botox
הספריה המשפטית
הזכות ל"הליך הוגן" ונגזרותיה

הפרקים שבספר:

הוכחת אימרה של נאשם (סעיף 11 לפקודת הראיות)

סעיף 11 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"11. הוכחת אימרה של נאשם (תיקון: התש"ם)
אימרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה; נרשמה האימרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על-כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד. אימרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד, אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך או - כאשר האימרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא - אם הנאשם, במענה לשאלת בית-המשפט ולאחר שבית-המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את האימרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שהאימרה היא אימרתו וויתר על חקירת מקבל האימרה."

סעיף 11 לפקודת הראיות מאפשר הוכחת אימרת נאשם באמצעות עדות אדם ששמע אותה או נכח במעמד גבייתה בכתב {ת"פ (ראשל"צ) 43903-01-11 מדינת ישראל נ' איסר חאג' יחיא, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.11)}.

ממקרא סעיף הנ"ל עולה כי לסעיף זה מספר מרכיבים:

האחד, אימרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה {ת"פ (שלום אש') 1390-08 מדינת ישראל - תביעות לכיש - שלוחת אשקלון נ' איגור ויינברנד, תק-של 2011(2), 105411, 105412 (2011); ת"פ (שלום רח') 12606-11-10 מדינת ישראל נ' יוסי דהן (עציר), תק-של 2011(3), 37956, 37962 (2011)}. אימרה זו נרשמה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר.

השני, מותר להוכיח בעדות על-כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד.

השלישי, אימרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד ובתנאים הבאים: (1) אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך. (2) כאשר האימרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא - אם הנאשם, במענה לשאלת בית-המשפט ולאחר שבית-המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את האימרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שהאימרה היא אימרתו וויתר על חקירת מקבל האימרה.

לא אחת, ובמטרה לקצר ההליכים ולחסוך זמנם של עדים מקבל בית-משפט את אימרתו של נאשם (שלא מיוצג) - ללא תצהיר ובניגוד לסעיף 11 לפקודת הראיות. חוק הוא חוק והוא מחייב גם את השופטים, וכל עוד המחוקק לא נתן פתרון לקצר הליכים, אל לו לבית-המשפט שמדובר בנאשם לא מיוצג לעשות כן, שמא תיפול תקלה תחת ידו {ע"פ (ת"א) 46763-11-12 דינה אבידר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.12)}.

על-פי לשון סעיף 11 לפקודת הראיות, ההודיה יכול שתעשה בעל-פה או בכתב ויכול שתישמע על-ידי אחר {ע"פ 591/79, 638 אטיאס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 253 (1980)}.

דין הקלטת הודיה, כרישומה בכתב ואין נפקא מינה, אם המודה ער ומודע לכך שדבריו מוקלטים {ע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169 (1984); ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 57, 71 (1984)} .

דבריו של האדם האחר השותף לשיחה אינם באים לשם ראיה לאמיתות תוכנם אלא ככלי עזר להבנת התשובות ואימרותיו של הנאשם וככאלה, בהיותם מתועדים כהלכה בהקלטה (ובהנחה שאין בפי הנאשם טענות כנגד קבילותה הטכנית של ההקלטה) - אין מניעה לקבלם {ע"פ 5140/99, 5175, 5209 נחום וידל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 844 (2002); ת"פ (שלום רח') 17813-01-10 מדינת ישראל נ' אברהם לוי, תק-של 2011(4), 7929, 7933 (2011)}.

אימרת נאשם היא ראיה קבילה כנגד אותו נאשם עצמו, ואולם היא אינה קבילה נגד נאשמים אחרים, אלא-אם-כן הנאשם שמסר את האימרה מוסר עדות {תו"ח (שלום רמ') 1783-10-09 מדינת ישראל נ' עודד בדני, תק-של 2011(1), 47554, 47557 (2011)}.

אם בהודעתו של הנאשם במשטרה דברים שהוא מבקש כי ישמשו לטובתו, על הנאשם להיחשף לחקירה נגדית על-מנת שאלה יהיו כאלה. משבחר הנאשם שלא להעיד בבית-המשפט ושלא להיחשף לחקירה נגדית לא יוכל לטעון כך.

הכלל שאימרתו של נאשם בפלילים שנאמרה מחוץ לבית-המשפט, כשרה כראיה אם הוכחה כדבעי (וכאמור בסעיף 11 לפקודת הראיות), אין בו כשלעצמו כדי להפוך אימרה זו לעדות. עדיין בגדר אימרה היא, שלא אומתה בשבועה (או בהצהרה) ולא נבחנה בחקירה שכנגד.

במידה שיש באימרת הנאשם שמחוץ לבית-המשפט משום הודאה, חלה הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות המסייג קבילותה לפי נסיבות נתינתה. אך גם במידה שאין באימרה כזו משום הודאה, ובין אם הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות חלה עליה ובין אם לאו, אין האימרה יכולה לשמש ראיה כי אם נגד הנאשם בלבד.

רצה נאשם שאימרתו שאמר מחוץ לבית-המשפט תשמש ראיה לטובתו, עליו להעיד בבית-המשפט ולאשרה בשבועה ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עליה.

זכותו של הנאשם היא לשתוק ולא להעיד בבית-המשפט, אבל יהיו אשר יהיו התוצאות הצומחות לו לטובתו מן השימוש בזכות שתיקתו, התוצאה שיוכל לסמוך להגנתו על אימרתו שמחוץ לבית-המשפט אינה נמנית עליהן. ואם בנאשם השותק ואינו מעיד - כן, בנאשם המעיד וסותר בעדותו את אימרתו - לא-כל-שכן שאינו יכול לסמוך על אימרתו שמחוץ לבית-המשפט {ע"פ 205/75 קרנץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2), 471 (1976); ת"פ (שלום פ"ת) 2680-08 מדינת ישראל - שלוחת תביעות תחנת פתח תקווה נ' יובל יעקב, תק-של 2012(1), 3478, 3480 (2012); תפ"ח (מחוזי ב"ש) 1139/08 מדינת ישראל נ' בהטה מלקה, תק-מח 2009(3), 7740, 7751 (2009)}.

ב- חע"ק (מקומיים ב"ש) 28459-03-10 {מדינת ישראל נ' ערן בוזנח, תק-של 2010(3), 29633 (2010)} שם קבע בית-המשפט כי בפועל לא יכלו העדים להעיד על האירוע ולמעשה הראיה היחידה שעליה מתבססת המאשימה הוא אותו דו"ח אירוע, שנרשם על-ידי הפקח במועד האירוע.
בדו"ח אירוע זה נרשם לכאורה מפיו של הנאשם שלא ידע שאסור לזרוק סיגריה. אמירה זו יש בה אולי כדי להוות הודאה של הנאשם אכן השליך סיגריה, ואולם בהתאם לסעיף 11 לפקודת הראיות, אימרתו של הנאשם אשר נמצאת בדו"ח האירוע, אינה יכולה להוות ראיה מכיוון שלא חתם עליה ומכיוון שהפקח ששמע אותה, לא יכול להעיד על אימרה זו מזכרונו.

מקרה נוסף הוא, ב- ת"פ (ב"ש) 990-09 {מ.י. המחלקה לחקירות שוטרים נ' רונן בירוודקר, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.07.12)} שם קבע בית-המשפט כי בהתאם להוראות סעיף 11 לפקודת הראיות, אם נרשמה אימרת נאשם בכתב והנאשם חתם עליה, ניתן להגישה בכפוף לעדותו של מי שנכח בעת חתימתה. מכיוון שהעד לא נכח בעת החתימה על הדו"ח לא ניתן להגישה כעת.

ב- ע"פ 4115/08 {אבנר גלעד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.11)} קבע בית-המשפט כי סעיף 11 לפקודת הראיות מאפשר הוכחת אימרתו של נאשם בעדותו של אדם ששמע אותה. אלא שאין דרך ואופן לקרוא סעיף זה כאילו עדותו של אדם ששמע אימרה מפלילה מנאשם יש בכדי להוות ראייה מפלילה כנגד אחרים מלבד הנאשם.