האם יש בויתור הנתבעים משום הסכם חלוקת עזבון?

ב- תמ"ש (חי') 9730/06 {פלונית ואח' נ' אלמוני, תק-מש 2007(2), 621 (2007)} קבע בית-המשפט:

"לפני תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו זכאים התובעים להירשם כבעלי מלוא הזכויות בנכס הידוע כ--- (להלן: "הדירה").

התביעה הוגשה במקור כהמרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי והועבר בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום... לבית-המשפט לענייני משפחה.

הצדדים
1. התובעים 1 עד 6 הינם בני משפחה אחת, התובעת 1 הינה אמם של התובעים 1 עד 5, להלן: כולם "התובעים" (התובעת - 1 - להלן: "התובעת").

2. התובעת נישאה למנוח ממנו נולדו התובעים 1 עד 5 למנוח היו אלה נישואים שניים.

3. הנתבעים 1 עד 4 הינם ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים לאמם של הנתבעים, להלן "הנתבעים".

אמם של הנתבעים והמנוח התגרשו בשנת 1980, ויחסיהם הוסדרו בהסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 15.04.80.

רקע והליכים משפטיים קודמים בין הצדדים.
1. המנוח נפטר בסוף שנת 1991.

ביום 05.05.92 ניתן אחר המנוח צו ירושה ובו נקבע, כי יורשיו של המנוח הינם התובעת ולה מחצית מהעזבון (1/2) ותשעת ילדיו של המנוח, כלשכל אחד מהם 1/18 חלקים בעזבון.

2. נכסי העזבון כללו שתי דירות - האחת בטירת הכרמל, להלן: "הדירה בטירת הכרמל" בה התגוררו המשיבים ואמם.

השניה - הדירה נשוא התביעה שנרכשה ביחד עם התובעת מעמיגור ביום 10.06.90.

3. ביום 11.05.98 תבעו הנתבעים את התובעים על-מנת שבית-המשפט יצהיר כי כל זכויות המנוח בדירה בטירת הכרמל שייכות למשיבים וזאת על יסוד הסכם הגירושין שהיה קיים בין המנוח לבין אמם, לשם הנוחות ובשל חשיבותו של ההליך המשפטי לענייננו, יקרא להלן "ההליך המשפטי הראשון".

4. ביום 06.01.99 ניתן בהליך המשפטי הראשון פסק-דין המאשר את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, ובו נקבע כי הדירה בטירת הכרמל שייכת לנתבעים.

טענת התובעים
5. התובעים חוזרים על העובדות המפורטות לעיל.

6. לטענתם במועד הדיון שהתקיים בהליך המשפטי הראשון ובשל חשיבות טענה זו לעניננו אצטט אותה כדלהלן:

"במסגרת דיון שהתקיים ביום 06.01.99 המליצה כב' השופטת שטמר לצדדים להגיע להסדר ביניהם, הצדדים יצאו למסדרון על-מנת להידבר והגיעו לכלל הסכמה לפיה:

א. הדירה הראשונה (בטירת הכרמל - בב.) תירשם על-שם המשיבים הנתבעים

ב.ב.) תוך שהמבקשים (התובעים - ב.ב.) מוותרים על כל זכות בה.

ב. הדירה השניה (בקרית מוצקין - ב.ב.) תירשם על-שם המבקשים, תוך שהמשיבים מוותרים על כל זכות בה.

ג. כל צד יישא בהוצאות הכרוכות ברישום הזכויות שבה".

7. לטענתם, מאחר ועניינו של ההליך המשפטי הראשון, שהתנהל בפני כב' הש' שטמר, היה כל כולו הדירה הראשונה, ניתן פסק-דין אשר שיקף רק את חלקה הראשון של ההסכמה, קרי, רישום הזכויות בדירה הראשונה על-שם המשיבים, למרבה הצער נשמט מן הפרוטוקול ומתוך כך נעדר מתוך ההחלטה - החלק המשקף את ההסכמה בקשר לדירה השניה.

למעשה ובתמצית, עיקר עילת התביעה בפני היא קיומה של הסכמה בין הצדדים לגבי הדירה שלא מצאה ביטוי בהליך המשפטי הראשון, אולם מהווה חלק מהסדר הפשרה שבין הצדדים שהושג שם.

טענות הנתבעים
1. הנתבעים טוענים כי התביעה הינה קנטרנית ומטרתה לעשוק אותם מעזבון אביהם המנוח.

2. לטענתם, עד לרגע הגשת התביעה לא ידעו כלל כי למנוח היו זכויות בעלות בדירה, שכן ידעו כי מדובר בדירת עמיגור והמנוח התגורר משנת 1988 עם התובעת בדירה בשכירות ולפיכך, סברו כי כל שיש למנוח היא זכות שכירות מעמיגור ולא העלו על דעתם שהמנוח רכש את הזכויות "מעמיגור" כמפורט בתובענה.

3. לטענתם, התובעים לא יידעו אותם גם לאחר הוצאת צו הירושה כי למנוח זכות בעלות בדירה, על-כן, התובעת נותרה להתגורר בדירה מבלי שמי מהנתבעים מימש את זכותו בדירה ולא טען לבעלות או פעל לפירוק שיתוף.

4. לעניין טענת התובעים בסעיפים 7 ו- 8 לכתב תביעתם, טוענים הנתבעים כי כל הנטען מוכחש לחלוטין בהדגשה ונאמר כי מעולם לא הוסכם - לא בהליך המשפטי הראשון ולא בכל מסגרת אחרת כי הנתבעים מוותרים על זכויותיהם בדירה.

5. הנתבעים אף מכחישים את טענת התובעים כי כב' הש' שטמר המליצה להם להגיע להסדר, אלא המליצה לתובעים (אז בהליך המשפטי הראשון - הנתבעים) לקבל את התביעה וזאת מהטעם הפשוט, שלא היתה להם כל עילת הגנה, וכי אם יתנהל ההליך המשפטי הראשון אזי הצד המפסיד יאלץ לשלם הוצאות כבדות.

6. לטענת הנתבעים, ההליך המשפטי הראשון אינו סכסוך בין יורשי המנוח על כלל זכויות העזבון וחלקם, אלא התנהל אך ורק לגבי הדירה בטירת הכרמל.

חזקה על ב"כ התובעים בהליך המשפטי הראשון כי לו היתה הסכמה כלשהיא לגבי הדירה בקרית מוצקין, היה בא זיכרה בפסק-הדין, קל וחומר שהתובעים לא היו ממתינים 7 שנים להגשת תביעתם הנוכחית, אלא היו עותרים לתיקון הפרוטוקול ו/או פסק-הדין ככל שעניין הדירה הושמט מההסכמה שהיתה קיימת בהליך המשפטי הראשון בין הצדדים.

תגובת התובעים לכתב התשובה של הנתבעים (תגובה זו הוגשה בהליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי).

בתמצית תגובתה (תצהיר התובעת - סומן ת/2) של התובעים לטענות הנתבעים, נטען כי הנתבעים ידעו על זכויות הבעלות של המנוח בדירה, על ערכה של הדירה וויתרו על זכויותיהם בדירה זו באופן מודע.

בשל חשיבות טענה זו, שלא בה זכרה בכתב התביעה, דנו התובעים ארוכות בתגובתם בשאלת הצורך בתיקון תביעתם ומדוע אין טענתם לעיל מהווה הרחבת חזית.

בסיום תגובתם עתרו התובעים לבית-המשפט (המחוזי) שיקבע כי הוכחה ידיעתם וויתורם של הנתבעים על זכויות הבעלות של המנוח בדירה.

כמו-כן נדרש בית-המשפט לקבוע כי אין בכתב התשובה משום הרחבת חזית המחייבת הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה,ולחילופין לאור השלב בו נמצא ההליך, לאפשר את תיקון כתב התביעה באמצעות כתב תשובה זה.

המחלוקת
דומני, שבתיק הנדון אף מלאכת הגדרת המחלוקת אינה פשוטה כלל וכלל, בדרך-כלל, כתב התביעה וכתב הגנה מגדירים את מהות המחלוקת שבין הצדדים, ברם, בענייננו, כתב התביעה טוען ל"הסכמה" - הסדר שהושג בין הצדדים בדיון המשפטי הראשון, ברם, תגובת התובעים לכתב התשובה של הנתבעים יצרה מחלוקת חדשה שלא באה בגדרי כתב התביעה והיא - טענת ויתור של הנתבעים על זכותם בדירה.

אולם הקושי אינו נובע רק מהוספת עילת תביעה חדשה בהתגובה לכתב התשובה, אלא מעצם ראיית הצדדים את המחלוקת.

ב"כ הנתבעים בכתב הגנתו טען במפורש:

"... כשעניינה של המרצת פתיחה זו הינה נכס מעזבונו של המנוח, כשעילת התביעה הינה סכסוך בקשר לירושת המנוח..."

יתר-על-כן, כב' השופטת דיאנה סלע בהחלטתה להעברת הדיון בתיק לבית-משפט לענייני משפחה קבעה:

"כאמור, עסקינן בתובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, כאשר הצדדים בתיק הם אלמנתו וילדיו של המנוח משתי נשים שונות, והסמכות היא לבית-המשפט לענייני משפחה."

בסיכומי הצדדים באו לידי ביטוי ובהרחבה ההתדיינות במכלול הנושאים שהועלו בכתבי הטענות קרי:

ב"כ התובעים דן בידיעת הנתבעים על מהות זכותו של המנוח בדירה ומשמעות העובדה שלא פעלו למימוש זכותם על רקע ידיעתם זו, כלומר: ויתור על זכותם שהביא ליצירת הסכם חלוקת עזבון.

ב"כ הנתבעים דן בזכויות הנתבעים בדירה (זכות קניניות) ומשמצא לגישתו כי לנתבעים זכות קנינית בדירה, בחן את הדרכים המנויות בחוק הירושה להעברת הזכויות לידי התובעים, לפני חלוקת העזבון או מכח חוק המקרקעין/מתנה לאחר חלוקת העזבון.

בשים-לב לכתבי הטענות, למהות הסכסוך שהוגדרה על-ידי בית-המשפט המחוזי וסיכומי הצדדים, אתמקד איפוא במחלוקות המפורטות להלן כמגדירות את עילות התביעה.

1. האם קיימת הסכמה בין הצדדים שגובשה בהליך המשפטי הראשון לפיה הדירה תהיה בבעלות התובעים בלבד.

2. האם "ויתרו" הנתבעים על זכותם בדירה מכח צו הירושה על-פי מכלול הראיות, בין אם ידעו על מהות זכותו של המנוח בדירה בכלל המועדים הרלבנטיים ממועד פטירתו של המנוח ועד למועד ההליך המשפטי הראשון (1998) ועד בכלל ובין אם לאו, והאם יש בויתור זה משום הסכם חלוקת עזבון.

דיון
א. האם התגבש הסכם בין הצדדים במועד הדיון בהליך המשפטי הראשון?

בסוגיה זו העידו התובעת, אמם של הנתבעים ועו"ד (השופט בדימוס) אליהו כהן.

על-פי מכלול הראיות, עילת התביעה המבוססת על קיום הסכם או הסכמה אחרת בין הצדדים כי הדירה נשוא המחלוקת תהיה שייכת לתובעים בלבד דינה להידחות.

אין מחלוקת כי פרוטוקול הדיון ו/או פסק-הדין אינו כולל כל הסכם או הסכמה כאמור בהקשר לדירה.

אין גם מחלוקת, כי משיצאו הצדדים במועד הדיון בהליך המשפטי מאולם בית-המשפט כדי לדון בהצעת כב' השופטת שטמר, הסתודדו ב"כ הצדדים בלבד וגיבשו את ההסכמות שנרשמו לאחר מכן, בפרוטוקול.

עו"ד כהן העיד לגבי תוכן שיחתו עם עו"ד אריה נאמן במסגרת ההתדיינות שהיתה ביניהם לאחר שיצאו מאולמה של כב' השופטת שטמר, בעדותו זו הכחיש כי שוחח עם עו"ד נאמן על הדירה במוצקין בבית-משפט או במשרדו:

מעולם לא שוחחתי איתך, בנוגע לדירה כלשהיא, אם זה במוצקין או במקום אחר, למעט הדירה בטירת הכרמל שזה נגע אך ורק בישיבת בית-המשפט (פרוטוקול עמ' 11).

במענה לשאלת בית-המשפט לגבי טענת התובעת כי הצעת כב' השופטת שטמר היתה כי כל אחד מבעלי הדין יוותר עם דירתו, העיד עו"ד כהן כי:

"בישיבה שהתנהלה אצל כב' השופטת שטמר דובר אך ורק בדירה בטירת הכרמל, היות שבכתב התשובה הועלו טענות שלאור המסמכים יש צורך לוותר על הדירה בטירת הכרמל, אמרו לנו לצאת החוצה בכדי להגיע להסכמה מראש שהדירה הזו תירשם על-שם התובעת (אמם של הנתבעים, כאן - ב.ב.) והדירה ואם לא נקבל את הצעת בית-המשפט נחוייב בהוצאות וההוצאות הם בסכום של 20 אלף ש"ח, יצאתי עם חברי, ואני מדבר רק על הדירה בטירת הכרמל ובשום אופן לא הובאה שאלת הדירה בקרית מוצקין וכך מעיד גם פרוטוקול הדיון, שם הודגש שהצדדים הגיעו להסדר שפרטיו פורטו בפורטוקול הדיון ולא שמעתי שקיימת בעיה מיוחדת בקשר לדירה במוצקין, שאם היתה בעיה כזו מטעם התובעת, בוודאי שהייתי מעלה את זה בטענות, מה שכן בשלב כתיבת פסק-הדין הנתבעת מיוזמתה פנתה לשופטת ושאלה אותה מה לגבי הדירה במוצקין, דבר שהפתיע אותי ואת כב' הש', והש' אמרה לה לפנות בהליך הרגיל, ואם תוכיח את הזכויות שלה ואם תצליחי גם את תוכלי לקבל את הדירה ואלו 2 הדברים שנאמרו על-ידי השופטת, ובזה הסתיים הדיון, וכל ההליך והמו"מ שהיה בחוץ היה בנוכחות הגב'..."
(פרוטוכול עמ' 12 ו- 14)

בהמשך, העיד עו"ד כהן כי לא התקיימו שיחות בינו לבין עו"ד נאמן ב"כ הנתבעים (אז התובעים) בקשר לדירה.

חקירתו הנגדית של עו"ד כהן לא הביאה לגילוי סתירות בעדותו.

גירסתו של עו"ד כהן מתיישבת עם כתבי הטענות שהוגשו לבית-המשפט המחוזי בהליך המשפטי הראשון, כתב ההגנה שהוגש אז מטעם התובעת אינו כולל כל טענה ביחס לדירה בקרית מוצקין.

כעולה מפרוטוקול הדיון, בהליך המשפטי הראשון, אכן השופטת שטמר התייחסה למכלול הטענות של הצדדים, וההסדר על-פי הגיונו הפנימי, הסדיר את נושא "ההפרה" הנטענת של הסכם הגירושין בין המנוח לאשתו הראשונה, בכך הוסרה למעשה המניעה מקיום הסכם הגירושין, קרי, העברת הדירה בטירת הכרמל מהמנוח לנתבעים.

מבלי להביע כל עמדה בשאלת ייצוגה המשפטי של התובעת על-ידי עו"ד כהן, לאור תלונותיה נגדו, בעדות שלפני, אני מעדיף את עדותו של עו"ד כהן על פני כל גירסה אחרת ואני נותן אמון מלא בעדותו, בנסיבות אלו בהן משקל עדותו של עו"ד כהן היא המכריעה (ראה גם עדותה של התובעת, כי עו"ד כהן ועו"ד נאמן הינם היחידים מטעם כל צד שהיו מעורבים בהשגת הפשרה לאור הצעת כב' השופטת שטמר), ובהיעדר ראיות אחרות נוספות שיש בהן כדי לסתור את עדותו, אני קובע, כי התובעים לא הוכיחו כי הצעת כב' השופטת שטמר היתה שונה מזו המפורטת בפרוטוקול הדיון בהליך המשפטי הראשון ואף לא הוכיחו כי התגבש הסכם בין הצדדים או הושגה הסכמה אחרת לעניין הדירה, קרי, שהדירה תיוותר בבעלות התובעים בלבד. על-כן, עילת התביעה המבוססת על הסכם כאמור לעיל וכפי שנטען בכתב התביעה המקורי (המרצת פתיחה) נדחית.

ב. האם "ויתרו" הנתבעים על זכותם בדירה?
צר לי, כי הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה כלשהי ביחס לדירה ולו גם נוכח חלקיהם היחסיים מכח צו הירושה שהוצא, 1/18 חלקים לכל יורש (סה"כ 4/18 חלקים לנתבעים).

בטרם אדון במחלוקת זו לגופה, אביא בתמצית את המבנה המשפטי עליו מבססים התובעים את עילת תביעתם, כי הנתבעים ויתרו על חלקם/זכותם בדירה.

לטענת התובעים, לאחר פטירתו של המנוח, הנתבעים עתרו בבקשה למינוי מנהל עזבון, לבקשתם מונה עו"ד יוסף אדם, כמנהל עזבון, במסגרת הליכים שהתקיימו בבית-המשפט המציאה התובעת לידיו את כל המסמכים הנדרשים, ובכלל זה את המסמכים הנוגעים לרכישתה של הדירה, ובעלותו של המנוח במחצית הדירה, משנוכח מנהל העזבון כי היקף חוב המזונות של עזבון המנוח לתובעת (בגין 5 קטינים) עולה על היקף הנכסים הקיים לעזבון, הגיש את בקשתו להשתחרר מנהול העזבון לבית-המשפט, ובית-המשפט אכן שיחרר את מנהל העזבון מתפקידו.

לטענת התובעים כל פעולות מנהל העזבון, לרבות האינפורמציה שהיתה ברשותו, היתה בידיעת הנתבעים, בכך למעשה באה לידי ביטוי הסכמה בין הצדדים, כי התובעת לא תגיש תביעה למזונות מן העזבון, ומנגד יוותרו הנתבעים על זכותם בדירה, ויתור זה שבא לידי ביטוי בהתנהגות הנתבעים, עולה כדי הסכם חלוקה בין יורשים.

מנגד, ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו כי הנתבעים לא הסתלקו מהעזבון מכח סע' 6 לחוק הירושה, ואף לא נעשה כל הסכם חלוקה ולא ניתן כל צו חוקי לחלוקת העזבון בהתאם לסעיף 111 לחוק הירושה. בנוסף, לטענת הנתבעים לא נעשתה אף עיסקה במקרקעין ולא ניתנה כל מתנה על ידם.

אין כל ספק בעיני, כי דמויות המפתח בנוגע לכל הסכמה על ויתור, הסכם חלוקה, וידיעת הנתבעים על זכויות המנוח בדירה, הינם עו"ד מרגלית, ב"כ התובעת במועדים הרלבנטיים (עד שנת 1993) ועו"ד יוסף אדם - מנהל העזבון שמונה לבקשת הנתבעים, אףלא אחד מהם זומן להעיד.

אמנם, הוצג לפני מכתב תשובתו של עו"ד אדם לפנייתו של ב"כ התובעים, עו"ד ארז כהן אליו (מוצג ת/4) לפיו אין במשרדו תיק על-שם הנתבעים והוא אף אינו זוכר כל מידע בקשר לעזבון המנוח. ברם, עו"ד יוסף אדם לא זומן לעדות ולא אומת מול גירסת התובעת ומכתביו של עו"ד מרגלית (ב"כ דאז).

למותר לציין, שלא הובא בפני כל הסבר מדוע לא זומן עו"ד מרגלית, ברם, על-אף מחדלים אלו אשר יש להטיל לפתחם של התובעים, שוכנעתי כי מחומר הראיות שהובא בפני ומעדויות הצדדים, מהתנהגותם של הנתבעים לאורך השנים ובעיקר משיקולי צדק כי הקונסטרוקציה המשפטית שהעלה ב"כ התובעים הולמת נסיבות תיק זה, שכן, ההסבר היחיד שיש בידי הנתבעים לשאלה מדוע לא פעלו לממש את זכויותיהם בדירה, היתה היעדר ידיעה על זכויותיו של אביהם המנוח בדירה. הסבר זה הופך את שאלת "הידיעה" לשאלה מהותית, והיא מביאה לתוצאה הראויה של פסק-הדין ההצהרתי ואפרט עמדתי זו.

מינוי ב"כ הנתבעים כמנהל עזבון.
1. ביום 01.09.92 הוגשה בקשה על-ידי עו"ד יוסף אדם ב"כ הנתבעת 1 למנותו כמנהל עזבון המנוח (תיק עזבונות 274/92).

2. הנתבעת 1 הצהירה בבקשתה למינוי מנהל עזבון:

"אבי השאיר אחריו רכוש שכולל זכויות בדירה, מכונית, ועסקי מוניות וכן כספים בבנק."

כמו-כן, הצהירה כי כל הרכוש השייך לעזבון נשלט על-ידי התובעת אשר מסרבת לשתף פעולה עם הנתבעים שאף הם יורשי המנוח.

3. מנהל העזבון פנה לבית-המשפט במסגרת בקשה למתן הוראות, על-מנת שיורה לתובעת להמציא למנהל העזבון פרטים ומסמכים בנוגע לעזבון, בהתאם להחלטת בית-המשפט מיום 24.01.02 פנה מנהל העזבון אל התובעת.

4. ב"כ התובעת עו"ד אהרן מרגלית השיב בשם התובעת למנהל העזבון.

בין מנהל העזבון לבין ב"כ התובעת החלה מסכת התכתבויות אשר כללה בין היתר המצאת מסמכים.

5. בקשה שהגיש מנהל העזבון על-פי פקודת בזיון בית-המשפט כנגד התובעת נמחקה ביום 05.12.93.

6. יצויין כי התובעת אף הגישה לבית-המשפט המחוזי במסגרת תיק העזבונות הנ"ל, תצהיר ובו פירוט כל הפעולות שבצעה בעזבון המנוח.

מעיון בתיעוד ההתכתבויות שבין מנהל העזבון לבין ב"כ התובעת דאז המצביע, ללא כל ספק, שכל מסמכי רכישת הדירה נשוא תיק זה היו מצויים בידי מנהל העזבון.

בנוסף, עולה כי ב"כ התובעת העלה בפני מנהל העזבון את האפשרות שהנתבעים יוותרו על חלקם בדירה, לאור ערכו הנמוך ביחס לחוב העזבון בגין תביעת מזונות (מכתב ב"כ התובעת מיום 20.10.92).

בסיומו של המכתב הנ"ל פונה ב"כ התובעת אל מנהל העזבון "אני מקווה שהאינפורמציה הנ"ל תסייע להחליט בהמשך דרכך כמנהל עזבון".

למותר לציין, שביום 28.10.92 אישר מנהל העזבון במכתבו את קבלת מכתבו של ב"כ התובעת מיום 20.10.92.

7. ביום 23.12.93 הגיש מנהל העזבון "בקשה לביטול מינוי מנהל העזבון".

בבקשתו זו טען: "במסגרת תפקידי לא התקבלו אצלי כל כספים השייכים לעזבון ונערך בירור רק לגבי רכוש שהיה על-שם המנוח הנ"ל כפי שמופיע בתיק בית-המשפט".

8. הנתבעת 1 נחקרה לעניין ב"כ עו"ד יוסף אדם - מנהל העזבון והסיבות שהביאו להפסקת פעילותו כמנהל עזבון, משנשאלה מה נדרש מנהל העזבון לעשות עבורם העידה:

כשאני דיברתי עם מנהל העזבון והנחתי שקיימים דברים וחשבתי שיש דירה ושיהיה לנו זכויות, ידעתי שקיימת דירה וששייכת לעמיגור אך לא ידעתי שהיא שייכת לאבי, אבל מה שבקשנו מנהל העזבון שאם אכן היא שייכת לאבי או לעמיגור.

הייתי אצל עו"ד אדם כמה פעמים, ועקבתי אחר הדברים מרחוק, וראיתי שהוא לא עושה את העבודה שלו נאמנה ולא מקבלים שום חומר נאלצנו לפטר אותו" (פרוטוכול עמ' 15).

משנשאלה הנתבעת 1 מדוע לא שכרו עו"ד אחר או פעלה למינוי מנהל עזבון אחר, העידה כי באותה עת התגרשה והיו להם בעיות אחרות משנשאלה אם למעשה בכך ויתרו על הדירה העידה:

"ת. בהנחה שהדירה שייכת לעמיגור, כי זה מה שהבנו לאורך כל הדרך.
ש. ממי הבנתם את זה?
ת. מעו"ד אדם. אני דיברתי איתו מס' פעמים והוא אמר שהוא לא מקבל את החומר שהוא רוצה מהגברת והוא בעצמו לא יודע למי שייכת הדירה, ולא פעל לברר את זה ובעצם לא עשה כלום?."

בהמשך העידה לשאלת ב"כ התובעת, האם בקשה מעו"ד אדם העתקי פרוטוקולים:

"כן, אני לא זוכרת מה קיבלתי. אני פיטרתי אותו כי הוא לא עבד ולא היתה כל התקדמות בתיק והרגשנו שהוא לא עבד."
(פרוטוכול עמ' 16)

אינני נותן אמון בעדותה של הנתבעת, עדות זו אינה אמת.

אומר כבר עתה, כי גם מכתבו של עו"ד אדם (ת/4) אשר הוצג על-ידי ב"כ התובעת לפיו, אינו זוכר דבר ואין בידו כל תיק בעניין הנדון אין בו כדי להושיע ולתמוך בעדות הנתבעים, ואני קובע כי הנתבעת ידעה על בעלותו של המנוח בדירה, כפי שגם ידעה על עמדת התובעת כי העזבון חב לה מזונות בהיותה אלמנה שנותרה עם חמישה ילדים קטנים.

משהוצגו בפני, פרוטוקולים של בית-המשפט (בתיק העזבון), מהם עולה בבירור וללא כל ספק, כי עו"ד אדם פעל כמנהל עזבון לקבלת מסמכים ופרטים על העזבון ואף הגיש בקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט (תיק ב.ז. 441/93 ע"ז 774/93) ובמסגרת אחד הדיונים (דיון מיום 24.11.93) אף הודיע לבית-המשפט:

"קבלתי זה עתה מקצת המסמכים שדרשתי, אנו מבקשים דחיה למספר ימים להמצאת כל המסמכים המבוקשים."

גם בבקשת השחרור מתפקידו כמנהל עזבון (המר' 1166/92) טען עו"ד אדם:

"במסגרת תפקידי לא התקבלו אצלי כל כספים השייכים לעזבון ונערך בירור רק לגבי רכוש שהיה על-שם המנוח כפי שמופיע בתיק בית-המשפט."

ולמען הסר ספק, אביא את דבריו של עו"ד אדם בפתח הדיון בבקשה לבזיון בית-המשפט:

"קבלתי אך ורק חוזה של הדירה, הסכם קניית הדירה, שלפיו המנוח הינו בעל 50% מהדירה, אינני יודע כרגע מה שוויה, לא הגענו בינתיים לעניין זה... (דיון מיום 01.11.93).

לפיכך, משקיימת בפני גירסתו של עו"ד אדם, שנטענה בפני בית-המשפט המחוזי לפיו, היה בידיו חוזה הרכישה של הדירה, ובנוסף קיימים בפני ראיות להתכתבות בין עו"ד אדם לבין עו"ד מרגלית, ב"כ התובעת, בו הוא מאשר במפורש קבלת מסמכים, ואף את מכתבו של עו"ד מרגלית בו דרש ממנו לשקול כי הנתבעים יוותרו על זכותם בדירה כנגד ויתור התובעת על חוב מזונות בתביעה שתגיש כנגד העזבון, על-כן, אני מעדיף את הגירסה העולה מהראיות לפיה, עו"ד אדם פעל להשגת מסמכים, וידע גם ידע כי חציה של הדירה הינה בבעלות המנוח.

לפיכך, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת על-אף שעו"ד אדם ידע על בעלות המנוח בדירה, הוא העדיף למסור לנתבעת 1 גירסה אחרת. יתר-על-כן, הנתבעת 1 קבלה מעו"ד אדם כפי שהעידה מסמכים שונים שאמנם לא זכרה מהם, אולם מתשובתו הנוכחית של עו"ד אדם לעו"ד ארז - ת/4, כי לא נותר בידו תיק הלקוח, סביר בעיני, כי כל המסמכים שהיו ברשותו של עו"ד אדם נמסרו לנתבעת.

מכל מקום, כל הפירוט הנדרש נמצא גם בתיק בית-המשפט המחוזי (תיק העזבונות) וניתן היה לצלמו ללא כל קושי.

למעלה מן האמור, אומר כי אין כל מחלוקת, כי שירותיו של עו"ד אדם נשכרו על-ידי הנתבעת 1 ו/או נתבעים אחרים ועו"ד אדם שימש כשליחם בבית-המשפט במסגרת בקשת הנתבעת 1 למינויו כמנהל עזבון.

סעיף 2 לחוק השליחות קובע:

"שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחיבת ומזכה, לפי העניין, את השלוח."
(ראה לעניין זה: בש"א (שלום ת"א) 154089/06 אביב דובי מיכל נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, תקדינט.

התוצאה המצטברת מן המקובץ לעיל, כי הנתבעים ידעו על בעלותו של אביהם המנוח בדירה בשנת 93.

השאלה האם ידיעה זו יש בה כדי להצביע על ויתור העולה כדי הסכם חלוקה נגזרת מהתנהגות הצדדים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי אין כל הסכם חלוקה בכתב או ראיה אחרת בכתב המגבשת את ההסכמות לעניין הדירה.

ברם, ככל שעיינתי בראיות ובעדויות הצדדים, מקובלת עלי גירסת התובעת כי הושגה הסכמה בין הצדדים, לפיה יוותרו הנתבעים על חלקם היחסי (הקטן) מחלקו של המנוח בדירה וזאת כנגד ויתור התובעת על הגשת תביעה למזונות מן העזבון.

גירסה זו מתיישבת הן עם התנהגות הצדדים בפועל ועם ההגיון הכלכלי הטמון בה, כפי שאפרט להלן.

ההגיון הכלכלי
1. המנוח נפטר בנובמבר 1991.

2. במועד פטירתו, נותרה התובעת עם חמישה ילדים קטנים הזכאים כולם למזונות מאביהם המנוח ופועל יוצא מהעזבון. החיוב במזונות הוא לשנים רבות, הבת הגדולה היתה אז בת 16 והבן הקטן בן 7 לערך.

3. סעיף 57 ו- 59 לחוק הירושה מגדירים את זכותם של התובעים למזונות ואת שיעורם.

ברם, לא הוכח בפני, כי למנוח נותר רכוש אם בכלל, למעט חלקו בדירה, ומאחר והתביעה שבנדון, הוגשה שנים רבות לאחר פטירתו, שוכענתי, כי אם יכלו התובעים להיפרע מעזבון המנוח עבור מזונותיהם, הרי יכלו לעשות כן אך ורק מחלקו של המנוח בדירה.

למותר לציין, שבכל מקרה היו זכאים התובעים למדור מהעזבון, אם לא היה מנוס ממכירתה.

4. חלקם היחסי של הנתבעים בדירה קטן, צו הירושה מגדיר את היורשים ואת חלקם היחסי, התובעת אלמנתו של המנוח זוכה במחצית. ואילו כל אחד מתשעת ילדיו זוכה מחלקו של המנוח ב- 1/18 חלקים מהנותר לאחר חלקה של התובעת.

5. הדירה נרכשה על-ידי התובעת והמנוח, כך שלמנוח מחצית מהדירה בלבד. המחצית האחרת שייכת לתובעת, ממחצית הדירה השייכת למנוח זוכה התובעת במחצית והיתרה בשיעור של 1/4 מתחלקת: 5/36 לתובעים ו- 4/36 חלקים לנתבעים.

הגם שהערכה הנזכרת לעיל, אינה נוקבת במספרים מוחלטים, דומני שדי בהגיון הכלכלי הקיים בה כדי לתמוך בגירסת התובעת להסכמה שנוצרה בין הצדדים ב- 93 לגבי דירה זו ו/או ויתורם של הנתבעים על חלקם בדירה, כנגד ויתורם של התובעים על חוב מזונות מהעזבון, אשר ממילא היה נוגס בחלקם הקטן של הנתבעים בדירה.

התנהגות הצדדים
1. הנתבעים שכרו את עו"ד אדם יוסף לפעול עבורם לגילוי עזבונו של המנוח.

2. עו"ד אדם על-פי בקשת הנתבעת 1, מונה כמנהל עזבון ופעל לקבלת המסמכים המצביעים על רכושו או היקף חובתיו של המנוח במסגרת תפקידו כמנהל עזבון.

3. עו"ד אדם התכתב עם עו"ד מרגלית, ב"כ התובעת דאז, אשר העלה בפניו את ההצעה כי הנתבעים יוותרו על חלקם היחסי הקטן בדירת המנוח, כנגד ויתור התובעת על תביעת העזבון למזונות, וביקשו לשקול הצעה זו.

4. עו"ד אדם ביקש להשתחרר מתפקידו כמנהל עזבון, לאחר שבירר את היקף רכושו של המנוח וזאת כפי שהודיע לבית-המשפט.

5. משנת 1993 לא פעלו הנתבעים בכל דרך שהיא לממש את חלקם בדירה וגם אם אצא מנקודת הנחה כי לא ידעו על בעלותו של המנוח בדירה, הרי לא פעלו לממש נכסים אחרים בעזבונו של המנוח, בכך גילו דעתם שלמנוח לא היה רכוש ולמעשה נותר עזבונו עם חובות כפי שטענה התובעת בתצהירה לבית-המשפט שהוגש ב- 1993.

6. הנתבעים לא פנו לבית-המשפט אז ועד היום לעיין בתיק העזבונות ולמעשה גם לאחר שקיבלו מסמכים (על-פי עדות הנתבעת - 1), לא פעלו להמשיך את בדיקתם.

7. משקבעתי כי הנתבעים ידעו על חלקו של המנוח בדירה ופועל יוצא מכך על חלקם הקטן בדירה לעומת חוב המזונות העלול להצטבר לעזבון כך שממילא לא היה נותר להם דבר, החליטו הנתבעים שלא לפעול למימוש זכותם בדירה.

8. בשנת 1998 הגישו הנתבעים תביעה כנגד התובעת בקשר עם דירת המנוח בטירת הכרמל. גם במקרה זה, וןגם אם לא ידעו על קיומה של הדירה בקרית מוצקין עד למועד הדיון, הרי שלאחר הדיון, נודע להם על כך, ראשית, עו"ד כהן העיד כי התובעת פנתה אל כב' הש' שטמר בתום הדיון ושאלה אותה לגבי דירה זו, ואף על-פי עדותו השיבה לה כב' הש' שטמר כי עליה להגיש תביעה.

אמנם, בדיון הנ"ל שהתקיים ב- 06.01.99 נכחה אמם של הנתבעים, הרי שספק בעיני אם ניתן ליתן אמון בתצהירה בו הצהירה, כי עניין הדירה הנ"ל לא עלה כלל בדיון, לא בתוך אולם בית-המשפט ואף לא בתום הדיון, נוכח עדותו של עו"ד כהן.

גם לאחר הדיון מיום 06.01.99 לא פעלו הנתבעים לממש זכותם בעניין הדירה.

9. הנתבעים לא הביאו כל ראיה כי פעלו למימוש זכויותיהם על-פי צו הירושה ביחס לעזבונו של המנוח מלבד הדירה במוצקין, בכך גילו דעתם כי לעזבון המנוח לא נותרו נכסים כלשהם זולת חלקו בדירה.

10. התובעת נחקרה בעניין ההסכמה ו/או ההליך שהתרחש בשנת 92 בין עו"ד מרגלית לבין מנהל העזבון. התובעת העידה, כי עו"ד מרגלית אמר לה שהכל נשאר כפי שהוא מכיוון שאין לעזבון מהיכן לשלם את המזונות (פרוטוכול עמ' 9).

עדותה זו אמינה עלי ואני מקבלה כדברי אמת.

ויתור בהתנהגות
הפסיקה הכירה בויתור על זכויות בדרך של התנהגות, עד כדי ביטול חוזה או התחייבות.

"ההסכמה ההדדית לביטול חוזה מתנה, או הויתור שבשתיקה מצידה של האם על זכותה לפי חוזה מתנה, נובעים מאי קיום ההתחייבויות משך תקופה כה ארוכה.

חוסר מעש של מי מן הצדדים בביצועו של החוזה במשך תקופה של 17 שנה אינו דבר של מה בכך ואינני סבורה כי בנסיבות המקרה, ניתן לאפס את משקלו של חוסר המעש על-ידי ייחסו לקרבה המשפחתית, שבין נותן ההתחייבות למקבלה. מן העובדות..."

ע"א 1330/93 בוהיה בתיה אלבז נגד גבי אלבז, תק-על 97(2), 3563 (1997). ראה גם ע"א 156/76 שטרן נגד פרידמן, פ"ד לא(1), 572...

"במצב דברים המתואר, יש לראות בחוזה המתנה משום חוזה שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים, על-ידי שנים של שתיקה וחוסר מעש."

בתי-המשפט אף הכירו בהיווצרותו של הסכם חלוקה בדרך של התנהגות.

ראה תמ"ש (משפחה - ת"א) 64260/00 עזבון המנוח שאקר עבדאללה אחמד עיסא ז"ל, תקדינט, ת"א (שלום ת"א) 28236/98 כרמית ליאור נ' עזבון המנוח שלמה מליניאק, תקדינט.

סעיף 6(א) לחוק החוזים מורה לנו כי קיבול יכול שיעשה "בהתנהגות אחרת" אם דרך זו של קיבול משתמעת מההצעה, ובמקרה הנדון, ויתור על מימוש זכותם של הנתבעים מחלקו של המנוח בדירה.

כעולה מכתבי הטענות, טענו הנתבעים כי לא ידעו על זכויות המנוח בדירה, וכי כל העת סברו כי כל זכויותיו בדירה הינן זכות שכירות מעמיגור. לו ידעו על זכויות הבעלות של המנוח בדירה היו פועלים מידית למימושן. שאלת הידיעה או היעדר הידיעה הופכת איפוא לשאלה מהותית במערכת היחסים של הצדדים, שאם לא כן, מהי המשמעות שיש ליתן לחוסר המעש במימוש זכות זו על-ידי הנתבעים זולת הויתור על זכות זו. למותר לציין, כי הנתבעים לא הציגו כל הסבר אחר לאי מימוש הזכות, זולת טענתם להיעדר ידיעה.

משקבעתי כי הנתבעים ידעו לפחות משנת 1993, המועד בו פעל ב"כ עו"ד אדם כמנהל עזבון, על זכויות הבעלות של המנוח בדירה, הרי יש בהתנהגותם לאורך השנים בהם לא פעלו לחלוקת עזבון המנוח, ובכלל זה גם הדירה במוצקין, כדי לתמוך במסקנה שהינה פועל יוצא מהתנהגות זו, כי הנתבעים ויתרו למעשה על חלקם היחסי מחלקו של המנוח בדירה לנוכח זכותם של התובעים למזונות מהעזבון, אשר ממילא יתכן ולא היה מותיר בידם דבר מהדירה, במיוחד לנוכח העובדה כי חלקו של המנוח בדירה היה הנכס המוחשי והיחיד ככל הנראה ממנו, ניתן היה לפרוע את חוב המזונות.

על-כן, יש לראות בויתור זה כחלק מהסכם חלוקה שנוצר בין הצדדים כולם, קרי יורשי המנוח.

ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו בת"א (שלום ת"א) 28236/98 כרמית ליאור נ' עזבון שלמה מליניאק:

"כך או כך, שימשו הנכסים השונים את האינטרסים של היורשים, במישרין או בעקיפין, ואין בהיעדר הסכם כתוב כדי לשנות מעובדה זו. כידוע, מכוח סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חוזה יכול להיעשות בכל דרך ואף בע"פ, העובדה שהיורשים לא יצאו כנגד השימוש שנעשה בנכסים השונים, מאז פטירת המנוח מלמדת על הסכמה ששררה ביניהם לגבי אופן השימוש בכנסים בכלל, וחלוקתם בפרט. לגבי דידי, הסכמה זו די בה כדי להוות הסכם לצורך סעיף 110 לחוק הירושה."

בנסיבות אלו, לא מצאתי לדון בטענות ב"כ הנתבעים לעניין סעיפים 6 ו- 7 לחוק הירושה.

ב"כ הנתבעים התייחס באריכות בסיכומיו להסכם חלוקה מכוח סעיף 110 לחוק הירושה, מכל טיעוניו מצאתי להתייחס לשאלת ההסכמה הנדרשת מבית-המשפט לאישור הסכם החלוקה לאור העובדה כי חלק מיורשי המנוח לרבות בין הנתבעים, היו קטינים.

עיון בהסכם הגירושין שצורף כנספח ג' לכתב התביעה, מצביע כי בשנת 93, לא היה מי מהנתבעים קטין, תוספת ג' לכתב התביעה הינה הסכם הגירושין שנחתם בין המנוח לגב' --- אמם של הנתבעים.

על-פי סעיף 11 להסכם הגירושין עולה כי הנתבעת 1, הנתבע - 2, הנתבעת 3 ילידת והנתבע 4 כעולה מחומר הראיות, התגבשות ההסכמות בין עו"ד מרגלית לנתבעים, נעשתה רק לאחר מינויו של עו"ד אדם כמנהל עזבון, קרי, 1993.

במועד זה לא היה מי מהנתבעים קטין.

בנספח ה' לכתב התביעה שעניינו תביעת מזונות שהוגשה בשם הנתבע 4 ב- 1989 כנגד המנוח נטען כי הנתבעים 1 עד 3 בגרו.

על-כן, תמוה בעיני כיצד טען ב"כ הנתבעים כי שלושה מתוך ארבעת הנתבעים הינו קטין, כאשר לכל היותר במועד פטירתו של המנוח היה הנתבע 4 בן 17 וחודשיים.

(יצויין, כי הנתבע 4 לא העיד אמת ביחס לגילו בעת שנחקר (פרוטוכול עמ' 20).

על-כן, ויתור הנתבעים שהתגבש לכלל הסכם חלוקה בדרך של התנהגות, לא דרש את הסכמת בית-המשפט, שכן באותו מועד לא היה מי מהנתבעים קטין.

יחד-עם-זאת, אף אם נפל פגם כלשהו בהסכם החלוקה, אזי אישורו על-ידי בית-המשפט יכול לרפא פגם זה, ראה לעניין זה תמ"ש (משפחה ת"א) 15060/96 חביבה עמוס נ' יהונתן שער, תקדינט. ובנסיבות אלו ולמען הסר ספק במסגרת התביעה לפסק-הדין, אני מאשר את הסכם החלוקה, כפי שגובש ב- 1993.

לסיכום
מן המקובץ, אני מקבל את התביעה, וקובע כי התובעים 1 עד 6 זכאים להירשם כבעלי מלוא הזכויות בדירה הנמצאת ברחוב **** מוצקין והידועה כגוש 1*** חלקה ****.

התובעת 1- 3/4 מהדירה והנתבעים 6-2 - 1/4.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, ועל-אף שקיבלת את התביעה, אינני עושה צו להוצאות, בין היתר גם בשל מחדליה של התובעת בהגשת התביעה בשיהוי ניכר לפחות מאז שנת 1998."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האם יש בויתור הנתבעים משום הסכם חלוקת עזבון?