האם יורש רשאי להסתלק בתמורה מחלקו בעזבון?

התשובה לשאלה זו מתבקשת הואיל וקבלת תמורה בגין הסתלקות מהווה סתירה, לכאורה, להסתלקות.

ייתכן כי קבלת תמורה בגין הסתלקות מהווה "הסתלקות על-תנאי" - הבטלה, על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 {ראה עז' (ת"א-יפו) 14190/99 עזבון המנוח מזרחי דוד ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2004(3), 163 (2004)} שם נדונה שאלה כאמור והניתוח בסוגיה זו ייעשה על-פי קביעת בית-המשפט בנדון}.

כב' השופט מ' שמגר קבע ב- ע"א 4372/91 {סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2), 120 (1995)} כי הגישה לפיה עצם קבלת תמורה עבור ההסתלקות אינה מונעת סווג הפעולה כהסתלקות עולה גם מפסק-הדין המנחה ב- ד"נ 43/74 {מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1), 242 (1975)}.

כב' השופט מ' שמגר דן במהותה של התחייבותו של יגאל סיטין כלפי אחיו אביטל סיטין - "לדאוג לילדיו של אביטל". על-כך קובע כב' השופט מ' שמגר כי "על התחייבות זו קשה לומר שהינה בבחינת חיוב שניתן לאכפו. גם אם נראה בכך תמורה, הרי ציינו שתמורה לבדה לא די בה כדי לסווג את הפעולה כעסקה".

בהמשך, קובע כב' השופט מ' שמגר כי "הסכם, אם היה, לא קיבל ביטוי בכתב, כדרישת סעיף 7(א), ועל-כן התחייבותו של יגאל (המערער) כלפי אביטל קשה לסווג כהתחייבות שניתן לאכפה".

כב' השופט מ' שמגר מבחין, איפוא, בין עסקה המקיימת את דרישת הכתב, שהיא התחייבות אכיפה - ולכן היא תסווג כעסקה לפי סעיף 7 לחוק הירושה, לבין התחייבות לתת תמורה, שנעשתה בעל-פה ולכן היא בלתי-אכיפה והיא תסווג כהסתלקות לפי סעיף 6 לחוק הירושה.

את שתי העסקאות ניתן לבחון באמות-מידה נורמאטיביות. וכדבריו של כב' השופט מ' שמגר בפרשת סיטין:

"המסגרות הנורמטיביות לבחינת תוקפה של ההסתלקות טיעונה החילופי של המשיבה הינו, כאמור, כי אפילו תסווג פעולתו של אביטל כהסתלקות, עדיין צריכה היא לעמוד באמות-מידה נורמטיביות מסויימות על-מנת שתוכל להיקרא הסתלקות."

כלומר, סיווג העסקה בין יגאל לאביטל סיטין, לו נעשתה בכתב, היתה בוודאי מביאה לבחינתה ופסילתה על-פי אמות-מידה נורמאטיביות, אולם בהיעדר כתב, לא ניתן היה לקבוע כי מדובר בעסקה לפי סעיף 7 לחוק הירושה. כיוון שיגאל נתן תצהיר הסתלקות, היה צריך לבחון את העסקה כהסתלקות.

גם במידה ויש לסווג את תצהיר ההסתלקות של המסתלק שלפנינו, כהסתלקות שנעשתה לפי סעיף 6 לחוק הירושה, עדיין אין הדבר מונע מבית-המשפט לבחון אותה בכל היבט של הדין, לרבות לראות בה מעשה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או נוגד את טובת הציבור.
מסקנה זו תואמת גם את הוראת סעיף 6(ד) לחוק הירושה, הקובעת כי למרות סיווגו של התצהיר כהסתלקות, במידה ומדובר בהסתלקות על-תנאי - ההסתלקות בטלה.

נשאלת השאלה האם עצם מתן התמורה פוסלת את ההסתלקות? נראה כי יש לבחון את השאלה מיסודה ואין להסתפק בדבריו כאמור של כב' השופט מ' שמגר לגבי ד"נ 43/74 {מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1), 242 (1975) (להלן: "ד"נ 43/74 מוניץ מ' דקלו"}.

עיון בפסק-דינו של כב' השופט מ' לנדוי, שאליו הצטרפו שאר שופטי המותב בדיון הנוסף, למעט כב' השופט י' קיסטר, מלמד כי הכרעת הרוב בפסק-הדין שניתן בפרשת מוניץ, שבו נקבע כי גב' מוניץ הסתלקה מחלקה בעזבון ואינה יורשת וזאת לפי סעיף 6(א) לחוק הירושה, הסתמכה על תצהיר ההסתלקות של גב' מוניץ שבו לא נזכר כלל עניין התמורה שהיא קיבלה על-פי הסכם נפרד עם היורשים האחרים ודבר ההסכמים האלה לא הובאו כלל לידיעת כב' השופט שילה שנתן צו ירושה מתוקן בו גב' מוניץ לא נזכרה כיורשת וזאת על-סמך תצהיר ההסתלקות שלה.

כב' השופט מ' לנדוי הגיע בפסק-דינו למסקנה הפוכה מזו שבא-כוח המבקש מגיע אליה. וכדבריו:

"אילו עמדו ההסכם והתוספת כמות שהם (עם אישור ההסכם על-ידי בית-המשפט), הייתי מסכים לטענת בא-כוח העותרת שוויתור העותרת לא היה בבחינת הסתלקות מחלקה בירושה לפי סעיף 6 של החוק, אלא בבחינת העברת החלק לפי סעיף 7. גם בא-כוח המשיב לא חלק על-כך... ליתר דיוק לא העבירה את חלקה כולו, כי בתוספת להסכם שמרה על זכותה לקבל את רבע החלק שלה בנכסים נוספים של המנוח, אם יתגלו כאלה בעתיד. את חלקה בנכסים שכבר נתגלו העבירה ליורשים האחרים תמורת 600,000 ל"י, ונוסף על-כך שמרה לעצמה את "טובת ההנאה" של פשרה עם המשיב, אם תגיע עמו לפשרה. מסתבר ש"טובת הנאה" כזאת היתה יכולה להיות, למשל, בתשלום סכום נוסף על-ידי המשיב, בלחץ התביעה שהוגשה נגדו, עבור הנכס שהמנוח הסכים להעבירו לו, מעבר למחיר שעליו הוסכם עם המנוח.

אילו היה זה הכול, הייתי אומר שהעותרת מוסיפה עד היום להיות יורשתו של המנוח. אבל אין זה הכול, כי ביום 10.4.74, אחרי אישור ההסכם על-ידי בית-המשפט, הגישו מנהלי העזבון בתיק המרצה נפרד בקשה לתיקון צו הירושה, ואליה צירפו את תצהיר העותרת - מיום 24.3.74 (תאריך חתימת ההסכם). בקשה זו והתצהיר צוטטו במלואם על-ידי חברי השופט א' מני בפסק-הדין בערעור. אין בהם זכר לא להסכם מיום 24.3.74 על-תנאיו, ולא לתוספת להסכם. אדרבא, מסמכים אלה נוסחו כאילו כלל ויתורה של העותרת את החלק שלה כולו, ללא תנאי כלשהו. על בקשה זו החליט כב' השופט שילה ביום 02.05.74: "כמבוקש", כלומר תוקן צו הירושה באופן שהעותרת חדלה להיות יורשתו של המנוח. ושוב אין זה ברור, מדוע לא הובאו ההסכם והבקשה לתיקון צו הירושה אל בית-המשפט בעת-ובעונה-אחת. על-כל-פנים, עובדה היא שקיימת סתירה יסודית בין שתי סדרות המסמכים (ההסכם והתוספת מזה, ובקשת התיקון, התצהיר וצו בית-המשפט מיום 02.05.75 מזה). ועתה, אין ספק בלבי שתצהיר העותרת מעיד על הסתלקותה מחלקה בירושה כולו לטובת אמה, בגדר סעיף 6(ב) של החוק, ולמטרה זו נוסח התצהיר כפי שנוסח, בהתאם לתקנה 52(א) של תקנות סדרי דין בענייני ירושה, התשכ"ו-1965... כוונתה עולה ברורות מן הלשון שנקטה בתצהירה, ויתר הנסיבות מורות שיהיו ההסכמים "הפנימיים" בין היורשים אשר יהיו, כלפי חוץ, וקודם כל כלפי בית-המשפט שדן בבקשה לתיקון צו הירושה, היא ביקשה לעורר את הרושם שהסתלקה מחלקה ללא שיור. ואמנם כך החליט בית-המשפט לתקן את צו הירושה, והוצאת היורשת מרשימת היורשים מעידה עדות חותכת, שאכן היתה כאן הסתלקות גמורה; כי הרי רק מי שהסתלק מחלקו בעזבון 'רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה', כלומר למפרע מיום מותו של המוריש (וראה סעיף 1 של החוק). מי שמעביר את חלקו, מקצתו או אף כולו, לזולתו, לפי סעיף 7, מוסיף להיות יורש, והעברה כזאת אין בה כדי להוציא אותו מרשימת היורשים שבצו הירושה.

נשאלת השאלה, איזו סדרה מסדרות המסמכים הללו עדיפה כלפי המשיב נוכח סתירות אלה שביניהן. התשובה עולה ברורות מסעיף 71 של החוק: 'צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו'. כזה הוא איפוא גם כוחו של צו-הירושה המתוקן, וכמו הצו המקורי מכריז גם הוא כלפי כל העולם שאלה הם היורשים ובלתם אין. הסכם הסותר זאת, אשר נעשה בין היורשים, אולי מחייב אותם-לבין עצמם, אבל לא צד שלישי. גם אישור בית-המשפט על ההסכם אינו מקנה לו תוקף כלפי כל העולם, כנגד הצו שתיקן לאחר-מכן את צו-הירושה.

מטעמים אלה מסכים אני לדעת הרוב בערעור שעקב תצהיר העותרת ותיקון צו-הירושה שנעשה על-פיו, נשמט היסוד מתחת למעמד העותרת כיורשת, בתביעתה נגד המשיב."

מכאן, שלו היו הסכמי התמורה בפני בית-המשפט המחוזי, ביחד עם תצהיר ההסתלקות של גב' מוניץ, בית-המשפט העליון היה קובע, בפרשת מוניץ, כי אין לאשר הסתלקות בתמורה וכי יורש לא ייחשב כמסתלק אם קיבל תמורה בעד הסתלקותו.

בפרשת מוניץ בחר בית-המשפט העליון להתעלם, מטעמים השמורים עמו, מהסכמי התמורה ולהתמקד רק בתצהיר ההסתלקות, שבו לא נזכרה כל תמורה, ואשר על-פיו תוקן צו הירושה, כך שגב' מוניץ הוצאה מכלל היורשים.

ואילו בפרשת סיטין בחר בית-המשפט העליון לבדוק את מניעיו של המסתלק, שלא היה להם כל ביטוי בכתב ולפסול את הסתלקותו.

את הזכויות בעזבון מקבל האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות במישרין מהמוריש ולא מהיורש {פרופ' ג' טדסקי "ויתור על הירושה וחליפות", הפרקליט לד 5, 9}. מכאן, שקבלת תמורה בגין ההסתלקות משמעה המחאת זכות, וכידוע אדם רשאי להעביר רק זכויות שיש לו.

כב' השופט י' זוסמן, הבחין בין ויתור לכלל היורשים-לבין ויתור ליורש מסויים {ע"א 358/57 מנהל מס עזבון נ' דיקרמן, פ"ד יב 869, 871 (1958)}. לדבריו:

" "ויתור" כזה אינו ויתור על הירושה אלא היפוכו של ויתור: בעוד שוויתור סתם, ללא תנאי, מסלק את המוותר משורת היורשים ושולל ממנו, משום כך, את האפשרות לקבוע מי יהנה מוויתורו, הרי "ויתור לטובת אדם אחר" - פירושו קודם כל הסכמת המוותר לקבל את חלקו בירושה. שכן אין אדם מקנה לאחר מה שאין לו, ואם הקנה את חלקו לאחר על-ידי "הוויתור" משמע, שתחילה זכה הוא עצמו בירושה, ואחר-כך העבירו לאותו אדם."

גישתו הנ"ל של כב' השופט י' זוסמן, היתה מביאה אותו למסקנה כי ויתור {או הסתלקות} ותמורה סותרים זה את זה.

יש לציין כי הן פרופ' ש' שילה בספרו {שם, 81)}, והן גולדברג מ', פלומין י', ו- מעוז א' בספרם {דיני ירושה ועזבון, 9}, סבורים כי על-פי הנקבע בפרשת מוניץ, ניתן להסתלק ולקבל תמורה.

בבוא בית-המשפט להכריע בשאלה, האם ניתן להסתלק בתמורה, עליו לקחת בחשבון, מצד אחד את העמדה העקרונית של בית-המשפט העליון בפרשת מוניץ, לפיה אין לראות את ההסתלקות בתמורה כהסתלקות, ומצד שני את דבריו של כב' השופט מ' שמגר לפיה "הגישה לפיה עצם קבלת תמורה עבור ההסתלקות אינה מונעת סווג הפעולה כהסתלקות עולה גם מפסק-הדין המנחה ב- ד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו".

כאמור, הסתלקות בתמורה היא הסתלקות על-תנאי והסתלקות שכזו אסורה על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה.

בהסתלקות שנעשתה כנגד קבלת תמורה מדובר בחוזה דו-צדדי או רב-צדדי המחיל תניות או לפחות תנאי אחד והוא תשלום הכסף, לדוגמה, כתנאי להסתלקות, לא ישולם הכסף - לא יימסר כתב ההסתלקות.

בעוד שהסתלקות על-פי סעיף 6(א) ו- (ב) לחוק הירושה, היא הסתלקות חד-צדדית ומכיוון שהיא חד-צדדית, היא אינה יכולה להיות מותנית בכל תנאי ובמידה והמסתלק יתנה את הסתלקותו בתנאי כלשהו, היא תיפסל על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה.

ב- ע"א 834/75 {זיק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 662 (1978)} קבע כב' השופט מ' לנדוי "ואם ישאל השואל מדוע לא יורשה ליורש להסתלק מראש מנכס מסויים, או מחלק בו, אם אחרי חלוקת העזבון יגיע לידיו אותו נכס או חלק באותו נכס, נשיב לו, שתהיה זאת הסתלקות על-תנאי, שסעיף 6(ד) אוסר עליה במפורש".

כלומר, כפי שהסתלקות מנכס מסויים היא הסתלקות על-תנאי, הסתלקות בתמורה, היא בוודאי הסתלקות על-תנאי, הבטלה על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האם יורש רשאי להסתלק בתמורה מחלקו בעזבון?