נכסים שאינם ניתנים לחלוקה (סעיף 113 לחוק)

1. כללי
סעיף 113 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"113. נכסים שאינם ניתנים לחלוקה
(א) נכס שאינו ניתן לחלוקה ונכס שעל-ידי חלוקה היה מאבד שיעור ניכר מערכו, לרבות יחידה בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, ולמעט משק חקלאי שסעיף 114 חל עליו - יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק; הסכום שהציע אותו יורש ייזקף על-חשבון המגיע לו מן העזבון, ואם עלה על המגיע כאמור, ישלם היורש את הסכום העודף.

(ב) לא הסכים אף יורש אחד לרכוש את הנכס כאמור בסעיף-קטן (א), יימכר הנכס ודמי המכר יחולקו.

(ג) בית-המשפט רשאי להורות שהמכירה תהיה בדרך שנכסים כאלה נמכרים בהוצאה לפועל או בדרך אחרת שיקבע, ורשאי הוא לקבוע את תנאי התשלום לפי סעיף-קטן (א) ותנאי-תשלום דמי המכר לפי סעיף-קטן (ב)."

מקום שהעזבון כולל נכס שאינו ניתן לחלוקה, נכס שכזה יוצע ליורשים, ויימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק. אם המחיר הגבוה ביותר, שהוצע על-ידי אותו יורש, עולה על חלקו בעזבון, ישלם היורש את העודף {ת"ע (טב') 14335-03-09 פלונית ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי במחוז חיפה והצפון ואח', תק-מש 2011(3), 211 (2011)}.

כב' השופטת בן פורת גם הבהירה ב- רע"א 535/85 {שם טוב נ' עו"ד אריה צוק, פ"ד לט(4), 755}, שמכירת נכס עזבון על-פי סעיף 113 לחוק הירושה יש לבכרו על פני רישומו של הנכס במרשם המקרקעין על-שם היורשים. וזאת כל כך מדוע? משום שרישום הנכס יביא לכך שהמעוניינים בפירוק השיתוף יזדקקו לפנות להליך של פירוק שיתוף אשר בנסיבות העניין יארך זמן רב ויחייב הוצאות מרובות. לפיכך, מנוסחו של סעיף 113 לחוק הירושה, מכירת הנכס היא הפתרון הראוי.

ב- ר"ע 535/85 {משיח שם-טוב ואח' נ' אריה צוק ואח', פ"ד לט(4), 755 (1986)} מסבירה כב' השופטת בן פורת:

"מספרם של היורשים הוא רב (כ- 30). לחלקם רסיסי זכויות בנכס. חלקם אף לא אותרו. עקב כך עלול רישום הנכס להביא להקפאת המצב הקיים ולהזנחת הטיפול בנכס. זאת ועוד, רישום הנכס יביא לכך שבמידה וחלק מן היורשים יבקשו לממש זכויותיהם בנכס, יזקקו הם לפנות להליך של פירוק השיתוף אשר בנסיבות העניין יארך זמן רב ויחייב הוצאות מרובות."

2. משמעות הביטוי "חלוקה בעין" בזיקה לדיני המקרקעין ודיני הירושה
הביטוי "חלוקה בעין" פורש ב- ע"א 587/78 {רוטשילד נ' פרנק, פ"ד לג(3), 33}, כדלקמן:

"חלוקה בעין פשוטה כמשמעה, היא חלוקת המקרקעין בין השותפים, באופן שכל אחד מהם זוכה בבעלות עצמאית ונפרדת, להבדיל מבעלות משותפת על חלק מסויים מתוכם. מקרקעין ניתנים לחלוקה בעין, אם ניתן לפצלם למספר חלקים שכל אחד מהם מסוגל לשמש נושא נפרד לבעלות."

השאלה אם ניתן לבצע חלוקה בעין נבחנת על-פי דיני התכנון והבניה. סעיף 38(א) לחוק המקרקעין מורה:

"... נקבעה בהסכם חלוקת המקרקעין בעין, טעון ההסכם אישור המפקח המאשר כי החלוקה תואמת את הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965..."

השלמה להוראת חוק המקרקעין מצויה בסעיף 143 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בהוראה נוספת זו נאמר:

"לא תירשם חלוקת קרקע בפנקסי המקרקעין אלא על-פי תשריט שאושר על-פי פרק זה... ולא יהא תוקף לכל רישום שנעשה בניגוד לסעיף זה..."

כל עוד לא אושר תשריט לחלוקת מקרקעין על-ידי רשויות התכנון והבניה דין המקרקעין "כמקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה" {תמ"ש (ת"א) 17821/96 עשירה סלומון נ' אליהו סלומון, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.10.99)}.

כמו-כן, מקום שמבחינה תכנונית, דירה היא יחידה רישומית נפרדת, היא אינה ניתנת לחלוקה בעין {תמ"ש (חד') 4182/05 ב. מ. נ' נ. ב. א., פורסם באתר האינטרנט נבו (09.08.06); ת"ע (טב') 14335-03-09 פלונית ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי במחוז חיפה והצפון ואח', תק-מש 2011(3), 211 (2011)}.

3. מועד העלאת הטענה כי יש לפעול על-פי סעיף 113 לחוק הירושה
ב- ע"א 1537/90 {רבקה דגן נ' אלכסנדרה ריצ'רד ואח', פ"ד מו(3), 816 (1992)} נקבע מפי כב' הנשיא דאז, שמגר:

"את הטענה כי הנכס אינו ניתן לחלוקה וכי יש לפעול לפי סעיף 113 לחוק הירושה, היה צריך להעלות, אם בכלל, בפני בית-המשפט במסגרת תיק העזבון, שם ניתן היה לבקש מינוי מנהל עזבון, ליתן הוראות בדבר חלוקת העזבון, לשמוע התנגדויות וכיוצא באלה. משניתן צו קיום הצוואה, בוצע על-פיו רישום בפנקסי המירשם, והצו לא תוקן או בוטל (ראה סעיף 120 לחוק), הרי שרירה וקיימת החלוקה שנעשתה על יסוד הצו. הואיל ולא מונה מנהל עזבון, חולק העזבון על-ידי היורשים, לפי הוראות הסעיפים 107 עד 120 לחוק הירושה החלות, בשינויים המחוייבים, על חלוקת העזבון על-ידי היורשים (ראה סעיפים 121(ב) ו- 125 לחוק). סעיף 111(א) קובע, כי באין הסכם בין היורשים יחולקו נכסי העזבון ביניהם על-פי צו בית-המשפט, ובסעיף 111(ג) נאמר כי "אם הורה המוריש בצוואתו כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים, ינהג בית-המשפט לפי הוראות הצוואה, זולת אם שוכנע, מטעמים שיירשמו, שהיו סיבות מיוחדות לסטות מהן". מבלי שיהיה צורך לקבוע מתי בדיוק בוצעה החלוקה ליורשים, אם ברישום הזכויות במירשם ואם במועד אחר (ראה, למשל: ע"א 799/77 מנהל מס שבח נ' סחייק ואח', פ"ד לב(3), 156; ע"א 810/77 דרויש נ' לוסטהוז, פ"ד ל"ג(3), 3; ר"ע 535/85 שם טוב נ' צוק, פ"ד לט(4), 755 די בכך שהמערערת לא הצביעה על... מדוע לא נסתיים כבר הליך ההורשה וחלוקת העזבון (ראה גם: ע"א 145/84 מנהל מס שבח נ' הרמן ואח', פ"ד לט(4), 693; ע"א 499/85 עזבון המנוחה אהובה (אדלה) שפיר ז"ל נ' מנהל מס שבח, פ"ד מד(3), 256. ההלכה עליה הסתמכה המערערת (ע"א 314/79 שליין ואח' נ' עו"ד ברק, פ"ד לה(3), 226, אינה לעניין, שכן שם דובר בחלוקת עזבון על-ידי מנהל עזבון, כאשר צו הירושה שניתן שם מספר שנים קודם לכן, טרם נרשם בלשכת רישום המקרקעין.

זאת ועוד, סעיף 111(ג) הנ"ל מוסיף וקובע כי "באין הוראות כאלה בצוואות המוריש, ינהג בית-המשפט לפי הכללים שבסעיפים 112 עד 117".

היינו, לא רק שהטענה לפי סעיף 113 (נכסים שאינם ניתנים לחלוקה) הועלתה לאחר שחולק העזבון ובהליך לא נכון, אלא שאלה היא אם כלל ניתן היה להעלותה בתיק העזבון גופו. המנוחה הורתה בצוואתה כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים, ולכן ספק אם ניתן היה להחיל את הוראות סעיף 113, אלא היה צריך לשכנע את בית-המשפט שדן בתיק העזבון, כי היו סיבות מיוחדות לסטות מהוראות הצוואה, ועל בית-המשפט היה לרשום הטעמים ששיכנעוהו כאמור. ברם, אין לנו צורך להכריע כאן בשאלת היחס בין סעיף 111(א) לבין סעיף 113 (ראה: פרופ' סמדר אוטולנגי, "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים", עיוני משפט ט' (התשמ"ט), 469, הדנה בבעייתיות של שלילת תחולתם של סעיפים 114-113 על-ידי סעיפים 110 ו- 111."

4. יורשים וצד ג' - אין ליורשים עדיפות ולא זכות קדימה
לא ניתן לדלות מחוק הירושה הוראה כללית, המקנה ליורשים דין קדימה לגבי רכישת נכסי העזבון בכללותם לעומת זכויותיהם של זרים לרכוש את נכסי העזבון, כמו שהיא קיימת בין יורשים לעניין משק חקלאי, כאמור בסעיף 100 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

סעיף 113 לחוק הירושה אינו קובע קיומה של זכות קדימה כזו, אלא במקרה שמדובר בנכס, שאינו ניתן לחלוקה.

טול למשל מקרה, שבו נכללה בין נכסי העזבון טבעת יקרת ערך, שערכה עולה על החלק, המגיע לכל אחד מן היורשים, ויש מחלוקת ביניהם, מי מהם יקבלנה.

מדיניות החוק היא, שיש להעמיד את הטבעת למכירה בין היורשים, אם הם חפצים בכך, בטרם תוצע למכירה לזרים.

מאידך גיסא, אם נכללו ביתרת העזבון רק ניירות ערך, הניתנים לחלוקה בין היורשים, אין בחוק הירושה כל הוראה, המזכה אחד מהיורשים בדין קדימה לגבי רכישתם לעומת זרים.

אם ניירות הערך יחולקו בין היורשים בעין, זכות היורש היא רק לקבל ניירות ערך כשיעור, העולה בחלקו בירושה, ואם ניירות הערך יועמדו למכירה, זכותו היא רק להתחרות בתנאים שווים בזר כלשהו, שיציע לקנותם {ע"א 314/79 רחל והיינריך שליין נ' עוד עזריאל ברק, פ"ד לה(3), 225 (1981)}.

במקרה שכזה - שהנכס לא ניתן לחלוקה - קמה החובה לבחון האם מי מן היורשים מעוניין לרוכשו לפי שווי השוק ובמקרה שכזה, עדיפה זכותו של היורש על פני זכותו של צד ג' {ע"א 513/82 עדנה רייזמן נ' גבריאלה וושצ'ין, פ"ד לז(2), 813 (1983)}.

מדברים אלה ניתן לומר, כי כאשר מדובר בחלוקת נכס בעין בין יורשים, והגם שהדבר לא נרשם במפורש בחוק הירושה, משמעות סעיפים 113-112 לחוק היא, כי מוקנית עדיפות ליורש המרבה במחיר על פני צדדי ג' ברכישת אותו הנכס. עדיפות זו מהווה מעין "זכות קדימה" קולקטיבית של כל היורשים {ללא עדיפות למי מהם} על פני רוכשים חיצוניים.

"זכות קדימה קולקטיבית" זו שונה ונחותה מזכות הקדימה האינדיבידואלית הקבועה בסעיף 114 לחוק הירושה לעניין עדיפות של יורש היכול לקיים משק חקלאי על פני יתר היורשים וקל וחומק כאשר מדובר בבן זוג {סעיף 114(ג) לחוק הירושה}.

ברם, אין לומר כי "זכות קדימה קולקטיבית" אינה קיימת או כי היא נעדרת משמעות.

תוצאת החלת סעיף 113 לחוק הירושה מביאה למעשה לכך, שמקום שמדובר בנכס שלא ניתן לחלוקה או מקום שהחלוקה גורמת לירידת ערך הנכס, קמה זכות קדימה ליורש המעוניין לרכוש הנכס במחיר השוק לעשות כן.

זכות זו גוברת על זכותם של צדדי ג' וגם על רצונו של מי מהיורשים כי הנכס יימכר לצד ג' ולא למי מהיורשים.

גם המשפט העברי תומך בגישה זו. ההנחה היא, כי חקיקת החוקים האזרחיים החדשים {וחוק הירושה ביניהם}, מבוססים על המשפט העברי, כאחד ממקורות החוק, כפי שכתבו מנסחי הצעת החוקים הללו. על דרך זו עמד השופט אלון ב- ע"א 148/77 {רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ, פ"ד לג(1), 617}.

זכות הקדימה מוכרת במשפט העברי בשם "בר מצרא", והיא מוקנית לאחים, לשותפים ולבעלי חלקות גובלות. הרמב"ם דן בדינים החלים על "בר מצרא" בהלכות שכנים פרק י"ב שבו מפורט מי זכאי לזכות בו:

הלכה ד' - "אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר, מסלקין את הלוקח ונותנים לו שאר החין או שאר השותפין דמים שנתן, והולך כדי שלא יכנס זר ביניהן".

הלכה ה' - "... אפילו היה הלוקח תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר ובן המיצר עם הארץ רחוק, בן המיצר קודם ומסלק את הלוקח. שנאמר, 'טוב שכן קרוב מאח רחוק', ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב. אמרו חכמים, הואיל והמכר אחד הוא , טוב וישר הוא שיקנה המקום זה בן המיצר יותר מן הרחוק. היו בני המיצר רבים, כולם זוכים בזן השדה הנמכרת והיא ביניהם לפי מנינם, ונותנים מן הדמים ללוקח...".

הסבר מעניין נוסף של המחלוקת הובא על-ידי ד"ר אברהם וינרוט במאמרו "שימוש לרעה בזכות במשפט העברי ("כופין על מידת סדום"), דיני ישראל, כרך יח (תשנ"ה-תשנ"ו), עמ' נג, בעמ' נז-נח, ודבריו צוטטו בפסק-דינו המרתק של כב' השופט דרורי ב- ת"א 7012/05 (מחוזי יר') 2813/05 {חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' הרב דניאל ביטון, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.07.06)} וכך נאמר (בעמ' סב-סג):

"בהתאם לשני הביאורים הנ"ל דלעיל (של רש"י ושל תוספות) נמצא, כי הבעלות כשלעצמה אינה מהווה עילה לנהוג בשרירות כלפי הזולת ולמנוע ממנו טובות הנאה. לדעת רש"י נחוץ, לכל הפחות, טעם סובייקטיבי סביר, כדי להתנגד לבקשה, שהינה על פניה בגדר 'זה נהנה וזה לא חסר'. לדעת התוספות, כוחות השוק ודרך המסחר מהווים כשלעצמם עילה לדרוש כספים, כשיש היצע נמוך מן הביקוש. אדם אינו מחוייב לוותר על יכולתו לנצל צרכים כלכליים של זולתו, לשם הצגת דרישות כספיות. ואולם, בהתאם להסבר המוצע לעיל נמצא, כי לדעת הכל מחוייבים האחים לאפשר לאח ליטול את החלק הסמוך לשדהו, כאשר אין טעם סביר המצדיק סירוב לכך."

המלומד אייזנשטיין גורס, כי פרשנות דברים אלה היא שבית-הדין אומר למוכר: "אם אתה מקבל משכנך או משותפך אותו מחיר שאתה מקבל מקונה אחר, מדוע לא תמכור את הנכס לשכנך או שותפך? הרי יכולים הם ליהנות מרכישתו יותר מקונה אחר, ואתה אינך ניזוק?" ואם המוכר מסרב, רשאי בית-הדין לכפות את מכירת הנכס לשכן או לשותף, על-פי הכלל: "כופין על מיטת סדום". שהרי זה {השותף או השכן} נהנה וזה {המוכר} לא חסר {אריה אייזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק ב', 213}.

לגישה זו יש חיזוק מכיוון אחר המצוי בהוראת סעיף 117(ג) לחוק הירושה הקובע, כי בית-המשפט אינו מוסמך למסור נכס אחד למספר יורשים בלי הסכמתם.

מגמה זו בחוק הירושה תואמת את דיני השיתוף, ומבקשת למנוע כפיית שותפות על יורשים {תמ"ש (ת"א) 49630/99 ברוך נסים נ' ברוך שמואל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.12.99); ת"ע (טב') 14335-03-09 פלונית ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי במחוז חיפה והצפון ואח', תק-מש 2011(3), 211 (2011)}.

5. עזבון המכיל נכס שלא ניתן לחלוקה או נכס שניתן לחלוקה אך ערכו ייפגע
אם כללו נכסי העזבון נכסים שאינם ניתנים לחלוקה או נכסים שחלוקה היתה מורידה מערכם שיעור ניכר {"לרבות יחידה בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, ולמעט משק חקלאי שסעיף 114 חל עליו"}, אין מנהל העזבון יכול להגיש עליהם תכנית חלוקה, אלא שומה עליו לנהוג לפי הוראת סעיף 113 לחוק הירושה.

נכסים כאלה יוצעו ליורשים ויימסרו ליורש המרבה במחירם, ובלבד שלא יפחת מחיר השוק. אם המחיר הגבוה ביותר שהוצע על-ידי אותו יורש עולה על חלקו בעזבון, ישלם היורש את העודף {ע"א 314/79 שליין נ' עזריאל, פ"ד לה(3), 225 (1981)}.

אם לא הסכים אף יורש לרכוש את הנכס, יימכר הנכס ודמי המכר יחולקו. בית-המשפט רשאי להורות שהמכירה תהיה בדרך שנכסים אלה נמכרים בהוצאה לפועל או בדרך אחרת וכן את תנאי התשלום.

ברי כי כאשר הנכס אינו ניתן לחלוקה, יימכר הנכס ותמורתו תחולק בין היורשים.

עולה השאלה, האם מכירה וחלוקת השווי עדיפה גם במצב שבו הנכס ניתן לחלוקה?

נראה שתשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות כל מקרה. כך נקבע ב- ע"א 535/85 {משיח שם-טוב ואח' נ' אריה צוקר עורך-דין מנהל עזבון ואח', פ"ד לט(4), 755, 756 (1986)} בו יורשי המנוח היו שלושים במספר.

בנסיבות אלה, נקבע, שהדרך הראויה היא למכור את הנכס ולחלק התמורה בין היורשים. הנימוק לכך ניתן בידי כב' השופטת מ' בן-פורת, בהתבסס על מספרם הרב של היורשים, ועל העובדה כי לחלקם רסיסי זכויות בנכס, וחלקם אף לא אותר.

סעיף 113 לחוק הירושה אינו קובע קיומה של זכות קדימה כזו, אלא במקרה שמדובר בנכס, שאינו ניתן לחלוקה. טול למשל מקרה, שבו נכללה בין נכסי העזבון טבעת יקרת ערך, שערכה עולה על החלק, המגיע לכל אחד מן היורשים, וקיימת מחלוקת ביניהם, מי מהם יקבלנה. מדיניות החוק היא, שיש להעמיד את הטבעת למכירה בין היורשים, אם הם חפצים בכך, בטרם תוצע למכירה לזרים {דברי בית-המשפט ב- ע"א 314/79 שליין נ' עו"ד ברק מנהל עזבון המנוחה בטי שינגוט ז"ל, פ"ד לה(3), 225, 236 (1981)}.

במאמרם של יהושע גייפמן ומיכאל טאוסיג {"מירוץ הסמכויות בהליכים לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג", הפרקליט מ' (1991), 316; ראה גם תמ"ש 30998/95 ברוך ניסים נ' ברוך שמואל ואח', טרם פורסם (1999); ת"ע (משפחה ת"א) 103990-07 א. ג. נ' א. ג., תק-מש 2010(2), 405, 408 (2010)} דנים המחברים בפרשנותו של סעיף 113 לחוק הירושה כדלקמן:

"בפרשת דקל ובפרשת לביא הוגשה בקשה על-פי סעיף 113 לחוק הירושה, ובית-המשפט המחוזי, בשני המקרים, הורה על ביטול הרישום של צו הירושה, שנרשם בלשכת רשם המקרקעין, בסמוך לדיון, לבקשת אחד הצדדים... העובדות בשני המקרים היו כדלקמן: הוגשו בקשות בתיק העזבונות, לבית-המשפט המחוזי, למכירת זכויות העזבון בדירה ולחלוקת הפדיון על-פי סעיף 113 לחוק הירושה. הצד שכנגד הזדרז ורשם את צו הירושה, קודם לדיון בבית-המשפט המחוזי. הוא טען, כי כיוון שהעזבון חולק, אין להידרש עוד להליכים על-פי חוק הירושה, ויש להפנות את המבקשת להליך של פירוק שיתוף במקרקעין בבית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי החליט בשתי פרשות אלה להורות לרשם המקרקעין לבטל את רישום צו הירושה, ולהמשיך לדון במכירת זכויות העזבון בדירה, על-פי סעיף 113 לחוק הירושה.

על החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין דקל, לבטל את רישום צו הירושה, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. בית-המשפט העליון קבע בהחלטתו:

'בנסיבות המקרה המיוחדות רשאי היה בית-המשפט לראות בהתנהגות המבקשים התנהגות שאינה בתום-לב. כן רשאי היה לפעול על-מנת לברר אם לא ראוי לחלק את העזבון בהסתמך על הוראות סעיפים 113 ו- 115 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. לצורך זה רשאי היה להורות על ביטול פעולת העברת השכירות הרשומה על-שם המנוח בלשכת רישום המקרקעין על החלקה הנדונה, משמו לשמות יורשיו'."

ב- תמ"ש (משפחה יר') 22890/05 {י. א. כ. נ' ב. כ. ש., תק-מש 2008(4), 99, 125 (2008)} קבע בית-המשפט כי סעיף 113 לחוק הירושה חל במקרה דנן שכן מחצית הנכס נשוא הדיון כאן הינו נכס עזבון.

עוד נקבע כי ליורשים מוענקת זכות קדימה ברכישת נכסי העזבון בטרם יועמדו אלה למכירה פומבית. כמו-כן נקבע כי היות וחלוקת מלוא הזכויות במקרקעין בין הצדדים בחלקים שווים, כאמור בצוואה, איננה אפשרית, אין מניעה לפעול בהתאם להוראת סעיף 113 לחוק הירושה, ולהעניק ליורש זכות קדימה ברכישת המקרקעין.

6. סמכותו של מנהל עזבון למכור נכס לפני חלוקת העזבון - נכסים פסידים
ייתכנו מקרים, בהם כולל העזבון נכסים פסידים או נכסים, שערכם עשוי לרדת, אם לא יימכרו לאלתר.

במקרים כאלה וגם במקרים אחרים רשאי בית-המשפט לאשר מכירה של נכסי העזבון, אף לפני שמנהל העזבון החל בהליכי חלוקה של הנכסים.

ההוראות, שבית-המשפט רשאי לתת למנהל העזבון במקרים כאלה או כיוצא באלו מכוח הסעיפים 83 ו- 97 לחוק הירושה, אינן מוגבלות בסייג כלשהו.

זכר - אם לא ראיה - למקרה כזה עשוי להימצא בסעיף 77 לחוק הירושה, המסמיך את בית-המשפט, כל עוד לא נתמנה מנהל העזבון, להורות, בין השאר, על מכירתם של נכסים פסידים.

אם כי סמכותו של בית-המשפט לאשר פעולה למכירתם של נכסי העזבון עוד לפני תחילת הליכי החלוקה אינה מוגבלת, אין כל ספק, ששומה עליו להפעיל את שיקול-דעתו בדרך הנאותה, תוך התחשבות, ככל האפשר, ברצונם של היורשים ובזכויותיהם הפרוספקטיביות מחד גיסא ובחוות-דעתם לגבי תנאי העיסקה הנדונה וכדאיותה מאידך גיסא.

לבד ממקרים, שבהם אין ברירה אלא למכור מנכסי העזבון בדחיפות, כגון, כאשר נכס עשוי להתקלקל, אם לא יימכר, ישתדל בית-המשפט, ככל האפשר, לקבל את תגובת היורשים, במידה שאך הדבר ניתן, וזוהי, כידוע, גם הפרקטיקה המקובלת.
אין בית-המשפט חייב לשעות דווקא להתנגדותו של יורש זה או אחר למכירה. מאידך גיסא רשאי, אך לא חייב, בית-המשפט להתחשב ברצונו של הרוב המכריע מבין היורשים, ורשאי הוא להביא בחשבון, שרק מיעוט מבוטל מביניהם מתנגד למכירה.

מן האמור בסעיף 100 לחוק הירושה יוצא, כי למטרה המצומצמת של סעיף 100 לחוק הנ"ל אכן ניתנת, לכאורה, ליורשים מעין זכות קדימה לרכישת הנכסים, שמכירתם נדרשת כדי לכסות את חובות העזבון, והרעיון הגלום בסעיף זה הוא, בין השאר, כנראה, למנוע ככל האפשר, כבר בשלב המוקדם ההוא, סיכול חלוקה פרוספקטיבית של נכסי העזבון בניגוד לטעמו של יורש מסויים, ואולי השגת המטרה המנויה בסעיף 113 לחוק לגבי נכסים, שאינם ניתנים לחלוקה, או שטרם ניתן לדעת, אם ניתנים הם לחלוקה אם לאו.

יתר-על-כן, לא מן הנמנע הוא, שייעשה שימוש בסעיף הנ"ל, טרם ניתן צו ירושה, וטרם נתברר, מה חלקם של היורשים בעזבון. ברם, יהא הרעיון הגלום בסעיף זה אשר יהא, יש להטעים, שמכוח סעיף 100(ד) לחוק רשאי בית-המשפט לסטות מן האמור בפסקה (א) לסעיף הנ"ל, ולפיכך רשאי בית-המשפט להורות, במקרה מתאים, שנכס מנכסי העזבון יימכר לצורך תשלום החובות, אף מבלי שיוצע ליורשים למכירה {ע"א 314/79 רחל והיינריך שליין נ' עוד עזריאל ברק, פ"ד לה(3), 225 (1981)}.

7. חלוקת עזבון על-פי סעיף 113 לחוק הירושה והלכות פירוק השיתוף
7.1 כללי
סעיף 113 לחוק הירושה מחולל את פעולתו בשלב שלפני חלוקתם של נכסי-עזבון. באותה עת מחזיקים יורשיו של מנוח בנכסי העזבון, במה שאפשר לכנותו "בעלות משותפת" אך אין הוא, בשום פנים, שיתוף במובנם של סעיפים 9 ו- 27 לחוקי המקרקעין והמיטלטלין, בהתאמה.

"בעלות משותפת" זו היא זכאות משותפת לנכסי העזבון כולם, יחד. במילים פשוטות, היורשים הם הזכאים - יחד למאגר - הנכסים שבעזבון. כל עוד לא חולק העזבון, ממילא לא נוצר בינם שיתוף במקרקעין, אף לא שיתוף במיטלטלין.

עמד על כך פרופסור יהושע ויסמן:

"במשפטנו, נכסי העזבון שבבעלות המשותפת של היורשים, נתונים לכללי משפט מיוחדים, השונים מדיני השיתוף הרגילים. כך, למשל, קובע סעיף 7(ד) לחוק הירושה, התשכ'ה-1965, כי מעת נפילת הנכסים בירושה ועד למתן צו לחלוקת העזבון אין יורש רשאי לבצע עיסקאות בחלקו שבנכס מסויים מנכסי העזבון (להבדיל מחלקו בכלל נכסי העזבון). בפסקי-דין אחדים חיווה בית-המשפט העליון את דעתו כי עד לחלוקת העזבון 'אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסויים' וכי פטירת המוריש אינה מקנה ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים, כי זכותו של יורש לגבי נכס מסויים מתגבשת רק לאחר שנכסי העזבון חולקו...
כל פריט שבנכסי העזבון נמצא בבעלות משותפת של היורשים, מרגע הפטירה. ואולם, שיתוף זה הוא, במינוח הנזכר לעיל, שיתוף במכלול נכסים, בהבדל משיתוף בנכס מסויים, וחלות עליו הוראות חוק מיוחדות. הדינים המיוחדים האלה, השונים מדיני השיתוף הרגילים, נובעים מכך שלפנינו שיתוף במכלול נכסים, ולא מכך שהנכסים הספציפיים שבעזבון אינם בבעלות משותפת."
{יהושע ויסמן דיני קנין: בעלות ושיתוף (1997), 137}

פירושם של דברים, כי עד שלא חולקו נכסי העזבון, כלל לא ניתן לדבר בנכס ספציפי וממילא לא בפירוקו של שיתוף בו, כמשמעותו בחוקי המקרקעין והמיטלטלין.

העזבון עומד כולו, כיחידה אחת, ערב חלוקה. הוא יחולק לפי הוראות הדין. אלו מצויות בחוק הירושה. סעיף 113 לחוק הירושה הוא אחת מהוראות אלו. מעוגנת בו דרך פרטנית לביצועה של חלוקה במקרה מיוחד.

הייחוד הוא בכך שנכס מנכסי העזבון איננו ניתן למסירה לכל אחד ממספר יורשים, או שמסירה כזו תגרע משמעותית מערכו. אך סעיף 113 לחוק אינו הוראה יחידה בחוק הירושה. סעיף 107 לחוק הירושה אוסר על חלוקתו של עזבון בין יורשים קודם שסולקו החובות מן העזבון. אין זה מתקבל על הדעת כי שותפים יפרקו בינם שיתוף, עניין שפירושו ייחודו לכל אחד מהם של נכס או של תמורתו, קודם שסולקו חובות, הרובצים על העזבון.

במילים אחרות, אותן הוראות שבחוק הירושה פועלות את פעולתן עובר לחלוקת העזבון. בפירוק שיתוף, לעומת-זאת, נמצא מדברים רק לאחר שהושלמה חלוקתו של נכס מבין נכסי העזבון, והנכס נמסר בשלמותו ליותר מיורש אחד.

אכן, אין מדובר במבנים משפטיים זהים. האחד, זה שלפי חוק הירושה, על כורחו קודם בזמן לאחֵר, זה שלפי חוק המקרקעין או המיטלטלין.

יש לזכור כי המנגנון של פירוק שותפות בנכסי העזבון על-פי חוק הירושה {סעיף 113 לחוק הירושה} קודם להפעלת המנגנון של פירוק שיתוף על-פי חוק המקרקעין {סעיף 37 לחוק המקרקעין}, אלא-אם-כן יוכח שהעזבון כבר חולק.

הדבר נובע מכך שמטרת דיני הירושה היא להביא לפירוק השותפות של היורשים בנכסי העזבון.

יש עדיפות להסדרים שבחוק הירושה על פני אלו שבחוק המקרקעין באשר לפירוק שיתוף בנכסי עזבון. לקביעה זו חשיבות רבה, שכן הטיעון לפיו יש לקיים השיתוף מתוך התחשבות במשאלות מקצת השותפים מכוח סעיף 43 לחוק המקרקעין, התשכ'ט-1969 הופך למוקשה שעה שלא הוראות חוק המקרקעין חלות על פירוק השיתוף בדירה אלא הוראות דיני הירושה {ת"ע (טב') 14335-03-09 פלונית ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי במחוז חיפה והצפון, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.08.11)}.

כך הוא מבחינת סדר הזמנים, וכך הוא גם מבחינתה של תכלית החקיקה. לכל אחד מן ההסדרים - בחוק הירושה מזה ובפירוקי השיתוף במקרקעין ובמיטלטלין מזה - יסוד ומטרה משל עצמו.

בעוד שפירוקי השיתוף במקרקעין ובמיטלטלין מעמידים נר לרגליהם את מִקסום התועלת הכלכלית מן הנכס, מבכר חוק הירושה את הותרתו של נכס בחוג היורשים, אפילו פירוש הדבר כי בשל כך תיגרע גריעת מה מערכו.

אין פירוש הדברים כי חוק הירושה אדיש לשאלת הערך. אדרבה, הוא נותן בידיו של כל אחד מן היורשים אפשרות להרבות במחיר וכך לזכות ברכישתו של הנכס העומד לחלוקה.

אלא, שגבול לעקרון המִקסום נמצא בכך שלא ניתן לצד ג', אשר אינו מבין היורשים, לזכּוֹת בנכס אך משום שהציע תמורה גבוהה יותר.

וכפי שהוסיף וכתב בית-המשפט לענייני משפחה בעניין פלונית שלעיל "משמעות סעיפים 113-112 לחוק היא, כי מוקנית עדיפות ליורש המרבה במחיר על פני צדדי ג' ברכישת אותו הנכס. עדיפות זו מהווה מעין 'זכות קדימה' קולקטיבית של כל היורשים (ללא עדיפות למי מהם) על פני רוכשים חיצוניים".

מוסיף חוק הירושה, בסעיפים 110 ו- 111 לו, ומורה כי אופן החלוקה ייקבע בהסכמה בין היורשים או לפי צו של בית-המשפט. חזקה על כל אחת מן הדרכים הללו כי יביאו בחשבונן הראוי את עניינם של היורשים כולם, ולא רק של בעלת הרוב בירושה {ת"א (ת"א) 28169-02-14 כליר גנדור נ' ריטה ברשה, תק-של 2015(2), 54057 (2015)}.

7.2 מהותו של סעיף 40 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 - עקרונות כלליים
סעיף 40 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"40. פירוק דרך מכירה
(א) במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית-המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.

(ב) המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית-המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין."

עקרון היסוד בפירוק שיתוף, הקבוע בסעיף 37 לחוק המקרקעין, הוא שכל שותף יכול ורשאי להביא לפירוק השיתוף. המחוקק מורה, כי בראש ובראשונה יש לנסות בכל דרך, לבצע את הפירוק על דרך של חלוקה בעין, זאת כאשר המקרקעין ניתנים לחלוקה, ואז יזכה כל שותף בחלקו היחסי כחלקו בשותפות.

אולם, בית-המשפט לא יורה על חלוקה בעין של מקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה וכן לא יורה על חלוקה בעין אם נוכח לדעת, כי "חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים". במקרים אלה, יהיה פירוק השיתוף על דרך של מכירה פומבית למרבה במחיר.

מהו הפסד ניכר? מ' בניאן בספרו דיני מקרקעין - עקרונות והלכות (מהדורה שניה, אוגוסט 2004), 581, כותב לעניינו:

"הפסד ניכר אינו 'מניעת רווחים עתידיים', כגון תכניות בניין עיר עתידיות, אלא נזק ישיר שייגרם מן החלוקה... כשפירוק השיתוף הינו בגין חלוקה בעין וכשלפי תכניות בניין עיר ניתן לחלק את החלקה למגרשים, ועל כל מגרש ניתן לבנות בניה עצמאית, בדרך-כלל, יש בכך משום השבחה של המקרקעין... בדברנו על הפסד ניכר, לא תכניות עתידיות ולא במימוש אלטרנטיבי של הנכס עסקינן, אלא האם החלוקה בעין אד-הוק היא הגורמת להפסד."

לעניין זה, כתב השופט חשין ב- ע"א 1017/97 {רדילביץ ואח' נ' מדעי ואח', פ"ד נד(4), 625, 648}:

"התכלית שאליה שואף החוק היא זו, שמעתה ואילך יחיו השותפים זה בצד זה ולא זה בתוך זה... לא יהיה זה ראוי אם יבקש אחד השותפים לעשות את הליכי פירוק השיתוף מנוף להשתלטות על נכסי השותפות בכללותם; אם 'בהזדמנות זו' של הפירוק יאמר אחד השותפים להטות את הליכי הפירוק אל-עבר השגת מטרות שאינן נדרשות מן הפירוק. וכך, אם שווי רכושם של השותפים לאחר החלוקה בעין יהיה כשווי רכושם לפני החלוקה בעין, לא ייאמר - לדעתי - כי נגרם להם הפסד כהוראתו בחוק. לא-כל-שכן כי נגרם להם הפסד ניכר."

{ע"א 14275/10 דאליה חסון נ' יוסף האיל דעקה, תק-מח 2012(2), 27397 (07.06.12)}

סעיף 40(א) לחוק המקרקעין קובע, כי מקום בו סבור בית-המשפט כי המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, או שחלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, רשאי הוא להורות על-פירוק השיתוף בדרך של מכירה, והפדיון יחולק בין השותפים בהתאם לחלקם היחסי בנכס. סעיף 40(ב) לחוק המקרקעין קובע, כי המכירה תיעשה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, היינו - במכירה פומבית, זולת אם הורה בית-המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין.

המכירה הפומבית נועדה להבטיח למיעוט מחיר הוגן עבור חלקו, כאשר עניינו נשמר על-ידי שיקול-הדעת המסור לרשם ההוצאה לפועל לאשר את המכירה או שלא לאשרה, כך שאם המחיר המוצע הוא נמוך ממחיר השומה, יש להניח שהוא יימנע מלאשר את המכירה.

הלכה היא, ש"הדרך הרגילה" לפירוק השותפות בנכסים שאינם ניתנים לחלוקה היא מכירה פומבית, וכי הדרך האחרת {בין היתר מכירה תחרותית בין שותפים}, היא דרך יוצאת מן הכלל וכי על מי שמבקש שבית-המשפט יסטה מן הכלל, חובת ההוכחה, שבנסיבות העניין, הדרך השניה היא גם יעילה וצודקת {ע"א 190/73 ראובן חזקיהו, ואח' נ' יעקב שרף, פ"ד כח(2), 44}, כך, שנקיטתה מצריכה שיקולים מיוחדים, כמו למשל נכס ששוויו נמוך, ולכן "לא משתלם" לשאת בהוצאות המכירה הפומבית.

החשש מעשיית שימוש במכירה תחרותית במטרה לנשל את בעל זכויות המיעוט מנכסיו מצד אחד, והרצון להבטיח את זכויותיו הממוניות של המיעוט מן הצד השני, מצדיקים הלכה זו {חנוך דגן "שיתוף במקרקעין - מוסד חברתי רצוי?" משפטים כז(1), 493, 536-535 (1997); רע"א (יר') 11248-01-15 לאה ברוכין נ' דליה לוי, תק-מח 2015(1), 29731 (2015)}.

בנוסף לכך, כאשר המקרקעין ניתנים לחלוקה, המבקש שלא תהא חלוקה בעין, נושא בנטל השכנוע, והוא חייב להצביע על דרך אחרת "יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין".

לבסוף, מתוך שהפרימאט הוא בחלוקת מקרקעין בעין, הלכה היא כי המבקש שלא תהא חלוקה בעין, עליו השכנוע. ובלשונו של השופט חיים כהן ב- ע"א 587/78 {פרשת רוטשילד נ' פרנק, פ"ד לג(3), 33 (1979)}:

"... הטוען שמקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, או הטוען כי חלוקה בעין תגרום למי מן השותפים הפסד, עליו הראיה. הכלל הוא ששיתוף מקרקעין מתפרק בדרך של חלוקה בעין; כל דרך אחרת של פירוק היא בגדר יוצא מן הכלל..."
{ת"א (רמ') 1243/96 אולפינר שמואל נ' סגל אריה ואח', תק-של 2003(2), 17 (2003)}

כב' השופט ח' כהן ב- ע"א 587/78 {חגי רוטשילד ואח' נ' שלמה פרנק פ"ד לג(3), 33 (1979)} מבאר מהו הפירוש ל"חלוקה בעין", באומרו:

" "חלוקה בעין", פשוטה כמשמעה, היא חלוקת המקרקעין בין השותפים באופן שכל אחד מהם זוכה בבעלות עצמאית ונפרדת - להבדילה מבעלות משותפת - על חלק מסויים מתוכם. מקרקעין ניתנים לחלוקה בעין, אם ניתן לפצלם למספר חלקים שכל אחד מהם מסוגל לשמש נושא נפרד לבעלות. לפי סעיף 54 לחוק, הרי כל דירה בבית משותף משמשת "נושא נפרד לבעלות, לזכויות ולעסקאות" - ועל-כן חלוקת בית לדירות נפרדות ורישומו כבית משותף, הרי היא בגדר "חלוקה בעין" כמשמעותה בסעיף 39(א)."

לעניין זה, אין נפקא מינה שבמסגרת הבית המשותף נשארת בעינה מעין "שותפות" מסויימת בין השותפים הקודמים, ואין דרכיהם נפרדות לחלוטין. במידה זו או אחרת אמורים הדברים בכל חלוקה בעין, שהרי נשארים השותפים הקודמים שכנים קרובים, ובתוקף שכנותם ייתכן גם בעלי זיקות הנאה וזכויות הדדיות שבמיצר, ופירוק השיתוף שביניהם אינו מביא בהכרח לידי פירוד פיסי. עיקרו של פירוק השיתוף הוא בהפרדת זכויות הבעלות והפרדה זו ניתן להשיג במלואה על-ידי החלוקה בדרך של רישום הבית כבית משותף.

ראה גם: רע"א (יר') 41375-03-14 עצמון עמיר נ' אורי יואלי, תק-מח 2014(3), 4744 (2014); פש"ר (חי') 75-04 עו"ד נפתלי נשר נ' אלכסנדר שובל, תק-מח 2013(3), 23673 (2013); ת"א (חי') 24635-10-09 עזבון המנוחה סעדה תאופיק גבריס ז"ל נ' הנתבעים, תק-מח 2013(3), 21765 (2013); פר"ק (ת"א) 1087-09 חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עורך-הדין מיכה צמיר בתוקף תפקידו ככונס נכסים, תק-מח 2013(2), 28046 (20013); פש"ר (חי') 2521-06-10 אריה ביגלאייזן - "החייב" נ' צבי ביגלאייזן - "המשיב", תק-מח 2013(1), 22047 (2013); פש"ר 987-05 משה פרוכטר נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2013(1), 24474 (2013); ע"א (ת"א) 2072-09 חסיה כהן ואח' נ' עו"ד גולדפרב גיא, כונס נכסים ואח', תק-מח 2012(2), 6574 (2012); ע"א (חי') 52403-09-11 אליעזר סטרולוביץ ואח' נ' יוסף לזרוביץ, ואח', תק-מח 2012(1), 7109 (2012); פש"ר 2521-06-10 ביגלאייזן אריה נ' ביגלאייזן צביקה, תק-מח 2012(1), 28526 (2012); רע"א (ת"א) 50409-07-11 ששון גילה נ' אליהו מינוקוביץ ואח', תק-מח 2012(1), 3646 (2012).

7.3 התנאים שעל המבקש את מכירת הנכס להוכיח
סעיף 40(א) לחוק המקרקעין מציין שני תנאים, אותם על המבקש את מכירת המקרקעין להוכיח, עובר לפירוקם:

תנאי ראשון, יש להוכיח, כי המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה.

בתי-המשפט אינם ממהרים לקבוע, כי החלוקה בעין אינה אפשרית. בראש ובראשונה, יש בידיהם כלים מכוח החוק, כגון תשלומי איזון, רישום זיקת הנאה וכו', ובשנית, יש להוכיח לבית-המשפט, כי פיזית המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה. בדרך-כלל סוגיה זו ניתנת לפתרון על-ידי חוות-דעת מומחה.

בנוסף, גם בית-המשפט לא ימהר להחליט כי הרישום אינו אפשרי במקרה עובדתי פלוני. אולם מאידך, הסוגיה, האם המקרקעין ניתנים לחלוקה אם לאו, תיבחן על-פי מצב הדברים הקיים באותה עת, ולא על-פי השאלה האם הדבר ניתן תיאורטית לאחר הכנת תכניות מפורטות שטרם הוכנו.

תנאי שני, הפסד ניכר.

כמו-כן יצטרך, המבקש לבצע את הפירוק על דרך של מכירה, להוכיח, כי החלוקה, גם במקום בו היא אפשרית, תגרום להפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם. ההוכחה מוטל על מבקש המכירה עובר למכירה.

לצורך בחינה מה נחשב ל"הפסד ניכר", ישנם שני עקרונות מנחים:

א. הפסד ניכר הוא הפסד כתוצאה מעצם החלוקה - הפסד כתוצאה מפירוק החלקה, כמו, תשלום מס שבח - אינו נחשב הפסד ניכר לצורך סעיף 40(א) לחוק המקרקעין.

ב. הפסד ניכר מתייחס להפסד בפועל ולא לאובדן רווחים עתידיים - לעיתים, ניתן להשביח את המקרקעין בטרם הפירוק. לדוגמה, מכירת קרקע מחוייבת במס שבח. אולם אם ניתן לבנות על המקרקעין בית דירות, לא רק שמשביחים את ערכם של המקרקעין, אלא שניתן לעיתים ליהנות גם מפטור ממס שבח במכירת דירת מגורים. האם הסירוב של שותף להיכנס להרפתקה כזו גורר "הפסד ניכר" כמשמעו בסעיף זה? בית-המשפט נוטה לפסוק כי בדרך-כלל, במיוחד לאור טבעם הפסיבי של יחסי השיתוף במקרקעין, לא ניתן לכפות על שותף להשביח את המקרקעין, במילים אחרות, לא ניתן להפוך את עורה של הבעלות המשותפת מפסיבית לאקטיבית, ולכן בדרך-כלל ניטה לומר, כי הפסד ניכר מתייחס לחסרון כיס ולא לאבדן רווחים עקב אי-מימוש פוטנציאל.

ב- רע"א 1017/97 {יצחק רידלביץ ואח' נ' יצחק מודעי ואח', פ"ד נב(4), 625 (1998)} התבררה תביעה לפירוק שיתוף מקרקעין, על-ידי הפיכת בניין לבית משותף.

להלן נתייחס לחלק בפסק-הדין הדן ב"הפסד ניכר", כמשמעותו בסעיף 40(א) לחוק המקרקעין.

בית-המשפט העליון מבהיר, כי עיקרון היסוד בפירוק שיתוף הוא, שכל שותף יכול ורשאי להביא לפירוק השיתוף. המחוקק ציווה, כי יש לעשות הכול על-מנת להביא לכך שפירוק השיתוף יבוצע על דרך של חלוקה בעין, כאשר המקרקעין ניתנים לחלוקה, ואז יזכה כל שותף בחלק כחלקו בשותפות. אולם, בית-המשפט לא יורה על חלוקה בעין של מקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה וכן לא יורה על חלוקה בעין אם נוכח לדעת כי "חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים...".

במקרים אלה, יבוצע פירוק השיתוף כדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, במכירה פומבית. בית-המשפט מציין, כי כאשר המקרקעין ניתנים לחלוקה, מי שמבקש שלא תבוצע חלוקה בעין עליו השכנוע.

בית-המשפט העליון, דן בשאלה מהו אותו "הפסד ניכר", עליו מדבר סעיף 40(א) לחוק המקרקעין, ופוסק, כי על ההפסד להיגרם כתוצאה מהפירוק עצמו, באומרו:

"האם הוא הפסד של נזק הנגרם כתוצאה מהחלוקה עצמה או גם הפסד של היעדר רווח, כאשר מכירת הנכס עשויה להכניס רווח יותר מאשר חלוקתו בין השותפים. בהתחשב בכך כי עיקרון החלוקה בעין הינו עיקרון "חזק" בעל עוצמה מכל העקרונות האחרים, הרי בדרך-כלל צריכה להיות חלוקה בעין ויש לתת פירוש מצמצם למושג הפסד או הפסד ניכר. יחד-עם-זאת, אין לשלול אפשרות כי במקרים אלה ואחרים יחרגו מן התחום המצומצם של "הפסד ניכר" להפסד שהוא יותר מאשר נזק הנובע מן החלוקה עצמה. אך אין פירושה של יכולת בעלים משותף לכפות את פירוק השותפות כי זכאי הוא "בהזדמנות חגיגית זו של פירוק השותפות" לבצע עסקות מקרקעין מניבות רווחים, עסקות שאין ולא כלום ביניהן לבין חלוקת הנכס בעין. על מבקש הפירוק לצמצם עצמו, ככל הניתן, במסגרת הבעלות הקניינית, ואם ברצונו לעשות את המקרקעין מקור לעשיית רווחים, לנקוט בדרך הראויה לכך ולא בדרך של פירוק שותפות."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 28181/98 {משה לוי ואח' נ' חיים נגר ואח', תק-של 2005(1), 29156 (2005)} נדונה תביעה לפירוק שיתוף על-ידי רישום בית כמשותף, ובמסגרתה נדונה השאלה, מה נחשב ל"הפסד ניכר", לצורך סעיף 40(א) לחוק המקרקעין?

בפסק-הדין טענו התובעים, כי פירוק בדרך של רישום הבניין כבית משותף יגרור בעקבותיו הפסד ניכר לשותפים, זאת בשל היעדר אפשרות לנצל את זכויות הבניה במקרקעין אם לא ייהרס.

בית-המשפט מתייחס לטענה זו ופוסק, כי ההפסד אליו מתכוונים התובעים, אינו הפסד ישיר הנובע מחלוקת הנכס בדרך זו או אחרת, אלא הוא בגדר "מניעת רווחים עתידיים". מניעה כזאת אינה בגדר "הפסד ניכר" כמשמעותו בסעיף 40(א) לחוק. על כך נאמר:

"ענייננו הוא, לכאורה, בנזק ישיר שייגרם מן החלוקה, בנזק שהחלוקה תביא בעקביה. השאלה אינה כיצד ניתן לנצל באופן מלא את הפוטנציאל הממוני הטמון בנכס המקרקעין, ולא בהשוואה לפוטנציאל זה נבחן את שאלת ההפסד הניכר. יחד-עם-זאת, אין הכרח כי נרחיק לכת. למשל, לא נשלול אפשרות כי במקרים אלה ואחרים נחרוג מן התחום המצומצם של 'הפסד ניכר' ונגלוש אל אדוות רחוקות ממנו. אך בגולשנו כך, נעשה זהיר-זהיר, בזוכרנו כל העת את עיקרון היסוד של החלוקה בעין... על המבקש פירוק שותפות לצמצם עצמו, ככל הניתן, למסגרת הבעלות הקניינית.

ואם ברצונו לעשות את המקרקעין מקור לעשיית רווחים, ינקוט בדרכים הראויות לכך. נושא פירוק שותפות במקרקעין לא לכך ייעד עצמו... אם שווי רכושם של השותפים לאחר החלוקה בעין, יהיה כשווי רכושם לפני החלוקה בעין, לא ייאמר - לדעתי - כי נגרם להם הפסד כהוראתו בחוק. לא-כל-שכן כי נגרם להם הפסד ניכר."

בית-המשפט משליך דברים אלו למקרה דנן, ובהסתמכו על נימוקים שונים, מגיע למסקנה, לפיה אין מקום להורות על רישום הנכס כבית משותף.

כב' השופטת ענת ברון מתייחסת לסעיפים 39 ו- 40 לחוק המקרקעין, ופוסקת כי מהוראות הסעיפים נלמד, כי הדרך העדיפה לפירוק שיתוף הינה חלוקה בעין, ומכירת מקרקעין, תתבצע, רק כאשר יוכח כי המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, או אם נוכח בית-המשפט, כי המכירה תגרום הפסד ניכר לשותפים או למי מהם.

את שאלת ה"הפסד הניכר" בוחנת, כב' השופטת ענת ברון, לאור הוראת סעיף 39(ב) לחוק, במובן זה שבמידה וניתן למנוע את ההפסד בדרך של תשלומי איזון, עדיף הפירוק בדרך של חלוקה בעין.

בית-המשפט ציטט את האמור ב- ע"א 725/82 {מאירה ריינר ואח' נ' ליב דוד קומיסר, עורך-דין,פ"ד לז(3), 131 (1983)} שם נפסק, כי:

"באין הסכמה על אופן פירוק השיתוף, דרך החלוקה של מקרקעין הניתנים לחלוקה היא פירוק השיתוף על-ידי חלוקה בעין. זו הוראת סעיף 39(א) של חוק המקרקעין. רק אם המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, או אם בית-המשפט נוכח, כי חלוקה בעין תגרום להפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, רק אז יהיה הפירוק בדרך של מכירת הנכסים וחלוקת הפדיון, כאמור בסעיף 40(א) של החוק."

הנטל להוכיח, כי לא ניתן לבצע חלוקה בעין, או שהיא תגרום הפסד ניכר לאחד השותפים, מוטל על הטוען זאת.

כמו-כן צויין, כי חוק המקרקעין נותן משקל יתר לזכות הבעלות במקרקעין, ולא בקלות כופה על בעל המקרקעין להסתפק בכסף כתחליף לקניינו, לכן קובע החוק, כי אין להיזקק למכירה במקום חלוקה בעין, כשחלוקה בעין אפשרית {סעיף 39(א) לחוק}.

חוק המקרקעין מדבר ב"מקרקעין". בסעיף ההגדרות בחוק, אין מענה קונקרטי לשאלה מהי יחידת ההתייחסות של החוק. אולם, מתוך עיון בחוק בכללותו, במיוחד בפרק הדן במרשם, ההתייחסות היא ליחידת רישום, קרי, חלקה פלונית בגוש פלוני. בהקשר זה צוטטו דברי הנשיא שמגר (כתוארו אז) ב- בר"ע 101/86 {מוסא קדמאני ואח' נ' וסילה סלים אבו-אלחאג' ואח', פ"ד מ(1), 613 (1986)}:

"סיכומה של נקודה זו: היחידה - לגביה מכירים בשותפות בבעלות היא זו המוכרת על-פי החוק על יסוד מרשם המקרקעין, לא גדולה הימנה ולא קטנה הימנה. ממילא מתייחס גם הפירוק לאותה מסגרת פורמלית."

ב- ת"א (יר') 3348/01 מוניק טובול ואח' נ' טובה גרינברג ואח', תק-מח 2005(4), 7169 (2005)} בפסק-דינו של כב' השופט משה דרורי דובר, בין השאר, על השיקולים של השותפים עובר לפירוק השיתוף, באומרו:

"ראוי להביא את הגישה העקרונית של בית-המשפט העליון ושל המלומדים בתחום דיני הקניין (דברי השופט, כתוארו אז, מ' לנדוי, ב- ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חב' קבלנית בע"מ נ' פיין, פ"ד ל(1), 454, 457 (1975):

'אמרתי שהמשיבים, כמו כל בעל משותף, זכאים למחיר הוגן עבור חלקיהם לפי ערכם בעת המכירה. אין הם זכאים לדחיית המכירה מן הטעם, שבעתיד עשוי ערך הרכוש לעלות וחבל שלא להמתין עד לעליית ערך כזאת. זה נובע ברורות מהוראת היסוד שבסעיף 37(א) של חוק המקרקעין, כי "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". "בכל עת" נאמר, ולא בעת ששותפיו יסכימו לפירוק, יהיו הטעמים לאי-הסכמתם בהווה אשר יהיו (זכות זו ניתנת אמנם להגבלה בהסכם שיתוף, אך גם זאת בכפוף לאמור בסעיף 37(ב))'."

7.4 סעיף 40 לחוק המקרקעין בראי דיני משפחה בכלל וחוק הירושה
ב- תמ"ש (נצ') 3760-02 {ה. (ר.) א.א. נ' א. ח. א.א.א. (יורש) פורסם באתר אינטרנט נבו (30.11.11)} מקרקעין רשומים בבעלות משופת של התובעים והנתבעים (בני משפחה אחת). לעניינם הכריע בית-המשפט כי הדרך הראויה לפירוק שיתוף במקרקעין בהתאם לחוק ולפסיקה (בהיעדר הסכמה בין השותפים) תיעשה רק כאשר חלוקה בעין אינה אפשרית או אם נוכח בית-המשפט כי המכירה תגרום הפסד ניכר לשותפים. במקרה דנן בית-משפט פסק כי המקרקעין יחולקו בעין בהתאם לחוות-דעת המומחה.

במקרים מסויימים אפילו שהמקרקעין ניתנים לחלוקה בעין, בית-המשפט לא יורה על חלוקתם כאמור אם נוכח, כי החלוקה המוצעת תגרום הפסד ניכר לאחד השותפים.
נשאלת השאלה מהו הפסד ניכר? לא אחת נקבע, כי יש ליתן לביטוי "הפסד ניכר" משמעות מצומצמת. הפסד ניכר אין משמעותו "מניעת רווחים עתידיים", כגון תכניות בניין עיר עתידיות, אלא נזק ישיר שייגרם מן החלוקה. לא אחת נקבע, כי פירוק שיתוף בנכס בדרך של חלוקה בעין אינו בהכרח הדרך הטובה ביותר מבחינה עסקית-רווחית. אלא יש לבחור בדרך שתגן, ככל האפשר, על האינטרסים של השותפים, כל אחד בנפרד, וכולם יחד. את שאלת ה"הפסד הניכר" יש לבחון לאור הוראת סעיף 39(ב) לחוק המקרקעין לפיה, אם ניתן למנוע את ההפסד בדרך של תשלומי איזון, עדיף הפירוק בדרך של חלוקה בעין.

בעניינו כפי שנאמר לעיל בית-משפט אימץ את חוות-דעת המודד, וכן אינו סבר כי חלוקת המקרקעין הנדונים בעין תגרום לנתבעים "הפסד ניכר" וכי אופן החלוקה המוצע יביא לקיפוחם.

ראה גם:ת"א (נת') 21340-09-11 עופר חן נ' הנתבעים עזבון המנוחה שולמית כהן באמצעות "יורשי" עזבונה על-פי צוואה, תק-של 2015(2), 90193 (2015); ת"א (חי') 39512-07-14 בן ציון ארז נ' החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ, תק-של 2015(2), 85578 (2015); ת"א (רשל"צ) 1158-01-12 יעקב אוהבי נ' סולימאן יוסיאן, תק-של 2015(2), 87557 (2015); ת"א (ת"א) 31355-02-15 שמעון מורגן נ' שאול ששון, תק-של 2015(2), 61665 (2015); ת"א (ת"א) 28169-02-14 כליר גנדור נ' ריטה ברשה, תק-של 2015(2), 54057 (2015); ת"א (חי') 18700-01-13 א.א ארזים שיווק ובניית פרוייקטים בע"מ נ' דן יקוטי, תק-של 2015(2), 21870 (2015); ת"א (חי') 21410-10-11 רבקה ליס נ' אורי קרמזין, תק-של 2015(2), 10785 (2015); ת"א (יר') 3346/01 אורי יואלי נ' עמיר עצמון, תק-של 2015(1), 64247 (2015); ת"א (קריות) 2254/07 יצחק טפלר נ' דוד ציר, תק-של 2015(1), 56948 (2015); ת"א (נצ') 6659/04 מינהל מקרקעי ישראל - נצרת עלית נ' עאדל סעיד זידאני, תק-של 2015(1), 54468 (2015); ת"א (עפ') 15245-01-10 עו"ד עמוס לוזון כונס נכסים נ' מנחם סורפין, תק-של 2015(1), 57944 (2015); ת"א (חי') 42625-01-11 משה נתנזון נ' שרה לנג, תק-של 2015(1), 51722 (2015); ת"א (אילת) 14929-01-12 ר.ה. גפנים יזמות בע"מ נ' כונסי הנכסים, תק-של 2015(1), 47547 (2015); ה"פ (קריות) 12525-10-11 חיה מחרז נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2015(1), 9713 (2015); ת"א (פ"ת) 29081-10-12 י. בהרי יזמות והנדסה בע"מ נ' אבנר פרידמן, תק-של 2014(4), 121922 (2014).

7.5 חלוקת זכויות בנכס - תביעה לפירוק שיתוף או תביעה שעניינה חלוקת עזבון
ב- תמ"ש (נצ') 43961-03-12 {ע.א.ב.צ. נ' א.א. ואח', תק-מש 2012(2), 872 (2012)} נדונו שתי שאלות:

השאלה הראשונה, האם מדובר בתביעה לפירוק שיתוף לפי חוק המקרקעין או בתביעה שעניינה חלוקת עזבון הנשלטת לפי חוק הירושה.

השאלה השניה היא מה הדרך הראויה לחלוקת הזכויות בנכס בנסיבות העניין, כאשר בהקשר זה יש לדון בבקשת התובע והנתבעים 3-2 שלא לאפשר "זכות סירוב" למי מהיורשים, בעוד שלשיטת האחות יש להקנות לכל אחד מהם זכות סירוב. בית-המשפט קבע:

"ו. המתווה הנורמטיבי ויישומו
26. סבורני, כי ב- ת"ע (טב') 14335-03-09 ס.פ. קטינה ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז חיפה והצפון (07.08.11) ניתן המענה והפירוט הנדרש לאופן שבו יש לדון בתביעות מסוג זה. אשוב לקביעות המרכזיות של פסק-דיני זה ואיישמן על המקרה הנוכחי בהתאמה.

27. הנחת המוצא של הצדדים ושל בית-המשפט היא, כי מדובר בנכס מקרקעין שהזכויות בו שייכות לעזבון אביהם המנוח של בעלי הדין. הדרך לפירוק השיתוף בנכס הוסדרה כבר במסגרת צוואת המנוח ולצוואה זו אשר ניתן צו קיום בידי צו הירושה, יש לנפוח את החיים והפרשנות הרלבנטית על-מנת שהיא תיושם הלכה למעשה.

28. סעיף 1 לחוק הירושה, המאמץ את עיקרון "הנפילה המיידית", קובע "כי במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". זכויותיו הקנייניות של יורש מתגבשות עם פטירת המוריש, אף אם טרם נרשמו הזכויות במרשם המקרקעין. צו הירושה הוא בעל אופי דקלרטיבי, ואין הוא יוצר את הזכויות הקניינית (תמ"ש (ת"א) 58790/97 אלי חנינה נ' משה שמחה (19.08.01)). הוא הדין באשר לצו קיום צוואת המנוח.

29. עד למועד חלוקת העזבון אין ליורשים, אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסויים. זכותו של היורש בנכס ספציפי קמה רק לאחר חלוקת העזבון (ראו: שוחט, גולדברג ופלומין דיני ירושה, בעמ' 189; ת"א (מחוזי חי') 540/03 עזבון המנוח אחמד זבידה נ' עזבון המנוח מחמוד יאסין (22.04.10) וכן תמ"ש (ת"א) 58790/97 לעיל)).

30. מועד חלוקת העזבון היא הנקודה הגיאומטרית של מעבר הקניין מקניין משותף באגד נכסים לקניין פרטי של היורש. להגדרת מועד חלוקת העזבון חשיבות בדיני קניין, באשר במועד זה היורש הופך לבעל קניין פרטי.

31. בענייננו קבע המנוח, כי הדירה לא תעבור להיות רשומה על-שם מי מיורשיו, אלא היא תימכר והתמורה שתתקבל בעקבות המכירה תתחלק ביניהם החלקים שווים. הוראה זו של הצוואה ממחישה נחרצות עד כמה מצויים אנו "במישור קיום הצוואה" ובתחום דיני הירושה וכי טרם הגענו לממלכת דיני הקניין נשוא חוק המקרקעין.

32. משכך, איני נדרש כלל לשאלה, האם מדובר בנכס שיש לבצע בו פירוק שיתוף מכוח דיני הירושה או מכוח דיני המקרקעין, שכן הדרך הראויה להוציא לפועל את צוואת המנוח היא למנות מנהל עזבון אשר יבצע את הוראת סעיף 6(ג) לצוואה בכך שימכור הנכס לצד ג' המרבה במחיר.

33. אך בכך לא מסתיים הדיון; שהרי ממה נפשך? לכשתגיע מנהלת העזבון לשאלת אופן מכירת הנכס, תצוצנה בשנית ובשלישית כל אותן מחלוקות בין היורשים באשר לאופן הראוי שבו יש לבצע את הליכי מכירת הנכס על-ידי מנהל העזבון.

34. ברם, דומה לאור טענות ב"כ הצדדים במסגרת הדיון שנערך היום, כי המחלוקות הממשיות ביניהם מצטמצמות לשאלה האם יש לאפשר למי מהיורשים זכות סירוב אם לאו.

35. בהקשר זה ונוכח המחלוקות בין בעלי הדין, הנכון הוא כי בית-המשפט יפעל על-פי הוראת סעיף 111(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 הקובעת...

36. הוראה זו יש לקרוא איפוא בצמוד להוראת סעיף 113(א) לחוק הירושה הקובעת...

37. בהליכי כינוס נכסים בתוך תחום המשפחה ובדומה בהליכי ניהול עזבון, קיים ניגוד עניינים מובנה : מחד קיים הרצון למקסם התשואה והרווח בגין נכס המקרקעין באמצעות הליך התמחרות. מנגד, קיימים השיקולים שבתוך תחום המשפחה והעזבון (כגון שמירת הנכס במשפחה ולפיכך העדפת אינטרס בן משפחה על פני אינטרס צד ג' וסיום מהיר של ההליך).

38. במסגרת ניגודי אינטרסים אלו, נקבע במספר מקרים, כי הדרך הראויה לפירוק השיתוף במקרקעין היא עריכת התמחרות ומתן זכות לצד חיצוני להשתתף בה, אך לאפשר ליורש להיות נוכח בהתמחרות ולהשוות להצעה הגבוהה ביותר.

39. וכך נכתב ב- רע"א 972/10 פלוני נ' פלונית ואח' (03.03.10) אשר אימץ את שנקבע ב- עמ"ש (חי') 22501-08-10 פלונית נ' פלוני (28.12.09):

'התמחרות לפיה יש זכות לצד חיצוני להתמחרות, לאחר שזו הסתיימה, להציע הצעה במחיר גבוה יותר, אינה הוגנת. מצד שני שמירת זכותו של היורש להשוות להצעה הגבוהה ביותר במהלך ההתמחרות כשהוא נוכח בה הינה הוגנת, שכן עדיין פתוחה הדרך למתחרה להציע הצעה גבוהה יותר ובכך גם לקדם את מטרת ההתמחרות שהיא מקסום רווחים.'

40. בתי-המשפט אימצו איפוא נוסחה המאזנת בין זכות הקניין ומעמד הבעלים המשותף, לבין הרצון למכור הנכס בתמורה הגבוהה ביותר, באופן שתאפשר לבעל הנכס להשוות המחיר, אולם זאת במסגרת ההתמחרות, שכן יש להתחשב גם בציפיות המשתתפים בהתמחרות (ראה והשווה עוד: בע"מ 17/11 (02.01.11), עמ"ש (חי') 766/08 פלונית נ' אלמוני (15.07.08); רמ"ש (ת"א) 30362-03-11 ה.ג נ' א.ג (01.06.11); תמ"ש (קר') 6991/07 עורך-הדין יהודית הוכהויזר בתפקידה ככונסת נכסים נ' עורך-הדין סיגל אלון בתפקידה ככונסת נכסים (18.07.11) תמ"ש (קר') 1938-04-09 פלוני נ' פלוני (01.05.11) ; תמ"ש (קר') 8572-11-08 פלוני נ' פלוני (25.01.11)).

41. דרך זו היא גם הדרך היפה לענייננו והוראות מתאימות בהקשר זה באשר לאופן עריכת ההתמחרות תינתנה במסגרת החלטת מינוי מנהל עזבון שתינתן במסמך נפרד.

ז. סיכום ותוצאה
42. לאור כל המפורט לעיל, אני רואה לנכון לסכם קביעותיי והכרעתי כדלהלן:

42.1. הליך מכירת הזכויות בנכס המקרקעין ייעשה באמצעות ניהול עזבון המנוח ולא בפירוק שיתוף בין היורשים (אשר כלל לא אמורים להירשם כבעלי הזכויות אלא לקבל התמורה הכספית על-פי המנה המגיעה להם מכוח צוואת אביהם המנוח).

42.2. אני רואה לנכון למנות בזה את עורך-הדין א.נ. כמנהלת עזבון המנוח ד.ב.צ. ז"ל ת.ז. ****** והיא תהא אמונה על ביצוע הוראת סעיף 6(ג) לצוואה, ועל העברת התשלומים המגיעים לאחות מהתובע בשל חלקה ברכבו של המנוח. כן תהא מנהלת העזבון אמונה על סילוק החובות הרובצים על נכס המקרקעין של המנוח וזאת במסגרת מימושו.

42.3. אני מחייב את הצדדים לשתף פעולה עם מנהלת העזבון בכל דבר ועניין שיידרש לשם מילוי תפקידה.

42.4. מנהלת העזבון תסתמך על השומה של השמאי קובי צפניה אשר צורפה לכתב התביעה לצורך הצעת הנכס למכירה בשוק החופשי וגיוס הצעות מהציבור. עם-זאת, וככל שהיא תראה לנכון תהיה רשאית לעתור למינוי שמאי אחר תחתיו ו/או לעדכון השומה והכל במסגרת בקשת מתן הוראות.

42.5. במסגרת הליך מכירת נכס המקרקעין של המנוח, יהיו רשאים בעלי הדין (שיודיעו מראש על רצונם בכך) לקחת חלק ולהשתתף ולהשוות ההצעה הגבוהה ביותר מבין צדדי ג'. במקרה השוואת ההצעה הגבוהה ביותר של צד ג', תימשך ההתמחרות בין אותו צד ג' לבין מי מבעלי הדין שמבקש להשוות ההצעה עד להכרזה של מנהלת העזבון על ההצעה הזוכה.

42.6. מנהלת העזבון תרשום הערת אזהרה מתאימה במוסדות ניהול מקרקעין הרלבנטיים ותהיה אמונה על עריכת חוזה מכר וביצוע רישום הזכויות על-שם מי מבעלי הדין ככל שמי מבעלי הדין ירכוש הזכויות בנכס. במקרה שצד ג' יזכה בהתמחרות, בא כוחו יהא אמון על רישום הזכויות על-שם שולחו.

42.7. במקרה שבו מי מבין היורשים יזכה בהתמחרות, תהא רשאית מנהלת העזבון לשקול עריכת הסכם מכר באמצעות הסכם חלוקת עזבון על-פי הוראות חוק הירושה..."

8. סעיף 111(ג) לחוק הירושה מהווה חריג לסעיף 113 לחוק הירושה
חריג להפעלת סעיף 113 לחוק הירושה נקבע בסעיף 111(ג) לחוק הירושה:

"הורה המוריש בצוואתו כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים, ינהג בית-המשפט לפי הוראות הצוואה, זולת אם שוכנע מטעמים שירשמו שהיו סיבות מיוחדות לסטות מהן."

הוראת סעיף 111(ג) לחוק הירושה גוברת על הוראת סעיף 113 לחוק הירושה.

בסיפא סעיף 111(ג) נקבע במפורש:
"באין הוראות כאלה בצוואת המוריש, ינהג בית-המשפט לפי הכללים שבסעיפים 112עד 117."

לעניין זה אומר כב' השופט שמגר ב- ע"א 1537/90 {דגן נ' ריצרד, פ"ד מו(3), 816}:

"המנוחה הורתה בצוואתה כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים ולכן ספק אם ניתן היה להחיל את הוראות סעיף 113 (לחוק הירושה - ד.ב.)."

עוד מוסיף השופט בייסקי ב- ע"א 499/85 {עזבון שפיר נ' מנהל מס שבח, פ"ד מד(3), 256}:

"יש להבחין בין יורשים הזוכים בחלק מסויים בנכס מקרקעין לגביהם תם הליך ההורשה עם קבלת אותו חלק לבין יורשים הזוכים במנה כספית... שאז שלב ההורשה מסתיים רק עם הגעת המנה הכספית לתעודתה."
{ראה גם תמ"ש (ת"א) 49630/99 ברוך נסים נ' ברוך שמואל ואח', תק-מש 71(4), 1 (1999)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נכסים שאינם ניתנים לחלוקה (סעיף 113 לחוק)