בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון

תקנות 4 ו- 8 לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 קובעות כי:

"4. בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון
(א) נתבקש נוטריון לערוך אישור על עשיית פעולה בפניו, יברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה בבחינת גילו.
(ב) האמור בתעודת הזהות או בדרכון של הניצב בפניו או בתעודה ציבורית אחרת ישמש ראיה לדבר אם הניצב קטין או בגיר.
(ג) היתה הפעולה של קטין טעונה הסכמה או אישור לפי הפרק הראשון של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, לא יתן הנוטריון את האישור אלא אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) הוכח לו על-ידי תעודה ציבורית שניתנו ההסכמה או האישור, לפי העניין;
(2) ההסכמה או האישור, לפי העניין, ניתנו בפניו במעמד עשיית הפעולה על-ידי הקטין;
(3) הוסיף לנוסח אישורו הערה שהפעולה טעונה הסכמה או אישור כאמור.
הנוטריון יפרש את מתן ההסכמה או האישור לפעולה של קטין, אם ניתנו כאמור, בגוף האישור הנוטריוני, והם או העתק מאושר מהם יצורפו לעותק האישור הנוטריוני שיישמר בידי הנוטריון, זולת אם ניתנו בגוף המסמך שעליו חתם הקטין.
(ד) נוטריון לא יתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החפשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה.
(ה) לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון.

8. ציון מומים מסויימים של הניצב בפני הנוטריון
ניצב לפני נוטריון לשם אימות חתימה, קבלת תצהיר או הצהרה אחרת או עריכת מסמך לחתימתו אדם שהוא אילם, חרש או עיוור, יציין הנוטריון באישורו את עובדה זו וכן את הדרך שבה השתכנע שאותו אדם אמנם הבין את משמעותה."

ב- ת"ע (ת"א) 7670/99 {עזבון המנוחה ר' נ' ח' מ', תק-מש 2002(4), 1 (2002)} מדובר בצוואה הנעשתה בפני נוטריון. ככלל, דין נוטריון כדין שופט לצורך עשיית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה. עשיית צוואה הינה בגדר עריכת מסמך המותרת על-פי דין כאמור בסעיף 9(7) לחוק הנוטריונים, והיא בגדר פעולה נוטריונית האמורה להיעשות בהתאם לדרכים ולתנאים שהותוו בתקנות לביצועה {סעיף 18 לחוק הנוטריונים}.

כך למשל מחייבות תקנות 4(א)+(ד) לתקנות הנוטריונים, את הנוטריון, המתבקש לערוך אישור על עשיית צוואה בפניו, לברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה מבחינת גילו והוא אף לא יתן את אישורו על עשיית הפעולה בפניו אם בנסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה.

זאת ועוד, תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון להצטייד מבעוד מועד בתעודה רפואית עדכנית ליום עשיית הפעולה, בדבר מצבו של הניצב בפניו מקום והניצב מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו. תקנה 8 לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון המתבקש לערוך מסמך לחתימתו של אדם שהוא אילם, חירש או עיוור לציין באישורו עובדה זו וכן את הדרך בה השתכנע שאותו אדם הבין את משמעותה של הפעולה.

בנוסף, תקנה 23 לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון למסור את מקור הצוואה שנעשתה בפניו לידי המצווה ואם סירב זה לקבלה להפקידה על חשבונו של המצווה, אצל הרשם לענייני ירושה שבאזור פעולתו היא נעשתה. הנוטריון גם מחוייב לנהל פנקס צוואות, בנוסף לספר הנוטריונים ובו עליו לרשום את מועד עריכת הצוואה, שם המצווה, המספר הסידורי של האישור הנוטריוני, שם בית-המשפט שבו הופקדה ומועד ההפקדה.

הגם שדרישות אלה בתקנות הנוטריונים אינן מהוות חלק מהדרישות הצורניות לעשיית צוואה בפני רשות, כאמור בסעיף 22 לחוק הירושה, הכירה הפסיקה, כמו גם הספרות המשפטית, באי-קיום דרישות אלה, או איזה מהן, כפגם פורמלי בצוואה {ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף, פ"ד מו(3), 184 (1992); ת"ע 4410/99 עזבון המנוחה צ'בוטרו שרה, תק-מש 40 (2), 2000 (2000); שאול שוחט פגמים בצוואות (מהדורה שניה), 142-140}.

מעבר לכך קובעת תקנה 7 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 {להלן: "תקנות הירושה"}, בהתייחס לצוואה בפני רשות, כי המבקש לעשות צוואה שכזו יגיש לרשות בקשה על-כך בכתב ויפרט בבקשתו אם דברי הצוואה יהיו בעל-פה או בכתב. תקנה 7(ג) לתקנות הירושה קובעת, כי תיק הבקשה יהיה תיק נפרד אשר יכלול את פירוט הדיון שבו תפורט דרך עשיית הצוואה לרבות הצהרת המצווה, כי הצוואה נעשתה ברצון חופשי.

זאת ועוד, הוראת תקנה 7 חלה, על-פי לשונה, לרשות שהיא שופט, רשם או דיין של בית-דין דתי {תקנה 7(א) לתקנות הירושה} ולכאורה אין היא חלה על הנוטריון הגם שעל-פי סעיף 22(ו) לחוק הירושה דין נוטריון, לצורך עשיית צוואה בפני רשות, כדין שופט.

יחד-עם-זאת דומה, שככל שיש מקום להכרה בדרישה זו כיסוד צורני בצוואה בפני רשות {ראו ביקורת לעניין זה שאול שוחט פגמים בצוואות, 135-133} ראוי שהיא תחול גם על הנוטריון, ולו משום תקנות 4(ב)+(ד) לתקנות הנוטריונים המחייבות את הנוטריון לוודא את כשירותו של הניצב בפניו ולהימנע מלאשר את עשיית הפעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה {ביקורת על הדרישה בתקנה 7(2) לתקנות הירושה}.

בהליך זה כיוון בא-כוח הנתבע את דבריו לתקנה 8 לתקנות הנוטריונים. לטענתו המנוחה היתה אילמת וככזו חובה היתה על הנוטריונית לציין עובדה זו באישור עשיית הצוואה תוך פירוט הדרך בה השתכנעה שהמנוחה אמנם הבינה את משמעות הפעולה.

בסעיף 7 לכתב ההתנגדות המתוקן, כמו גם בסעיף 6 לתצהירו התומך של הנתבע, לא צויין שהמנוחה היתה אילמת. כל שצויין הוא ש"נפגע קשה כושר הדיבור שלה". כן, בסעיף 9(א) לכתב הפלוגתאות והמוסכמות מטעם הנתבע מצויין, כי המנוחה לא דיברה. לעומת-זאת בסעיף 9(ב) לאותו כתב נכתב, כי המנוחה לקתה בדיבורה.

דומה שגם הנתבע אינו בטוח אם המנוחה היתה נטולת כושר דיבור או שמא היתה רק לקויית כושר דיבור וזה עושה את ההבדל בין אילם לבין מי שקשה עליו הדיבור. חוסר הבהירות וההתלבטות של הנתבע ובא-כוחו באשר למומה של המנוחה בא לידי ביטוי גם בכתב הסיכומים.

זאת ועוד, בסעיף 4 לכתב ההתנגדות, עת מספר בא-כוח הנתבע על הצוואה שחתמה המנוחה לטובת מרשו, מציין הוא כהאי לישנא: "המנוחה טרחה להדגיש {שיחה בקטעי מילים והבהרות} כי יש לה קרוב משפחה שאין לה עימו כל קשר... וגו". אם כך נקבע שמשיחה זו ניתן היה להבין את רצונה עד כדי עשיית צוואה והחתמתה עליה - מבלי שהוא ציין כי היא נעזרה בשיחה זו על דרך הכתב.

על-כך שהמנוחה סבלה מהפרעות בדיבור ולא היתה אילמת ניתן ללמוד גם מתעודת הרופא בה נכתב "בבדיקה המודע צלולה, עירנית, משתפת פעולה על-ידי כתיבה {אינה מדברת}...".

בית-משפט פסק, כי אין לייחס לאמירה זו את המשמעות לה מכוון בא-כוח הנתבע. הרופא שהינו פסיכיאטר נתבקש לשלול הפרעה קוגנטיבית אצל המנוחה השוללת יכולתה "להבחין בטיבה של צוואה" ומעיון בסיכום בדיקתו ניתן לראות בנקל, כי לכך התייחס. נקבע, כי ציון העובדה, בסוגריים, "אינה מדברת" נכתב כהמשך וכהסבר לתיאור הדרך ואמצעי הבדיקה, היינו "משתפת פעולה על-ידי כתיבה" ואין בכך כדי להצביע שהמנוחה היתה אילמת. הרופא הצביע בכך על האופן בו תיקשרה עמו המנוחה לצורך ביצוע הבדיקה ותו לא.

יחד-עם-זאת, הנטל להוכיח כי המנוחה היתה אילמת מוטל על הנתבע.

התובע בעדותו הראשית מאשר, כי כבר ב- 1987, לאחר שעברה המנוחה ניתוח בראשה, נפגע כושר הדיבור שלה. הוא מאשר שלמנוחה היו קשיים בדיבור ודיבורה לא היה ברור, וכשהיו אומרים לה שלא מבינים את דבריה היא היתה כותבת אותם. עדותו זו לא נסתרה בחקירה נגדית.

עדת הגנה הצהירה כי עיקר התקשורת עם המנוחה היה בכתב יד מה שמלמד שתקשורת כלשהי בעל-פה, חלקית ומצומצמת ככל שתהיה, עדיין היתה.

לעניין זה הופנה גם בית-משפט לתצהירו של אביו של הנתבע ז"ל בו נטען שהקשר נעשה בעיקר על-ידי מלמול וכתיבה.

נוכח זאת בית-משפט קבע כי המנוחה לא היתה אילמת. קשיים והפרעות בדיבור אכן היו לה והתקשורת עמה היתה הן בעל-פה ובעיקר בכתיבה. מעבר לכך, גם אם המנוחה היתה אילמת, אין ספק כי העובדה שמום זה לא צויין כנדרש בתקנה 8 לתקנות הנוטריוניום הינה בגדר פגם פורמלי "דינאמי" שניתן להתעלם מקיומו ולהורות על קיום הצוואה כאשר בית-המשפט אכן משתכנע באמיתותה - הכל כאמור בסעיף 25(א) לחוק הירושה.

בית-משפט קבע כי הצוואה לא נפגמה בפגם פורמלי כלשהו. המנוחה לא היתה אילמת במובן הפשוט של תכונה זו. דברי הצוואה בכתב הוגשו לנוטריונית כרשות על-ידי המצווה עצמו והעובדה, כי דברים אלה נכתבו והודפסו על ידיה עצמה אין בה כדי לשנות. דברי הצוואה הוקראו למנוחה והיא אישרה מרצונה החופשי, כי זוהי צוואתה.

זאת ועוד, הנוטוריונית הצטיידה בתעודת רופא כנדרש בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, וידאה שהמנוחה מבינה את הוראות הצוואה כנדרש על-פי תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים ואף ציינה עובדה זו כנדרש על-פי תקנה 7(ג) לתקנות הירושה {בשינויים המחוייבים לגבי נוטריון} שנאמר - הצוואה נעשתה בהכרה מלאה ובדעה צלולה מרצון טוב וחופשי כאמור בסעיף 4 לדברי הצוואה עצמה.

נוכח זאת, פסק בית-משפט שהתובע עמד בנטל השכנוע המוטל עליו בדבר אמיתותה של הצוואה.

ב- ת"ע (ת"א) 54699-10-10 {צ' נ' ל' ואח', תק-מש 2013(2), 189 (2013)} בחן בית-המשפט את מהות חובות הנוטריון בתוקף תפקידו כ"רשות" באשרו צוואה.

הצוואה נשוא תיק זה הינה צוואה בפני רשות אשר נערכה בפני עורך-דין בתוקף תפקידו כנוטריון בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק הירושה. סעיף 53 לחוק הנוטריונים הביא להוספת סעיף 22(ז) לחוק הירושה הקובע, כי דין נוטריון כדין שופט לעניין אותו סעיף.

נטען שהנוטריון לא קיבל לידיו תעודת רופא בדבר מצבה של המנוחה בעת עריכת הצוואה ולמעשה המציא תעודה כזו רק חודשים מספר לאחר מותה.
לעניין זה הודגש כי תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים קובעת כי "לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".

הואיל ואין חולק כי המנוחה חתמה על הצוואה בהיותה בביתה, עובדה המצויינת אף במפורש באישור עשיית צוואה לפי סעיף 22 {לבדוק את המונח מרותקת}, אימות חתימתה עליה ואישור עשיית הצוואה על-ידי הנוטריון, היה מותנה בהצגת תעודה רפואית, כמצוות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, ואין הנוטריון יכול להסתפק בשכנועו העצמי "שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה", כמצוות תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים.

הצגתה של תעודה רפואית, המשקפת את מצבו של החולה במועד עשייתה של פעולה משפטית, נועדה להבטיח כי מבצע הפעולה המשפטית מסוגל להבין את משמעות הפעולה ואת השפעתה על מצבו המשפטי {ראו ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף, פ"ד מו(3), 184 (1992) {להלן: "פרשת זלוף"}; ע"א 1395/02 נסקה לוי נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה וידה בן עזרא ז"ל, פ"ד נט(5), 490 (2005)}.

עם-זאת ועל-אף לשון תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים קבעה הפסיקה, כי פגם בתעודה הרפואית אינו מאיין את הצוואה ואף מקום שניתן אישור נוטריוני ללא כל תעודה רפואית אין הדבר מאיין את הצוואה, אלא מביא להיפוך הנטל להוכחת גמירות-דעת וצלילות דעתו של עושה הפעולה, קרי המנוחה {ראו לעניין זה פרשת זלוף}.
כך גם נפסק ב- ע"א 1395/02 {נסקה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5), 49 (2005)}:

"עם-זאת באשר לתוקפה של צוואה שאושרה על-ידי נוטריון בלי שהוצגה לפניו תעודה רפואית כנדרש בתקנה 4(ה), נפסק שאי-הצגתה של תעודה כנ"ל אינה מביאה כשלעצמה לבטלות הצוואה, אלא אך מטילה על הצד המבקש להסתמך על הצוואה חובה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם עליה."
{ע"א 4885/00 כהן נ' גזולי, פ"ד נה(5), 941 (2001); ה"פ (יר') 719/05 טיטלבאום יוטא ברכה נ' דב וינברגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.07.06); עמ"ש (יר') 515/09 פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.10); עז' (ב"ש) 1390/00 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.09.07); ת"ע (ת"א) 4410/99 עזבון צ'ובוטרו ז"ל נ' יהושע סנדלר, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.06.00)}.

עוד על-פי הפסיקה נקבע, כי היעדר אישור רפואי בהתאם לתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים כמוהו כפגם צורני, שבית-המשפט יכול להתגבר עליו ולרפאו בנסיבות מתאימות כדי לכבד את רצון המת באמצעות הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה {ש' שוחט פגמים בצוואות, (1998), 136-135; ת"ע (חי') 3170/99 קרן גרימברג נ' סימונה מורגנשטרן, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.06.01)}.

בהליך זה, קבע בית-משפט, כי ראוי לדחות הטענה בדבר אי-ציון "חירשותה" של המנוחה בפסיקת אישור הצוואה. המנוחה סבלה אומנם מליקוי קשה מאוד בשמיעה, אולם לא היתה חירשת והסובבים אותה אשר היו ערים לליקוי זה הצליחו לתקשר עמה. לעניין זה הוצגו גם עדויות.
בנסיבות אלה נותרה השאלה המרכזית והיא, שאלת כשירותה של המנוחה עובר לעריכת הצוואה. בנקודה זו קבע בית-המשפט, כי המנוחה היתה צלולה לחלוטין, התמצאה במקום ובזמן והיתה בעלת כושר קוגניטיבי לדעת ולהבחין בטיבה של הצוואה.

ב- עז' (ת"א) 6270/01 {משיח תמר נ' לאה הדס ואח', תק-מש 2003(4), 54 (2003)} הוגשה תביעה לאכיפת הסכם; בקשה למתן צווים לקיום צוואות והתנגדות למתן צו לקיום הצוואה השניה.

התובעת והנתבעות 1 ו- 3 הינן אחיות ובנותיה של המנוחה שנפטרה בשנת 1984. נכסי העזבון כוללים בית וחשבון "תמר" בבנק דיסקונט. המנוחה ערכה בחייה שתי צוואות ביחס לנכסי העזבון. בראשונה משנת 1980 ציוותה את כל רכושה בחלקים שווים לשלוש בנותיה. בשניה משנת 1983 ציוותה את כל רכושה לנתבעת מס' 1. בעת זו התגוררה בביתם של נתבעת מס' 1 ובעלה.

בשנת 1985 לאחר פטירת המנוחה, נערך הסכם בין האחיות שקבע כי הכספים בחשבון "תמר" מגיעים לנתבעת מס' 1 והבעלות בדירה תהיה של התובעת בלבד. אז חזרה בה הנתבעת מס' 3 מהסכמתה להסכם.

אי-לכך, הוגשה תביעה זו לאכיפת ההסכם משנת 85 ולמתן צו לקיום הצוואה הראשונה בשינויים על-פי ההסכם משנת 85. בית-המשפט נתן צו לקיום הצוואה הראשונה.

לעניין הצוואה השניה צויין כי היא נערכה בפני נוטריון, ומשכך מדובר ב"צוואה בפני רשות" לפי סעיף 22(ז) לחוק הירושה. תקנה 4 לחוק הנוטריונים מחייבת את הנוטריון המבקש, לערוך צוואה, אישור על עשיית פעולה בפניו, לברר את כשרותו המשפטית של הניצב בפניו לעשות את הפעולה הן מבחינת גילו והן מבחינת חופש הרצון שלו והבנתו המלאה את משמעות הפעולה.

תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים מורה כי במקרה בו נדרש נוטריון לעשות צוואה לאדם המאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו - מוטלת החובה להצטייד מבעוד מועד בתעודה רפואית, לפי טופס שבתוספת הראשונה, עדכנית ונכונה ליום הצוואה, בדבר מצבו של המצווה. התעודה תצורף לעותק האישור שישמר בידי הנוטריון. בהיעדר תעודה כזו בעת עשיית הצוואה נפגמת הצוואה, כצוואה בפני רשות.

יוער, כי לא נדרש, לא בחוק ולא בתקנות, כי עורך התעודה הרפואית יהיה רופא מומחה דווקא. לכן העובדה כי עורך התעודה היה רופא המשפחה - אינה מהווה פגם בהליכי עשיית הצוואה השניה.

זאת ועוד, קבע בית-משפט, כי העובדה שלא צויין בתעודה הרפואית שהמנוחה סובלת ממחלה אינה רלבנטית, משום שאישור רפואי נדרש רק מקום שהמצווה חולה במחלה המחייבת אשפוז או ריתוק למיטה, במקרה זה המחלה לא היתה הסיבה לכך שהמנוחה היתה מרותקת למיטתה.

לפי סעיף 22(ג) לחוק הירושה, יש חובה לקרוא למנוחה את הצוואה בלשון שהיא מבינה. במקרה זה הוכח כי המנוחה אינה שולטת בשפה העברית ולכן הקראת הצוואה בעברית אינה ממלאת אחר דרישה זו. לפיכך קמה החובה לתרגם את הצוואה ללשון שהיתה מובנת למצווה, וכן החובה לרשום על פני הצוואה עובדת תרגום הצוואה ללשון המובנת למצווה. חובות אלו לא מולאו.

סעיף 25(א) לחוק הירושה מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת באם לקיים צוואה למרות שנפל פגם בהליכים. אולם תנאי מוקדם לכך הוא היעדר ספק מצד בית-המשפט בדבר אמיתות הצוואה. העובדה שהמנוחה לא הבינה את שהיה כתוב בצוואה היא פגם מהותי היורד לשורש העניין ושולל את עצם קיומה של הצוואה השניה כהבעת רצונה האמיתי של המצווה. דבר זה מטיל ספק בדבר אמיתות הצוואה ולכן נקבע כי לא ניתן לקיימה על-ידי תיקון הפגם שנפל בה.

בנוסף, ההסכם משנת 85 נחתם לאחר פטירת האם המנוחה ולפני שחולק עזבונה. על-פי חוק הירושה, קיימות שתי דרכים בהן יכול יורש להעביר לאחר את זכויותיו בעזבון לאחר מות המוריש ובטרם חולק העזבון: הראשונה, הסתלקות מזכותו בעזבון, והשניה, עסקאות אחרות בזכות היורש. הרעיון הוא שאין ליורש זכות בנכס מסויים, אלא רק זכות ערטילאית באחוז מסויים של העזבון.

לפיכך נקבע, כי זכויותיהן של הנתבעות 1 ו- 3 בבית המנוחה, המגיעות להן על-פי הצוואה, אינן ניתנות להעברה לפני חלוקת העזבון ולכן הוראות ההסכם בטלות ויש לקיים את הוראות הצוואה הראשונה לבדה.

ככלל, החזקה בדבר אמיתות תוכנו של המסמך הנוטריוני וכשרות פעולותיו של הנוטריון, היא חזקה הניתנת לסתירה. אלא שטענה המייחסת לנוטריון מחדל חמור בהפעלת חובתו לחקור ולברר את זהותם של הצדדים - דורשת הוכחה משכנעת ביותר, כדי לסתור את אמיתות ייפוי-הכוח הנוטריוני.

יצויין, כי קיימות דרכים שונות, באמצעותן ניתן להפריך את אמיתות החתימה על ייפוי-הכוח הנוטריוני: מפי עד, אשר יאשר כי החותם היה אדם אחר; על דרך הצגתה של חוות-דעת מומחה התומכת בגרסתו של הצד המסתייג או באמצעות השוואה לדוגמאות כתב-יד אחרות שלו {ראו: עניין עסאף}.

ב- ע"א 7303/01 {עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 847 (2003)} נאמר, כי בהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק.

ב- עמ"ש (ת"א) 42277-04-12 {המערער נ' ל. ח., תק-מח 2014(2), 11706 (2014)} נכתב באישור הנוטריוני שצורף לייפוי-הכוח כי המנוחה חתמה מרצונה החופשי על ייפוי-הכוח. הא ותו לא. בית-משפט קבע כי אין לראות בכך משום אישור של הנוטריון על למידת הבנתה של המנוחה את טיבו של המסמך עליו חתמה, כמו גם אישור לכך שביסודו של ייפוי-הכוח עמדה עסקת יסוד כלשהי. לכל היותר, ניתן לראות באישורו של הנוטריון ראיה לכאורה לכך שייפוי-הכוח נחתם שלא אגב כפיה ועושק.

יחד-עם-זאת, במאמר מוסגר ציין בית-משפט כי נסיבות החתמתה של המערערת על ייפוי-הכוח מעוררות תמיהות וסימני שאלה לא מבוטלים, לנוכח עדותה של מנהלת בית האבות בו שהתה המנוחה באותה עת. לפי דברי המנהלת ביום בו נחתם ייפוי-הכוח, הגיע המערער אל בית האבות והוציא ממנו את המנוחה, תוך שהוא צועק, מקלל ומאיים על אנשי הצוות. עוד העידה כי המנוחה לא רצתה ללכת עם המערער אך הוא הכריח אותה לבוא עימו. לבסוף ציינה כי לאחר מספר שעות החזיר המערער את המנוחה אל בית האבות, והמנוחה סיפרה לה כי חתמה על מספר מסמכים שאינה יודעת מהו תוכנם.

יצויין כי בית-המשפט קמא נתן אמון מלא בעדותה זו, אך חרף זאת לא הסיק ממנה מסקנות כלשהן לחובתו של המערער בעניין טענת הכפיה והעושק.
לגופו-של-עניין, קבע בית-משפט, כי ההתנהלות של המערער והמנוחה גם יחד בנוגע לייפוי-הכוח, מבססת את מסקנתו של בית-המשפט קמא לפיה מדובר בייפוי-כוח שמלכתחילה לא נועד כלל ועיקר לשם העברת בעלות בנכס מאת המנוחה אל המערער, ובכל מקרה, שמדובר בייפוי-כוח שנזנח. נוכח האמור נקבע שדין ייפוי-הכוח להתבטל.

ב- ת"ע (טב') 41070-08-10 {מיכאל גשוק ז"ל נ' יעקב וייסמן, תק-מש 2011(3), 489 (2011)} הוגשה בקשה לביטול צו קיום הצוואה.

המנוח הלך לעולמו בבית חולים, בעקבות מחלה קשה, והותיר אחריו צוואה שנערכה בבית החולים בפני נוטריונית, 4 ימים בלבד לפני פטירתו. בצוואה החליט המצווה להדיר את המבקשות {אשתו ובתה מנישואים קודמים, אשר יחסיהם עם המנוח בשנים שקדמו לפטירתו לא היו תקינים בלשון המעטה} ולהעביר כל עזבונו לחברו הטוב שעמד לצדו בשעותיו הקשות, והוא המשיב. לפיכך, ניתן צו לקיום הצוואה.

המבקשות שהתקשו להשלים עם קיום הצוואה עתרו כחמישה חודשים מאוחר יותר לביטול הצו בטענה, כי הצוואה נערכה שלא כדין לאור פגמים בהתנהלות הנוטריונית, כי אינה מבטאת רצון המצווה וכי נערכה תחת השפעה בלתי-הוגנת ועל-כן היא פסולה.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה.

אחת הטענות המהותיות של המבקשות כוונה כנגד אי-מילוי הוראת תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים לפיה, אימות חתימה של מצווה המאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, מותנה בהצגת תעודה רפואית כאמור בתקנה.

במקרה דנן, נפלו שני פגמים בתעודה באישור עשיית הצוואה הנוטריונית. האחד, נעוץ בכך שתעודת הרופא הוכנה כחמישה ימים קודם חתימת הצוואה. השני, הוא היעדר הלימה בין נוסח תעודת הרופא שנמסרה לנוטריונית לבין נוסח תעודת הרופא שבתוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים. בתעודה שנמסרה לנוטריונית נרשם, כי "הנ"ל מרותק למיטה, מתמצא בזמן ומקום, משתף פעולה עם המטפלים בו, הוא חייב בעזרה מירבית והשגחה צמודה בכל הפעולות". זאת בעוד שהנוסח בתוספת לתקנות דורש אישור רפואי בדבר צלילות המצווה, הכרתו המלאה והכרזה בדבר היותו אחראי וכשיר לעשיית פעולה בפני נוטריון.

עם-זאת, ובהתאם לפסיקה, נקבע, כי אין בכך כדי לאיין הצוואה ולהביא לפסלותה אלא להעביר נטל ההוכחה - לגמירות-דעתו וצלילות דעתו של עושה הפעולה, קרי המנוח - לפתחו של המשיב. לא רק זאת, אלא שנפסק {בעבר} כי מדובר למעשה בפגם צורני, שבית-המשפט יכול להתגבר עליו בנסיבות מתאימות כדי לכבד את רצון המת באמצעות הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה {ש' שוחט פגמים בצוואות (1998), 136-135; ת"ע (חי') 3170/99 קרן גרימברג נ' סימונה מורגנשטרן, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.06.01)}.

המשיב עמד בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראיות והוכיח את גמירות-דעתו של המצווה בשעת עריכת הצוואה, וזאת אף מעל לכל ספק כנדרש בהליך זה. על-כן ומכוח הוראת סעיף 25 לחוק הירושה נקבע כי הפגם החסר בצוואה תוקן ורופא.
יחד-עם-זאת נפסק, כי לא הוכח שהמנוח לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה להבחין בטיב מסמך שכזה, נהפוך הוא. כל העדויות והראיות תומכות בכך שהמנוח יכול היה להפעיל שיקול-דעתו ולהבחין בטיבה של הצוואה ולמעט טענות בעלמא שהובאו על-ידי המבקשות, לא הובאה כל ראיה היכולה להטיל דופי בכשירות זו. מעבר לכך, הוכח כי המנוח החל לתכנן עריכת הצוואה מספר שבועות בטרם פטירתו ועשה זאת כאשר שיתף לא רק את הנהנה אלא גם חבר אחר ממקום עבודתו.

כן לא הוכחה כל השפעה בלתי-הוגנת מצידו של המשיב על המנוח ומעורבותו בצוואה מסתכמת בפעולות טבעיות של שלוחו של המנוח.

זאת ועוד, באשר לטענה נוספת כנגד הפגמים באישור הנוטריונית בדבר עשיית הצוואה קובע סעיף 22(א) לחוק הירושה שתי דרכים להבאת דבר המצווה בפני הנוטריון: הדרך האחת היא "באמירת דברי הצוואה בעל-פה"; הדרך השניה היא "בהגשת דברי הצוואה בכתב". אם המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון בטלפון, הן מועלות על-ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על ידיו למצווה {ע"א 594/99 ניסים אוחנה נ' אסתר אלעזר, פ"ד נה(3), 355 (12.03.01)}.

בנוסף, העובדה כי התאריך נרשם על-ידי הנוטריונית בכתב ידה על גבי הצוואה המודפסת במועד החתימה אין בה כדי לפגום בצוואה והדבר לגיטימי.

ב- ת"א (חי') 350/04 {עזבון המנוח מחמוד מוסא כנאענה, ז"ל ואח' נ' כנאענה מוסא מוסטפא ואח', תק-מח 2007(2), 5851 (2007)} נקבע, כי על-אף שעיון כללי בחתימת המנוח שבמסמכים מראה כי הכתב בחתימה מפותל מרעידות, אין זה מן הנמנע שהדבר נובע מגילו המתקדם של המנוח. לטענת התובעים המנוח לא היה כשיר משפטית במצבו, לא היה רשאי לחתום ולהתקשר בפעולה משפטית, ועל-כן כל התקשרות עימו בטלה, ומשוללת תוקף. אולם התובעים לא הוכיחו טענותיהם, והתביעה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון