פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות לאחר חוק היסוד

שאלת השפעתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על פרשנותן של הוראות חוק שנחקקו טרם קבלתו, נדונה בהרחבה ב- בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 355 (1995) וב- דנ"פ 2316/95 {גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589 (1995)}.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משמר בהוראה מפורשת את הדין שקדם לו, ולפיכך הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות נותרה בתוקפה אף לאחר קבלתו של חוק היסוד (ראה סעיף 10 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו).

כאמור, כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות נועד מלכתחילה להגן על אמינותן של הודאות שנמסרו בפני אנשי מרות.

משך השנים חלה התפתחות פרשנית ביחס לטעמים האפשריים המונחים בבסיסו של הכלל האמור. כפי שהובהר לעיל, התכלית שעניינה הגנה על זכויותיהם של נחקרים הוכרה בפסיקת בית-המשפט עוד בטרם התקבלו חוקי-היסוד בדבר זכויות האדם.

ההכרה בתכלית זו תאמה את ההנחה הפרשנית הכללית הנוהגת בשיטת המשפט הישראלית, לפיה חזקה על כל דבר חקיקה כי הוא נועד לקיים ולהגן על זכויות האדם.

יחד-עם-זאת, טרם חוקי-היסוד לא הייתה בפסיקת בית-המשפט תמימות דעים בנוגע לשאלה האם ובאילו נסיבות יש להעדיף את התכלית שעניינה הגנה על זכויותיו של הנחקר, על פני התכלית האחרת שעניינה הבטחת אמינותן של הודאות נאשמים?

אף לפי הגישה הפרשנית שראתה ליתן משקל נכבד להגנה על זכויותיו של הנחקר, התבססה פסילת ההודאה, בין-היתר, על הנחה שאינה ניתנת לסתירה לפיה הודאה שנגבתה באמצעים פסולים אינה הודאת אמת {ע"פ 347/75 הירש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3), 197 (1976) דבריו של כב' הנשיא לנדוי}.

נראה, איפוא, כי עובר לקבלתם של חוקי-היסוד, הכיר בית-המשפט בהגנה על זכויות הנחקר כתכלית אפשרית של כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות. יחד-עם-זאת, התכלית האמורה לא נתפסה כתכלית מרכזית ועצמאית של סעיף 12 לפקודת הראיות ומרכז הכובד הרעיוני של כלל הפסילה הנדון הושם על החשש מפני קבלתן של הודאות שווא כראיה {ראו: מ' מאוטנר "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי", עיוני משפט יז, 503 (תשנ"ג)}.

עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הועלה מעמדן של זכויות האדם המעוגנות במסגרתו למעמד חוקתי על-חוקי.

בכך נוצר שינוי במציאות הנורמטיבית. שינוי זה מתבטא בראש ובראשונה באפשרות לביקורת שיפוטית על חוקתיותם של חוקים שהתקבלו לאחר קבלתם של חוקי-היסוד. יחד-עם-זאת, בכך בלבד אין כדי למצות את מלוא היקף השפעתה של חקיקת-היסוד האמורה.

רוחם ועקרונותיהם של חוקי-היסוד מקרינים על כל ענפי המשפט ומשפיעים על מושגי יסוד ותפיסות יסוד הנוהגים במסגרתם. בין-היתר, כאמור, משפיעים הם על פרשנותה של החקיקה שהתקבלה טרם חוקי-היסוד בדבר זכויות האדם.

בהקשר זה יודגש כי מראשית ימיו הכיר בית-המשפט בזכויות הפרט והתחשב בהן במסגרת פרשנותם של דברי חקיקה קיימים. אף בטרם חקיקתם של חוקי-היסוד בדבר זכויות האדם, קבע בית-המשפט כי תכליתו של כל דבר חקיקה היא לקיים ולשמר זכויות יסוד ולא לפגוע בהן {ע"א 524/88 פרי העמק אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4), 529 (1991)}.

יחד-עם-זאת, נראה כי לאחר חקיקתם של חוקי-היסוד, הודגשה החובה להתחשב בזכויות המעוגנות בהם במסגרת פרשנותם של דברי חקיקה קיימים, ובנסיבות מתאימות אף גדל המשקל שיש ליתן לזכויות אלה ביחס לערכים ולאינטרסים ציבוריים מתחרים. כך על דרך-הכלל, וכך במיוחד במשפט הפלילי הקשור קשר אמיץ לכבוד האדם ולחירותו.

חוק-היסוד יצר הזדמנות למבט פרשני מחודש גם בנוגע לתכליתו של כלל הפסילה המעוגן בסעיף 12 לפקודת הראיות.

בהתאם לרוחו ולעקרונותיו של חוק-היסוד, מן הראוי לחזק כיום את מעמדה של התכלית בדבר הגנה על זכויותיו של הנחקר, כך שהיא תהווה טעם מרכזי העומד בפני עצמו לשם פסילת קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.

משמעות הדבר הינה כי בנסיבות מתאימות, כפי שיפורטו להלן, תיפסל קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות בשל הפגיעה שלא כדין בזכויותיו של הנחקר, וזאת אף כאשר אין מתעורר חשש בדבר אמיתות ההודאה.

בדברים כאמור ולהלן, אין כדי לאיין את התכלית המסורתית של כלל הפסילה הנדון, שעניינה הגנה על אמינותן של הודאות. תכלית זו בעינה עומדת, כחלק מתכליתם הכללית של דיני הראיות בפלילים לגילוי האמת ולמניעת הרשעות-שווא.

זאת ועוד, ההגנה על זכויותיו של הנחקר עשויה לתרום לזיהוי אמצעי חקירה העלולים להוביל להודאות שקריות ולעיוות הדין. יחד-עם-זאת, בהתחשב ברוחו ובעקרונותיו של חוק היסוד, ניתן לקבוע כי מרכז הכובד הפרשני השתנה, וכי כיום מהווה ההגנה על זכויותיו של הנחקר תכלית מרכזית ועצמאית - ולא רק משנית ונלוות - לפסילת קבילותן של הודאות לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.

על רקע זה, מתעוררת השאלה מה הן זכויות הנחקר עליהן נועד להגן כלל הפסילה המעוגן בסעיף 12 לפקודת הראיות?

על שאלה זו ראוי להשיב בהתחשב בלשונו ובנוסחו של סעיף 12 לפקודת הראיות ובשים-לב לפרשנותו של הסעיף האמור בפסיקת בית-המשפט כפי שהתפתחה במשך השנים ובהתאם לרוחו ולעקרונותיו של חוק היסוד.

בהתחשב בכל אלה, נראה כי כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות נועד בעיקרו להגן על שתי זכויות יסוד אשר הוכרו בשיטת המשפט מימים ימימה, אך דומה כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוסיף ותרם לביצור מעמדן - הזכות לשלמות הגוף והנפש של הנחקר והזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי.

זכותו של נאשם לשלמות גופו ונפשו וזכותו שלא להיות מבוזה או מושפל מעבר לנדרש כתוצאה מעצם קיומה של חקירה, הוכרו בפסיקת בית-המשפט גם לפני חקיקת חוק היסוד כזכויות-יסוד בסיסיות הכלולות "במגילת הזכויות השיפוטית" {בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.04.80)}.

כאמור לעיל, ההכרה בזכויות אלה השפיעה על פרשנותו של סעיף 12 לפקודת הראיות עוד בטרם התקבל חוק היסוד.

עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע במסגרתו מפורשות כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" וכי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו" (ראו: סעיפים 2 ו- 4 לחוק היסוד).

בהתחשב בכך, נראה כי יש טעם רב בדעה לפיה הזכות לשלמות הגוף והזכות להגנה מפני מעשי ביזוי והשפלה הפוגעים באופן מהותי בשלמות הנפש, עלו למדרגה חוקתית על-חוקית בעקבות חקיקתו של חוק היסוד {ע"פ 3632/92 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4), 487 (1992)}.

נוכח התכלית שעניינה הגנה על זכויות נאשמים בחקירתם ובהשראתו של חוק היסוד, מן הראוי לפרש את כלל הפסילה המעוגן בסעיף 12 לפקודת הראיות כך שאמצעי חקירה פסולים שיש בהם כדי לפגוע שלא כדין בזכותו של הנחקר לשלמות הגוף או כדי להשפילו ולבזותו מעבר לנדרש כתוצאה מעצם קיומה של חקירה, יובילו לפסילתה של ההודאה מיניה וביה וזאת, בלא צורך לבחון את השפעתם של אמצעי החקירה האמורים על אמיתות ההודאה שנמסרה בחקירה.

פרשנות זו קרובה בעיקרה לגישתו של כב' השופט גולדברג בפרשת מועדי (ראה לעיל), אשר דומה כי היא זו שהתקבלה בפסיקת בית-המשפט.

יחד-עם-זאת, טיבם והיקפם של אמצעי החקירה הפסולים שייכללו כיום בגדר המבחן של "פגיעה בצלם דמות האדם של הנחקר" עשוי להיות רחב מבעבר. זאת, נוכח השפעתו הפרשנית של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו ובהתחשב במשפט הבינלאומי ההסכמי שישראל צד לו.

לצד ההגנה על שלמות גופו ונפשו של הנחקר, נועד סעיף 12 לפקודת הראיות על-פי לשונו המפורשת להגן על אוטונומית הרצון ועל חופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה (הודאה "חופשית ומרצון").

הזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי הוכרה בפסיקת בית-המשפט כזכות יסוד רבת חשיבות עוד בטרם קבלתם של חוקי-היסוד בשנת 1992. יחד-עם-זאת, דומה כי לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התחזק מעמדה של הזכות האמורה, בהיותה נגזרת באופן ישיר מתפיסת האדם כמטרה ולא כאמצעי, ובהתחשב בהיכללותה האפשרית של הזכות האמורה במעגל הפנימי של הזכות החוקתית לכבוד ולחירות {בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 (1996); ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח', פ"ד מח(3), 837 (1994); ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", פ"ד נג(4), 526 (1999); דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני ואח', פ"ד נ(4), 661 (1996); בג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשיה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6), 481 (2004); בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 240 (2000); א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא, 271 (תשנ"ג); ח' כהן "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית - עיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט - ספר היובל, 9 (תשנ"ד)}.

בהתחשב בכך, פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה, תוביל לפסילת ההודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.

מנגד, יודגש כי בדברים אלה אין כדי לקבוע כי כל פגיעה בזכות מוגנת של הנחקר תוביל בהכרח לפסילת קבילותה של הודאתו לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. פרשנות כזו תפגע יתר-על-המידה בערכים הנוגדים שעניינם גילוי האמת, לחימה בעבריינות והגנה על שלום הציבור, ולפיכך אין לקבלה.

נוסחו ולשונו של סעיף 12 לפקודת הראיות מעידים כי כלל הפסילה המעוגן בו, נועד להגן מפני פגיעה משמעותית באוטונומית הרצון של הנאשם במסירת הודאתו.

לפיכך, פגיעה מן הסוג האמור היא שתוביל לפסילת קבילותה של הודאה בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות, והכל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו.

מסקנה פרשנית זו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית-המשפט עובר לחוק היסוד, לפיה יש לבחון בכל מקרה על-פי נסיבותיו, האם השימוש באמצעי החקירה הפסול הוביל לשלילת הרצון החופשי ויכולת הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו.

יחד-עם-זאת, בעוד שבעבר ההצדקה שניתנה לפסילתה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות נשענה על ההנחה לפיה שלילת חופש הבחירה של הנחקר מקימה בהכרח חשש לאמיתות הודאתו, הרי על-פי רוחו והשראתו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו מן הראוי לקבוע כי ההגנה על חופש הרצון של הנחקר מהווה כיום תכלית העומדת בפני עצמה ומהווה טעם נכבד ועצמאי לפסילת קבילותה של ההודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.

ראוי לציין כי הזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי משמשת אחד הטעמים המרכזיים להגנה על חסיון מפני הפללה עצמית ועל זכות השתיקה. לפיכך, יש הסבורים כי כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות נועד להגן על זכויות אלה וכן על זכות ההיוועצות בעורך-דין הנלווית להן {י' קדמי על הראיות, כרך א', 22 (תשס"ד)}.

ואומנם, פגיעה שלא כדין בזכויות האמורות במסגרת הליכי חקירה, תהווה שיקול נכבד בעת בחינת קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת ראיות. זאת מאחר ופגיעה בזכויות אלה עלולה לפגוע באופן מהותי בחופש הרצון והבחירה של הנחקר במסירת הודאתו.
כך למשל, יהיה מקום לפסילתה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, בנסיבות בהן הנאשם לא הוזהר בדבר זכותו לשתוק ולא להפליל עצמו בחקירה ובדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין והוא לא היה מודע בפועל לזכויות אלה, באופן ששלל ממנו את יכולת הבחירה האם לשתף פעולה עם חוקריו.

עם-זאת, אין באמור כדי להפחית מכך שבבסיס ההגנה על זכות השתיקה ועל זכות ההיוועצות בעורך-דין מונחים טעמים נוספים מעבר להגנה על אוטונומית הרצון של הנחקר. האיזון בין הטעמים השונים המונחים בבסיסן של זכויות אלה, מסייע לעיצוב גבולותיהן ולקביעת היקף ההגנה עליהן.

כאמור, על-פי לשונו ותכליתו של סעיף 12 לפקודת הראיות, נועד הוא להגן מפני פגיעה משמעותית באוטונומית הרצון החופשי של הנחקר. בהתאם לכך, פגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בעורך-דין תוביל לפסילת קבילותה של הודאת נאשם במסגרת סעיף 12 לפקודת הראיות, רק כאשר יש באותה פגיעה על-פי אופיה ועוצמתה בנסיבות העניין, כדי לפגוע באופן חמור בחופש הבחירה ובאוטונומית הרצון של הנחקר במסירת הודאתו.

כך למשל, הימנעות החוקרים שלא כדין ממתן אזהרה בדבר זכות השתיקה בנסיבות בהן הוכח כי הנאשם היה מודע בפועל לזכותו לשתוק, לא תוביל לפסילת הודאתו לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, באשר בנסיבות אלה לא נפגעה באופן משמעותי יכולתו של הנאשם לבחור האם לשתף פעולה עם חוקריו {ע"פ 5825/97 שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 933 (2001)}.

בהתאם ללשונה ולתכליתה של הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות, יש לפסול מכוחה הודאה רק כאשר הפגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בעורך-דין יצרה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו. כאשר קיומה של פגיעה כאמור תיבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו.

מכל מקום, ראוי להדגיש כי פגיעה בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בחקירה, אף בנסיבות בהן אין היא מובילה לפסילת קבילותה של ההודאה, עשויה לפגום במשקלה הראייתי.

שאלה נפרדת שיש להכריע בה הינה האם אי-מתן ההודעה כדין בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין, צריכה להוביל לפסילת הודאתו בהתבסס על דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין וזאת מחוץ למסגרת סעיף 12 לפקודת הראיות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות לאחר חוק היסוד