעבר למאזן ההסתברויות, כי לא הנתבע הוא זה שחתם על ייפוי-הכוח, אלא ייפוי-כוח זה - ככל הנראה - זוייף.

ב- תמ"ש (יר') 2624-05-10 {ג. ס. א. נ' ס. ת., תק-מש 2011(3), 120 (2011)} הוגשה תובענה לביטול שני ייפויי-כוח בלתי-חוזרים שעליהם חתמה התובעת בשנת 2006, בפני נוטריון, ביחד עם אחותה ואימה, ובמסגרתם העניקה הרשאה לאחיה, הנתבע, להעביר את זכויותיה בשני נכסים לבעלותו. טענותיה של התובעת מתמקדות בעילות ביטול הנוגעות לפגמים ביצירת החוזה מסוג עושק, כפיה, הטעיה או השפעה בלתי-הוגנת כלפיה.

בית-המשפט פסק כי שני ייפויי-הכוח הבלתי-חוזרים עליהם חתמה התובעת תקפים ואין לבטלם, כיוון שהתובעת לא הוכיחה קיומם של עילות ביטול הנוגעות לפגמים ביצירת החוזה מסוג עושק, כפיה והטעיה להם טענה.

ב- ת"א (נצ') 95/08 {מנסור גאנם מנסור נ' רימון סלימאן גאנם מנסור, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.09)} התובע עתר לביטול ייפוי-כוח בלתי-חוזר עליו חתם בפני נוטריון בטענה כי רומה והוטעה על-ידי הנתבעים לחתום עליו, מבלי לדעת שתוכנו כולל העברת זכויות בחלקת המקרקעין לנתבע 2. התובע מכחיש קבלת תמורה מהנתבעים ולכן טוען לחלופין כי ככל שיוכח שייפוי-הכוח תקף הרי עסקינן בהתחייבות לתת מתנה, שהוא רשאי לחזור בו ממנה.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה.

אשר לטענות אלו נקבע, כי על התובע הטוען כי חתם על ייפוי-הכוח מבלי להבין את תוכנו, נטל ממשי להוכיח טענתו. הנטל כבד ממספר טעמים. ראשית, ייפוי-הכוח נחתם בפני נוטריון הנהנה מחזקת התקינות לפי הדין, וההכבדה ממשית יותר שעה שהנוטריון העיד בברור באשר לתקינות פעולותיו ופירט באשר להבהרות שמסר לתובע. שנית, הלכה היא כי נדרש נטל מכביד יותר במשפט אזרחי, שעה שמבקשים לייחס התנהגות פלילית לפעולות הצד שכנגד. אלא שעדותו היחידה של התובע, אין בה די אפילו לצורך עמידה בנטל ההוכחה המוטל על התובע בתואם לנטל הנדרש בכל תביעה אזרחית.

רק מטעם זה, נקבע כי דין תביעת התובע להידחות.

אף ככל שהדבר נוגע לשאלת הוכחת עצם מתן התמורה, קבע בית-משפט, כי יש בתוכן ייפוי-הכוח לתמוך בגרסת הנתבעים באשר לתשלום התמורה כקבוע בו. אין באי-אזכור סכום התמורה בייפוי-הכוח כדי לפגוע בתוקפו ומסויימותו. חתימת התובע על ייפוי-הכוח בהתאם לתוכנו מהווה אישור על קבלת התמורה, כקבוע בייפוי-הכוח.

ב- תמ"ש (חד') 920/05 {פ. מ. ג. נ' א. מ. ג., פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.08)} הוגשו שלוש תביעות שמקורן בסכסוך המתייחס לאדמות שהיו שייכות בעבר לאביהם המנוח של הצדדים. אחת התביעות הרלוונטיות היא ב- תמ"ש 920/05 - שתי האחיות תבעו את ארבעת אחיהם וביקשו פסק-דין הצהרתי לפיו, העברות מקרקעין שנעשו כביכול על-ידי האב, על-פי ייפוי-כוח נוטריוני אשר נחתם בפני נוטריון ציבורי - בטלות, בטענות של זיוף ומרמה.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה.

ראשית, הפסיקה ראתה במסמכים שאושרו על-ידי הנוטריון הציבורי, כמסמכים המקימים חזקה {הניתנת ככל חזקה לסתירה}, שהחותם על המסמך פעל מרצונו החופשי ומתוך הבנה מלאה, וכי החתימה בפני הנוטריון הציבורי היא ראיה לנכונות האמור באישור של הנוטריון.

במקרה דנן, עיון בייפוי-הכוח העלה כי המדובר בייפוי-כוח בלתי-חוזר, ובהקשר זה, דעת הרוב בפסיקה קבעה, כי ייפוי-כוח בלתי-חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות. הטענה בדבר מרמה בחתימות העדים על ייפוי-הכוח כמו גם הטענה לזיוף בחתימת האב לא הוכחה.

יצויין, שחמש הגרסאות השונות לגילוי הזיוף עיבו בצל כבד על עצם הטיעון בדבר הזיוף. אך, לא נסתרה חזקת התקינות של ייפוי-הכוח אשר נחתם לפני 38 שנים על-ידי אביהן המנוח של התובעות בפני הנוטריון הציבורי בנצרת ואחד העדים הלך לעולמו.

מעבר לדרוש, דווקא הנתבעים הוכיחו טענתם, כי אביהם המנוח העביר להם במתנה את האדמות המפורטות בייפוי-הכוח.
בנוסף נקבע, כי ניתוח הראיות הצביע גם על שיהוי ניכר בתביעת התובעות שכן, אין ספק שהתובעות ידעו על קיומו של ייפוי-הכוח, לפחות מאז שנת 1988. זאת ועוד, בית-משפט התחשב בכך שהנתבעים ביצעו עסקאות במקרקעין עם צדדים שלישיים, וכמובן מאליו שאם יש צדדים שלישיים העלולים להיפגע מן התביעה של התובעות והם לא צורפו כצדדים לתביעה, גם זה טעם של ממש כדי לדחותה.

ב- תמ"ש (נצ') 3681/00 {מ.ע.א.ז. ואח' נ' נ.ד.ז. ואח', תק-מש 2010(2), 191 (2010)} הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי ייפוי-הכוח השני הינו מסמך מזוייף, ולחילופין נעשה במרמה, בהטעיה, בחוסר תום-לב או בחוסר נקיון כפיים. העובדה כי מסמך זה הוסתר ממנה משך עשרות שנים, בהתווסף לעובדה, כי אימה המנוחה גרה עימה בביתה ומעולם לא אמרה דבר וחצי דבר על ייפוי-כוח זה, מונעת ממנה את האפשרות לבדוק את אמיתותו. הנ"ל טוענת שהתובעים ניצלו את חולשתה של אימה המנוחה בהיותה אלמנה שלא ידעה קרוא וכתוב.

ראשית, נפסק כי מאחר ואין ספק כי מדובר בענייננו, בייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר, הרי שבהתאם לסעיף 14(ב) לחוק השליחות, הקובע, ששליחות אשר תלויה בה זכותו של אדם אחר - צד ג' - או של השלוח עצמו, אינה ניתנת לחזרה - מות השולח, ובענייננו, המנוחה לא מבטל את תוקפם של ייפויי-הכוח.

בנוסף, טענות הנתבעת לעניין זיוף הטעיה/מירמה לא הוכחו. הנתבעת לא הביאה כל ראיה סובסטנטיבית לסתירת החזקה לפיה הנוטריון הציבורי קיים את חובתו לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ואת החזקה לפיה הוא נוכח, כי המנוחה עשתה את ייפוי-הכוח מרצונה החופשי ומתוך הבנה מלאה את משמעותו של ייפוי-הכוח.

ב- ת"א (חי') 12885-04-09 {מדינת ישראל/מינהל מקרקעי ישראל נ' סאלח חוסיין נצר אל דין ואח', תק-מח 2013(3), 17445 (2013)} התובעת הגישה תביעה ליתן פסק-דין הצהרתי לפיו מדינת ישראל הינה בעלת הזכויות במקרקעין נשוא התובענה.

בהליך זה נערך ונחתם בפני הנוטריון הציבורי ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר, שאישר את המסמך ואת חתימתם של הנתבעים עליו. הנתבעים סמכו את טענותיהם בדבר הזיוף על חוות-דעתה של המומחית גב' כבירי {גרפולוגית}. אולם נקבע, שאין מקום לבסס מסקנות עובדתיות כלשהן על חוות-דעתה של גב' כבירי, מכאן והיא אינה מומחית להשוואת כתבי יד. לפיכך, עניין השוואת החתימות במקרה זה חרג מתחום מומחיותה.

יתר-על-כן נקבע, כי גם אם תתקבל חוות-הדעת של גב' כבירי כמומחית להשוואת כתבי יד, אין לקבלה מכאן והיא אינה מקצועית דיה. דוגמה לכך הוסקה משורה של פסקי-דין בערכאות שונות ברחבי הארץ ובמגוון מועדים, בהם החליטו בתי-המשפט שלא לסמוך על חוות-דעתה של הגב' כבירי. זאת, אם בשל פסילת מומחיותה בכלל ואם בשל הצגת חוות-דעת רשלנית שלא עמדה ברף המקצועי הנדרש {ת"א 5083/06 סלים קינדי ואח' נ' יוסף חוברה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.10)}.

כידוע, לנוטריון הציבורי החתום על ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר עומדת חזקת התקינות על פיה חזקה על גוף ציבורי כי פעל באופן תקין. טענת זיוף הינה טענה קשה וכבדת משקל המחייבת זהירות ורמת הוכחה בדרגה גבוהה. במקרה דנן, נקבע, כי חזקת התקינות לא נסתרה, וטענת הזיוף לא הוכחה.

ב- ת"א (חי') 632-06 {ודיע מנסור נ' מוניר סלאמה ואח', תק-מח 2012(3), 11754 (2012)} הטענה העיקרית של התובע מופנית כנגד ייפוי-הכוח הנוטריוני ובראשה הטענה כי מעולם לא היה במשרדו של עורך-דין שחאדה {להלן: "הנוטריון"} לא-כל-שכן שלא חתם בפניו על ייפוי-הכוח.

בית-משפט דחה טענה זו מכמה טעמים.

הנוטריון שאימת את חתימתו של התובע אימות נוטריוני, העיד בפני בית-משפט ואישר את דבר החתימה. בעדותו ציין כי הוא משמש כנוטריון מאז שנת 1978 והינו הנוטריון הראשון שהוסמך באזור עכו. לגבי שיטת עבודתו ציין כי כאשר מגיע אליו אדם ומבקש לחתום על ייפוי-כוח הוא מזהה אותו על-פי תעודת הזהות ואם קיימת התאמה, הוא מכין ייפוי-כוח ומחתים אותו.

אמנם, הנוטריון לא זכר את התובע אך יחד-עם-זאת ציין כי חלפו שנים רבות מאז אותה חתימה וכי בכל שנה חותמים בפניו בין 500-400 איש על מסמכים נוטריוניים, כך שאין ביכולתו לזכור את כולם. עוד הוסיף, כי האישור הנוטריוני נרשם בספר האינדקס המתנהל במשרדו כמתחייב על-פי דין והעתקו הצילומי של הדף הרלוונטי אף הוצג גם הוא.

זאת ועוד, הנוטריון אישר כי לצד ייפוי-הכוח שנחתם בפניו, נערך גם הסכם מכר בין התובע לבין הנתבע מס' 3. הסכם זה נרשם בכתב ידו של הנוטריון ונחתם על-ידי הצדדים בפניו. בחקירתו הנגדית הסביר כי לעיתים האישור שנעשה על ידו נחתם יום לאחר חתימת הלקוח {כפי שקרה במקרה שלפנינו}.

יצויין, שעדותו של הנוטריון הפגינה על בית-משפט רושם חיובי ומהימן ועל-כן התקבלה גרסתו במלואה.
יתר-על-כן, חיזוק לעדות הנוטריון נמצאה בחוות-דעתה של מומחית המחלקה לזיהוי במשטרה. יצויין, כי התובע הגיש תלונה למשטרה בגין הזיוף הנטען על ידו ותלונתו נחקרה ונבדקה באופן יסודי ומעמיק, לרבות עריכת חוות-דעת של מומחית להשוואת כתב יד. המומחית הנ"ל בחנה את ייפוי-הכוח נשוא המחלוקת ומצאה התאמה בתכונות הכתיבה בין דוגמאות החתימה שמסר התובע לבין החתימה על גבי ייפוי-הכוח.

התובע הציג אף הוא חוות-דעת של מומחית מטעמו, ובחוות-דעתה הגיעה היא למסקנה כי לא ניתן לומר דבר על זהות החותם על ייפוי-הכוח ועל אותנטיות החתימות. זאת בעיקר בשל העובדה שהוצג בפניה העתק צילומי של ייפוי-הכוח שאיכותו גרועה ביותר. יחד-עם-זאת, בעדותה בפני בית-משפט, נשאלה באם פנתה לתובע או לבא-כוחו לקבלת העתק מקורי של ייפוי-הכוח לצורך הכנת חוות-דעתה והשיבה בחיוב. תשובה זו ככל שניתנה מפי התובע, מעוררת פליאה.

במישור המשפטי פסק בית-משפט, כי הנטל להוכחת התביעה והעובדות המזכות את התובע בסעדים הנתבעים על ידו מוטל לפתחו של התובע. נטל זה כולל אף עובדות הנושאות אופי שלילי כגון שהחתימה המיוחסת לו הנה מעשה זיוף. בעניינו מדובר בנטל מוגבר בשים-לב לכך שהחתימה שבמחלוקת אושרה על-ידי נוטריון. כאמור, סעיף 19 לחוק הנוטריונים מחיל את חזקת התקינות, אולם התובע אינו עמד בנטל להפרכתה.

ב- ת"א (חי') 37138-09-10 {אחמד נאיף מבדא חוסין יאסין נ' חוסין מוחמד חוג'יראת ואח', תק-מח 2012(4), 11771 (2012)} התובע ביקש לתקוף את אמיתות ייפוי-הכוח משנת 1982, עליו מסתמך הנתבע, וטען שחתימות החותמים עליו זוייפו. לצורך כך הביא התובע את חוות-דעתו של מר רון ישי, מומחה להשוואת חתימות וכתבי יד {להלן: "המומחה"}.

לאחר שנשקלה חוות-דעתו של המומחה ותשובותיו בחקירתו הנגדית, נקבע, כי אין בכוחה של חוות-הדעת להתגבר על האישור הנוטריוני של הנוטריון, ועל עדותו של הנתבע מס' 2, אשר היה נוכח במעמד החתימות על ייפוי-הכוח.

בית-משפט הגיע למסקנה שבידי הנתבע ייפוי-כוח אמיתי ובר-תוקף ובידי התובע ייפוי-כוח שאין לו תוקף, ואף מסתבר שהוא מזוייף. על-כן נקבע, כי דין תביעת התובע להידחות.

ב- ע"א 7303/01 {אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2003(1), 2124 (2003)} הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-משפט המחוזי שדחה את תובענת המערער למתן פסק-דין הצהרתי, בדבר היותו בעלים של מקרקעין.

בתצהיר, שהיווה את עדותו הראשית של המערער במשפט, העיד המערער, כי על ההסכם לא מופיעה חתימתו, ואף לא חתימה הנחזית כחתימתו, ואילו החתימה המופיעה ליד שמו בייפוי-הכוח הנוטריוני אינה חתימתו אלא חתימה מזוייפת.

בית-משפט קבע כי המערער עמד בנטל השכנוע שרבץ עליו. כן צויין, כי בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות {ע"א 414/66 פישביין נ' פול על-ידי מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2), 453 (1967)}.

בתצהירו, שהיווה עדות ראשית מטעמו, העיד המערער, כי מעולם לא חתם על ההסכם או על ייפוי-הכוח וכי מעולם לא קיבל כל תמורה עבור זכויותיו במקרקעין. נקבע, כי בהגשת תצהירו יצא המערער ידי חובת נטל הבאת הראיות שרבץ עליו, ומשבחרה המשיבה שלא לחקרו על האמור בתצהירו, התחייבה המסקנה כי האמור בתצהירו מהווה - לפחות לכאורה - ראיה בעלת משקל לביסוס גרסתו. בכך הועבר נטל הבאת הראיות אל שכמה של המשיבה, אלא שהמשיבה לא הביאה כל ראיה שמטרתה לסתור את גרסת המערער.

ב- ע"א 7183/09 {עזבון המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-על 2012(2), 46 (2012)} הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נדחתה תביעת המערערים לסעדים הצהרתיים בנוגע לזכויותיהם במקרקעין מסויימים בכפר אכסאל.

המערערים הם עזבונו של בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל {להלן: "המנוח"}. המנוח נמנה על יורשיה של עפיפה שקיבלה מן המינהל למקרקעי ישראל, במסגרת הסכם פיצויים משנת 1966 את הזכויות בכ-11 דונם משטח החלקה. זכויותיהם של עפיפה ושל יורשיה לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. במהלך השנים מכרו יורשי עפיפה ובכללם המנוח את מרבית חלקיהם בחלקה לאחרים, שאינם בעלי דין כאן, וחלקים אלה נרשמו על-שם הרוכשים החדשים בלשכת רישום המקרקעין.

בסוף 2004, פנה המינהל למקרקעי ישראל למנוח והודיע לו כי הוא מעוניין לחדש את הליכי הרישום ולהביא לסיומו של הסכם הפיצויים. עוד נמסר במכתב כי החלק שנותר על-שם עפיפה כולל 2.984 דונם {להלן: "המקרקעין הנותרים"}. המנוח ובניו, אשר ביקשו לפעול לסיום רישום המקרקעין הנותרים על-שם המנוח, הגיעו לשטח וגילו כי המשיבים 4-2 ביצעו פעולות במקרקעין הנותרים.

גילוי זה הוביל להליכים משפטיים שיזם המנוח. בפסק-הדין, התקבלה טענת המשיבים 4-2 בדבר מכירת המקרקעין למשיבים 4-3 על בסיס ייפוי-כוח נוטריוני עליו חתום המנוח; נדחו טענותיהם בדבר בעלות המשיבים 4-2 במושע {במשותף} בחלקה ונדחתה תביעתם נגד המינהל למקרקעי ישראל, שלא פעל להשלמת הרישום של המקרקעין על-שם עפיפה, ולמימושו של הסכם הפיצויים.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור.

ראשית, נקבע, כי אין מקום להתערב במסקנת בית-המשפט קמא, כי המנוח ואחיו מכרו שני דונם בחלקה למשיבים 4-3, על בסיס ממצאי מהימנות ועל-סמך ייפוי-הכוח הנוטריוני. כן אין להתערב בקביעת האותנטיות של ייפוי-הכוח הנוטריוני, קרי כי חתימת המנוח לא זוייפה, על יסוד חוות-הדעת המשלימה של ד"ר ורדי. כידוע גם בענייני העדפת חוות-דעת מומחים, מידת התערבותו של בית-משפט שלערעור מצומצמת. משנתן בית-המשפט קמא נימוקים מפורטים להעדפת חוות-הדעת המשלימה - לא נמצא מקום להתערבות בהכרעתו.

כן נדחתה טענת המערערים על-כך שהנוטריון הציבורי לא מילא את חובתו לפי סעיף 44 לחוק הנוטריון הזמני העות'מאני (1913). בהכרעתו בית-המשפט קמא פירט, כי סעיף 44 מטיל את החובה לדרוש בזהות החותמים רק אם הנוטריון אינו מכירם וכן קיימת לו זכות על-פי הסעיף, לדרוש "כל הוכחה אחרת אפשרית" לבירור זהותם. בית-המשפט קמא התייחס לעובדה שהנוטריון הציבורי זיהה את המנוח ואת שני החותמים הנוספים בעזרת תעודות זהות, המהוות "הוכחה אחרת", לשיטתו, לזהות הצדדים החותמים.

הלכה היא כי בהיעדר הוכחה סותרת, יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את חובתו ותפקידו כראוי. משלא עמדו המערערים בסתירת חזקת תקינות פעולתו של הנוטריון הציבורי - נסתם הגולל על טענתם הנוגעת לזיהוי החותמים ובהם המנוח על ייפוי-הכוח הנוטריוני.

אשר לטענה בדבר הבעלות המשותפת בקרקע, בית-המשפט שלערעור קבע, כי אף מבלי להידרש לנימוק של בית-המשפט קמא כי העלאת ההשגה האמורה, בצד הטענה העיקרית שלפיה המשיבים כלל לא רכשו זכויות בקרקע, מהווה העלאה של טענות עובדתיות חלופיות, הרי שדי בנימוק השני שהובא בפסק-הדין, מושא הערעור, לשם דחיית הטענה. צויין כי עפיפה קיבלה מן המינהל את הזכויות בכ- 11 דונם משטח החלקה. יורשיה מכרו את עיקר חלקם בחלקה לרוכשים אחרים, וכפי שנקבע - שני דונם מכרו למשיבים.

בנסיבות המקרה לא היה מקום שבית-המשפט יברר את הטענה שדווקא זכותם של המשיבים לעשות שימוש בחלקה מוגבל, בעוד שיתר הרוכשים מן המנוח ואחיו, שנהגו בשטחים ספציפיים של החלקה מנהג בעלים - לא צורפו כבעלי דין בתיק, והמערערים לא חלקו על זכותם.

בנוסף, בהיעדר זכות מוכרת של המערערים במקרקעין הנותרים, ממילא לא נראה כי יש תוחלת לטענה של המערערים ביחס לשימוש שעושים המשיבים במקרקעין. משנקבע כי ייפוי-הכוח הנוטריוני תקף - הרי שלמערערים אין זכויות במקרקעין שהועברו למשיבים על-פי ייפוי-הכוח הנוטריוני. משכך, בית-המשפט פטור גם מלהידרש לטענות המשיבים בדבר התיישנות המועד לתביעת האכיפה של הסכם הפיצויים עם המינהל למקרקעי ישראל ובדבר השיהוי בהגשת התביעה, כמו גם ביחס לכל ההשלכות האפשריות של טענת הבעלות המשותפת.

ב- ת"א (חי') 4380-03-09 {קרן קיימת לישראל נ' עז' המנוח חסן צאלח חמד דרבאס, תק-מח 2014(3), 4301 (2014)} הוגשה תביעה להצהרה כי המוריש של הנתבעים 4-2 המחזיקים במקרקעין, מכר לתובעת את זכויותיו במקרקעין וכן להורות לרשם המקרקעין למחוק את בעלות המוריש ולרשום תחתיו את בעלות התובעת.

טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי המסמכים אשר הציגה התובעת כלל לא נחתמו על-ידי המוריש וכי חתימותיו זוייפו. לגרסתם, המוריש כלל לא התקשר בעסקת מכר עם התובעת למכירת המקרקעין.

יצויין כי הן ייפוי-הכוח והן האישור אודות קבלת תמורת המכר נחתמו בפני נוטריון ציבורי. המסמכים המקוריים נשמרו בגנזך התובעת, הקרן הקיימת לישראל, ואילו העתקיהם הצילומיים צורפו לכתב התביעה.

כאמור, סעיף 34 לפקודת הראיות מפרט מספר חזקות בנוגע לייפוי-הכוח כתעודה ציבורית, ובכללם קיומה של חזקה לפיה תוכנם של ייפוי-הכוח הם אכן כפי שנערכו על-ידי הנוטריון הציבורי, במקום ובנסיבות המתוארות באישורים הנוטריונים, וכן כי חתימת וחותמת הנוטריון שעל גביהם היא נכונה ואמיתית.

זאת ועוד, קבע בית-משפט, כי הואיל וייפויי-כוח אלה נערכו לפני למעלה מ- 46 שנים, נכון ליום הגשת התובענה, והם נשמרו בגנזך התובעת, שהוא ללא ספק מקום משמורת ראוי, מתקיימים גם התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, לפיהם המדובר בתעודות נושנות.

מכאן, ולאור הוראות אותו סעיף, קיימת חזקה, כי החתימות המופיעות על גבי ייפוי-הכוח הן חתימותיהם של האנשים שחתמו עליהם ואף אימות החתימה עליהם, שנעשה על-ידי הנוטריון הציבורי, נעשה כדין.

יתרה-מזו, הלכה היא כי הנטל להוכיח זיוף של חתימות על ייפוי-כוח נוטריוני בו מאשר הנוטריון כי מייפה-הכוח חתם בפניו לאחר שהבין על מה חתם וזוהה כראוי, הוא נטל כבד, ובהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק {ע"א 175/51 אדלר נ' מויאל, פ"ד ז 742 (1953)}.

יחד-עם-זאת, היות והמסמכים האמורים נחתמו בפני הנוטריון הציבורי במהלך שנות ה- 60, טרם נכנס לתוקפו חוק הנוטריונים, בית-משפט בחן אותם על-פי החוק העות'מאני שהיה בתוקף באותו מועד, והוא חוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.1913 {להלן: "חוק הנוטריון הזמני"}.

נכון הוא שסעיף 51(1) לחוק הנוטריונים ביטל את הוראות חוק הנוטריון הזמני, אולם הסיפא של אותו סעיף קובעת, כי אין בביטולן כדי להשפיע על הליכים ועל תרופות שיינקטו או יינתנו לגבי מסמכים שנערכו לפני תחילתו של חוק הנוטריונים. חוק הנוטריון הזמני קובע חזקות בדבר תקינות פעולות הנוטריון ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ורצונם.

סעיף 42 לחוק הנוטריון הזמני קובע כי:

"אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החופשי של הצדדים ואם יוכח בפני בית-משפט שהם אישרו או ערכו, ניירות, שטרות, או חוזים מבלי לחקור בתשומת-לב את זהות הצדדים ואת רצונם החופשי, יפוטרו מיד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה."

לעניין פרשנותו של סעיף זה נפסק ב- ע"א 404/84 {יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987)} כי: "קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה, ואין לייחס לו מחדל מקצועי-אתי במילוי תפקידו, בלי שהדבר מוכח בצורה משכנעת ביותר".

בנוסף, קיים אינטרס ציבורי רב חשיבות להשלטת ההבנה בציבור, כי רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך שנחתם על ידו בפני נוטריון ציבורי {ע"א 7303/01 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)}.

יצויין עוד, כי על-פי סעיף 66 לחוק הנוטריון הזמני, למסמך הנוטריוני כוח ראייתי המייתר את הצורך בזימון הנוטריון אשר ערך את המסמך או את הצדדים החתומים עליו למתן עדות. מדובר בחזקה אשר ניתנת לסתירה, אולם נקבע שאין בטענות שהעלו הנתבעים לפיהן חתימות המנוח {בטביעת אצבע} על כל שלושת המסמכים זוייפו, מבלי להביא לכך תימוכין ממקור ממשי מלבד סברותיהם בנדון, כדי להרים את הנטל הדרוש לסתירת חזקה זו. בנוסף, אין המדובר בטענת המנוח עצמו לפיה הוא לא חתם על המסמכים או כי חתם מבלי לדעת תוכנם, אלא בטענות הנתבעים, אשר אין להם ידיעה ממקור ישיר בעניין זה.

המסקנה המתבקשת ממקבץ האמור הנה כי המסמכים שהוצגו - ייפוי-הכוח הנוטריוניים, אישור קבלת תמורת המכר והסכם המכר הם אכן אותנטיים ותקפים, והעסקאות אשר נכרתו על פיהם, שתכליתן העברת הזכויות במקרקעין מהמנוח לתובעת, היו תקפות ונערכו כדין.

בייפוי-הכוח נרשמו כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקאות מכר מקרקעין, כגון זיהוי המקרקעין, העברת התמורה, פרטי הצדדים לעסקה וכן חתימתם בידי הצדדים, אשר מבטאת ביתר שאת את גמירות-דעת הצדדים. לאור כל האמור לעיל, הוחלט לקבל את התביעה.

ב- ת"א (חי') 15739-10-09 {מדינת ישראל/מינהל מקרקעי ישראל נ' יורשי המנוח יוסף נג'ם חסון ז"ל, תק-מח 2013(3), 25619 (2013)} נדונה, בין היתר, טענת הנתבעים כי ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר לא נחתם על-ידי אביהם המנוח וכי שמו או חתימתו הנטענת על גבי ייפוי-הכוח הינה מזוייפת.

שאלה משפטית היא, האם התובעת עמדה בנטל ההוכחה והוכיחה את אמיתותה של העסקה על-פי ייפוי-הכוח הנוטריוני הבלתי-חוזר, אשר נחתם בפני הנוטריון הציבורי?

כאמור, הנטל להוכיח זיוף של חתימות על ייפוי-כוח נוטריוני המאושר על-ידי נוטריון כי מייפה הכוח חתם בפניו לאחר שהבין על מה חתם וזוהה כראוי, הוא נטל כבד, ובהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק.

ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר נשוא תביעה זו נחתם בפני הנוטריון הציבורי בשנת 1968, אך באותה תקופה היה עוד בתוקף החוק העות'מאני בשם חוק הנוטריון הקובע חזקות בדבר תקינות פעולת הנוטריון ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ורצונם. חשיבותו של המסמך הנוטריוני הוא בכוחו הראייתי ואין צורך לזמן את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון עצמו למתן עדות.

טענת הנתבעים, כי המנוח לא חתם על ייפוי-הכוח בפני הנוטריון, טענה המייחסת לנוטריון, לפחות מחדל חמור בהפעלת חובתו על-פי הדין לחקור ולברר את זהותם של הצדדים החותמים בפניו, טענה כזו דורשת מהנתבעים הוכחה משכנעת ביותר. בית-משפט קבע כי אין באמירות הכלליות בעניין זה מצידם של הנתבעים, כדי לסתור את אמיתותו של ייפוי-הכוח.

בהתאם להוראות פקודת הראיות, ייפוי-הכוח הינו ראיה כשרה להוכחת אמיתות תוכנו וזאת הן מפאת היותו תעודה ציבורית כמשמעות מושג זה בסעיף 29 לפקודת הראיות והן בהיותו תעודה נושנה כמשמעות מושג זה בסעיף 43 לפקודת הראיות.

בענייננו, אין כל ספק כי המדובר בתעודה ציבורית, דהיינו, הוכח במידה הדרושה, על-סמך העובדה כי הוצג העתק מאושר על-ידי גנזך המדינה, שבידיו המשמורת הרשמית של ייפוי-הכוח, שמהמסמך עליו מתבססת התובעת הוא ייפוי-כוח בלתי-חוזר. על-פי סעיף 34 לפקודת הראיות, קיימת חזקה בדבר אמיתות החתימות על ייפוי-הכוח, וכן בדבר אמיתות תוכנו של ייפוי-הכוח.

זאת ועוד, מהנסיבות עולה, כי קיימת חזקה על פיה, תוכנו של ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר הוא אכן כפי שנערך בידי הנוטריון הציבורי, במקום ובנסיבות המתוארות באישוריו הנוטריוניים. חתימת וחותמת הנוטריון הציבורי שעל גבי ייפוי-הכוח הם נכונים ואמיתיים.
הואיל וייפוי-כוח זה נעשה לפני יותר מארבעים שנה והוא נשמר בארכיון המדינה, שכאמור מהווה מקום משמורת כשר, נקבע, כי מתקיימים בו כל התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות. על-כן ייפוי-הכוח מהווה תעודה נושנת.

על-פי סעיף 43 הנ"ל קיימת חזקה כי החתימות המופיעות על גבי ייפוי-הכוח, הן אכן חתימותיהם של אנשים שחתמו עליו, ואף אימות החתימות, על-ידי הנוטריון הציבורי נעשה על ידו כדת וכדין.

מעבר לכל האמור, ייפוי-הכוח שהוצג בתיק זה הינו מסמך בכתב. כעולה מסעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני, שחל בענייננו, וכן על-פי ההלכה הפסוקה מנוע בעל דין מלהעלות טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב.

הוכחת דבר זיוף חתימה, או אימותה של החתימה כמקורית, תעשה בשלוש דרכים עיקריות: הדרך הראשונה הינה, באמצעות ראיות ישירות, קרי עדותו של החותם או מי שהיה עד לחתימה; הדרך השניה הינה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת, לחתימות השוואה, הידועות כמקוריות. השוואה זו תעשה תוך התחקות אחר נקודות השוני והדמיון בין שתי החתימות; הדרך השלישית הינה, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או חתימת ידו של בעל הדין, והיכול להעיד כי חתימה זו תואמת לחתימה השנויה במחלוקת.

אין להעניק לגרפולוג או למומחה להשוואת כתבי יד את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה, בית-המשפט הוא זה המחליט אם ליתן אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות בתיק.

בענייננו, נקבע, שאין כל הוכחה כי החתימות הנמצאות על שלושה הפנקסים עליהם התבססה המומחית בעריכת ההשוואה הם אכן חתימותיו האמיתיות של המנוח.

גם בהנחה כי החתימות הנמצאות על שלושת המסמכים שהוצגו כמסמכי השוואה הינן אכן של המנוח, הרי עדיין מדובר במספר מועט מדי של מסמכי השוואה לשם הכרעה כה החלטית. מן הנסיבות עולה, כי המנוח חתום על ייפוי-כוח בלתי-חוזר מיום 07.08.68 בפני הנוטריון הציבורי בחיפה.

הנתבעים לא עמדו בנטל להוכחת טענתם כי החתימה מזוייפת כאשר נטל זה מוטל על שכמם הואיל ולא עלה בידם לסתור את חזקת תקינות פעולתו של הנוטריון הציבורי. הנתבעים לא הצליחו להפריך גם את החזקה הקבועה בסעיף 34 לפקודת הראיות, וזו הקבועה בסעיף 43 לפקודת הראיות.

המדובר במסמך בן למעלה מ- 20 שנה, והוחזק במקום הנראה ככשר {גנזך המדינה בירושלים}, והרי שעל מסמכים שכאלה קיימת חזקה שהחתימה על ייפוי-הכוח, היא אכן חתימתו של המנוח.

אם לא די בכל אלה, המנוח או יורשיו לא מחאו או התנגדו לאורך 40 שנה ומעלה על תפיסת החזקה והשימוש בקרקע על-ידי מפעל סולתם מטעם התובעת.

כל אלה הובילו את בית-משפט למסקנה כי ייפוי-הכוח הנוטריוני משנת 1968, הוא אכן אותנטי ותקף, והעסקה אשר נכרתה על פיו, היתה תקפה ונערכה כדין.

17. מה הדין במצב בו אדם נפטר טרם נחקר על תצהירו בבית-משפט כי ייפוי-הכוח הנוטריוני לא נחתם על-ידי המנוח אלא זוייף? האם תצהירו קביל?
ב- ת"א (נצ') 10/05 {עזבון המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל נ' מינהל מקרקעי ישראל - נצרת עלית ואח', תק-מח 2009(2), 15438 (2009)} התבקש להצהיר כי ייפוי-הכוח הנוטריוני לא נחתם על-ידי המנוח אלא זוייף. הדיון נסב, בין היתר, בשאלה האם תצהירו של אדם אשר נפטר בטרם נחקר על תצהירו בבית-המשפט, הינו קביל.

בית-המשפט המחוזי דחה את התובענה.

תחילה, ראוי לציין כי שאלה זו נדונה ב- ע"א 642/87 {הסתדרות אגודת ישראל העולמית הוועד הפועל, עמותה רשומה נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד(1), 686 (1990)}. כבר נפסק בסיטואציה דומה כי במקרה בו נפטר המצהיר בטרם נחקר על תצהירו בחקירה ראשית, אין לשלול על-הסף את התצהיר אלא ניתן לראותו בנסיבות מתאימות, כקביל, תוך כדי זהירות מרובה לגבי משקלו.

ניתן לראות ב- ת"א (חי') 11274/97 {רוטנר קרלו נ' משרד הביטחון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)} מגמה של מעבר מקבילות למשקל, שיש לייחס לתצהירו של עד, אשר לא נחקר על תצהירו בבית-המשפט. אולם, בית-המשפט העליון בפסיקתו המאוחרת יותר חזר על ההלכה לפיה כאשר המצהיר, אשר לא העיד בחקירה ראשית, נפטר בטרם שמיעת חקירה נגדית, אין התצהיר יוצא מגדר עדות מפי השמועה, ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו, ולכן אין הוא קביל, אלא אם מתקיים אחד החריגים של הכלל הפוסל עדות מפי השמועה {רע"א 7953/99 פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2), 529 (2000)}.

בנסיבות המקרה שלפנינו, המנוח לא נחקר כלל על תצהירו בבית-המשפט, ואף לא מתקיים חריג כלשהו הפוסל עדות מפי השמועה, לפיכך נקבע שתצהירו של המנוח לא קביל.

18. מהו הדין בדבר הטענה לפיה העתק ייפוי-הכוח הנוטריוני נעשה בניגוד לתקנות הנוטריונים?
ב- ת"א (חי') 33778-12-11 {חסן מחמוד חסן רמלי נ' ח'יריה מוסא חוג'יראת, תק-מח 2014(3), 12801 (2014)} עלו טענות נגד תוקפו של ייפוי-הכוח. אולם בית-המשפט דחה את הטענות.

הנתבעת הציגה העתק נוטריוני של ייפוי-הכוח המבטא את עסקת המכר משנת 1985 שהיא טוענת לה. לטענת התובע, אין זה אישור נוטריון תקף, שכן לא נכתב בהתאם לתקנות הנוטריונים {לפי הטופס לאישור חתימה}, הקובעות שיש לרשום שהזהות הוכחה על-פי תעודת זהות, ולרשום את מספרה, היכן הוצאה ומהו המקום בו הוצאה. מכאן, שלטענת התובע לא ברור אם הנוטריון ראה תעודת זהות, והאם ראה את התעודה הנכונה. בנסיבות אלה טוען, כי חזקת התקינות נסתרת, ואין תוקף לאישור הנוטריוני. נטען, כי משלא הוצג ייפוי-הכוח, לא הוכחה העסקה.

יצויין, כי העתק ייפוי-הכוח הוא אישור נוטריוני תקף, שניתן על-ידי נוטריון, שאישר כי המסמך שצורף הוא העתק מדוייק של המסמך המקורי. כאמור, סעיף 19 לחוק הנוטריונים, קובע כי "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת". נוכח זאת, בית-משפט קבע כי זו ראיה כשרה ויש לקבלה.

יחד-עם-זאת, נקבע, כי אין ספק שהאישור הנוטריוני יכול להיות שונה בפרטיו מטופס החתימה. הטופס הוא בעברית ואנגלית בלבד. האישור הנוטריוני יכול להינתן גם בערבית, כפי שקרה במקרה זה. אין ספק, שהנוסח הערבי לא יהיה זהה לנובח העברי, לפחות כגודל ההבדל בין שתי השפות. מכל מקום, המחשבה שהנוטריון אישר חתימתו של אדם שציין את תעודת הזהות שלו בלי לראות תעודת זהות, רק מכיוון שציין שהוא בעל תעודת זהות ולא ציין היכן ניתנה ומתי, היא רחוקה מן הדעת.

ככלל, מתן אישור בדרך זו אינו פוגע בעיקר, שהוא זיהוי החותם בפני הנוטריון. גם כאשר נכתב שהוא בעל תעודת זהות, הוא זוהה על-ידי הנוטריון לפי תעודת הזהות.

על-כן, נדחתה טענת התובע לפסילת ייפוי-הכוח - ייפוי-הכוח שניתן אושר בפני הנוטריון.

ב- ה"פ (יר') 5070/06 {מוחמד ח'מיס ואדי נ' כסאב יחיא, עו"ד ואח', תק-מח 2007(3), 5606 (2007)} הוגשה בקשה למתן פסק-דין הצהרתי המצהיר על בטלותו של ייפוי-כוח נוטריוני שעליו חתם המבקש ושעניינו עסקת מכר. המבקש טען כי הנוטריון שאישר את ייפוי-הכוח, לא הסביר לו את האמור בייפוי-הכוח, הכתוב בשפה הערבית, אף שידע שאין המבקש דובר ערבית ולא מבין את השפה.

בית-משפט קבע כי אין לקבל את גרסת המבקש שהוא איננו מבין דבר בשפה הערבית. המבקש נולד בישראל, ובגיל 18 היגר לקולומביה. ייתכן מאוד כי בחלוף הזמן שליטתו של המבקש בשפה הערבית, שפת אמו, התרופפה מעט, אך אין לומר כי היא "נמחקה" כליל מזכרונו וכי איננו מבין אף מילה בשפת אמו - שאותה דיבר עד הגיעו לגיל 18.

כן, לא מתקבל-על-הדעת שהמבקש, שהינו עורך-דין במקצועו, יחתום על מסמך במשרדו של נוטריון, בענייני קרקעות, בלי שיעשה הכל על-מנת להבין על מה הוא חותם, במיוחד אם המסמך כתוב בשפה שאינה מובנת לו, כטענתו. על-כן, התקבלה טענת הנוטריון כי הסביר למבקש על מה הוא חותם.

מעבר לכך, נדחו גם טענותיו של המבקש בדבר קיומם של ליקויים בייפוי-הכוח.

ב- ת"א (יר') 5034-03 {בריג'ית אברהים עיסא מחמד ואח' נ' ד"ר אברהם מטלון ואח', תק-מח 2012(3), 145 (2012)} נדונה תביעה לסעד הצהרתי בדבר בטלותו של ייפוי-כוח נוטריוני. בית-המשפט קיבל את התביעה.

יצויין, כי המחלוקת העיקרית הינה סביב ייפוי-הכוח הנוטריוני ואמיתותו, כאשר העד המרכזי בנושא זה הינו ד"ר אברהם מטלון {להלן: "מטלון"} אשר אישר את המסמך הנוטריוני.

לפי עדותו של מטלון בבית-המשפט ניתן היה לקבוע חד-משמעית כי הוא הוציא מלפניו אישור נוטריוני בלא שהחותם חתם בפניו כלל.

מטלון הודה במפורש בעדותו במעשה האחד והיחיד שכשל בו במסגרת עבודתו, אשר נבע מחולשה רגעית ואנושית, פועל יוצא ממכשול שהונח בפניו על-ידי הנתבעים 3 ו- 4, אשר בדיבור חלבי, בדיחות, יחסי ידידות לרגע, ביקורים בביתו וכיו"ב, הניעו אותו לאשר באישור נוטריוני העתק מסמך וחתימות למרות שמקור המסמך והאנשים לא היו בפניו.

למרות הקושי הכרוך בכך ובמודעות מלאה לתוצאה, העיד מטלון "... הניעו אותי לאשר ייפוי-כוח לא נכון בערבית שנעשה לא על ידי ולא אצלי אלא הובא למשרדי ואני נתתי עליו אישור חתימה אם כי הוא לא נחתם לפניי".

ב- ת"א (נצ') 717/06 {עזבון המנוח סלים אבו אחמד ז"ל ואח' נ' ראמי סאלח מוראד ואח', תק-מח 2009(2), 15772 (2009)} התובע חתם על ייפוי-הכוח בפני הנוטריון. יצויין, כי ייפוי-הכוח נערך על-ידי הנוטריון. בדף הראשון של "אימות חתימה", אישר הנוטריון כי "ביום 16.10.04 ניצב בפניו בביתו בנצרת מר אבו אחמד סלים... וחתם מרצונו החופשי על המסמך המצורף (קרי: ייפוי-הכוח ... ולראיה הנני מאמת את חתימתו...".

מכוח החזקה הראייתית בהתאם לחוק הנוטריונים ותקנותיו עולה, כי "אימות החתימה" של הנוטריון מהווה ראיה מספקת לכך, שהתובע חתם על ייפוי-הכוח בפניו, לאחר ששוכנע הנוטריון, כי התובע פועל מרצונו החופשי ומבין הבנה מלאה את משמעות ייפוי-הכוח ועסקת המכר הגלומה בו.

נשאלת השאלה, האם עלה בידי התובעים לסתור את החזקה הראייתית הנ"ל ולהוכיח את גרסתם, כי התובע חתם על ייפוי-הכוח שלא מרצונו החופשי ומבלי שיבין הבנה מלאה את משמעות חתימתו וזאת עקב הטעיה, רמיה וניצול של הצד השני, מבלי שהוקרא לו ייפוי-הכוח ומבלי שהוסברה לו מהותו ומהות עסקת המכר המתוארת בו, ותוך הצגת עובדות מטעות, שהוא חותם על טופס ייפוי-כוח להעברת בעלות בטרקטור.

במקרה דנן, נקבע כי לא עלה בידי התובעים לסתור את חזקת התקינות והכשירות של חתימת התובע על ייפוי-הכוח.

19. קביעת אמיתות חתימתו של אדם על ייפוי-כוח נוטריוני
ככלל, קביעת אמיתות חתימתו של אדם על מסמך כלשהו אינה מבוססת רק על חוות-דעתם של מומחים. הוכחת חתימה יכולה להיעשות בדרך של הבאת ראיות ועדויות בדבר החתימה, על השוואה ויזואלית בין החתימות שבמחלוקת לחתימות אוטנטיות, על הגיון ושכל ישר וכמובן גם על חוות-דעת של מומחים להשוואת כתבי יד {ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240 (1993); ע"א 7303/01 אדמון נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' קנג', פ"ד נ(1), 499 (1996)}.

יצויין, כי נטל ההוכחה להוכחת אמיתותה של חתימה מונח על כתפי בעל הדין הסומך טענותיו על אותה חתימה. עם-זאת עשוי נטל ההוכחה לעבור אל כתפי הטוען לזיוף. כך למשל מקום שבו מוגש מסמך שנחתם בפני נוטריון זוכה המסמך לחזקת תקינות {סעיף 19 לחוק הנוטריונים; ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987)}.

כאמור, כאשר מוטל נטל על הטוען כי מסמך או חתימה זוייפו, ברי שמידת ההוכחה שתידרש צריכה להביא בחשבון את העובדה כי הטוען לזיוף מטיל כתם פלילי ומוסרי על הצד האחר {ראה ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589 (1986); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.06)}.

ב- ת"א (חי') 15416-03-09 {תעשית אבן וסיד בעמ נ' גדיר אבראהים ואח', תק-מח 2012(2), 21722 (01.04.12)} התובעת הדגישה כי ייפוי-הכוח נחתם בפני נוטריון ציבורי ועל-כן סוברת היא כי החזקה בדבר כשרות החתימה גוברת על הטענות השונות בעניין החתימה. כאמור, חתימה בפני נוטריון יוצרת חזקת תקינות, אולם זוהי חזקה הניתנת לסתירה. לחתימה בפני נוטריון אכן משקל חשוב, אולם אין בה די כדי לשלול את האפשרות שחתימה זו זוייפה על-ידי מאן דהוא וכי מי שהתייצב בפני הנוטריון לא היה החתום.

בהליך דנן בית-משפט קבע, כי הראיות השונות, החל מחוות-הדעת וכלה בהתנהגות הצדדים מלמדות כי לא הושג כל הסכם בין הצדדים ועל-כן אין בחזקת תקינות פעולת הנוטריון כדי להתגבר על הראיות האמורות.

20. תוקפם של ייפוי-כוח - בדיקת פעולותיו של הנוטריון ודחיית טענות נגד ייפוי-הכוח
ב- ת"א (ת"א) 70557/03 {דרומי שולה נ' חיים מזרחי ואח', תק-של 2008(2), 2390 (13.04.08)} סלע המחלוקת בין הצדדים מסתכם הלכה למעשה למספר שאלות עיקריות: האם היה המנוח כשיר לחתום על ייפוי-הכוח הנוטריונים הבלתי-חוזרים והמסמכים הנלווים בפני הנוטריון והאם המנוח היה מודע למהות המסמכים ומשמעותם קרי, האם המנוח היה כשיר לחתום על המסמכים והבין שהוא חותם על ייפוי-כוח נוטריוני, שעניינו מכירת זכויותיו ברישיונות.
שאלות נוספות הם: אם לא היה המנוח כשיר, האם ייפויי-הכוח עליהם חתם המנוח בטלים וכתוצאה מכך, בטלות העברת הזכויות ברישיונות שנעשו תוך שימוש בהם והאם היה המנוח רשאי לבטל את ייפויי-הכוח עליהם חתם; האם רכשו הנתבעים 5-2 את הרישיונות על-פי הוראות כל דין והם רשאים להמשיך להחזיק בחזקתם ו/או בבעלותם את הרישיונות או שמא אמורים רישיונות אלו לחזור לבעלות וחזקת התובעת, יורשת המנוח.

בית-משפט בחן את תוקפם של ייפוי-הכוח והמסמכים הנלווים.

טענתה של התובעת כנגד תוקפם של יייפוי-הכוח כמסמכים המחייבים אותה והמעידים על מכירת זכויותיו של המנוח ברישיונות היא, כי בעת שחתם המנוח על ייפוי-הכוח חשב שהוא חותם על מסמך שמטרתו לייפות את כוחו של פלוני לצורך השכרה ותפעול הרישיונות וכי המנוח לא ידע על מה הוא חותם מפאת מצבו הרפואי הירוד, מצבו הנפשי, גילו המופלג, היותו חולה פרקינסון וכבד שמיעה.

על-אף טענותיה נקבע, כי התובעת לא הביאה כל ראיה המוכיחה באופן פוזיטיבי, כי במועד חתימת המנוח על ייפויי-הכוח ותצהירי העברה, המנוח לא היה כשיר לחתום על אותם מסמכים מפאת מצבו הרפואי. בנסיבות אלו, קבע בית-משפט, כי לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח טענתה בדבר אי-כשירות המנוח.

יתר-על-כן, מהעדויות שהובאו עולה כי המנוח, על-אף גילו המופלג והמחלות מהן סבל, נסע על וספה, קנה ומכר רישיונות וניהל את ענייניו, כאשר הוא מודע למעשיו ומשתף את אשתו ובתו במעשיו באופן חלקי ביותר.

זאת ועוד, המנוח עצמו חתם על תצהיר בפני עורך-דין אשר משרדו ייצג אותו ומייצג את התובעת בתביעה זו, כשהנ"ל מאשר, במעמדו כנוטריון, כי המנוח היה במצב שבו הבין את תוכן תצהירו, על כל המורכבות שבו לעניין ייפויי-הכוח וביטולם וכן הוא חתם על מסמכי ביטול ייפויי-הכוח וגם זאת במצב שבו היה כשיר לביצוע פעולה שכזו.

בהיעדר חוות-דעת רפואית או כל ראיה פוזיטיבית אחרת, לא נמצא בסיס כדי לקבוע כי נתגלה פגם ברצונו של המנוח עת חתם על ייפויי-הכוח ותצהירי העברה.

אם-כן, השאלה היא, האם עלה בידי התביעה להוכיח כי המנוח חתם על ייפויי-הכוח והמסמכים הנלווים בלא שהבין את תוכנם ומהותם.

במסגרת זו, יש לבחון האם הנוטריונית, עשתה את המוטל עליה כמצוות חוק הנוטריונים ותקנות הנוטריונים, והאם בהתנהגותה, בעת החתמת המנוח על שלושת ייפויי-הכוח, בשלוש הזדמנויות שונות, היתה משום רשלנות.

הסעיפים הרלוונטיים, בחוק הנוטריונים ותקנותיו, במקרה דנן, הינם כדלקמן:

סעיף 11 לחוק הנוטריונים הקובע כי "לא יאמת נוטריון חתימתו של אדם על מסמך אלא אם החותם עמד לפניו, זוהה וחתם בפניו על המסמך"; סעיף 2 לתקנות הנוטריונים, שכותרתו "בירור זהות"; תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים לפיה "נוטריון לא יתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה". וכן, סעיף 19 לחוק הנוטריונים הדן בכוחו של האישור.

מן המקובץ עולה, כי על נוטריון, בטרם אימות חתימת אדם על מסמך, לזהות את החותם בפניו באופן המפורט בתקנה 2 לתקנות הנוטריונים. כן, בטרם ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו, עליו להיות משוכנע כי הניצב בפניו פועל מרצונו החופשי וכי הוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה. סעיף 19 לחוק הנטריונים מקים חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור הנוטריון {ראו ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5), 410 (1991)}.

בענייננו, אין מחלוקת כי המנוח הופיע בפני הנוטריונית בשלוש הזדמנויות שונות ובכל פעם אימתה הנוטריונית מחדש את זהותו של המנוח באמצעות תעודת זהות. בנוסף אין חולק כי חתימותיו של המנוח על שלושת ייפויי-הכוח ותצהירי העברה הן אותנטיות.

שלושת ייפויי-הכוח עליהם חתם המנוח נערכו על גבי טפסים מודפסים סטנדרטיים, זהים בצורתם ובתוכנם, תחת הכותרת "ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר". על פיהם ייפה המנוח את כוחם של הנתבעים 4-1 וצד שלישי {בהתאמה} לבצע בשמו ובמקומו את הפעולות "שימצאו לנכון מבלי כל הגבל שהוא" בנוגע לרישיונות.

אמנם, באישור הנוטריוני לא נאמר כי הנוטריונית עשתה פעולה כלשהי לוודא שהמנוח הבין את מהותו של ייפוי-הכוח עליו חתם, אך נקבע כי יש לצאת מן ההנחה בדבר תקינות פעולות הנוטריון, במובן זה שהוא מילא את כל החובות המוטלות עליו.

הנוטריון ממלא פונקציה של רשות ציבורית "שהופרטה". בעבר אישור ייפוי-כוח נעשה בפני נוטריון ציבורי {לפי חוק הנוטריונים העות'מאני} ולכן, חלה על פעולותיו "חזקת התקינות" כמו זו החלה על רשות ציבורית {ראה לעניין זה ת"א (יר') 1162/99 פוזיה קאסם אחמד נ' אחמד קאסם, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.08.01); ת"א (חי') 11068/97 מוחמד עבד אל רחמאן אבו רקיה נ' חאטר חמדאן מחמוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.05.02)}.

יחד-עם-זאת, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה כי הנוטרונית לא הסבירה למנוח את מהות ייפוי-הכוח שעליו חתם, כי הוא חתם כאשר לא היה מודע לתוכנם, וכאשר הוא חושב כי הוא חותם על ייפוי-כוח להשכרת הרישיונות, בעוד בפועל חתם על ייפוי-כוח למכירתם. נקבע, כי התובעת לא עמדה בנטל זה במבחן הרגיל של מאזן ההסתברויות, קל וחומר שלא עלה בידה לעמוד במידת ההוכחה המוגברת.

ב- ת"א (חי') 11068/97 {אבו רקיה נ' מחמוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.05.02)} נפסק, כי יש להחיל על ייפוי-כוח נוטריוני את חזקת התקינות החלה על פעולה של רשות ציבורית, ולצאת מתוך הנחה שהנוטריון מילא את חובותיו על-פי דין. אולם, במקרה דנא הוכח בבירור כי ייפוי-הכוח לא אושר בצורה תקינה ועל-פי החוק ותקנותיו, ולכן חזקת התקינות נסתרה.

ראוי לציין, כי ייפוי-כוח נוטריוני שאושר בנסיבות בלתי-תקינות, בניגוד למצוות חוק הנוטריונים ותקנותיו, איננו בטל מעיקרו, אלא שבמקרה זה, עובר הנטל אל שכמו של הצד המבקש להסתמך על ייפוי-הכוח להוכיח את תוקפו {ת"א (ת"א) 116/96 האפוטרופוס הכללי נ' לוי, תק-מח 2002(1), 4 (2002)}.

בענייננו, לא עמדו המשיבים בנטל זה. לפיכך נקבע, כי האישור הנוטריוני לייפוי-הכוח חסר תוקף משפטי, ראייתי או אחר, ואין בידי בית-המשפט להעניק לייפוי-הכוח תוקף משפטי שאין לו.

ב- ה"פ (חי') 86/06 {ברכה מוזר נ' דב לוי ואח', תק-מח 2007(4), 8774 (2007)} נדון תוקפו של ייפוי-הכוח הנוטריוני.

סעיפים 11 ו- 20(א) לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 קובעים כי:

"11. אימות חתימה
לא יאמת נוטריון חתימתו של אדם על מסמך אלא אם החותם עמד לפניו, זוהה וחתם בפניו על המסמך.

20. ייפוי-כוח (תיקון התשל"ח)
(א) ייפוי-כוח כללי וייפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו; ..."

לעניין ייפוי-הכוח הנוטריוני, קבע בית-משפט, כי נערך ונחתם כדין.

בחקירתה הראשית אישרה הנוטריונית, כי ייפוי-הכוח הכללי שהעניקה המבקשת למשיב 1 נחתם בפניה על-ידי המבקשת. אולם, מחקירותיה הנגדיות עולה, כי אינה זוכרת בבירור את ייפוי-הכוח עסקינן, וציינה שהיא "מקווה" כי המבקשת חתמה בפניה על ייפוי-הכוח.

כן העידה הנוטריונית, כי המבקשת הביאה עימה למשרדה ייפוי-כוח כללי מוכן לצורך הכנת ייפוי-הכוח הנוטריוני. מכל אלה, עולה, כי המבקשת כלל לא חתמה בפני הנוטריונית על ייפוי-הכוח הכללי, וזאת בניגוד לסעיף 11 לחוק הנוטריונים דלעיל.

תקנה 4 לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 קובעת לאמור:

"4. בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון
(א) נתבקש נוטריון לערוך אישור על עשיית פעולה בפניו, יברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה בבחינת גילו.
(ב) ...
(ג) ...
(ד) נוטריון לא יתן אישורו על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה.
(ה) ..."

הנוטריונית מסרה בחקירתה שתי גרסאות שונות בדבר אופן ביצוע חתימות לקוחות במשרדה בשגרה: לפי הגרסה הראשונה, היא עצמה שואלת את הלקוח שמגיע לצורך אימות חתימה על ייפוי-כוח, אם הוא מבין על מה חותם, ואם היא רואה שהאדם מבין על מה מדובר, הוא והיא חותמים. לפי הגרסה השניה, בדרך-כלל אם אדם המגיע אליה על-מנת לחתום אינו מבין את תוכן המסמך, היא מסבירה לו לשאלתו מהו תוכן המסמך עליו הוא הולך לחתום. אי-העקביות והסתירה בין שתי הגרסאות מעידות על-כך שייתכן כי הנוטריונית אינה מבררת מיוזמתה כנדרש אם הלקוח הניצב בפניה כשיר לעשיית הפעולה המשפטית, מבין את משמעותה ופועל מרצונו החופשי.
במקרה דנן, אין כל ראיה שהנוטריונית ביררה האם המבקשת היתה כשירה לעשיית הפעולה מבחינת גילה, כנדרש על-פי תקנה 4(א) הנ"ל, או כי השתכנעה שהמבקשת פועלת מרצונה החופשי כשהיא מבינה הבנה מלאה את משמעות הפעולה שהיא מבצעת, כנדרש על-פי תקנה 4(ד). לפיכך, נקבע, כי לא ניתן היה לתת את האישור הנוטריוני שניתן בלא שהנוטריונית השתכנעה בעצמה, כי המבקשת פועלת מרצונה החופשי ומבינה הבנה מלאה את משמעות הפעולה. מעבר לכך, הנוטריונית גם לא ציינה בייפוי-הכוח כיצד השתכנעה בכך - אם השתכנעה.

על-פי תקנה 11 לתקנות הנוטריונים "הנספחים המצורפים לאישור נוטריוני יסמן אותם הנוטריון כל אחד באות או במספר, יחתום על כל עמוד שלהם בראשי תיבות של שמו ויטביעם בחותמה."

במקרה דנן, הנוטריונית לא חתמה בראשי תיבות של שמה על שני העמודים של ייפוי-הכוח הכללי. בית-משפט אינו מקבל את טענתה של הנוטריונית, כי לא חתמה על ייפוי-הכוח הכללי מאחר ש"אף אחד לא עושה את זה". נקבע, כי לא ברור כיצד אישרה הנוטריונית את ייפוי-הכוח הכללי, ללא חתימותיה בראשי תיבות, וללא ציון תאריך בעמוד השני לייפוי-הכוח הכללי - דבר הגורע מתוקף ייפוי-הכוח הכללי עצמו.

סעיף נוסף שאליו התייחס בית-משפט בפרשה הנ"ל, הינו סעיף 19 לחוק הנוטריונים. על-פי סעיף זה היותו של אישור נוטריוני הינו ראיה מספקת לאמור בו, כשההתניה לכך היא שהנוטריון פעל בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות על פיו. סעיף 22 לחוק הנוטריונים מטיל על הנוטריון את החובה לפעול בנאמנות ובמסירות במילוי תפקידיו.

ב- ת"א (חי') 11068/97 {אבו רקיה נ' מחמוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.05.02)}, פסק השופט ד"ר ד' ביין, כי יש להחיל על ייפוי-כוח נוטריוני את חזקת התקינות החלה על פעולה של רשות ציבורית, ולצאת מתוך הנחה שהנוטריון מילא את חובותיו על-פי דין. אולם, במקרה דנא הוכח בבירור כי ייפוי-הכוח לא אושר בצורה תקינה ועל-פי החוק ותקנותיו, ולכן חזקת התקינות נסתרה.

בענייננו, הוכח כי ייפוי-הכוח לא אושר בצורה תקינה ועל-פי החוק ותקנותיו, ולכן חזקת התקינות החלה על פעולה של רשות ציבורית נסתרה.

21. אי-זימונו של הנוטריון לעדות פועל לחובת הטוען נגד תוקפו של ייפוי-הכוח
ב- ת"א (חי') 6889-11-12 {עזבון המנוח מ' מ' י' י' באמצעות יורשיו נ' עז' המנוחה מ' ע' ח' באמצעות יורשיה, תק-מח 2014(2), 24546 (2014)} טענו התובעים כי הזכויות במקרקעין להם הם טוענים ניתנו להם במתנה.

יצויין, כי התובעים לא יכלו להציג הסכם מתנה מקורי, אלא העתק צילומי, על-אף שהנתבעת דרשה את הצגת המקור. לפיכך הוצג אישור נוטריוני בו הנוטריון מאשר כי התרגום העברי המצורף הוא תרגום מדוייק של המסמך המקורי הערוך בשפה הערבית שהוצג בפניו, שהעתק נכון ומדוייק ממנו, מצורף ומסומן באות "ב". לאישור הנוטריוני צורף העתק צילומי של ההסכם {מסומן ומוטבע בחותם הנוטריון, אך ללא חתימת שמו בראשי תיבות כנדרש על-פי סעיף 11 לתקנות הנוטריונים}.

בנוסף, כווצו באישור נוטריוני אחד שני אישורים שאמורים להתבצע על פני טפסים שונים לפי תקנות הנוטריונים - טופס 5 לאישור העתק וטופס 6 לאישור תרגום. כן, ההעתק הצילומי שצורף לאישור הנוטריוני נחזה להיות חתום בשלוש טביעות אצבע, שבהעתק הצילומי הם כתמים שחורים שאינם ניתנים לזיהוי.

הנוטריון לא זומן להעיד על-מנת להסביר ולהבהיר האם לגישתו המסמך המקורי הערוך בשפה הערבית שהוצג בפניו הוא ההעתק הצילומי שהוגש לו והוא מתייחס לתרגומו, או שמא ראה מסמך אחר, שהוא מקורי, במובן שהחתימה עליו היא חתימת המקור והוא כתוב בכתב יד.

לטענת התובעים בפני הנוטריון הוצג המסמך המקורי ההיסטורי, לטענתם זה היה במועד טרם גניבת המסמך. הנוטריון לא זומן להעיד לקראת יום ההוכחות שנקבע, על-אף שלכאורה עולה נחיצותו.

בית-משפט הבהיר, כי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, קובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור נוטריון לפי החוק. סעיף 29 לפקודת הראיות קובע כי תעודת נוטריון היא תעודה ציבורית ולכן ניתן להוכיחה בהגשת המקור. אך כאן, האישור של הנוטריון מצטמצם לכך שתרגם נכונה את המקור שהוצג בפניו שהעתקו צורף ואין ללמוד מהאישור מהו אותו מסמך שהוצג בפניו כ"מקור" לצורך תרגום.

האישור הנוטריוני לא מפרט אם היה אותו "מקור" העתק צילומי או שמא מסמך כתוב בכתב יד עם חתימות בוהן מקוריות. נקבע, כי עובדת התרגום הנכון לשפה העברית לא נסתרה וגם איננה במחלוקת. לכן גם לא קם צורך של הנתבעת להזמין את הנוטריון לעדות.
במידה והתובעים רצו להסתמך על-כך שאכן הוצג המסמך המקורי הנושא חתימות מקור בפני הנוטריון, היה עליהם לזמנו מבעוד מועד לעדות. לפיכך, אי-זימון הנוטריון לעדות יזקף לחובת התובעים {ראו ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.10.06)}.

כלל ידוע הוא, כי אי-הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה {הניתנת לסתירה} כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי-הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה {ראו: יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, (2003), 1659-1649}. עד נחשב רלבנטי לגרסת בעל דין מקום בו קיימת ציפיה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסויים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל דין טוען להן {ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651, 659 (1991)}.

ב- ת"א (נצ') 717/06 {עזבון המנוח סלים אבו אחמד ז"ל ואח' נ' ראמי סאלח מוראד ואח', תק-מח 2009(2), 15772 (2009)} התובעים הטיחו אשמות קשות וחמורות בדרך פעולתו והתנהלותו של הנוטריון. נטען, כי הנ"ל לא הקריא את ייפוי-הכוח, לא הסביר לתובע את תוכנו והתנהג בניגוד לחוק. כן, נטען, כי נתבע 5 הטעה את התובע ולצורך כך נעזר בנוטריון, "אשר חרג מהמינימום הנדרש מחובת גילוי העובדות בפני המנוח לרבות הקראת ייפוי-הכוח בפני המנוח". מאידך, לא טרחו התובעים להזמין את הנוטריון לעדות ולעמתו עם טענותיהם.

בית-משפט מציין במאמר מוסגר, כי אין זה ראוי להטיח אשמות כה קשות במקצועיותו של נוטריון מבלי לפנות אליו תחילה ולקבל את עמדתו. יוצא, ששמו הטוב ומקצועיותו של הנוטריון עומדים על הפרק, מבלי שהוא יידע על-כך ומבלי שנתבקשה התייחסותו, בשלב כלשהו. סיטואציה זו אינה ראויה ויש בה כדי לפגוע בו ולגרום לו עיוות דין.

בית-משפט פסק על-פי ההלכה הפסוקה, לפיה "אי-הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד {ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.06)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מהו ייפוי-כוח נוטריוני ומהו מעמדו