הודיה (סעיף 12 לפקודת הראיות)

סעיף 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"12. הודיה (תיקון: התש"ם)
(א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית-המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון.
(ב) בית-המשפט רשאי לקבל כראיה, להוכחת הנסיבות שבהן ניתנה הודיית נאשם, גם תצהיר בכתב של מקבל ההודיה, שבו הוא מפרט את נסיבות גביית ההודיה ומצהיר כי ההודיה הייתה חופשית ומרצון, והוא אם נתקיים אחד מאלה:
(1) הנאשם מיוצג וסניגורו ויתר על חקירת מקבל ההודיה;
(2) ההודיה הייתה על עבירה שהיא עוון או חטא והנאשם, במענה לשאלת בית-המשפט ולאחר שבית-המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את ההודיה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שההודיה הייתה חופשית ומרצון וויתר על חקירת מקבל ההודיה."

ככלל, סעיף 12 לפקודת הראיות בא למנוע נקיטה באמצעים פסולים על-ידי אנשי-מרות הגובים הודאות מחשודים. לפיכך קובע הסעיף הנ"ל, שקודם שניתן יהיה להסתמך על הודאת נאשם, יוכח כי ההודאה לא ניתנה עקב אמצעים פסולים, כמו כפיה או פיתוי, על-ידי איש-מרות.

משך עשרות שנים, חולשת בשיטת המשפט הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות על שאלת קבילותה של הודאה שנמסרה במהלך חקירתו של נאשם.

בפרשת יששכרוב הועלתה הטענה לפיה בהשראת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו יש לפסוק כי מאחר והמערער שם לא הוזהר כדין בפתח חקירתו בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין, הרי ההודאה שנגבתה ממנו אינה "חופשית ומרצון" ולפיכך יש לפוסלה בהתאם להוראת סעיף 12 לפקודת הראיות.

בעניין זה נשאלות השאלות: האם לאחר חקיקתו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, מן הראוי לשנות מן הפרשנות הנוהגת בפסיקת בית-המשפט בנוגע לסעיף 12 לפקודת הראיות, ולקבוע כי אי-מתן הודעה כדין בדבר זכות ההיוועצות בעורך-דין, פוסלת בהכרח קבילותה של הודאת נאשם. וכן, על מי רובץ נטל הוכחה כי ההודאה היא "חופשית ומרצון".

כפי שניתן ללמוד מהאמור בסעיף 12(א) לפקודת הראיות, נטל ההוכחה להודאה "חופשית ומרצון", רובץ על כתפי התביעה הכללית. ובמילים אחרות, עליה לשאת בנטל הבאת הראיות על-מנת להוכיח את קבילותה של ההודאה {ת"פ (חי') 314/03 מדינת ישראל נ' מחמוד בן סלים אלמקד, תק-מח 2005(1), 7335 (2005)}.

כאמור, נטל ההוכחה להיותה של ההודאה "חופשית ומרצון" רובץ על התביעה, כפי שעולה ברורות מנוסחו של סעיף 12 לפקודת הראיות. משמע, מחובתה של התביעה להביא ראיה על אופן גביית ההודאה, ואם עולה בהקשר זה טענת התנגדות כלשהי מצד הנאשם, מקויים "משפט זוטא".

המקובל ב"משפט זוטא" הוא, שהסניגוריה מודיעה מראש במה היא רואה את הפסול המונע קבלת ההודאה, והתביעה מביאה את כל ראיותיה, ובעיקר את עדיה, להוכחת התיזה עליה היא מבקשת להישען בהקשר זה, היינו שההודאה ניתנה באופן חופשי ומרצון.

קיומו של נטל ההוכחה משליך על מידת ההוכחה הנדרשת מן התביעה, כי על התביעה להוכיח גרסתה בכל עת מעל לכל ספק סביר. אם נותר ספק סביר בדבר מסירת ההודאה באופן חופשי ומרצון, היא לא תתקבל. הווי אומר, מבחינת הנאשם די בהיווצרותו של ספק סביר כדי לשלול קבילותה של ההודאה.

2. השוני בין אימרת עד יצוות סעיף 10א להודיה על-פי סעיף 12 לפקודת הראיות
קיים שוני נורמטיבי בין דברים כאימרת עד מחוץ לבית-המשפט כעד מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות לבין הודיה על-פי סעיף 12. להבחנה זו נפקות רבה, כך למשל, על אימרה המובאת מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות לא חלים כללי הקבילות המופיעים בסעיף 12, ואין מניעה להגיש הודיית חוץ בכתב שנפסלה בתור שכזו, כאימרת חוץ של עד {ראו בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 817 (1997)}.

הבדל משמעותי נוסף בין המקרים נוגע לזכותו של חשוד בעבירה לשתוק בחקירתו, ולא להשיב לשאלות שנשאל {רע"פ 3445/01 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 865, 869 (2002)}. כשזו אינה עומדת כאשר מדובר בדברים המובאים מפיו של עד במשפט (הנהנה רק מזכות שלא להשיב על שאלות שהתשובה עליהן עלולה להביא להפללתו העצמית).

עניין זה הוא בעל משמעות ניכרת, נוכח הזיקה ההדוקה שבין זכות השתיקה של נאשם לבין חזקת החפות שלו.

ב- ע"פ 8107/09 {ע"פ 1301/06 עזבון המנוח אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.06.09)} זיקה הנ"ל עמדה ביסוד החלטתו של בית-המשפט לפסול את ההודיה שהושגה, לפי קביעת בית-המשפט, בשל התנהלותו הנפסדת של המדובב.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הודיה (סעיף 12 לפקודת הראיות)