הזכות ל"הליך הוגן" ונגזרותיה
הפרקים שבספר:
- הזכות להליך הוגן - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- זכות השתיקה
- זכות השתיקה
- זכות השתיקה כזכות שהפגיעה בה היא פגיעה בזכות חוקתית
- הליכי חקירה
- "הגנה מן הצדק" - פגיעה ב"זכות להליך הוגן",
- ראיה שנתקבלה שלא כדין
- הזכות להליך הוגן - זכות השתיקה והזכויות הנגזרות ממנה - כללי
- אימרה של קרבן אלימות (סעיף 10 לפקודה)
- אימרת עד מחוץ לבית המשפט (סעיף 10א לפקודה)
- קבלת אימרה בהסכמה (סעיף 10ב לפקודה)
- הוכחת אימרה של נאשם (סעיף 11 לפקודת הראיות)
- קבילות או פסילת הודיות - זכות השתיקה וזכויות הנגזרות ממנה - כללי
- הודיה (סעיף 12 לפקודת הראיות)
- הביטוי "חופשית ומרצון"
- דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך הפלילי
- קבילות הודאות נאשם שלא הועמד בחקירה על זכותו להיוועץ בעורך-דין
- פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות עובר לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות לאחר חוק היסוד
- השיקולים שיש לשקול על-פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית
- מהי האבחנה בין "הודיה" לבין "ראשית הודיה"?
- הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (דרישת הסיוע להרשעה על-פי הודיה), התשע"ג-2013
- ההלכה הפסוקה מבית היוצר של בית-המשפט העליון
- ראיות מפלילות (סעיף 47 לפקודת הראיות)
- חיוב החשוד להצגת מסמכים
- הזכות להליך הוגן והנגזרת ממנה ודוקטרינת הפסילה הפסיקתית
- שתיקתו של חשוד או של נאשם במשפט - כללי
- משמעותה הראייתית של שתיקת חשוד
- שתיקת הנאשם במשפט ומשקלה הראייתי
- הימנעות נאשם מלהעיד - הלכה פסוקה
- הפקותה של ה"שתיקה" בהליכי מעצר, לרבות עבירות נשק
- נפקותה של פגיעה בזכות להיוועצות של חשוד עם עורך-דין על מעצרו של החשוד
- חובת הקפדה יתירה על זכות ההיוועצות
- עורך-הדין כגורם מפקח על תקינות החקירה ועל אמינות הראיות המושגות בה
- האם לפגיעה בזכות להיוועצות עם עורך-דין תהא נפקות גם בשלב המעצר?
- חובת היידוע בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין - לגבי כל חשוד ולא רק עצור
- ההלכה הפסוקה יצירת בית-המשפט לערכאותיו השונות
שתיקתו של חשוד או של נאשם במשפט - כללי
כידוע, יריעת המחלוקת במשפט פלילי נקבעת על-פי גרסת הנאשם, ככל שמסר גרסה, בהתאם לקו ההגנה בו בחר. מרגע שחקירתו של הנאשם במשטרה אינה משדרת חפות, מסירת גרסה מאוחרת יותר על ידו אומרת דרשני, והיא בבחינת ניסיון של הנאשם להרחיק את עצמו מביצוע העבירה ולהתאים את גרסתו לראיות שהוצגו בפניו. העובדה שנאשם מוסר גרסה לאחר שראה את חומר הראיות או שהסתבר לו בחקירה שקיים כנגדו חומר ראיות מפליל שהוצג לו על-ידי השוטרים בחקירה או כשעומת עם חומר הראיות, עשויה להצביע על רצונו של הנאשם לבחון את חומר הראיות הקיים ולכוון בהתאם את עמדתו, בבחינת גרסה מתפתחת ומותאמת לחומר הראיות עימו עומת.שקריו של נאשם במתן גרסתו הראשונה, אשר הוכחו בחומר הראיות, בהעדר הסבר המעלה ספק סביר, מחזקים, איפוא, את הראיות נגדו בנוגע לעצם ביצוע העבירה {ע"פ 10472/09 מובארק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.04.13)}.
זאת ועוד, שתיקת נאשם בחקירה, ואי-מתן גרסה כלל, כאשר בסופו-של-יום קיימות נגדו ראיות הקושרות אותו לעבירה בה הואשם, בנסיבות המעלות חשש להתנהגות טקטית וללא הסבר המעלה ספק סביר, עשויה להוות חיזוק ונדבך נוסף במכלול ראיות התביעה נגד הנאשם. יש לזכור כי אף שהשתיקה אינה מהווה ראיה עצמאית, יש בה כדי להשליך על מהימנות השותק, והיא אף מהווה ראיה המחזקת את ה"יש הראייתי" {י' קדמי, על הראיות, חלק שני, 308-307, 626 (2009)}.
כך, נאשם אשר שתק בחקירתו ובחר למסור גרסה בבית-משפט, שתיקתו בחקירה עלולה להיות לו לרועץ ולחזק את ראיות התביעה נגדו {ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1), 785 (1985)}. התנהגות זו אינה משקפת חפות, אלא להפך: סירוב נאשם לשתף פעולה בהליכי חקירה שבכוחם לתרום להוכחת חפותו עשוי לשקף התנהגות מפלילה {ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.09.03)}.
סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי הנאשם רשאי לנהוג באחת מאלה: להעיד כעד ההגנה, ואז יהיה עשוי להיחקר חקירה שכנגד; או להימנע מהעיד.
סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:
"162. שתיקת נאשם
(א) הימנעות הנאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע ..."
סעיף 162(א) מאזן בין זכות השתיקה הנתונה לנאשם לבין האינטרס הציבורי רב הערך שעניינו חשיפת האמת. היא מבוססת על ההנחה שלפיה אדם חף מפשע לא יימנע, על דרך-הכלל, מהצגת גרסתו, והבחירה שלא להביא גרסה כלשהי בפני בית-המשפט מלמדת על חששו של הנאשם כי גרסתו לא תצלח את מבחן החקירה הנגדית.
יחד-עם-זאת, השתיקה, לבדה, אינה יכולה להביא להרשעתו של נאשם ואינה יכולה להחליף את ראיות התביעה. השתיקה היא זכותו של נאשם, והיא לבדה אינה יכולה כמובן להביא להרשעה, שכן אין אדם צריך לספק את כלי הנשק נגדו. כמו-כן, אין היא יכולה לבוא תחת ראיות פוזיטיביות והיא לבדה, אך ברי כי השתיקה תוכל לחזק ראיות קיימות. זהו צו המחוקק בסעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי. זו גם כמובן מצוות השכל הישר.
בהקשר זה שוברה של השתיקה בצידה. בית-המשפט אינו יכול להתייחס לשתיקה בשויון נפש גמור, בחינת שוטה שבעולם. השותק סוכר את פיו, אך עיניו פקוחות לרווחה, ויודע הוא על שום מה בחר בשתיקה. דבר זה אינו נעלם מעיני בית-המשפט, שגם הן "פקוחות" {ע"פ 2560/08 מדינת ישראל נ' וול, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.09)}.