חובת היידוע בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין - לגבי כל חשוד ולא רק עצור

שאלת תחולתה של חובת היידוע על נחקר שאינו עצור לא הוכרעה בשעתו ב- ע"פ 5121/98 {רפאל יששכרוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.06) (להלן: "הלכת יששכרוב")}. יחד-עם-זאת, לא ניתן לחלוק כי חובה זו, הנגזרת מהזכות להליך פלילי הוגן, חלה לגבי כל נחקר. בהקשר זה, ראוי להפנות לסעיף 19(א) לחוק הסנגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 הקובע כי:

"19. הודעה לעצור על אפשרות מינוי סנגור ציבורי
נעצר אדם והובא לתחנת משטרה או למתקן של רשות החוקרת על-פי דין או שהוא חשוד בביצוע עבירה, יודיע לו הממונה על התחנה או על החקירה, בהקדם האפשרי, כי באפשרותו לבקש מינוי סנגור ציבורי אם הוא זכאי לכך לפי חוק זה."

עולה מלשון הסעיף כי קיימת חובת יידוע בדבר הזכות להיוועצות בנוגע לכל חשוד מיד עם הגעתו לחקירה ולא רק עצור. אמנם חוק הסנגוריה הציבורית אינו מדבר על חובת היידוע אלא על חובת ההודעה בדבר אפשרות מינויו של סנגור ציבורי, אלא שסעיף זה יוצא, מנקודת הנחה כי קדמה להודעה זו הודעה בדבר הזכות להיוועצות.
יוער, כי מהוראת סעיף 34 לחוק המעצרים עולה לכאורה, כי חובת ההודעה קמה לאחר החלטת הקצין הממונה לעצור את החשוד, אלא שלא מדובר בשתי הוראות סותרות עד אשר לא ניתן ליישב ביניהן.

החובה המוטלת על הקצין הממונה מכוח סעיף 34 לחוק המעצרים אינה גורעת מחובת היידוע הקיימת לגבי כל חשוד בתחילת החקירה, כאשר יש לקרוא את סעיף 34, ככזה הנועד לקדם פיקוח נוסף מצידו של הקצין הממונה כאשר מדובר בעניינו של עצור.

בהקשר זה, ראוי להפנות לפסק-הדין ב- ע"פ 8974/07 {הונצ'יאן לין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.11.10)} במסגרתו עמד בית-המשפט העליון על הסתירה הלכאורית בין שתי ההוראות הנ"ל ועל חשיבות כריכתן של ההודעה בדבר זכות ההיוועצות ובדבר אפשרות מינוי סנגור ציבורי והוסיף כי:

"כריכת שני העניינים נעשתה על-ידי המחוקק, וראוי להקדימה ככל הניתן, למצער למועד תחילת החקירה..."
{פסקה כו' לפסק-דינו של כב' השופט רובינשטיין}

2. הרחבת חובת היידוע וסילוק סתירה בין הוראות החוק השונות
מאז הלכת יששכרוב, בה כאמור הושארה שאלת היקף חובת היידוע בצריך עיון, ניתנו פסקי-דין מהם עולה כי ניתנה פרשנות מרחיבה לחובת היידוע באופן שיש להחילה גם על נחקרים שאינם עצורים.

ב- ע"פ 9956/05 {אסף שי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.09)} הושארה אותה השאלה בצריך עיון, אם כי נקבע, הלכה למעשה, כי אימרה שנגבתה מחשוד שאינו עצור תיפסל בשל פגיעה בהיבטים אחרים של הזכות להיוועצות ולא חובת היידוע.

ב- ע"פ 10049/08 {ראתב אבו עצא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.08.12)} קבע בית-המשפט העליון מפי כב' השופט דנציגר מפורשות כי:

"עד כה דנתי בחובת מתן הודעה על זכות ההיוועצות על-ידי הקצין הממונה המורה על מעצרו של החשוד. ברם, ישנם מקרים בהם החשוד-הנחקר אינו עצור ולפיכך אינו מובא לפני הקצין הממונה וכן מקרים אחרים בהם הופך אדם במהלך גביית הודעה ממנו שלא תחת אזהרה לחשוד. במקרים מעין אלו, יהיה על החוקרים עצמם לתת לחשוד הודעה כדבעי בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין בטרם יתחילו או ימשיכו בגביית הודעתו, לפי העניין."

עולה מן המקובץ כי החובה להודיע לחשוד בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין חלה כבר בתחילת החקירה לגבי כל חשוד, אף אם אינו עצור או מעוכב והימנעותו של חוקר מלקיימה מהווה הפרה של זכות זו.

3. עוצמת חומרת ההפרה של זכות ההיוועצות
כל הפרה של זכות ההיוועצות מהווה הפרה מהותית ולא טכנית, הרי שקיימים בעניינו נתונים נוספים, הנעוצים באופי ובמיקום החקירה, המשליכים על חשיבותה של חובת היידוע וכפועל יוצא מכך גם על מידת חומרתה של ההפרה. כאשר מדובר בחקירה משטרתית, ניתן לומר, במקרים מסויימים, כי עצם טבעה ואופייה של החקירה, יוצרים אצל חלק מהנחקרים את התחושה כי עסקינן בחקירה פלילית מובהקת, הכוללת גם סמכויות עיכוב ומעצר, ואשר תוצאותיה עלולות להסתיים בהגשת כתב אישום או אף במאסר, באופן שחלק מהנחקרים מבינים, גם מבלי שיעמידו אותם על זכותם להיוועץ בעורך-דין, את החשיבות בקבלת עזרה מקצועית.

שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בחקירה של המוסד לביטוח לאומי, שאינה מתבצעת על-ידי חוקר משטרה, המתקיימת במוסד עצמו ולא בתחנת המשטרה ואף באותו החדר ובאותם התנאים בהם מתבררים עניינם של אלה התובעים קצבה או גמלה מהביטוח הלאומי.

במקרה האחרון, האווירה בה מתבצעת החקירה עלולה, לעיתים, להוות מכשול מבחינתו של הנחקר, שעשוי אף לטעות כי עסקינן בחקירה או תשאול הנוגעים לסכסוך או תביעה כספית בלבד, ולטשטש אצלו את החשיבות בהבנת מלוא זכויותיו, לרבות החסיון מפני הפללה עצמית, וההשלכות של ויתור עליהן. בנסיבות אלה, קיימת חשיבות יתרה בהעמדתו של חשוד הנחקר בנסיבות שכאלה בדבר זכות ההיוועצות.

בהקשר זה, ראוי להפנות לדברי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ב- ע"פ 70487/04 {ליליאן טולדנו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.11.07)} עת הורה בית-המשפט על פסילת אימרה שנגבתה על-ידי חוקר מטעם הביטוח הלאומי בהיעדר אזהרה כדין וציין בין השאר כי:

"בחקירה בפני חוקר שכזה, שאינו איש משטרה, עלול הנחקר להרגיש חופשי ומשוחרר יותר ולהפליל את עצמו מבלי משים."

דברים אלה נאמרו אמנם בקשר לחובת אזהרה, אולם הם יפים באותה המידה ובשינויים המתאימים גם לעניין חובת ההיוועצות.

בפרשת יששכרוב העובדה שהפרת זכות ההיוועצות של המערער נעשתה בתום-לב מעמעמת, במידת-מה, את אי-החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת ההודאה, אף שאין בה, כשלעצמה, כדי למנוע את פסילת ההודאה ככל שהדבר מתחייב מההגנה על זכותו של המערער להליך הוגן.

4. נוהג העבודה של רשויות האכיפה, לרבות מל"ל והשלכתו על עוצמת הפגיעה בזכות ההיוועצות
בהתאם לנוהג חוקרי הביטוח הלאומי הם שמבצעים חקירות בעבירות על חוק הביטוח הלאומי כאשר ידוע לכל הנוגעים בדבר, כבר בעת ביצוע החקירה, כי בתום החקירה יועבר הטיפול בתיק לידי תובע משטרתי לצורך הגשת כתב אישום ככל שישנן ראיות, לבית-משפט שלום, בו תיוחסנה לנאשם עבירות מסוג פשע לפי חוק העונשין ואשר במסגרתו, בהתאם למדיניות הנהוגה, תעתור המאשימה לעונש מאסר בפועל.

חריגותו של נוהג זה נובעת מעצם הסטיה מהתנהלות טבעית, הנגזרת מהוראות החוקים השונים, בה הטיפול בתיקים הנחקרים על-ידי חוקרי הביטוח הלאומי מועברים, ככלל, לגורמים פנימיים לצורך הגשת כתב אישום לבית-הדין לעבודה, במסגרתו מיוחסות לנאשמים עבירות מסוג עוון לפי סעיף 398 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, שהעונש הקבוע לצידן הוא שנת מאסר.

שיטת העבודה הנ"ל היא בעייתית באופן המשליך, למצער, על הצורך בהקפדה יתרה על זכויותיו של הנחקר ועל העמדתו בדבר הזכות שלו להיוועץ בעורך-דין. בהקשר זה, ראוי להפנות לדברי כב' השופטת הבכירה רובין לביא מבית-משפט השלום בקריית גת, ב- ת"פ 15733-06-11 {מדינת ישראל נ' שמעון ביטון, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.02.13)} עת הוחלט על פסילת הודאה בין השאר בשל אי-העמדתו של החשוד בזכות ההיוועצות:

"לא ברור לי מדוע חוקרים בלתי-מוסמכים מטעם המוסד לביטוח לאומי, שאינם מעורים בכללי החקירה הבסיסיים המקובלים, ובפסיקת בית-המשפט העליון, הם הגובים הודעות מחשודים בעבירות מרמה. לעיתים מדובר בעבירות חמורות מאוד."

זאת ועוד, גם ב- ת"פ (ת"א) 54952-01-13 {מדינת ישראל נ' אהרון פבריקנט, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.14)} בית-המשפט קיבל את טענת הנאשם והורה על פסילת הודאתו שניתנה בפני החוקר לביטוח לאומי.

זאת ועוד, נקבע כי יש לתת פרשנות מרחיבה לחובת היידוע באופן שיש להחילה גם על נחקרים שאינם עצורים. החובה להודיע לחשוד בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין חלה כבר בתחילת החקירה לגבי כל חשוד, אף אם אינו עצור או מעוכב והימנעותו של החוקר מלקימה מהווה הפרה של זכות זו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חובת היידוע בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין - לגבי כל חשוד ולא רק עצור