botox
הספריה המשפטית
מעשה בית דין - השתק עילה והשתק פלוגתא - הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

דין פסק-בוררות (סעיף 21 לחוק הבוררות)

סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"21. דין פסק-בוררות
בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק-בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית דין."

משמעותו של סעיף 21 לחוק הבוררות הינו כי פסק-בוררות שניתן מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות ואין הם יכולים לחזור ולתבוע זה את זה באותו הסכסוך, לאחר שניתנה הכרעת הבורר. ויודגש, העובדה כי פסק-הבוררות מהווה מעשה בית דין אינה תלויה באישורו של הפסק בבית-המשפט, אלא מקורו בהסכמת הצדדים {רע"א 2237/09 בנדיקט יהודה יצחק (המבקשים ברע"א 2237/09) נ' בנדיקט שלמה אליעזר (המשיבים ברע"א 2237/09), תק-על 2010(2), 4136 (2010)}.

כלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך, באופן שלא יוכלו לחזור עוד ולהתדיין בניהם בבתי-המשפט בכל שאלה או עניין שנדונו והוכרעו בפסק-הדין.

משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או באלה שהוכרעו בפסק-הדין.

כל עוד לא בוטל פסק-הדין, הוא מחייב את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואיש אינו יכול לעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהיא ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו.

תכונת המוחלטות המוענקת לפסקי-הדין מעמידה את ההכרעה השיפוטית בחזקת היותה נכונה, חוסמת בכך לעיתים את הדרך לפני הצדדים לבירור האמת ואף עשוייה לגרום להנצחת טעויות, אך שיקולים שבתקנת הציבור מחייבים לשים סוף לדיונים המשפטיים.

הכלל של מעשה בית דין הינו חלק בלתי-נפרד מהדין המהותי במשפטנו. מתן פסק-בוררות בהתאם לדין המהותי מחייבת את הבורר לפסוק בהתאם לכלל זה, ולהתייחס לקביעות שניתנו בפסק-הדין כאל עובדות חלוטות.

מאחר וחלק מהדין המהותי היא דוקטרינת מעשה בית דין, כל קביעה, בין אם עובדתית או משפטית, שנקבעה בכל אחד מפסקי-הדין בין בעלי הדין, מקימים השתק והמהווים סוף פסוק והבורר כפוף לקביעות עובדתיות ומשפטיות אלה {כך לדוגמה, פסק-הדין ב- ת"א (שלום חי') 8656-02 צבי קינגסוולד נ' אירינה מרצ'וק, תק-של 2010(4), 12275 (2010) הינו דוגמה להתעלמות הבורר מחובה זו}.

נעיר כי מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית-המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי-המשפט ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי הדין.

הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, ומאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת. לאור האמור, תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב.

יחד עם זאת, אין משמעות הדבר שאין כל צורך בפיקוח שיפוטי על הליכי הבוררות. אכן, התערבות בהחלטות כגון דא תעשה במשורה, ואולם הדבר אינו מייתר את הצורך לבחון כל מקרה ומקרה לגופו.

מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מירבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינות וטוהר הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה, ואת ביסוס פסק-הבורר על אמות-מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור {ראה רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי, תק-על 2010(2), 1401, 1407 (2010)}.

סעיפים 24 עד 28 לחוק הבוררות עוסקים בביטול פסק-הבורר. משניתן פסק-בורר והוא לא בוטל בהתאם לסעיפים האמורים הרי שהוא מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין.

פסק-בוררות, מרגע שאושר על-ידי בית-המשפט המוסמך, דינו, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית-משפט {ראה סעיף 23(א) לחוק הבוררות; ראה גם רע"א 8913/10 סופר אכונומיק 1999 בע"מ נ' עיריית באקה ג'ת, תק-על 2011(1), 562 (2011)}.

ובמילים אחרות, משניתן פסק-דין, מהווה פסק-הדין סוף פסוק להתדיינות נוספת בעניין נושא הפסק. זהו העיקרון של מעשה בית-דין. ביסוד עיקרון זה עומד אינטרס הציבור וכמותו אינטרס בעלי הדין להליך, כי יהיה סוף לדיון המשפטי, שלא יהיה נתון להליכים נוספים בשל אותה עילה או בשל אותה פלוגתא {אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), 335}.

אם כן, פסק-בוררות מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות, אך יחד עם זאת, כאשר ניתן פסק בוררות ולאחר-מכן מסרו הצדדים את המחלוקת ביניהם להליך בוררות נוסף, הרי שניתן ללמוד על הסכמתם של הצדדים להתעלם מפסק הבוררות.

כך לדוגמה, כב' השופטת שפרה גליק קבעה ב- ת"ב (משפחה ת"א) 40516-12-09 {ח.ב. נ' א.י.ב, תק-מש 2010(4), 525 (2010)} כי מאחר והצדדים מסרו את התביעות אודות סכסוך המגרש להליכי בוררות הרי שפסק-הבוררות הראשון לא מחייב.

שאלת הוספת עילה וצירוף צדדים נוספים להליך הבוררות אינה זהה בהכרח לשאלה, מהו היקף תוקפו וחלותו של פסק-הבורר מבחינת מעשה בית דין. לעיתים, עשוי פסק בורר לזכות או לחייב גם את מי שלא היה צד לבוררות, לא מכוח עקרון החליפות בלבד, אלא גם מכוח הדוקטרינה הכללית של מעשה בית דין, וזאת כאשר לצד חיצוני לבוררות קירבה עניינית מיוחדת לנושא הבוררות ולצדדים לבוררות, אף שלא נטל חלק ישיר בהליך הבוררות {ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, פ"ד לט(4), 29 (1985); ע"א 30/88 כהן נ' פרנקל, פ"ד מד(1), 119 (1989); רע"א 554/01 כתר הוצאה לאור בע"מ נ' ספרן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001); רע"א 7642/02 כץ נ' גוטליב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

כאשר אדם או גוף משפטי היה צד להליך הבוררות, בין בעצמו ובין באמצעות גורם שהיווה למעשה את "ידו הארוכה", אין נפקות לשאלה האם היה אותו אדם או גוף צד פורמאלי להסכם הבוררות.

צד לבוררות, שפסק-הבוררות מהווה מעשה בית דין לגביו, אינו רק מי שהיה צד להסכם הבוררות, אלא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (privity) עם בעל הדין, אם כחליפו ואם כמי שבא מכוחו בדרך אחרת, כל עוד מתקיימת זהות אינטרסים וייצוג בין השניים.

לתובע היתה קירבה עניינית מיוחדת לנושא הבוררות ולצדדים לבוררות. היתה "זהות עניינית" ו"זהות אינטרסים" בינו ובין חברת "אייר סיון". היתה קירבה משפטית בין השניים והיו כאילו ל"איש אחד" {דברי כב' השופט זכריה ימיני ב- ת"א (שלום רמ') 4063-08 אבי עטיה נ' ס.א.ל. חתך ייזום והשקעות בע"מ, תק-של 2010(3), 61311 (2010)}.

ב- תא"מ (שלום נצ') 8372-12-09 {חזי הרמן גנסקי נ' הכשרת היישוב חברת לביטוח בע"מ, תק-של 2011(1), 86565, 86567 (2011)} נדונה בקשה לעיכוב הליכים ולחילופין מחיקת התובענה.

כב' השופטת עירית הוד קבעה כי מאחר והכרעת הבורר עתידה להוות מעשה בית דין בין הצדדים בתובענה שבפניה, הרי שאין מקום לדון, בשלב זה, בתביעת המשיבה שכן, דיון בתביעת המשיבה, במקביל להליך הבוררות, יש בו בכדי להוות בזבוז זמנם של הצדדים ובזבוז זמן שיפוטי יקר ובכך גם ימנע מבית-המשפט והבורר ליתן הכרעות סותרות זו לזו.

ב- תא"מ (שלום נצ') 972-05-08 {דויטש דוד נ' שושנה וינשל, תק-של 2010(2), 133518 (2010)} קבע כב' השופט אחסאן כנעאן כי הליך הבוררות שהתנהל היה מנותק מדיני הראיות והמשפט המהותי ולכן ייגרם עיוות דין במידה ויקבע כי ממצאיו כובלים את הצדדים שהיו צד לאותו הליך או חליפיהם. הבקשה לראות בפסק-הבורר כמעשה בית דין בין הצדדים לתיק זה - נדחית.

ב- ת"א (ירושלים) 740/95 {מדיה סוניק מערכות מולטימדיה בע"מ נ' מדף תעשיות פלסטיק (1990) בע"מ, תק-מח 99(4), 552 (1999)} עסקינן בזר להליך הבוררות אשר ביקש להסתמך על הליך הבוררת על-מנת למנוע מהנתבע בלכפור באחריותו לאירוע שריפה.

בית-המשפט קבע בעניין זה כי מהנתונים של המקרה דנן עולה כי לנתבעות לא היה "יומן" בבית-המשפט המצדיק קבלת טענת ההשתק בתביעה נשוא תיק זה. מדובר במקרה בו טענת ההשתק הועלתה על-ידי התובעים, כטענת מניעות התקפית כלפי הנתבעים כדי למנוע מהם להעלות טענת הגנה המתכחשת למימצא שנקבע נגד נתבעת מס' 1, חברת מדף, שהיתה נתבעת בהתדיינות קודמת שהתקיימה בינה לבין תובע אחר במסגרת הליכי בוררות. באותה מסגרת דיונית היתה הסכמה בין הצדדים לפטור את הבורר מהדין המהותי, מדיני הראיות ומדיני הפרוצדורה.

עוד נקבע כי המימצא העובדתי אשר עליו מבקשים התובעים להסתמך נקבע במסגרת הליך בוררות שפטר את הבורר ממסגרת הדין המהותי והפרוצידוראלי.

לפיכך מדובר בהליך שונה, בו נהגו כללים אחרים, וקיים חשש ממשי כי לא ניתנה לנתבעות אותה הזדמנות שווה למצות את מלוא זכויותיהן, המהותיות והדיוניות, כפי שיעשה במסגרת ההליכים המתנהלים בבית-המשפט במסגרת תיק זה.

לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי פסק- הבורר אינו מהווה השתק פלוגתא כלפי חברת מדף וחברת הביטוח ודין הבקשה - להידחות.