השתק עילה

1. כללי
הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו {ע"א 2360/99 בחר נ' דיור, בניין ופיתוח, פ"ד נה(4), 18, 24 (2001); ראה גם ת"א (מחוזי חי') 1111-04 ורנסקי אריאלה נ' ורנסקי ישראל, תק-מח 2009(2), 15709 (2009)}.

השתק עילה, כשמו כן הוא, משתיק בעל דין לשוב ולהעלות טענות בעילות משפטיות שהוכרעו בערכאה קודמת. שלא כמו בהשתק פלוגתא, אין נפקא מינה אם פסק-הדין מבוסס על ממצא חיובי או שלילי ודי להוכיח כי פסק-הדין ניתן על-ידי בעל סמכות לפסוק בתביעה; כי פסק-הדין סופי ומוחלט; כי ההכרעה ניתנה לגופו של עניין וכי העילות בשני ההליכים זהות {ע"א 2634/09 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, תק-על 2011(1), 1082, 1090 (2011)}.

מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילתו שם "נבלעה" בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד. אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת {ע"א 246,247/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561 (1968); ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בניין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4), 18, 23 (2001)}.

נדגיש כי לעניין זה נבחנת העילה ב"מבחן רחב" הבודק אם מבחינת מהות הדברים מדובר באותה עילה עצמה {ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5), 166, 181 (2003)}. די בכך שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות והטענות בהליך הקודם כדי להביא למסקנה כי העילה היא זהה {תא"ק (שלום יר') 25340-03-10 דוד גולן נ' חיים אלקובי, תק-של 2010(4), 87761 (2010)}.

מקום שהוכרעה העילה אין להיזקק בשנית לתביעה המבוססת על עילה זהה. כאשר התביעה הוכרעה לטובת התובע, אזי, עילת תביעתו נבלעת בפסק-הדין. לעומת זאת, כאשר התביעה נדחתה, אזי, יקום השתק ומחסום שיחסמו את חידוש ההתדיינות בעילה שהוכרעה.

גם אם קיימים הבדלים מסויימים בין הטענות בשני ההליכים, אך במהות, מדובר באותה פרשה עובדתית, עדיין עשויה לעמוד לבעל דין הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין. ובמילים אחרות, אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא ביסודה זהה, אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה בית דין {ע"א 246,247/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561 (1968)}.

יצויין כי עצם העובדה שהתובע מעלה בהליך הנוכחי טענות בדבר נזקים שנגרמו לו, שלא הועלו על ידו עת התגונן מפני ההליך הראשון, אינה מעלה או מורידה, שכן הכלל הוא שמעשה בית דין משתיק גם טענה שיכולה היתה להיטען בהליך הראשון, אך לא נטענה שכן, התובע חייב לרכז בכתב התביעה את כל העובדות הנוגעות למעשה או לעסקה שהולידו תובענתו, ומעשה בית דין משתיק גם טענה שלא נטענה {ראה לעניין זה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 347}.

הדברים יפים באותה מידה לגבי מי שהיה נתבע בהליך הראשון, והפך לתובע בהליך השני, שהרי המטרה היא לצמצם במספר ההליכים המשפטיים ולא להרבותם ולפצלם באופן מלאכותי.

על הרציונל העומד בבסיס הכלל, ועל החובה המוטלת על בעל דין לרכז את טענותיו בהליך אחד, יפים דברי בית-המשפט ב- ע"א 1650/00 {מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-על 2003(2), 4024 (2003)} לפיהם "הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו ... אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות" {ראה גם ע"א 8/83 דן גורדון ואח' נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4), 797 (1985)}.

על-מנת להחיל את הכלל של השתק עילה ולחסום את דרכו של התובע מלהגיש את תביעתו, יש להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד, מדובר בעילה זהה. השני, יש זהות בין בעלי הדין או חליפיהם. השלישי, הייתה הכרעה לגופו של עניין בתביעה {ראה לעניין זה ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בניין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4), 18 (2001)}.

לתשומת-ליבנו כי טענת קיזוז היא טענת הגנה שמעלה הנתבע בתביעה. בהיות הקיזוז טענת הגנה ולא תביעה שכנגד אין חלים לגביה כללי השתק העילה ותקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי. ב- תא"ק (שלום טב') 5255-09-08 {בן-ציון ראובני נ' אפרים וולפינגר, תק-של 2009(4), 9019, 9021 (2009)} קבע בית-המשפט כי ניתן לומר כי אכן, לכאורה הושמעה טענת המשיב במסגרת התביעה נשוא התיקים המאוחדים, כי יש להורות על קיזוז נוכח הפרתו של סעיף 8 להסכם הפשרה על-ידי התובעים {שם והמבקשים כאן}. אולם כאמור, בהיותה טענת הגנה ומשבחר המשיב דאז שלא להגיש תביעתו זו כתביעה שכנגד, הרי שאין הוא משותק היום מלהעלות את הטענה פעם נוספת.

לענף של השתק עילה ייחוד בכך שהוא יחול במלוא עוצמתו אף בהיעדר התגוננות, בהיעדר הוכחה וכל אימת שניתן פסק-דין שהכריע בעילה אף אם פסק-הדין נתן תוקף להסכמות הצדדים {ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ' עלי חליל עזאם, פ"ד לא(1), 253 (1976)}.

רואים אנו כי לכלל של השתק עילה נפקות ותוקף גם כאשר בעל דין כשל בהעלאת טענותיו, בהבאת ראיותיו או בהוכחת עילתו בהזדמנות הראשונה. על צד להליך לדאוג להביא בפני בית-המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה כי בעל דין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להיצר את תחילת ההשתק {ראה גם תא"מ (שלום טב') 1136-10-09 נפתלי אסולין נ' שמואל איזנברג, תק-של 2010(1), 46369, 46374 (2010); ת"א (שלום נצ') 8288-10-08 סוהאד דגש נ' מועצה מקומית מג'אר, תק-של 2009(3), 1525 (2009)}.

ב- ת"א (שלום נצ') 8288-10-08 {סוהאד דגש נ' מועצה מקומית מג'אר, תק-של 2009(3), 1525 (2009)} קבע כב' השופט אברהים בולוס כי העיקר והתשתית הבסיסית בעניין בו עסקינן הינה שאלת חובה של המבקשת למשיבה, התשתית הינה זהה ומשותפת לשתי התביעות ועניינה זכות מהותית אחת שנפגעה, שהינה הזכות להיפרע מהמבקשת בגין החוב מושא שני ההליכים.

בנסיבות העניין, קיים השתק עילה, חרף העובדה שהתביעה כיום נמסכת על חוב בגין שיעורי תשלום שונים, עדיין אנו עוסקים באותה העילה הנוגעת לחובה של המבקשת למשיבה ואשר התגבש עובר להגשת התובענות בהליכים הקודמים.

בענייננו המשיבה קיבלה שעת כושר והיה ביכולתה לטעון ולהוכיח את עילתה אף על סמך אותם ניכויים נטענים, אולם משכשלה בכך {הכישלון כולל בחובו אי-העלאת טענה, אי-הוכחה או זניחה של טענה} המחדל יהיה בעוכריה והיא לא תזכה להזדמנות חוזרת, שמשמעה פגיעה באינטרס ההסתמכות של המבקשת שהניחה זה מכבר כי עניין זה תם ונשלם {ראה גם ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2005(3), 3036 (2005); ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סקום (ישראל) בע"מ, פ"ד לט(4), 141 (1985)}.

ב- ת"א (שלום ת"א) 39198-05 {מלמד אירית נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, תק-של 2010(1), 45859 (2010)} קבע כב' השופט ירון בשן כי במשפט הראשון נתבע פיצוי בגין נזק רכוש שנגרם למכונית. בית-המשפט נדרש לקבוע מי אשם בהתרחשות הנזק ומי חייב לפצות בגינו. לשם כך נדרשו ממצא עובדתי בשאלה "מה קרה?" ומסקנה משפטית בשאלה "מי חב לפי פקודת הנזיקין?".

במשפט השני, נתבע פיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובעת. ההכרעה מחייבת ממצא עובדתי בשאלה "מה קרה?" ומסקנה משפטית, בשאלה "מי חב לפי חוק הפלת"ד?". הפלוגתאות חופפות בשאלה העובדתית אך שונות לגמרי בשאלה המשפטית - ולכן מדובר בפלוגתאות שונות לגמרי.

יחד עם זאת, הממצא העובדתי שנקבע במשפט הראשון ("מה קרה?") נחוץ גם להכרעה בפלוגתא השניה - והצדדים מסכימים שהם קשורים בו.

יתירה מזאת, לאבחנה עיונית זו משמעות דיונית ברורה: המשפט הראשון עסק בשאלות של אשם בגין גרימת נזק לרכוש ולא דן בשאלה "האם נותק הקשר הסיבתי בין נהיגת התובעת לבין פציעתה בעת שעמדה מחוץ למכוניתה אגב החלפת פרטים עם נהגת אחרת?". נזק הגוף ומעמד התובעת כ"משתמשת" לפי חוק הפלת"ד לא היו במחלוקת במשפט הראשון וממילא הצדדים לא טענו בקשר אליהם ובית-המשפט לא הכריע בהן במפורש או במשתמע.

לא מדובר כלל בעניין טכני, אלא בעניין היורד לשורשי עשיית הצדק. על עניין שהצדדים לא טענו לגביו דבר ובית-המשפט לא הכריע בו במודע לא ניתן לומר שהוכרע באופן סופי והצדדים מנועים מלשוב ולבררו בבית-משפט.

לאור זאת, פסק-הדין הראשון אינו יוצר השתק עילה נגד הנתבעת ואין להסיק ממנו שכבר ניתנה הכרעה שיפוטית בשאלה שעומדת בפני בית-המשפט בתיק זה.

על-אף האמור לעיל, בנסיבות העובדתיות, שאינן במחלוקת חלה על התביעה הלכת ביטוח חקלאי {רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2007(4), 1514 (2007)}, לא עומדת לתובעת עילת תביעה נגד הנתבעת והתביעה נדחית.

ב- תא"מ (שלום ת"א) 35548-12-09 {יונתן שמעון מגנט נ' יגאל לביא, תק-של 2010(3), 54106 (2010)} עסקינן בבקשה לסילוק על-הסף.

התביעה העיקרית, השניה כרונולוגית לענייננו הוגשה על-ידי התובע יהונתן מגנט כנגד הנתבעים - יגאל לביא המבקש דנן - שהיה למועד הרלבנטי מנהל חברת סמי-קאר עסקי רכב (1988) בע"מ וכנגד הנתבע מס' 2 שהיה מנהל ונציג מכירות בחברת סמי קאר.

התביעה העיקרית הוגשה על-ידי התובע בגין עסקת מכר רכב משומש שביצע אל מול חברת סמי-קאר אשר הסבה לו הפסדים כספיים ועוגמת-נפש. בית-המשפט בתביעה הראשונה קבע כי הנתבעת שם הפרה בעסקת המכר את חובותיה על-פי חוק המכר וחוק הגנת הצרכן בכך שהטעתה את התובע ולא ציינה מפורשות בפני התובע דנן את נתוני הרכב - פרטי מד האוץ הנכונים, התקנת מנוע לא מקורי.

בתביעה דנן, וכפי שעולה מסעיף 21 לכתב התביעה, פנה התובע אל סמי-קאר בדרישה לפרוע את החוב הפסוק בתיק האחר אלא שזו נמנעה לפרעו והליכי הוצאה לפועל שנקט לא הניבו כל פרי. מנהל סמי-קאר, הנתבע מס' 1 מסר לתובע כי נבצר ממנו לפרוע את החוב הפסוק בשל היותה לטענתו - חדלת פרעון בפועל.

בתביעה דנן, טען התובע כי הנתבעים אחראים כלפיו בנזקיו "כמפורט בפסק-הדין" מכוח אחריותם האישית על-פי דיני הנזיקין.

הנתבעים טענו בבקשתם כי התובע מיצה עילתו בתביעה הראשונה ואין לאפשר לו לשפר את מצבו לאחר שכבר ניתן לו יומו בבית-המשפט ומיצה את עילתו כנגד החברה. בנוסף, התביעה דנן הוגשה בגין אותה עילה ממש - "מכירת רכב פגום לכאורה".

מנגד, טען המשיב-התובע כי עסקינן בעילות תביעה שונות ונפרדות - אחריות אישית של מנהל חברה לעוולות שביצעה החברה.

כב' השופטת כוכבה לוי, דחתה את טענות המשיב. לגישתה הנסיבות העובדתיות בשתי התביעות זהות; התביעה דנן סומכת על פסק-הדין בתביעה הראשונה שאלמלא כן לא היתה באה לעולם; הסעד הנתבע זהה.

יתירה מזאת, המשיב-התובע לא הניח כל תשתית עובדתית בתביעה דנן לביסוס טענה אפשרית על פיה במסגרת התביעה הראשונה נבצר ממנו מלכלול את שני הנתבעים דנן או שמא כי למועד הגשת התביעה הראשונה לא היתה ידועה לו מעורבות הנתבעים דנן.

לאור הנ"ל, קיבלה כב' השופטת כוכבה לוי את הבקשה ודחתה את התביעה על-הסף וזאת בשל השתק עילה על פיו מושתק התובע-המשיב לחזור ולתבוע במסגרת התביעה דנן את נזקיו כנגד הנתבעים והכול בהסתמך על פסק-הדין שניתן בתביעה הראשונה.

2. זהות עילה ועילת תביעה
מבחן "זהות העילה" לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה בית דין יחול גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת.

אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה. לעניין זה יפים הם דברי בית-המשפט ב- ע"א 167/63 {ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז(1), 2617 (1964)} שאומצו מחדש ב- ע"א 246/66 {קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561 (1968)} לפיהם "נמצאנו למדים: 'עילת התביעה' לעניין חובתו וכוחו של בית-המשפט לפסוק בתובענה אינה כ'עילת התביעה' לעניין מעשה בית דין. לעניין הראשון המבחן הקובע הוא, אם העובדה נטענה כראוי בכתב התביעה ועלתה על שולחן הדיונים, ולעניין השני, אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנזיקין בתובענה אחת. לעניין הראשון פירושו של הדיבור צר יותר, כי בית-המשפט אינו יכול לדון בעובדה שלא הובאה לפניו: לעניין השני המבחן רחב יותר, כי כאן קובע השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה" {ראה גם ע"א 8/83 דן גורדון ואחרים נ' כפר מונאש - מושב עובדים ואח', פ"ד לח(4), 797 (1985)}.

אם כן, המבחן הקובע לתחולתו של כלל זה הינו מבחן זהות העילה. ככל שקיימת זהות בעילה לא ייזקק בית-המשפט בשנית לעילה זו מחמת שנבלעה או שנחסמה בפסק-דין קודם, והכל בהתאם לתוצאות ההתדיינות הקודמות.

המונח "עילת תביעה" זכה בפסיקה לקשת של הגדרות האחת מצמצמת והשניה מרחיבה, כאשר הפרשנות נגזרת מהכלל או העניין בעל הזיקה למונח הנ"ל. הפרשנות הראויה הינה הפרשנות המגלמת בתוכה ומאזנת את כלל השיקולים והאינטרסים המתחרים ביניהם על הבכורה ואשר עומדים ביסודו של אותו כלל משפטי ספציפי.

הכלל בו עסקינן זכה לפרשנות וליישום רחבים, לנוכח התכליות של חסכון בזמן שיפוטי ובמשאבים, מניעת הטרדה של היריב, מניעת קביעות סותרות, אך מנגד תוך איזון שיקולים אלה עם זכותו החוקתית של בעל דין לגשת לערכאות.

יוצא איפוא, שגבולותיה של העילה, בעניין הכלל בו עסקינן, הינם רחבים ומעשה בית דין, כפי שנקבע, יחול גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה. גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים שלא פורטו בתביעה הקודמת, אין לדקדק, במרכיבים משניים וראוי להתמקד בעיקר ובתשתית הבסיסית של העילה.

חשוב להדגיש, שאין לגזור גזירה שווה בין המשמעויות שניתנו לעילת תביעה בבואנו לבחון אם כתב התביעה מגלה עילה לבין זו שביסוד כלל השתק, לראשונה ניתנה הגדרה צרה ואילו לשניה הגדרה מרחיבה. רוצה לומר כי בעילת התביעה לעניין חובתו ורוחו של בית-המשפט לפסוק בתובענה אינה כעילת התביעה לעניין מעשה בית דין. לעניין הראשון המבחן הקובע הוא, אם העובדה נטענה כראוי בכתב התביעה ועלתה על שולחן הדיונים ולעניין השני, אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנזיקין {לדוגמה} בתובענה אחת, לעניין השני המבחן רחב יותר, כי כאן קיים השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה.

המגמה בפסיקה ברורה, אין לגביה עוררין ולפיה עילת התביעה בזיקה למבחן זהות העילה העומד ביסוד הכלל בו עסקינן זכה לפרשנות וליישום רחבים. יחד עם זאת, מבחן זה נותר לוטה בערפל ולא זכה להגדרה ברורה, נקיה מספקות וישימה בכל מצב למעט מקרים מובהקים.

עם השנים הוצעו מספר הגדרות לעילת התביעה. הראשונה, מבחן הסעד שנדחה עוד בתחילת הדרך. השניה, הינה הזכות שנפגעה, שמשמעה שעל התובע לרכז את כל טענותיו המשפטיות כמו העובדתיות בתובענה אחת שעילתה סומכת על זכות אחת שנפגעה. השלישית, הרחבה, הינה ההגדרה הסבה סביב העסקה או המסכת העובדתית שעשויה לכלול בחובה פגיעות רבות ושונות בזכויות של התובע.

הפסיקה לא הכריעה בתחרות שבין שתי ההגדרות הנ"ל והעדיפה מתן פתרונות נקודתיים לסכסוכים שנקרו בדרכה. יחד עם זאת, ניתן לאתר בפסיקה סימני דרך שמעידים על נטייה לאמץ את ההגדרה השניה, היינו הזכות המהותית שנפגעה.

ביישום הגדרת הזכות המהותית, בתי-המשפט חזרו והדגישו רבות את דבריו של כב' הנשיא י' זוסמן ב- ע"א 167/63 {ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז(1), 2617 (1964)} בדבר היכולת של התובע לרכז את כל תביעותיו תחת קורת גג אחת ככל שטענותיו סבות סביב אותה זכות מהותית שנפגעה על-ידי מעשה הנתבע.
עניין אחרון זה בא לידי ביטוי מובהק וסוכם על-ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- ע"א 1650/00 {מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2003(2), 4024 (2003)}. לדבריה, "המבחן לכך הוא כי מהבחינה המושגית יכול היה המערער לשלב את שתי התביעות תחת קורת גג דיונית אחת במסגרת תביעה אזרחית רגילה לאכיפה ההתחייבות או, לחילופין, להשבה ולפיצוי כספי אם לא תיאכף ההתחייבות. שתי תביעות באותה פרשה עובדתית ועניינית אינן מוחזקות כתביעות בנות עילות שונות רק על שום השוני בסעדים הנדרשים בכל אחת מהן".

נוסף על החובה לרכז הטענות בעניינה של הזכות שנפגעה, נודעת חשיבות גם לקיומו של בסיס דיוני פרוצידוראלי המאפשר הלכה למעשה לתובע לרכז את טענותיו. ככל שהדין או הפרוצידורה חוסמים דרכו וגם אם עסקינן בעילות זהות, אין לסלק את תביעתו של התובע ולו משיקולי צדק. לעומת זאת, כאשר שיטת המשפט מספקת מסגרת דיונית להעלאת כל הטענות, הנטיה תהיה ליישם את ההגדרה באופן רחב {ראה גם ת"א (שלום נצ') 5671-07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ניר אלימלך, תק-של 2009(2), 23578 (2009)}.

כאמור, המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו "מבחן זהות העילות". השאלה הרלוונטית בהקשר זה היא, האם עילתה של התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה החדשה. מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקתו של בית-משפט זה. כך נקבע, כי העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת {ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4), 797 (1985)}.

נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים {ראה גם ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ ואח', פ"ד נח(6), 447 (2004)}.

זהות העילות נבחנת לפי מהות העילות ולא על-פי צורתן. אין גם צורך שתהיה חפיפה מוחלטת בין העניינים הנדונים בשתי התביעות, על-מנת שתיקבע זהות העילות, כל עוד השאלה המהותית בשתיהן זהה {ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סקום (ישראל) בע"מ, פ"ד לט(4) 141, 147 (1985)}.

זהות העילות מתקיימת גם כאשר שתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת {ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4), 797, 802 (1985)}.

ב- ת"א (שלום נצ') 10865-03-09 {עיריית סח'נין נ' ד"ר טבעוני אדריכלים ומהנדסים בע"מ, תק-של 2010(3), 6364 (2010)} המשיבים הגישו כנגד המבקשת תביעה כספית. על-פי הנטען בכתב התביעה המשיבים סיפקו שירותי תכנון למבקשת ובין היתר המשיבים טוענים כי ביצעו עבודות תכנון של בית-הספר "אלספא" בתחומה של העיר סכנין. עוד טוענים המשיבים בכתב התביעה כי הם סבלו נזקים נוספים בשל השימוש שלא כדין שעשתה המבקשת בתוכניות שלהם תוך הפרת זכויות היוצרים שלהם על התוכניות.

כב' השופט אחסאן כנעאן קבע כי גם אם יקבל את טענת המשיבים כי מדובר בשכר-טרחה עבור שלבים שונים של הפרוייקט עדיין לדעתו מדובר באותה עילת תביעה כפי שהוגשה בבית-המשפט המחוזי אשר על המשיבים היה לכלולם בתביעה אחת.

המדובר בשתי עילות תביעות זהות שכן ההליך הנוסף המתקיים בבית-המשפט המחוזי עוסק בהפרת חוזה באופן שיטתי על-ידי המבקשת ואי-תשלום שכר למתכננים בגין אותו פרוייקט וניתן לראות בכך מעשה מתמשך הקשור באותו פרוייקט ובאותו עניין.

על-כן, נחה דעתו של כב' השופט אחסאן כנעאן כי דין התביעה בכל הקשור לאי-תשלום שכר המשיבים בגין עבודות תכנון להימחק והגם שאין מדובר במקרה דנן בנושא של פיצול סעדים שכן המדובר בסעד כספי זהה בשתי התביעות ולא ניתן לפצל סעד זהה ומן הדין כי ייכלל בתביעה אחת.

ב- ת"א (שלום נצ') 18270-12-09 {זיאד ראיק סאלח נאסר נ' רוז ג'באלי, תק-של 2010(2), 156429 (2010)} קבעה כב' השופטת נבילה דלה מוסא, בין השאר, כי עיון חוזר בתביעה הראשונה, מלמד, כי אין כל זהות בין עילת התביעה שבגינה הוגשה התביעה הראשונה, לבין זו שלפנינו.

בתביעה הראשונה, העילה היתה חוזית בגין אי-תשלום תמורת המחפר, לפי עסקת המכר, על-ידי חברת פלדמן. ואילו, בתביעה הנוכחית, המשיבה טוענת, כי בעקבות קנוניה שנרקמה בין המבקשים, נמכר המחפר ללא ידיעתה ואף תוך זיוף מסמכי העברת הבעלות וחתימת המשיבה על חשבונית המכירה.

ב- ת"א (שלום חד') 22547-01-10 {תריסי אורית בע"מ נ' אלי יוחנן מהנדסים בע"מ, תק-של 2010(2), 87409 (2010)} קבע כב' השופט נאסר ג'השאן כי במקרה דנן, שתי התביעות אינן נובעות מעילה אחת. מקום שעילת תביעתה של המבקשת בבית-המשפט השלום בקריות היתה לתשלום תמורת עבודתה, הרי התביעה המאוחרת שהגישה המשיבה במסגרת התיק דנן, היא בגין נזקים שנגרמו לה בגין עבודה לקויה. אין מדובר בשתי עילות זהות ודי בכך כדי לדחות טענת המבקשת להשתק עילה.

ב- ת"א (שלום ר"ל) 1726-09 {שרה יעקב נ' אפרים בן-יהושע, תק-של 2010(2), 86941 (2010)} קבע כב' השופט יחזקאל קינר כי בחינת הנושא האמור בענייננו מגלה כי הן התביעה הקודמת והן התביעה הנוכחית מושתתות שתיהן על אותו מסמך של "סיכום טיפול והיכרות מחודשת", אלא שבכתב התביעה הראשון התמקד המשיב אך ורק בביטוי "כנעני" שיוחס לו באותו מסמך, ובכך שאותו ביטוי היווה לשון הרע כלפיו, ואילו בתביעה הנוכחית, מוסיף וטוען הוא לגבי אותו מסמך, כי פגע הוא בזכותו לפרטיות והפר את חובות המבקשת כמטפלת כלפיו, שכן היה מטופל שלה. כן טוען הוא כי באותו מסמך "בדתה" המבקשת ראיות וכי אותו מסמך שיבש את מהלכי המשפט המתנהלים בבית-המשפט לענייני משפחה.

הן בתביעה הראשונה והן בתביעה השניה נטען כי המסמך נמסר לגורמים שונים, לרבות לבית-המשפט לענייני משפחה, אך בתביעה הנוכחית מוסיף המשיב ומעלה טענות לגבי הפרת זכותו לפרטיות, הפרת חובות אתיות של מטפלת כלפי מטופל, עדות שקר, בידוי ראיות ושיבוש מהלכי משפט.

לא ניתן לראות כל סיבה מדוע לא העלה המשיב טענות אלה בתביעתו הראשונה. כל הטענות הנ"ל היו בידיעתו, המסמך צורף, הטענה כי הופץ למי שהופץ נטענה, ובשלב מאוחר של הדיון ניסה המשיב להעלות את טענותיו הנוספות שהיוו הרחבת חזית ונדחה, אך לא ביקש היתר לפיצול סעדים.

העובדות המהותיות הן עצם קיומו של המסמך, כתיבתו על-ידי המבקשת והפצתו כמפורט בתביעות, ועובדות אלה נטענו בשתי התביעות. היה על המשיב לרכז את כל טענותיו הנובעות מאותו מסמך בתביעה אחת, ולא להטריד את המבקשת בתביעות רבות בשל אותו מסמך.

מהאמור לעיל מתחייבת מסקנה כי קיימת זהות עילות בין שתי התובענות, אלא שבתובענה הראשונה העלה המשיב באיחור את טענותיו הספציפיות הנוספות בגין אותה עילה, ולפיכך לא נדונו הן, ועתה מבקש הוא לקבל סעדים נוספים בגין אותה עילה באמצעות חזרה על האמור בתביעה הראשונה והוספת פרטים שהיה עליו לכלול עוד בתביעה הראשונה, וזאת לאחר שלא ביקש לתקן את תביעתו הראשונה, ובלא שנתבקש וניתן היתר לפיצול הסעדים.

ואם נאמר, כפי שטוען המשיב כי הוא איננו מיוצג ואיננו בקיא ברזי המשפט והדבר מחייב התחשבות, הרי סיבה זו איננה יכולה לשמש כשלעצמה טעם בשלו תשתנה ההכרעה המתחייבת על-פי הדין. בנוסף לכך, המשיב הגיש שתי תביעות בסכומים גבוהים המחייבים תשלום אגרות בלתי-מבוטלות, והדבר מצביע על יכולת כלכלית לשכור שירותי עורך-דין, אילו חפץ בכך.

התוצאה המתחייבת מהאמור לעיל היא כי כל טענות המשיב בתביעה הנוכחית המתייחסות למסמך "סיכום טיפול והיכרות מחודשת", העוולות שעיוולה כלפיו כביכול המשיבה בכתיבת והפצת אותו מסמך, העבירות שעברה כביכול בגין כתיבת אותו מסמך והנזקים שנגרמו לו עקב כך, אינן יכולות לעמוד ודינן להימחק, שכן על המשיב היה לכלול אותן בתביעתו הקודמת נגד המבקשת, או לפחות לקבל היתר לפיצול סעדיו לגביהן.

ב- ת"א (שלום נצ') 45535-03-10 {אורן פרץ נ' חברת מבני תעשיה בע"מ, תק-של 2010(2), 29162 (2010)} קבע כב' השופט אחסאן כנעאן כי שתי התובענות, זו המונחת לפניו והראשונה הינן תובענות זהות בעיקרן.

קיים קשר אמיץ בין הפרת החוזה על-ידי המבקש לבין ההפרות הנטענות כלפי המשיבות וגם אם כל תביעה מתמקדת בהפרת החוזה על-ידי צד ספציפי, הרי אלו לפי הנטען קשורות האחת בשניה.

במקרה דנן, המבקש טען כי לא שילם את דמי השכירות המתחייבים מהחוזה בשל הפרות החוזה על-ידי המשיבות כגון הקטנת שטח הדוכן בו הוא מחזיק בקניון. לכן גם אם התביעה הראשונה מתמקדת בהפרת החוזה על-ידי המשיבות שם המשיבות טענו כהגנה כי מי שהפר את החוזה היה זה המבקש דווקא.

בתביעה הנוכחית המבקש רוצה להצביע ולטעון כי לא היתה הפרה על ידו ואם היתה יש לתת לו זכות לתקן. המבקש בתביעה הנוכחית מצא לנכון לפרט בהרחבה את הפרות החוזה על-ידי המשיבות, בדיוק כפי שעשה בתביעה הראשונה על-מנת להצביע על כך שההפרה על ידו אם היתה, היתה מוצדקת או מינורית. לכן שתי התביעות בבסיסן הינן תביעות זהות.

משהגיע בית-המשפט למסקנה כי מדובר בתביעות העוסקות באותה עילת תביעה הרי המבקש לא יכול להגיש תביעה נוספת ללא שקיבל היתר לפצל את סעדיו במסגרת התביעה הראשונה ויש להורות לכאורה על ביטול הצו ודחיית התביעה הנוכחית על-הסף.

ואולם משהתביעה הראשונה עדיין תלויה ועומדת ניתן עדיין או למחוק אותה או להגיש בקשה לפיצול סעדים. משכך לא הורה כב' השופט אחסאן כנעאן, בשלב זה, על ביטול צו המניעה הזמני ונתן הזדמנות למבקש לתקן את המעוות.

3. זהות הצדדים בשני ההליכים
בנוסף, לתנאי של זהות העילה כאמור לעיל, חייב להתקיים תנאי יסודי שמחייב קיום של זהות צדדים בשני ההליכים {ע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חב' פרדס ינאי, פ"ד י 804 (1956)}. השתק עילה אינו יכול להיווצר כאשר התובע בתביעה השניה היה הנתבע בתביעה הראשונה. כלומר, השתק עילה לא יכול להיווצר, מאחר והתובע בהליך השני היה הנתבע בהליך הראשון. השתק עילה נוצר רק ביחס לתובע בהליך בו ניתן פסק-הדין, ומונע ממנו לתבוע שוב בגין אותה עילה {ראה לעניין זה רע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ' חזן מומי, תק-על 2005(4), 2220 (2005)}.

כלל השתק עילה אינו משמש "מחסום" לפני הנתבע שהפך לתובע, שהרי העילות, אפילו הן דומות במרכיביהן העובדתיים, אינן זהות, משום חילופי עמדות בעלי הדין. רק מי שהיה התובע בתביעה הראשונה, יהא מושתק מכוחו של פסק-הדין שניתן בתביעה זו, אך לא אחר. אף אין נפקא מינה לעניין זה אם הטענות שמעלה הנתבע בתביעתו שלו הן אותן הטענות שהעלה בתביעה הראשונה כטענות הגנה, או אם הן טענות חדשות, שנמנע מלהעלותן כנתבע {ראה דברי נ' זלצמן בספרה מעשה בית דין, 44}.

ב- ת"א (שלום ת"א) 35067-12-09 {בנק הפועלים בע"מ נ' אברהם סאני, תק-של 2010(2), 54644 (2010)} קבעה כב' השופטת אביגיל כהן כי אין זהות בין העילות בהליך דנן ובהליך שהתקיים בפני בית-המשפט השלום שכן הצדדים החליפו עמדות. הנתבע הפך לתובע ולהיפך ובמקרה כזה, לא ייווצר השתק עילה.

ב- ת"א (שלום נצ') 18270-12-09 {זיאד ראיק סאלח נאסר נ' רוז ג'באלי, תק-של 2010(2), 156429 (2010)} קבעה כב' השופטת נבילה דלה מוסא, בין השאר, כי בתביעה הראשונה התביעה הוגשה אך ורק כנגד חברת פלדמן, ששלחה הודעת צד ג' כנגד מבקשת מס' 1. חברת פלדמן, אינה צד בתביעה זו שלפנינו. כמו כן, במסגרת אותה תביעה, מבקשת מס' 1, לא נתבעה על-ידי המשיבה, אלא צורפה על-ידי חברת פלדמן כצד ג'. בנוסף, בתביעה שלפנינו, צורפו נתבעים 1 ו- 3 שלא היו צדדים בתביעה הראשונה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 154821-09 {צבי טהורי נ' צ'ארלס פריד, תק-של 2010(2), 109348 (2010)} קבעה כב' השופטת אביגיל כהן כי הואיל והצדדים החליפו עמדות, התובע הפך לנתבע ולהיפך, והואיל ואין זהות בין העילות בהליך דנן ובהליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי בנצרת, אין עסקינן בטענה של מעשה בית דין מחמת השתק עילה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

השתק עילה