נפקות חוזה למראית עין

1. ביחסים בין הצדדים להסכם
חוזה למראית עין בטל מעיקרא, ועל-כן אין צורך באקט כלשהו כדי לבטלו. {ע"א 8567/02 גליק משה נ' מיוסט אליעזר, פ"ד נז(6), 514 (2003)}.

הוראות סעיף 13 רישא לחוק החוזים אינה יוצרת עילת ביטול, לכן הסעיפים שדנים בביטול חלקי (סעיף 19 לחוק החוזים) ובדרך הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים), המניחים ביסודם את קיומה של עילת הביטול, אינם חלים לגביה.

על-כן, אין צורך להודיע או להצהיר על בטלות של החוזה למראית עין {ג' שלו, דיני החוזים, 255}.

חשוב להדגיש, כי הבטלות היא מוחלטת למעט כלפי אדם שלישי, שרכש זכות בהסתמך בתום-לב על קיום החוזה.

אין חשיבות למניעי הצדדים אם הם חוקיים או בלתי-חוקיים. במובן זה רחב סעיף 13 לחוק החוזים מסעיף 30 לחוק, העוסק בבטלות חוזה בשל אי-חוקיות.

חוזה למראית עין אינו עוסק בפגם ברצון. כלפי חוץ נראה חוזה זה כעומד בדרישות פרק א' לחוק החוזים. כלפי פנים, הצדדים מלכתחילה לא התכוונו להשיג תוצאות משפטיות האמורות בחוזה, ולכן החוק קובע תוצאת בטלות {תמ"ש (ת"א) 15180/96 עזר שאול נ' עזריהו אברהם, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.00)}.

לפי סעיף 13 לחוק החוזים חוזה למראית עין בטל ולשני הצדדים קמה חובת השבה.

חובת ההשבה של מה שנתקבל על-פי חוזה למראית עין נובעת ממהות העניין: "חוזה" כזה אינו אוצר כוח להעביר זכויות וקניינים, ומה שנחזה כאילו עבר על-פיו מעולם לא יצא מבעלות המעביר.

אולם, לבית-המשפט סמכות לפטור צד מהשבה, כולה או מקצתה לפי סעיפים 2-1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

{ת"א (עכו) 1456-08 אבנר מסס נ' ברוך ביטון פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.12); ג' שלו, דיני חוזים, 256}.

ב- תא"ח (ת"א) 20006-01-10 {אבק סרטים הפקות בע"מ נ' יונייטד קינג וידאו (1990) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.12)} בית-המשפט דחה את טענות התובעים בדבר הסכם למראית עין וקבע כי, התובעים לא הרימו את רף ההוכחה המוטל עליהם. יתר-על-כן, מהראיות עולה שההסכם משקף את רצון הצדדים.

בית-המשפט פסק כי, ראשית היה על התובעים להוכיח את תכלית ההסכם, כלומר שהוא אכן נועד רק לשם הצגתו לבנק לשם קבלת מימון להפקת הסרט שישה מיליון רסיסים.

יתר-על-כן, קבע בית-המשפט כי, לא הובאה כל ראיה נוספת התומכת בגרסה זו ולא הוצגה כל ראיה ובדל ראיה, לפיה ללא ההסכם לא ניתן היה לקבל את האשראי. כמו-כן, לא הוכח כי לאורו השתכנע הבנק להעמיד מימון לסרט.

עוד פסק בית-המשפט כי, בנסיבות העניין, אם סברו התובעים שעסקינן בהסכם למראית עין, כגרסתם, עורך-הדין שלהם לא היה אמור לשלוח הודעת ביטול.

שכן, שליחת הודעת הביטול, שומט את הקרקע תחת טענתם לפיה מדובר בהסכם למראית עין. כלומר, אם לגישתם, ההסכם נכרת למראית עין, ממילא לא ייתכן שהופר ולכן גם אין צורך לבטלו.

2. חוזה למראית עין וצד שלישי
בטלות חוזה למראית עין הינה מוחלטת, אולם הוראת הסיפא בסעיף החוק מסייגת את הרישא וקובעת כי בטלות הסכם למראית עין אינה פוגעת בזכות שרכש צד שלישי בהסתמכו בתום-לב על קיום החוזה.

2.1 מקרים בהם נתקבלה הטענה בדבר חוזה למראית עין
ב- תא"מ (ת"א) 14289-05-12 {איי.2 זי. יבוא וסחר בע"מ נ' משה לנגליב, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.13)} נאמר על חוזה למראית עין כי, אפילו נועד מצג הצדדים כלפי אדם מסויים, רשאי כל מי שצופה בפעולותיהם ובמצגיהם להסתמך בתום-לב על החזות החיצונית של פעולות ומצגים אלה {ראה גם ג' שלו, דיני חוזים, 283}.

בית-המשפט קבע כי הוכח שהחוזה בין הנתבע לבין מקבלי ההודעה לצד שלישי כפי שהוצג בפני הבנק לצורך קבלת האשראי היה חוזה למראית עין שנועד ליצור מצג שווא בפני הבנק לפיו מקבלי ההודעה רשאים כביכול להיפרע.

לפיכך, נקבע כי קמה עילה חוזית לתובעת שכמי שהסתמכה בתום-לב על קבלת השיק שמשך הנתבע ללא הגבלת סחירותו ואשר הוסב אליה על-ידי מקבלת ההודעה לצד שלישי.

על-כן, לא תיפגע עקב הסתמכותה בתום-לב על קיום חוזה שבדיעבד התברר לה כי הינו חוזה למראית עין בין הנתבע לבין מקבלת ההודעה. שכן, המטרה הנסתרת של מסירת השיקים היתה למען יוצגו בלבד כלפי צד ג' לצורך יצירת מצג בדבר קבלת תשלומים עתידיים וכך לקבל מהצד השלישי אשראי .

ב- ת"א (ב"ש) 1060-08 {סעדה אסתר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.08.13)} קבע בית-המשפט כי, אין בהיות הסכם נשוא התביעה בטל כדי לפגוע בזכויות הבנק אשר הסתמך על ההסכם בתום-לב.

עוד נקבע כי מדובר בחוזה למראית עין, שנעשה תוך שיתוף פעולה בין התובעת ובעלה לבין הנתבעים על-מנת לקבל הלוואה מהבנק, הוא בטל ביחס לצדדים לו. אולם, הבנק צד שלישי תם-לב, על-כן, הזכויות שרכש הבנק בהסתמך על ההסכם נותרו תקפות והמשכון על הנכס נותר על כנו.

ב- ע"א 8011/07 {עזבון המנוחה דיפני רומיה ז"ל נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (19.09.12)} בית-המשפט העליון קבע כי, הסכם המכר שנחתם בין המשיבים לבין אמו של אחד מהמשיבים, הוא חוזה למראית עין ולפיכך בטל, ומטרתו לאפשר את מתן ההלוואות מהבנק. עוד ציין כי מן הנסיבות עולה ריח חריף של קנוניה נגד הבנק,וכי בית-המשפט לא ייתן ידו לכך, גם כשהצד שכנגד הוא בנק עמוק כיס.

בית-המשפט קבע כי, למרות שחוזה כזה בטל, אין בכך כדי לפגוע בזכותושל מי שהסתמך על החוזה בתום-לב - כלומר הבנק, ולכן החוזה תקף, לפחות, כלפי הבנק.

2.2 מקרים בהם נדחתה הטענה בדבר חוזה למראית עין
ב- ה"פ (ת"א) 15570-06-12{שאול גואטה נ' אברהם עזרא, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.08.13)} הבנק, כצד שלישי לחוזה, טען כי עסקת המכר למכירת הדירה הינה עסקה למראית עין בלבד אשר נועדה להברחת הנכסים מפני הבנק שהינו אחד הנושים.

לטענת הבנק, סמוך לחתימת החוזה נקלעו המשיבים לקשיים כלכליים ניכרים והיו תחת איום לתביעה בגינם.

בית-המשפט קבע כי הבנק לא הצליח להרים את נטל ההוכחה הכבד הנדרש כדי להוכיח שחוזה מכר הוא למראית עין בלבד וכי תכליתו להבריח נכסים מפני נושה עתידי.

ב - ע"א (ת"א) 27035-02-10‏ ‏ {עו"ד רונן מנור, הנאמן בפש"ר על נכסי 3 ו- 4 נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-מח 2011(3), 15548 (2011)} קבע בית-המשפט כי,אין חולק, כי עסקת "המכר" שנכרתה בין המשיבים 3 ו- 4 {בני הזוג אליהו, והמוכרים} לבין המשיבים 5 ו- 6 {בני הזוג שנער, הקונים} היתה עסקה למראית עין, על כל המשתמע מכך. אולם, הבנק כצד שלישי לעסקה אינו יכול לטעון לתום-לב, המקנה לו זכאות להגנת הסעיף.

זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום, בתביעה למתן סעד הצהרתי שהגיש המערער.

המערער הינו הנאמן בפשיטת רגל על נכסי המשיבים בני הזוג אליהו שכרתו עם בני הזוג שנער על שני הסכמים שונים וסותרים להעברת הזכויות במשק; האחד הסכם העברת זכויות ללא תמורה והשני - הסכם מכר בתמורה מלאה.

בהסתמכם על הסכם המכר בתמורה פנו בני הזוג שנער, שרכשו לכאורה את הנכס, לבנק לאומי למשכנתאות - משיב 1 לצורך קבלת הלוואה בסך 850,000 ש"ח, כאשר נרשם משכון על זכויות שנער בנכס כבטוחה לקבלת ההלוואה על-שמם.

המשכון שניתן לטובת הבנק על זכויות הזוג שנער בנכס, מבוסס על הסכם מכר בדוי, כאשר הבעלים האמיתיים של הנכס היו והינם עדיין בני הזוג אליהו.

בית-משפט קמא קבע, כי העסקה שנעשתה בין בני הזוג אליהו היתה עסקה למראית עין, שתכליתה נועדה לאפשר לזוג אליהו להיחלץ מהמצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו, באמצעות קבלת משכנתא מהבנק, ובשום עת לא היתה לצדדים כוונה להעביר בעלות בנכס לבני הזוג שנער.

בערעור שלפנינו, שולל הבנק את עמדת המערער. לטענתו, אין בעובדה שמדובר בהסכם למראית עין, כדי לפגוע בזכויות שרכש כצד שלישי, בהסתמכו בתום-לב על קיום החוזה.

כלומר הבנק טען כי, הסכם המכר הפיקטיבי תקף לגביו וזאת מכוח הסיפא של סעיף 13 לחוק החוזים.

הבנק טען עוד כי, בית-משפט הקודם טעה בקביעתו לפיה, נהג בחוסר תום-לב, ואין להחיל לגביו את ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק החוזים, הקובע שאין בבטלות הסכם למראית עין לפגוע בזכויותיו של צד שלישי תם-לב.

בית-המשפט קבע כי עצימת העיניים של הבנק מונעת ממנו לטעון לתום-לב שכן, תום-לב, אין פירושו היעדר רשלנות או שמירה על רמת זהירות סבירה.

מכאן, יכול מי שלא ידע על זכותו של הבעלים המקורי להיחשב תם-לב, אף שאילו נהג בזהירות היה מגלה את דבר קיומה של זכות זו. אולם עצימת עיניים, שעיקרה הימנעות מלברר, כאשר הנסיבות חשודות וקוראות לבירור, שוללת קיום תום-לב, והוא הדין כאשר חוסר הבירור הוא תולדה של "אי-איכפתיות" או חוסר רצון לדעת {ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב' (מהדורה שניה, התשנ"ח-1998), 1139 - 1141}.

לאור האמור, קבע בית-המשפט כי לאור הימנעותו של הבנק מבירור נסיבות העסקה, מקום בו היו צריכים לעלות תהיות וחשדות על ידו, מאיינת את טענתו לפיה נהג בתום-לב, ועל-כן אין הוא עומד בתנאי הסיפא של סעיף 13 לחוק החוזים, ואינו זכאי להגנה המוקנית בו.

שכן, עקב התעלמותו מנסיבותיה החשודות של העסקה, אין הבנק יכול לטעון לתום-לב, המקנה לו זכאות להגנת הסעיף.

2.3. חוזה איננו יכול להפוך בדיעבד לחוזה למראית עין - או שהוא היה מלכתחילה כזה, ואם לא היה, אין הוא הופך בדיעבד לחוזה כזה רק משום שהצדדים סטו מהוראותיו
ב- ה"פ (ת"א) 8771-01-12 {סיגלית טל נ' אריאל אשכנזי ואח', תק-מח 2013(3), 4919 (2013)} קבע בית-המשפט:

"א. פתח דבר
1. לפניי תובענה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, בה מבוקשת הצהרה לפיה המבקשת, סיגלית טל (להלן: "סיגלית"), הינה בעלת 1/6 מהזכויות בדירה ברח' אדירים 1, נווה שרת בתל-אביב (להלן: "הדירה בנווה שרת"). עוד מבוקשת הצהרה בדבר בטלותו של הסכם מכר לפיו מכר המשיב 1, אריאל משה אשכנזי (להלן: "אריאל"), את כל הזכויות בדירה בנווה שרת למשיבה 3, לאה פרחי (להלן: "פרחי"). לבסוף מבוקש לחייב את המשיב 2 לרשום את זכויותיה של אורלי צפרוב ז"ל (להלן: "המנוחה") בדירה בנווה שרת וכן לרשום בלשכת רישום המקרקעין את הסכם חלוקת העזבון של המנוחה.

ב. העובדות
2. סיגלית, אריאל וגבריאל אשכנזי (להלן: "גבריאל") הם שלושת ילדיה של המנוחה, שנפטרה ביום 06.01.06. בצוואתה משנת 1984 הורתה המנוחה כי שלושת ילדיה יירשו באופן שווה את כל רכושה, שכלל באותה עת דירה בת שלושה חדרים ברחוב טאגור 9 בתל-אביב (להלן: "הדירה בטאגור") וחשבונות בנק.

3. בשנת 1996 רכשה המנוחה יחד עם אריאל, את הדירה בנווה שרת, באופן שלמנוחה מחצית מהזכויות ולאריאל מחצית מהזכויות (נספח ט"ז לתצהירו של אריאל). המנוחה לא עדכנה את צוואתה בעקבות רכישה זו. בפועל, הזכויות בדירה בנווה שרת לא נרשמו עד היום על שמם של המנוחה ואריאל, ונותרו רשומות עדיין על שמם של המוכרים (ראה נסח רישום נספח ב' לתובענה).

4. ביום 07.07.06 חתם אריאל על תצהיר לפיו הוא מוותר על חלקו בעזבון המנוחה לטובת אחיו גבריאל. סיגלית חתמה ביום 20.10.06 על תצהיר שבו הודיעה כי היא מוותרת על חלקה בעזבון לטובת גבריאל רק בהתייחס לדירה בטאגור. תחילה הוצא צו קיום צוואה לפי האמור, ואולם לאחר שהובהר כי לא ניתן להסתלק מחלק מהזכויות בעזבון, הוצא צו קיום צוואה מתוקן ביום 15.04.07 הנותן תוקף לצוואת המנוחה כלשונה (נספח א' לתובענה).

5. בחודש מאי 2007 נכרת הסכם לחלוקת עזבון המנוחה בין אריאל מצד אחד לבין סיגלית וגבריאל מצד שני (נספח ג' לתובענה) (להלן: "הסכם חלוקת העזבון").
בהסכם חלוקת העזבון הצהירו הצדדים כי המנוחה היא הבעלים הרשום של הדירה בטאגור, וכי המנוחה ואריאל הם הבעלים של הדירה בנווה שרת בחלקים שווים. עוד נקבע כי הצדדים זכאים בחלקים שווים למלוא ירושת המנוחה, וכי זכויות המנוחה בדירות יועברו באופן הבא: גבריאל ירשם כבעלים בשלמות של הדירה בטאגור, סיגלית תירשם כבעלת 1/6 מהדירה בנווה שרת ואריאל ירשם כבעלים של 5/6 מהדירה בנווה שרת. בנוסף מינו הצדדים את המשיב 2, עו"ד דני זילברשלג (להלן: "עו"ד זילברשלג"), לביצוע הסכם חלוקת העזבון.

6. ביום 21.04.11 נערך הסכם מכר בין אריאל לבין פרחי, לפיו מכר אריאל לפרחי את מלוא הזכויות בדירה בנווה שרת (להלן: "הסכם המכר"). בהסכם המכר נכתב כי אריאל הוא מוכר הדירה "על-פי צו קיום צוואה מיום 15.04.07 (להלן: "הצוואה") לצוואתה מיום 26.07.84 (כך במקור, צ"ל 1984 - ח.ב) ותצהירי העברה ללא תמורה של אחותו סיגלית טל ואחיו גבריאל אשכנזי הזוכים הנוספים על-פי הצוואה" (נספח ד' לתובענה). אין חולק כי תצהירי העברה כאלה לא היו קיימים מעולם.

7. ביום 04.01.12 הוגשה התובענה שלפניי יחד עם בקשה לצו מניעה זמני.

8. להשלמת התמונה העובדתית יצויין כי במסגרת הדיון הראשון שנערך בתיק, אגב ברור הבקשה לצו מניעה זמני, הגיעו הצדדים להסכם דיוני שקיבל תוקף של החלטה, לפיו יופקד בקופת בית-המשפט סכום של 175,000 ש"ח מתוך כספי התמורה של הדירה בנווה שרת, עד להכרעה בתביעה כספית שתגיש סיגלית לתשלום החלק היחסי המגיע לה מתמורת המכר. עוד הוסכם כי במקביל תמסור סיגלית יפוי כח המאפשר לעו"ד זילברשלג לרשום את הזכויות בדירה בנווה שרת על שמו של אריאל. המטרה של ההסדר היתה לאפשר את הוצאתה לפועל של עסקת המכר כלפי פרחי תוך הפנייתה של סיגלית למסלול של תביעה כספית נגד אריאל. בהתאם להסדר הגישה סיגלית תביעה כספית בבית-המשפט לענייני משפחה לקבלת 1/6 מסכום התמורה בגין הדירה בנווה שרת. דא עקא, המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים") הפרו את ההסדר הדיוני וסיכלו אותו בכך שלא הפקידו בקופת בית-המשפט את הסכום המוסכם (ראה החלטות מיום 18.04.12, מיום 23.05.12, מיום 27.06.12 ומיום 09.10.12). לפיכך המשיכה סיגלית לנהל את התובענה שלפניי ועתרה למחיקת התביעה הכספית בבית-משפט לענייני משפחה. ביום 16.07.12 החליט בית-משפט לענייני משפחה, בהחלטה קצרה ולא מנומקת, לדחות את תביעת סיגלית ולא רק למחוק אותה.

9. בחודש מאי 2012 הגיש אריאל תביעה לביטול הסכם חלוקת העזבון בטענה כי המדובר בהסכם שנכרת למראית עין (להלן: "התביעה לביטול הסכם חלוקת העזבון"). על יסוד פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה שדחה את תביעתה הכספית של סיגלית, ולנוכח הגשת התביעה לביטול הסכם חלוקת העזבון, הגישו המשיבים בקשה להורות על ביטול צו המניעה הזמני. ביום 24.10.12 נדחתה בקשה זו. בין השאר, נקבע כי: "דחיית התביעה הכספית שהגישה סיגלית טל נגד אריאל אשכנזי בבית-המשפט לענייני משפחה, אינה משליכה על השאלה הקניינית העומדת להכרעה בתיק שבפניי, קרי, האם אריאל אשכנזי הינו בעל הזכויות היחיד בדירה שבמחלוקת או שמא גם לסיגלית טל זכויות בדירה. למעלה מהצורך אציין כי התביעה של סיגלית טל נדחתה ללא הנמקה, וממילא פסק-הדין איננו יוצר פלוגתא פסוקה כלשהי בהליך שבפניי, מעבר לכך שסיגלית טל אינה זכאית לקבל כספים מאריאל אשכנזי... ".

ג. תמצית טענות הצדדים
10. סיגלית טענה כי היא בעלת 1/6 מהזכויות בדירה בנווה שרת, בין מכוח הסכם חלוקת העזבון, אשר תקף לטענתה, ובין מכוח הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), בהיותה יורשת על-פי דין של שליש מזכויות המנוחה. עוד טענה סיגלית כי המשיבים פעלו מאחורי גבה וללא הסכמתה למכירת חלקה בדירה בנווה שרת, וזאת בין השאר על יסוד מצג שווא בדבר קיומם של תצהירי העברה ללא תמורה שנחתמו כביכול על ידה. סיגלית הוסיפה וטענה כי אי-הסכמתה כאמור עולה כדי פגם יסודי המביא לבטלות הסכם המכר.

11. המשיבים טענו כי סיגלית ידעה שזכויותיה בדירה בנווה שרת הן זכויות פורמליות גרידא, וכי בפועל הדירה שייכת לאריאל והיא תירשם על שמו. זאת, משום שאריאל הוא ששילם סכומים גבוהים בעד רכישת הדירה בנווה שרת, וכן הוא שנשא משך כל השנים בתשלומי משכנתא בגין הדירה. עוד טענו המשיבים כי סיגלית הסכימה למכירת הדירה על-ידי אריאל, וכי הוכח שסיגלית למעשה לא מעוניינת בביטול הסכם המכר, אלא רק בכספי התמורה, אלא שכבר נפסק כי היא אינה זכאית לכספים אלה. בנוסף טענו המשיבים כי בדיעבד התברר שהסכם חלוקת העזבון הוא הסכם בלתי חוקי שנערך למראית עין בלבד, משיקולי מס.

12. פרחי העדיפה שלא להגיש תשובה לתובענה ושלא להתייצב לדיון ההוכחות (ראה עמ' 17 לפרוטוקול מיום 30.10.12).

ד. דיון
13. שתי שאלות טעונות הכרעה בתובענה שלפניי: האחת, האם סיגלית היא בעלת 1/6 מהזכויות בדירה בנווה שרת; והשניה, ככל שלסיגלית זכויות כאמור בדירה, האם הסכימה לכך שאריאל ימכור את הדירה לפרחי במתכונת שנקבעה בהסכם המכר. יצויין כי הדיון בשאלה השניה נדרש רק ככל שהתשובה לשאלה הראשונה, קרי עניין זכויותיה של סיגלית בדירה, היא חיובית. פשיטא שאם לסיגלית אין כל זכויות בדירה בנווה שרת, אין אריאל נזקק להסכמתה למכירת הדירה. משכך, צודקת סיגלית בטענתה כי טענת המשיבים, לפיה אין לסיגלית זכויות בדירה בנווה שרת, עומדת בסתירה לטענתם האחרת לפיה סיגלית נתנה לאריאל הסכמה למכירת הדירה (ראו למשל, פרוטוקול מיום 12.03.13, בעמ' 46, שורות 11-6).

האם סיגלית היא בעלת 1/6 מהזכויות בדירה בנווה שרת?

14. כאמור, הסכם חלוקת העזבון קבע כי סיגלית תקבל 1/6 מהזכויות בדירה בנווה שרת. הגנתם של המשיבים נסמכת במידה רבה על הטענה כי הסכם חלוקת העזבון בטל מחמת היותו הסכם למראית עין שאינו חוקי, לאחר שהתברר כי בניגוד לאמור בסעיף 2 להסכם חלוקת העזבון הקובע כי "הצדדים מחלקים הבעלות בדירות ביניהם..בתנאים וללא תמורה", הרי שבפועל קיבלו סיגלית ואריאל כספים מגבריאל בגין ויתורם על חלקם בדירה בטאגור (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 26 עד 31; עמ' 39-38 לפרוטוקול).

15. לטעמי, בהליך הנוכחי אין כלל צורך להכריע בשאלה זו. זאת, משום שאף אף אם הייתי קובע כי הסכם חלוקת העזבון בטל כולו, לא היה בכך כדי להועיל למשיבים, שכן במקרה כזה אנו חוזרים לנקודת הפתיחה, והיא, שסיגלית הינה היורשת על-פי דין או על-פי צוואה של 1/6 מהזכויות בדירה בנווה שרת, מן הטעמים שיפורטו להלן.

16. ראשית לכל, סיגלית היא היורשת על-פי צוואה של המנוחה לגבי שליש מעזבונה, ומכאן שהיא היורשת לפי צוואה של 1/6 מהדירה בנווה שרת. טענתו של אריאל כי צוואת המנוחה לא חלה על דירה זו אינה יכולה להתקבל שהרי צוואת המנוחה, הגם שנערכה שנים רבות בטרם רכשה המנוחה מחצית מהזכויות בדירה בנווה שרת, חלה על כלל רכושה, כולל רכוש שצברה לאחר עריכת הצוואה, כמו הדירה בנווה שרת. נציין בהקשר זה כי בצוואתה גילתה המנוחה את כוונתה לדאוג לחלוקה שווה של עזבונה בין שלושת ילדיה. כך ציינה המנוחה בצוואתה כי "צוואתי זו נעשית תוך דאגה כנה לזכויותיה ושלומם של שלשת ילדי, והנני מבקשת מהם לבצע צוואתי זו ולחלק ביניהם את זכויותי הנ"ל ברכושי הנ"ל לחלקים שווים".

17. מכל מקום, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי הצוואה אינה חלה על זכויותיה של המנוחה בדירה בנווה שרת, הרי שהדין - סעיף 13 לחוק הירושה - הוא שקובע כי זכויות המנוחה בדירה בנווה שרת יתחלקו באופן שווה בין ילדיה (ירושה על-פי דין). המנוחה היתה בעלת זכויות במחצית מהדירה בנווה שרת. חלוקה שווה בין שלושת ילדיה, היורשים על-פי דין, לפי סעיף 13 לחוק הירושה, מקנה לסיגלית 1/3 מזכויותיה של המנוחה, קרי, 1/6 מהזכויות בדירה. ושוב נמצאנו למדים שסיגלית היא הבעלים של 1/6 מהזכויות בדירה.

18. טענת המשיבים כי הכוונה היתה לרשום את הזכויות בדירה בשלמות על שמו של אריאל, ולכן הדירה בנווה שרת אינה חלק מעזבון המנוחה, היא טענת סרק שאין בה כל ממש. חוזה המכר לפיו נרכשו הזכויות בדירה הקנה לאריאל מחצית מהזכויות, ולמנוחה את המחצית השניה - שניהם, ביחד ולחוד, היו הקונים (נספח ט"ז לתצהירו של אריאל). אם היתה כוונה שאריאל יהיה הבעלים היחיד של הדירה, מן הסתם היה ניתן לכך ביטוי בחוזה לפיו נרכשו הזכויות, והמנוחה לא היתה מוצגת באותו חוזה כרוכשת של הדירה יחד עם אריאל. בעניין זה זימן אריאל לעדות את בני זוגו לשעבר, על-מנת שיעידו על כוונתה של המנוחה. עדים אלה כביכול שמעו את המנוחה אומרת כי הדירה בנווה שרת שייכת בלעדית לאריאל. עסקינן בעדויות שמיעה בלתי קבילות. מכל מקום, המנוחה לא עשתה דבר על-מנת לממש את הכוונה שהעדים מייחסים לה. היא לא תיקנה את הצוואה לטובתו של אריאל וגם לא העבירה את זכויותיה לאריאל בעודה בחיים. על-כן, אין בעדויות אלה כדי לבסס את טענתו של אריאל כאילו המנוחה התכוונה שזכויותיה בדירה תועברנה בשלמותן אליו, ואף אם הייתי מוכן להניח שהיתה כוונה ערטליאית שכזו, אין לה כל נפקות משפטית.

19. יתר-על-כן, בהסכם חלוקת העזבון גילו שלושת האחים, לרבות אריאל, את דעתם כי מחצית הדירה בנווה שרת היא חלק מנכסי העזבון ולא מדובר בנכס של אריאל: בסעיף ב' למבוא של הסכם חלוקת העזבון נקבע כי המנוחה היא הבעלים של מחצית הדירה בנווה שרת. בנוסף, בסעיף ו' להסכם התחייב אריאל "לדאוג להעברת הדירה בנווה שרת על-שם המנוחה ועל שמו, וזאת לפני הוספת שמה של צד ב' (סיגלית- ח.ב.) כבעלים נוספים, בהתאם להסכם זה". לו הצדדים היו סבורים, כטענת המשיבים, כי כל הזכויות בדירה בנווה שרת שייכות בלעדית לאריאל, מדוע שיטרחו לחתום על הסכם המחלק את זכויות המנוחה בדירה בנווה שרת, ומדוע שיתחייב אריאל לרשום את זכויות אמו המנוחה בדירה, ולאחר מכן לרשום על-שם סיגלית, אחותו, 1/6 מהזכויות בדירה (סעיף 5.4 להסכם חלוקת העזבון). העובדה שעשו כן היא הוכחה ניצחת לכך שאריאל הכיר בכך שמחצית הדירה שייכת למנוחה.

20. זאת ועוד, המשיבים אף הכירו בכך שלסיגלית 1/6 מהזכויות בדירה בנווה שרת. הדבר עולה בבירור מהודעת דואר אלקטרוני ששלח עו"ד זילברשלג לבעלה של סיגלית, מר עופר טל (נספח ה' לתובענה), לאחר החתימה על חוזה המכר, ובו ציין:

"dear ofer…

I have the consent of Sigalit to sell the apartment by power of attorney.

Sigalit's share is protected in the bank account of my office as it is written in the contract which I sent to you…

…I cannot send you now Sigalit share until the documents of the apartment full will be deliver to the attorney of the buyer".

בחקירתו הנגדית התייחס עו"ד זילברשלג להודעה זו ואמר: "גם לעניין הכספי אני אומר בצורה מפורשת שהודעתי באמצעות אי מייל לארה"ב כי חלקה בדירה שמור בחשבון וויתור שלה ו/או אי ויתור שלה ולאחר הוצאות וכו' צריך להיות מול אריאל" (בעמ' 47 לפרוטוקול שורות 28-25).

אם לדידם של המשיבים, אין לסיגלית זכויות בדירה, מדוע הובטח לבעלה שחלקה בתמורת המכירה שמור בחשבון הבנק של עו"ד זילברשלג? מתבקשת איפוא המסקנה כי הטענה לפיה אין לסיגלית זכויות בדירה בנווה שרת היא המצאה בדיעבד.

21. למעלה מהצורך אתייחס לטענת המשיבים בדבר היותו של הסכם חלוקת העזבון חוזה למראית עין.

סעיף 13 לחוק החוזים, התשל"ג-1973 קובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום-לב על קיום החוזה".

ככלל, חוזה למראית עין הוא חוזה שקיימת בו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים שמצאו ביטוי בהסכם, לבין רצונם האמיתי (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה-2005), בעמ' 255). קיימת אבחנה בין שני סוגי חוזים למראית עין: הסוג האחד הוא חוזה למראית עין שמאחוריו אין ולא כלום, שהצדדים כלל לא התכוונו לשנות באמצעותו את המצב המשפטי. חוזה זה כונה בפסיקה ובספרות כחוזה למראית עין מוחלטת או "סימולציה מלאה". הסוג השני הוא חוזה למראית עין שמאחוריו עומד חוזה אחר, סמוי, השונה ממנו בכללותו או בפרטים אחדים. חוזה זה כונה בפסיקה ובספרות כחוזה למראית עין יחסית, ובמילים אחרות "סימולציה יחסית" (ע"א 4305/10 מזל אילן נ' יוסף לוי (מאגר נבו, 2012).

בענייננו, מראית העין הנטענת על-ידי המשיבים היא מראית עין יחסית, שכן לטענתם, בניגוד לאמור בהסכם חלוקת העזבון, כאילו הועברו זכויות ללא תמורה, גבריאל העביר כספים לאריאל ולסיגלית בגין ויתורם על חלקם בדירה בטאגור.

22. גרסתם של המשיבים בעניין אופיו של הסכם חלוקת העזבון עברה מטאמורפוזה תוך כדי ניהול המשפט. בתגובתם לבקשה למתן צו המניעה הזמני שהגישה סיגלית, טענו המשיבים כי הבקשה למתן צו מניעה זמני עולה כדי הפרה של הסכם חלוקת העזבון המקנה לאריאל, לשיטתם, את הזכות למכור את הדירה בנווה שרת (ראה למשל סעיף 3 ו- 4 לתגובתו של עו"ד זילברשלג). כלומר, בתגובתם סמכו המשיבים את הגנתם על תוקפו המחייב כביכול של הסכם חלוקת העזבון בכל הנוגע לדירה בנווה שרת.

בהמשך ההליך שלפניי טענו המשיבים כי הסכם חלוקת העזבון התגלה בדיעבד כהסכם למראית עין, וזאת לאחר שלטענתם הוא הופר על-ידי סיגלית. כך אמר אריאל בחקירתו (בעמ' 35 לפרוטוקול שורות 19-16):

"ש. אתה נמצא פה ואם אני מבין את הטענה שלך הסכם חלוקת העזבון הוא פיקציה.
ת. בדיעבד כן?
ש. מה היה מלכתחילה?
ת. במכירה התבססתי על ההסכם עד שהוא הופר. ברגע שהוא הופר הוא לא תקף בעיני."

וכן דברי עו"ד זילברשלג בחקירתו (עמ' 44 לפרוטוקול שורות 22-20):

"ש. אתה חוזר בך מהטענה שההסכם הוא הסכם למראית עין?
ת. אתה רוצה לשטות בבית-המשפט? ההסכם בדיעבד כפי שהתברר הוא הסכם לא חוקי והסכם למראית עין. מה לא ברור אדוני? המילה גם בדיעבד נכתבה."

ברם, הטענה כי רק בדיעבד התברר כי הסכם חלוקת העזבון הוא הסכם למראית עין, ובייחוד לאחר הפרתו כביכול על-ידי סיגלית, אינה מתיישבת עם המשמעות של היותו הסכם למראית עין, כהסכם שבו מלכתחילה הצהרת הצדדים המשותפת, הגלויה, שמצאה ביטויה בהסכם היתה שונה מכוונת הצדדים האמיתית, הנסתרת. במילים אחרות, חוזה איננו יכול להפוך בדיעבד לחוזה למראית עין. או שהוא היה מלכתחילה כזה, ואם לא היה, אין הוא הופך בדיעבד לחוזה כזה רק משום שהצדדים סטו מהוראותיו. בעניין זה ראו דברי כב' השופט אור ב- ע"א 4015/95 פקיד שומה נ' ברזני, פ"ד נב(2), 269,275 (1997):

"המאפיין את החוזה למראית עין הוא, שהצדדים מלכתחילה אינם מתכוונים למלא אחר תנאי העיסקה אלא הם אך משימים עצמם כאילו התקשרו בעיסקה, וזאת כדי ליהנות מיתרונות שונים."

23. בענייננו, טענו המשיבים כי אריאל וסיגלית קיבלו במסגרת הסכם חלוקת העזבון כספים מגבריאל בגין ויתורם על חלקם בדירה בטאגור, ומשיקולי מס, הצדדים העלימו נתונים אלה מהסכם חלוקת העזבון "הגלוי". ואכן, בחקירתם הודו סיגלית ואריאל כי קיבלו כספים מגבריאל כנגד ויתורם על חלקם בדירה בטאגור (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 31-26; עמ' 38 לפרוטוקול שורות 22-19).

ביום 24.06.13 עתר אריאל בבקשה לצרף שתי ראיות חדשות: האחת, פרוטוקול דיון שהתקיים ביום 09.06.13 בפני כב' השופט י' גייפמן בתביעת אריאל לביטול הסכם העזבון, שם אמר ב"כ סיגלית כי סיגלית תמסור הודעה לבית-המשפט באשר לשאלה האם קיבלה כספים במסגרת הסכם חלוקת העזבון; השניה, הודעת סיגלית כאמור, שם הודיעה כי היא קיבלה כספים מגבריאל, אך לא במסגרת הסכם חלוקת העזבון. על-פי החלטתי מיום 30.06.13, ולאחר שסיגלית הסכימה לצירוף הראיות, הותרה הגשתן. אריאל טען כי גרסת סיגלית שהובאה לפני כב' השופט י' גייפמן סותרת את גרסתה בהליך דכאן ויש לתת לכך משקל.

אכן, הודעת סיגלית האמורה סותרת את הדברים שנאמרו על ידה בחקירתה מיום 12.03.12, עת הודתה כי קיבלה כספים מגבריאל (עמ' 20, שורות 31-26), אך אין בכך כדי להוריד או להעלות לענייננו. הטעם לכך הוא שכל טענות המשיבים המייחסות מראית עין ואי-חוקיות להסכם חלוקת העזבון, מתייחסות אך ורק להסכמת הצדדים הנוגעת לחלוקת הזכויות בדירה בטאגור, ואין להן למעשה כל השפעה על הוראות הסכם חלוקת העזבון באשר לחלוקת הזכויות בדירה בנווה שרת. במה דברים אמורים - בהסכם חלוקת העזבון חילקו ביניהם הצדדים הן את הזכויות בדירה בטאגור והן את הזכויות בדירה בנווה שרת. בסעיף 8 להסכם חלוקת העזבון הוסכם כי "חלוקת הבעלות על הדירות נעשית ללא תמורה". טענות המשיבים כי הועברה תמורה בניגוד לאמור בהסכם נוגעות אך ורק לדירה בטאגור. מכאן שאי-החוקיות ומראית העין הנטענים אינם נוגעים ואינם משליכים על הסכמת הצדדים באשר לדירה בנווה שרת. יצויין כי גם בתגובת אריאל לבקשה למתן צו המניעה, טען אריאל כי "דינו של הסכם חלוקת העזבון להיות מבוטל בחלקים מסויימים ממנו, הנוגעים לעניין התמורה של הצדדים מחלוקת העזבון..." (סעיף 29 לתגובת אריאל).

הנה-כי-כן, העברת התמורה בגין ויתורם של סיגלית ואריאל על חלקם בדירה בטאגור, בניגוד לאמור בהסכם חלוקת העזבון, אינה גורעת מתוקפו המשפטי של הסכם חלוקת העזבון בכל הנוגע לחלוקת הזכויות בדירה בנווה שרת, והסכם זה תקף למצער בכל הנוגע לדירה זו.

זאת ועוד, סעיפים 19 ו- 31 לחוק החוזים קובעים כי אם ניתן החוזה להפרדה לחלקים, ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד. הדברים אמורים הן בחוזה למראית עין והן בחוזה בלתי חוקי. הואיל וניתן להפריד בין הוראות הסכם חלוקת העזבון הנוגעות לדירה בטאגור לבין אלו הנוגעות לדירה בנווה שרת, אין כל סיבה שההסכם כולו יוכרז כבטל, וניתן להפעיל את עקרון "העפרון הכחול" ולהכריז על בטלות של אותו חלק בלבד בהסכם שהינו למראית עין, קרי, החלק הנוגע לדירה בטאגור (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך ג', תשס"ד-2003), 580-579, והדוגמא המובאת שם). אין כל סיבה לקבוע את בטלות ההסכם בנוגע לדירה בנווה שרת.

24. המסקנה היא איפוא כי סיגלית היא הבעלים של 1/6 מהזכויות בדירה בנווה שרת, בין מכוחו של הסכם חלוקת העזבון ובין מכוח העובדה שהיא יורשת של המנוחה, על-פי צוואה או על-פי דין. כעת נותר לבחון את השאלה האם הסכימה סיגלית למכירת הדירה על-ידי אריאל.

האם סיגלית הסכימה שאריאל ימכור את הדירה לפרחי במתכונת שנקבעה בהסכם המכר?

25. גם בעניין זה העלו המשיבים מספר טענות הסותרות במידת מה זו את זו. כך טענו כי לא נדרשו לקבל את הסכמת סיגלית למכירת הדירה בנווה שרת שכן לסיגלית אין כלל זכויות בדירה. במקום אחר טענו כי לא נדרשו להסכמת סיגלית להסכם המכר, שכן סיגלית חתמה על יפוי כח בלתי-חוזר לפי הסכם חלוקת העזבון לטובת אריאל. עוד טענו המשיבים כי סיגלית נתנה לאריאל את הסכמתה למכירת הדירה.

26. אקדים ואומר כי לא מצאתי כל ממש בטענות אלה.

ראשית, לא הוצג ייפוי-כוח חתום על-ידי סיגלית המסמיך את המשיבים למכור את הדירה בנווה שרת לצד שלישי, ומכאן מתבקשת המסקנה שיפוי כח כזה איננו קיים. כעולה מן האמור בסעיף 6.2 להסכם חלוקת העזבון, יפוי-הכוח הנזכר שם נועד אך ורק על-מנת שעו"ד זילברשלג ירשום את הזכויות בדירות על שמם של היורשים, לפי מה שנקבע בהסכם. לא מדובר ביפוי כח המסמיך אותו להעביר הזכויות לצדדים שלישיים. זאת ועוד, בניגוד לאמור בהסכם המכר, לא היו ברשותו של אריאל תצהירי העברה ללא תמורה של סיגלית וגבריאל. מכאן שהמשיבים לא היו רשאים לחתום בשמה ובמקומה של סיגלית על חוזה למכירת זכויותיה בדירה בנווה שרת.

שנית, מהוראות הסכם חלוקת העזבון לא עולה הסכמה של סיגלית למכירת חלקה בדירה בנווה שרת. סעיף 4.3 להסכם חלוקת העזבון, עליו מבוסס טיעונם זה של המשיבים, הוא הצהרה של אריאל (ולא של סיגלית) כי לאחר הסרת המשכנתא, לא תהיה מניעה להעביר את הבעלות בדירה משמו ומשמה של סיגלית לשמם של קונים כלשהם. תכליתה של הצהרה זו היתה להבטיח שאריאל לא יחבל במכירה עתידית של הדירה בהיותו המחזיק בה. אין כאן כל התחייבות של סיגלית למכור את חלקה בדירה לפי דרישתו של אריאל ואין כאן כל הסמכה של אריאל מצידה של סיגלית למכירת חלקה בדירה.

שלישית, לא שוכנעתי כי סיגלית נתנה הסכמתה לעסקה הקונקרטית של מכירת הדירה בנווה שרת לפרחי, בוודאי לא במתכונת שנקבעה בהסכם המכר, לפיה, התמורה כולה מועברת אך ורק לידיו של אריאל. בחקירתה עומתה סיגלית מספר פעמים עם טענת המשיבים כי הסכימה למכירת הדירה ואמרה את הדברים הבאים:

"ש. האם זה נכון שאת נתת באופן מפורש, הן בטלפון והן בפני עדים נוספים שיעידו היום, הסכמה מפורשת לאריאל אשכנזי, למרות שהוא לא היה זקוק לזה, שהוא יכול למכור את הדירה ולעשות אתה מה שהוא רוצה כי גם ידעת את מצבו הכלכלי, האם זה נכון?
ת. בשיחה אתו אמרתי לו שבאופן עקרוני אם הוא ירצה למכור את הדירה אין לי התנגדות אבל לא חתמתי לו על שום מסמך ומכירת הדירה נעשתה מאחורי הגב שלי. למרות שניסיתי לתפוס אותו לפני המכירה כמה פעמים במשך חודשיים והוא לא ענה לי" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 32-24);
"ש. אני מפנה אותך לסעיף 14 לתצהיר שלך שכתוב בו 'למיותר לציין כי מעולם לא נתתי הסכמתי במפורש או במשתמע למכירת חלקי בדירה'. אז אני רוצה לשאול אותך, האם זה נכון, עכשיו אחרי שהעדת, התצהיר הזה לרבות סעיף 14 מה שכתוב בו הוא לא נכון?
ת. כתובים בו דברים נכונים."

יש שיחה בין בני משפחה, הוא לחץ עלי לוותר על החלק שלי ואמרתי לו שלא. אני יודעת את המצב הכלכלי הקשה שלו ואמרתי לו שיש לו שתי אפשרויות או שהוא יגור בדירה עד אחרית ימיו ואני לא גובה ממנו שכר דירה ולא מבקשת ממנו למצוא את השישית דירה אבל שיהיה ברור שכאשר יגיע יומו השישית תגיע אלי והוא אמר לי שהוא לא רוצה אותי כשותפה בדירה ושאני אהיה חלק מהדירה ושהוא ימכור אותה ואני אמרתי לו שיעשה מה שהוא מוצא לנכון לעשות אבל לא היה זה ויתור על השישית מהחלק שלי" (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 32-23).

עדותה של סיגלית מהימנה עליי והיא מתיישבת גם עם שורת ההגיון. הסכמתה העקרונית של סיגלית למכירת הדירה בנווה שרת, אין פירושה כי סיגלית הסכימה למכירה באופן שבוצעה בפועל, קרי, תוך העברת מלוא תמורת המכירה לאריאל בלבד, לרבות בגין חלקה של סיגלית בדירה. הדברים עולים מעדותה של סיגלית. גם לא היתה כל סיבה שסיגלית תסכים לעסקה שלא נועדה אלא לנשל אותה מזכויותיה בדירה. נזכיר כי באופן עקבי, סיגלית מעולם לא ויתרה על זכויותיה בדירה בנוה שרת, להבדיל מזכויותיה בדירה בטאגור. כאשר ביקשה בשעתו להסתלק מחלקה בעזבון לטובת גבריאל, היא עשתה זאת רק ביחס לדירה בטאגור ולא ביחס לדירה בנווה שרת. גם בהסכם חלוקת העזבון היא ויתרה על חלקה בדירה בטאגור אך לא על חלקה בדירה בנווה שרת. אין איפוא כל סיבה שבעולם שלפתע פתאום היא תחליט לוותר כליל על זכויותיה בדירה בנווה שרת.

עדותה של סיגלית כי לא הסכימה למכירת הדירה לפרחי, נתמכת בכך שהמשיבים נמנעו מלהחתים אותה כצד להסכם המכר. חֶלֶף זאת ציינו המשיבים במבוא להסכם המכר כי ההסכם נערך בין אריאל כיורש המנוחה "על-פי צו קיום צוואה מיום 15.04.07... ותצהירי העברה ללא תמורה של אחותו סיגלית טל ואחיו גבריאל אשכנזי הזוכים הנוספים על-פי הצוואה". אם אכן היתה הסכמה של סיגלית למכירה כפי שבוצעה, המשיבים לא היו נדרשים לרשום בהסכם המכר הצהרה בלתי נכונה לפיה אריאל הוא בעל הזכויות היחידי בדירה לפי תצהירי העברה ללא תמורה שכלל אינם קיימים. קל היה הרבה יותר פשוט להחתים את סיגלית על הסכם המכר, ולחלופין, להחתימה על תצהיר העברה ללא תמורה. היעדרו של תצהיר כזה תומך בגרסתה של סיגלית.

27. סיכומו-של-דבר, על יסוד עדותה של סיגלית שהיתה מהימנה עליי, ועל יסוד הראיות התומכות בה, באתי לכלל מסקנה כי הגם שסיגלית הסכימה באופן עקרוני למכירת הדירה בנווה שרת, היא לא הסכימה מעולם לעסקת המכר הקונקרטית, שבוצעה מאחורי גבה, ואשר נועדה לנשל אותה מחלקה בדירה.

28. בנסיבות אלה, משהתיימר אריאל שלא כדין למכור לפרחי גם את חלקה של סיגלית בדירה, אין מנוס אלא לקבוע כי הסכם המכר בטל ומבוטל, כמבוקש על-ידי סיגלית, שכן אדם איננו יכול להקנות יותר ממה שיש לו (nemo dat quod non habet).

29. המשיבים טענו כי בעדותה הודתה סיגלית שאין היא מעוניינת בביטול הסכם המכר, אלא היא מעוניינת לקבל חלק יחסי מתמורת המכירה. מכאן הם מבקשים ללמוד שיש לדחות את התביעה. אין ממש בטיעון זה. ברור שסיגלית אינה מתנגדת לעיסקת מכר שבה תועבר אליה שישית מהתמורה, בגין חלקה היחסי בדירה. זה גם היה הבסיס להסדר הדיוני, שהמשיבים הפרו ומנעו את ביצועו. דא עקא, שעה שהמשיבים מתעקשים שלא להעביר לסיגלית את חלקה בתמורה, פשיטא שסיגלית עומדת על זכותה הקניינית לביטול עסקת המכר.

30. המשיבים טענו כי ככל שייקבע שלסיגלית זכויות בדירה, הרי שיש לנכות מזכויותיה את תשלומי המשכנתא ששולמו על-ידי אריאל משך השנים. אין יסוד לטענה זו. התביעה שלפניי היא תביעה לסעד הצהרתי ולא תביעה כספית ולכן טענת הקיזוז של המשיבים אינה ממין העניין. למעלה מן הדרוש אציין כי טענה זו אינה נכונה גם לגופו של עניין, שהרי הצדדים כבר הסדירו ביניהם עניין זה בסעיף 4.2 להסכם חלוקת העזבון הקובע כי: "כן יובהר כי 1/6 מהדירה בנווה שרת שבבעלות צד ב' לפי הסכם זה (סיגלית - ח.ב.), הינו חלק בשיעור 1/6 מהדירה בנווה שרת כשהוא נקי מהמשכנתא, ולפיכך סך המשכנתא הרובצת היום על הדירה בנווה שרת תנוכה מחלקו של צד א' (אריאל- ח.ב.) בדירה בנווה שרת בלבד - במקרה של פירוק שיתוף". מכאן שמי שחב לבדו בחובות המשכנתא הוא אריאל.

31. המשיבים טענו כי סיגלית לא הודיעה על ביטולו של הסכם המכר כמתחייב מהוראת סעיף 20 לחוק החוזים. אין ממש בטענה זו. ראשית, הגשת התביעה לביטול החוזה כמוה כהודעת ביטול; שנית, סיגלית כלל לא היתה צד לחוזה המכר, ומכאן שהוראת סעיף 20 לחוק החוזים, החלה על הצדדים לחוזה, אינה חלה לגביה.

32. המשיבים טענו כי לפי החלטתי מיום 30.10.12, הוגבל הדיון בתובענה לשאלה אחת ויחידה, קרי, האם אריאל מכר את הדירה בנווה שרת שלא על דעתה והסכמתה של סיגלית. יש לדחות טענה זו. המשיבים מתעלמים מהחלטתי הקודמת מיום 24.10.12, לפיה נקבע כי יש להכריע גם בשאלה הקניינית, קרי, האם אריאל הוא בעל הזכויות היחיד בדירה זו. מכל מקום, החלטתי מיום 30.10.12 לא קבעה רשימה סגורה של שאלות הטעונות הכרעה, וגם לא ניתן להבינה אחרת.

ה. סוף דבר
33. מחומר הראיות שלפניי מצטיירת התנהלות חמורה של המשיבים, הן כלפי סיגלית והן כלפי פרחי. המשיבים התיימרו לנשל את סיגלית מחלקה היחסי בדירה בנווה שרת, ובמקביל, הטעו גם את פרחי לחשוב שאין כל מניעה לביצוע עסקת המכר, תוך יצירת מצג שווא לפיו ברשותו של אריאל ישנם תצהירי העברת זכויות בדירה. בנוסף, המשיבים הכשילו, בתואנות שווא, הסדר דיוני שאמור היה לאפשר את ביצועו של הסכם המכר ובכך להקטין את נזקיה של פרחי, שהיתה צד תמים בכל הפרשה.

34. אשר-על-כן, התביעה מתקבלת במובן זה שניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו סיגלית הינה בעלת 1/6 מהזכויות בדירה בנווה שרת.
כמו-כן מוצהר בזאת כי הסכם המכר בטל ומבוטל. לנוכח ההצהרות שאינן אמת בנוגע לויתור ללא תמורה על הזכויות בדירה בטאגור, אין מקום להורות על רישום של הסכם חלוקת העזבון בלשכת רישום המקרקעין..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נפקות חוזה למראית עין