השתק פלוגתא

אבן היסוד לכלל מעשה בית דין מסוג של השתק פלוגתא הונח על-ידי כב' הנשיא {כתוארו דאז} ש' אגרנט ב- ע"א 246/66 {קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561 (1968)}. אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות.

כלל השתק פלוגתא שואב כוחו מכלל סופיות הדיון, ומטרתו העיקרית הינה למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות למצות עניינו בבית-משפט, לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית-המשפט באותו העניין. במקביל, יש בכלל זה כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי מערכת המשפט.

לצורך הקביעה לפיה מתקיים השתק פלוגתא בנוגע לסוגיה עובדתית שהיתה שנויה במחלוקת בין צדדים, שומה על בית-המשפט להשתכנע שהתקיימו ארבעה תנאים עיקריים {ע"א 246/66, 247 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 583 (1968); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1), 642 (2000)}. ואלה הם {נעיר כי השתק פלוגתא לא יחול, אלא, בהתקיים ארבעת התנאים יחדיו}:

הראשון, זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שעמדה לדיון בפני הערכאה הקודמת ובין זו שעמדה בפניו. כלומר, נדרש כי הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

השני, התדיינות בין אותם צדדים, חליפיהם או צדדים שבינם קרבה משפטית {ראה לדוגמה ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29 (1976); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נח(5), 511 (2004)}. כלומר, נדרש כי אכן קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה הפלוגתא.

השלישי, קביעתו של ממצא חיובי בהתדיינות הראשונה. כלומר, נדרש כי ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה.

רק קביעת ממצא פוזיטיבי על-ידי בית-המשפט, יכולה ליצור השתק פלוגתא. ממצא של "חוסר הוכחה" אינו יוצר השתק מסוג זה {להבדיל מהשתק עילה; ראה גם ע"א 126/51 שלמה פלמן נ' יחיא שחב, פ"ד ו(1) 313 (1952)}.

אין לך השתק פלוגתא, אלא, מקום שבית-המשפט קבע לגבי אותה פלוגתא ממצא פוזיטיבי, המאשר או שולל קיום עובדה פלונית. כך משל, מקום שתביעת ריבית נדחתה הואיל ובית-המשפט לא שוכנע במתן ההלוואה נושאת הריבית - אין משתיקים תביעת ההלוואה, שכן התובע רשאי למלא מה שהחסיר במשפט קודם ולנסות ולשכנע את בית-המשפט שאומנם הלווה לנתבע את הקרן.

ממצא ש"לא הוכח" אינו ממצא פוזיטיבי ואין כוחו יפה, אלא, לצורך הדיון בעילה בו הוא נקבע. לעומת זאת, דחיית התביעה על יסוד הממצא הפוזיטיבי, שהנתבע לא לווה מהתובע את הכסף שבעבורו נתבעה הריבית - מקימה השתק ומונעת את התובע לצמיתות מלתבוע את הקרן {ע"א 581/72 יוסף ארביב ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2), 513 (1973)}.

מקום שהקביעה הפוזיטיבית אינה באה לכלל ביטוי מפורש, אך היא מתחייבת "מכללא" - די בה כדי להפוך את ההכרעה לבסיס ההשתק פלוגתא {עמ"נ (מחוזי ת"א) 147/08 מנהל ארנונה של עיריית רחובות נ' עזבון המנוח מושלין חיים ז"ל, תק-מח 2009(1), 81 (2009)}. בנוסף, נדרש כי פסק-הדין שניתן מבליט במפורש או מכללא, כי אומנם נפלה בו הכרעה לגבי הנקודה העובדתית שהועמדה במחלוקת {ע"א 126/51 שלמה פלמן נ' יחיא, פ"ד כרך ו(1), 313 (1952); ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ' עלי חליל עזאם, פ"ד לא(1), 253 (1976); ע"א 5549/94 ק.י.מ.א להשקעות ובנין בע"מ נ' גרינפלד ואח', תק-על 97(1), 171 (1997); ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(1), 225 (1985)}.

רוצה לומר, כי משניתנה הכרעה, אין היא חייבת להיעשות במפורש, אלא יכול שתילמד מכללא. כלומר, כאשר עולה מפסק-דינו של בית-המשפט בתובענה הראשונה, באופן ברור, כי בית-המשפט הכריע, לכאן או לכאן, בפלוגתא הנדונה {ראה גם תא"מ (שלום חי') 7851-08 המכללה לרפואה יהודית בע''מ נ' ורד יעקובוביץ, תק-של 2009(3), 21607 (2009)}.

ממצא שנקבע על-ידי בית-המשפט בפלוגתא כלשהיא, בלא שהתקיימה לגביה התדיינות, אינו מונע התדיינות נוספת, ראשונה למעשה, באותה פלוגתא. אם גם התדיינות בפלוגתא כלשהיא שהסתיימה בלא קביעת ממצא אין בכוחה, כשלעצמה, להקים השתק פלוגתא, שהרי באין הכרעה אף אין ממצא שלא ניתן לסותרו {נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1998), 142; ת"א (שלום כ"ס) 1227-09 פזגז 1993 בע"מ נ' גזגל שרון 1992 בע"מ, תק-של 2010(4), 117396 (2010)}.

הרביעי, הקביעה לפיה ההכרעה בפלוגתא חיונית לתוצאה הסופית. כלומר, נדרש כי ההכרעה הייתה חיונית לצורך מתן פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה.

הכלל של השתק פלוגתא כמו הכלל של השתק עילה חוסים תחת כנפי הכלל הגדול והחשוב של מעשה בית דין. עיקרו של כלל גדול זה הוא שיש עניין - מבחינת בעלי הדין המתדיינים, מבחינת מערכת המשפט ומבחינת הדין - כי יבוא סוף להתדיינות בעניין שבו היה לבעלי הדין יומם בבית-המשפט; בעניין בו מוצו ההליכים או היתה הזדמנות לבעלי הדין למצות את ההליך עד תום {ע"א 1418/90 מאור נ' הרשהורן, פ"ד מה(3), 102 (1991)}.

בהשתק פלוגתא {להבדיל מהשתק עילה} אין נפקא מינה אם מבקש בעל הדין, כנתבע, לאחוז בנשק המניעות כאמצעי להדיפת תביעתו של בעל הדין יריבו, או אם הוא התובע, הנסמך על טענת ההשתק כדי למנוע מיריבו, הנתבע להעלות טענת הגנה כלשהי נגדו.

לסיכוי קבלתן או דחייתן של טענות שמועלות בכתבי הטענות של בעלי הדין – אין כל חשיבות ו/או משמעות לעניין קבלת או דחיית בקשה לדחיה על-הסף מחמת השתק פלוגתא, שכן, שאלת סיכויי הצלחת טענה שנטענה בכתבי בי-דין אינה באה בגדר התנאים לקיומו של השתק פלוגתא, ואף אינה מהווים בסיס לסילוק תביעה על-הסף {ראה גם דברי כב' השופט שאול מנהיים ב- בש"א (שלום ר"ל) 1670/08 מולטילוק טכנולוגיות בע"מ נ' פרפקט לוק סחר בינלאומי בע"מ, תק-של 2009(3), 744 (2009)}.

העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה בפני בית-המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת מעשה בית דין.

על צד להליך לדאוג להביא בפני בית-המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להיצר את תחולת ההשתק.

ב- ת"א (מחוזי חי') 1012-06-10 {מוסבאח קאסם עטייה מחאמיד נ' סאלח מחאמיד, תק-מח 2011(1), 10139 (2011)} נדונה השאלה האם פסק-הדין בין הצדדים מקים מעשה בית דין מסוג של השתק פלוגתא.

על-פי פסק-דינו של בית-משפט קמא "כדי שניתן יהיה לבסס ממצא עובדתי בדבר פלישה שכביכול בוצעה על-ידי הנתבע מס' 2 לחלקה 3, היה על התובע להגיש חוות-דעת של מודד מוסמך, שבדק את המקום ומצא שהנתבע מס' 2 אכן פלש לתוך החלקה וכי אין די במפה מצבית שצירף התובע לתצהירו, ללא שהמודד שערך את חוות-הדעת זומן להעיד... על כן, בהסתמך על עדויותיהם של התובע ועדיו לא ניתן לבסס ממצא עובדתי בדבר פלישת הנתבע מס' 2 לחלקה 3, ואף אם אניח שקיימת פלישה של הנתבע מס' 2 לחלקה 3, לא ניתן להגדיר את עומקה ולקבוע מה הפעולות שעל הנתבע מס' 2 לבצע כדי לתקן את הפלישה".

כב' השופטת תמר שרון נתנאל השיבה לשאלה זו בשלילה שכן בית-משפט קמא לא קבע בפסק-הדין קביעה פוזיטיבית בשאלה אם הסיג המבקש את גבול חלקת המשיב. נהפוך הוא, בנימוקיו לדחיית התביעה הדגיש בית-המשפט, במפורש, שאין הוא קובע ממצא פוזיטיבי. לגישתה, בית-משפט קמא הבהיר בפסק-הדין "ברחל בתך הקטנה", שהוא איננו קובע ממצא עובדתי-פוזיטיבי בשאלה אם המבקש פלש לחלקת המשיב, אם לאו.

נעיר כי בפרשת מוסבאח קאסם לעיל, בה לא נקבעו ממצאים {לכאן או לכאן} "דומה" למצב בו נדחית תביעה ללא דיון בפלוגתא מסויימת שהועלתה בה ומשלא נקבעו בה ממצאים בנוגע לפלוגתא כלשהי - אין השתק פלוגתא לגביה.

ב- תא"מ (שלום ת"א) 32128-08 {חסן אזברגה נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(1), 22325 (2011)} לב המחלוקת בתיק הקודם היה מי משני הנהגים נכנס לצומת בירוק ומי נכנס באדום. בית-המשפט, בתיק הקודם, דחה את תביעת התובעת וחייב אותה בהוצאות, משמע שהוא דוחה את טענותיה כי הנתבע שם {התובע כאן} נכנס לצומת באדום שעה שהנהגת מטעמה נכנסה לצומת בירוק.

כב' השופט חאג יחיא קבע כי בתיק שבפניו המחלוקת היא אותה מחלוקת, הטענות אותן טענות, בעלי הדין הם אותם בעלי דין, ועל-כן המחלוקת בתיק זה היא תמונת מראה למעשה של המחלוקת בתיק הקודם. מאחר ובית-המשפט פסק את אשר פסק בתיק הקודם, יש לראות בפסיקתו גם משום קביעה לעניין תיק זה והנ"ל מהווה מעשה בית דין גם בתיק זה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 30903-08 {י.ת. נ' נ.צ., תק-של 2011(1), 5439 (2011)} עסקינן בתביעה בגין הוצאת לשון הרע. כב' השופט דן מור קבע כי היות והפלוגתא בתביעה בבית-הדין לעבודה ובתובענה דנן, לעניין הטרדתו המינית של התובע את הנתבעת הינה זהה, ומדובר ברכיבים עובדתיים ומשפטיים זהים בשני ההתדיינויות ובין אותם בעלי דין, ופלוגתא זו הוכרעה לגופה בממצא פוזיטיבי, לגופו של עניין, הרי החלטת בית-הדין לעבודה משתיקה את הנתבעת בתיק זה מלהתדיין שוב, בפלוגתא זו, באם הטריד התובע את הנתבעת מינית ואם לאו.

במצב דברים זה, ספק אם רשאית היתה הנתבעת לטעון להגנת "אמת דיברתי", כאמור בסעיף 14 לחוק לשון הרע, המקים לנתבע הגנה כאשר הדבר שפורסם היה אמת ושהיה בפרסום עניין לציבור. ואכן, הנתבעת לא טענה להגנה זו. אולם, יש לבחון במדוייק את ממצאו הפוזיטיבי של בית-הדין לעבודה בפסק-דינו.

בית-הדין לעבודה קבע בפסק-דינו כי "בסופו של יום נדחו טענות הנתבעת להטרדה מינית והתנהלות על-פי המבחן האובייקטיבי". כלומר, כאמור בסעיף 50 לפסק-הדין "המבחן האובייקטיבי לפיו מסווג התנהגות כהתנהגות שהיא בגדר הטרדה מינית - נגיעה אקראית, או מגע חברתי בין עמיתים במקום עבודה, אינם יכולים להיחשב כהטרדה".

כב' השופט דן מור קבע כי אף אם אינו רואה את הדברים עין בעין עם קביעתו של בית-הדין לעבודה, יש לכבד את הכרעתו ואולם אין בדבריו כל הכרעה כי גם במבחן הסובייקטיבי, וגם בעיני הנתבעת עצמה, לא היו דברים מעולם.

ב- ת"א (מחוזי חי') 60513-10-10 {רינה מור, נ' בנו לזר, תק-מח 2011(1), 46 (2011)} נדונה בקשה לסילוק התביעה על-הסף מחמת מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא. כב' השופטת תמר שרון נתנאל קיבלה הבקשה בקובעה כי השאלה העובדתית המהותית העומדת לדיון בתביעה זו ובה חלוקים הצדדים היא, האם התחייבה המבקשת כלפי המשיב ליתן לו זכות ראשונים לרכישת החנות ושאלה זו עמדה לדיון, כשאלה מהותית, גם בפני בית-משפט השלום, בתביעת הפינוי.

במקרה דנן, התקיימו כל ארבעת התנאים להקמתו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא. המחלוקת המהותית ולמעשה - הראשונית והיחידה בין הצדדים בתביעה דנן, היא המחלוקת בדבר התחייבות המבקשת ליתן למשיב "זכות ראשונים". מחלוקת זו נדונה במסגרת תביעת הפינוי וניתן, שם, למשיב, יומו לגביה ובסופו של דבר הכריע בית-המשפט במחלוקת, תוך קביעת ממצא פוזיטיבי מפורש במסגרתו דחה את גרסתו ואת טענותיו של המשיב. משכך - מקים פסק-דין הפינוי מעשה בית דין מסוג של השתק פלוגתא והמשיב היה מנוע מלהגיש תביעה זו.

ב- ת"א (שלום ב"ש) 9083-02-10 {ב.פ. אסטטיקה - מ. דאנט בע"מ נ' גיל שחם, תק-של 2010(4), 123878 (2010)} כב' השופטת עירית קויפמן הגיעה למסקנה כי במקרה דנן עסקינן בהשתק פלוגתא.

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בקביעתה כי בשני התיקים עולה אותה מחלוקת שעניינה עזיבתו של הנתבע את עבודתו אצל התובעת וטענות הצדדים בעניין זה; מדובר באותן טענות שנטענו בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת; עיקר הפלוגתא הינה האם היתה לנתבע הצדקה לסיים את יחסי הצדדים לאלתר והנזקים שנגרמו לצדדים; בפסק-הדין הוכרעה הפלוגתא שעניינה הפסקת יחסי העבודה לאלתר על-ידי הנתבע {התובע שם}.

ב- ת"א (שלום ר"ל) 7539-03-10 {אברהם אג'מי נ' שלמה קשרו, תק-של 2010(2), 136186 (2010)} קבעה כב' השופטת הלית סילש כי משמעות פתיחת הדלת על דרך שמיעתה של התביעה החדשה {השניה}, הינה מתן הזדמנות נוספת לתובע לעשות, את שכשל ככל הנראה לעשות במסגרת התביעה המקורית.

העובדה כי התובע מצא לנכון במסגרת התביעה החדשה לעשות בדיוק את שדיבר עליו במסגרת חקירתו הנגדית, דהיינו לאסוף את הפוליסות ולבדוק {לרבות באמצעות רואה החשבון} והעובדה כי בית-המשפט התייחס מפורשות לצורך לעשות כן לשם הוכחת טענותיו בדבר תשלום בחסר ודחה את טענותיו בשל אותו כשל, מלמדת כאלף עדים, כי סוגיה זו הוכרעה והדיון בה ראוי שיסתיים. כל החלטה אחרת, משמעה מתן אפשרות ל"מקצה שיפורים" מצד התובע שהחוק אינו מתיר. לא למיותר לציין כי עיון בכתב תביעתו של התובע מלמד כי מדובר, באופן ברור, בחזרה על טענות שנטענו במסגרת כתב ההגנה המקורי, נידונו ונדחו על-ידי בית-המשפט בתביעה המקורית.

ב- ת"א (שלום ת"א) 35067-12-09 {בנק הפועלים בע"מ נ' אברהם סאני, תק-של 2010(2), 54644 (2010)} כב' השופטת אביגיל כהן קיבלה את הבקשה ודחתה על-הסף את התביעה מחמת השתק פלוגתא.

לגישתה, יש לראות בפסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי כהשתק פלוגתא שכן השאלה שהועמדה להכרעה בבית-המשפט המחוזי הינה כאמור האם נפל פגם בהתנהלותו של המבקש מול המשיב ובעלי הדין מושתקים מלהתדיין לגביה במשפט השני.

עוד נקבע, כי אין מקום לאפשר קיום דיון לגופו של עניין בשאלות שכבר הוכרעו על-ידי בית-המשפט המחוזי, כי אז ינוהל מחדש אותו הליך שהתנהל והוכרע בבית-המשפט המחוזי. לפיכך, אין מקום לנהל את ההתדיינות באותן שאלות פעם נוספת ודין התביעה להידחות על-הסף.

ב- תא"ק (שלום ב"ש) 8478-07 {ר.א.ד בטון בע"מ נ' נסראלדין סעיד, תק-של 2010(2), 29334 (2010)} מצא כב' השופט יעקב פרסקי קיומו של השתק פלוגתא בין הצדדים בכל הנוגע לטענות ההגנה אותן טוען הנתבע כערב לחברה וכמי שכביכול זכאי לטעון את הטענות השמורות לחברה.

בחינת טענות הנתבע בבקשת הרשות להתגונן מול טענות החברה כפי שמשתקפות בפסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט יעקב שפסר מעלות כי למעשה אין כל חדש בטענות ההגנה. כאשר מועלות אותן טענות שנדונו והוכרעו, אין מקום כי הדיון בתיק יתארך ויסורבל על-מנת שמותב אחר של בית-המשפט יחזור וידון באותן פלוגתאות שכבר נדונו ויש להניח שיגיע ממילא לאותה הכרעה.

לפיכך, אין מנוס מלקבוע כי הפלוגתא אותה העמיד הנתבע הנוגעת לטענות ההגנה של החברה אותן זכאי הוא לעלות כערב, הוכרעה ואין מקום לחזור ולהעמיד פלוגתא זו לדיון מחודש.

ב- ת"ק (תביעות קטנות יר') 4725/09 {יוליה קראסובסקאיה נ' ארינה קאופמן, תק-של 2010(1), 22319 (2010)} קבע כב' השופט רם וינוגרד כי דין התביעה להידחות בשל קיומו של מעשה בית דין, כנטען על-ידי הנתבעת. אין מחלוקת שהתובענה הקודמת, נשוא פסק-הדין, הוגשה על-ידי בעלה של התובעת, סבבה סביב אותן עילות עצמן, ונדחתה לגוף העניין לאחר שמיעת הצדדים על-ידי כב' השופט ג' ארנברג וזאת בשל אי הרמת נטל הראיה על-ידי התובע. במקרה מעין זה אין להתיר לתובעת לשוב ולפתוח בהליכים, אודות אותה פרשה עצמה, כנגד הנתבעת.

ב- תא"ק (שלום טב') 5255-09-08 {בן-ציון ראובני נ' אפרים וולפינגר, תק-של 2009(4), 9019, 9021 (2009)} קבע בית-המשפט כי עיון בפסק-דינו של כב' השופט אברהם יונתן מגלה כי המחלוקת אודות סעיף 8 להסכם הפשרה לא הסתיימה בקביעת ממצא פוזיטיבי. טענתו של התובע בדבר הנזק שנגרם לו בגין העיכובים מהגשת ההתנגדות למתן היתר בניה נדחתה בהיעדר הוכחה. לאור הנ"ל, בית-המשפט לא מצא כי קיים השתק פלוגתא במחלוקת זו, והטענה לקיומו של מעשה בית דין ולדחיה על-הסף - נדחית.

ב- בש"א (שלום ר"ל) 1670/08 {מולטילוק טכנולוגיות בע"מ נ' פרפקט לוק סחר בינלאומי בע"מ, תק-של 2009(3), 744 (2009)} קבע כב' השופט שאול מנהיים כי באשר להשבת סך של 194,093 ₪ בגין אי-קיום התחייבות נטענת של המבקשת לביצוע זיכויים בכרטסת הנהלת החשבונות של המשיבה בשנת 2003 - אין חולק כי המשיבה ניסתה להעלות את הטענה כטענת הגנה במסגרת ההליך הקודם שנוהל ואולם הטענה לא נדונה כלל מפני שנקבע לגביה שהיא מהווה הרחבת חזית אסורה.

משטענה זו לא נדונה ולא הוכרעה בהליך הקודם, המשיבה אינה מושתקת מלטעון את הטענה במסגרת ההליך כאן. למעלה מן הצורך הסיכום מיום 6.7.05 אינו כולל התייחסות לסוגיה זו, ולפיכך עניין הפרת הסיכום אינו מעלה ואינו מוריד לעניין ההכרעה בשאלה האם המשיבה מנועה מלהעלות טענה זו במסגרת כתב התביעה המתוקן בהליך כאן.

ב- ה"פ (שלום יר') 704/08 {שלי פיקל נ' דוד פיקל, תק-של 2009(3), 504 (2009)} קבע כב' השופט מ' בן-עטר כי יש לקבל טענת המשיב למעשה בית דין. בתובענה הקודמת קבע בית-המשפט באופן פוזיטיבי, לאחר דיון לגוף העניין, כי משיב מס' 1 הוא הבעלים של המיטלטלין הרלבנטיים וכי הליכי ההוצאה לפועל, שננקטו ביחס למיטלטלין בחנות, ננקטו כדין.

נכון כי באותה תובענה טענתה של המבקשת היתה כי היא הבעלים היחיד של המיטלטלין, עקב היותה בעלת כל המניות של החברה, ולא נטענה, וממילא לא נדונה, טענה שלה לבעלות במחצית מהמיטלטלין הרלבנטיים מכוח הלכת השיתוף שבין בני זוג.

אולם, נכונה גם טענת משיב מס' 2 כי עיקרון מעשה בית דין מונע מהמבקשת להעלות טענה זו במסגרת התובענה דנן. ככל שרצתה המבקשת שבית-המשפט יתייחס לטענה כי היא בעלת מחצית המעוקלים מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג, היה עליה להעלות את טענותיה בעניין במסגרת התובענה הקודמת.

ב- ת"א (שלום ק"ג) 1733/06 {הגן המלכותי שירותי הסעדה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2009(2), 24046 (2009)} נדונה השאלה האם החלטה במסגרת ערעור על הגבלת שיקים לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, מקימה השתק פלוגתא, בתובענה אזרחית, בין הלקוח לבנק.

במקרה דנן, התובעת הגישה תובענה כנגד הנתבע, בעוולות לשון הרע, ולחילופין, רשלנות, בגין נזקים שנגרמו לה עקב סירוב הבנק לכבד שיקים שמשכה מחשבונה. על-פי הנטען בכתב התביעה, התובעת ניהלה חשבון עסקי בבנק בתאריך 21.4.03 גרם הבנק להגבלת חשבון התובעת, בכך שסרב, שלא כדין, לכבד שיקים שמשכה ובכך פגע בשמה הטוב של התובעת, התרשל במילוי חובותיו כלפיה, וגרם לה לנזק.

ביום 20.5.03 הגישה התובעת ערעור לפי סעיף 10 לחוק, במסגרתו עתרה לבטל סירוב של 17 שיקים. לטענת התובעת, הבנק פעל בחוסר תום-לב, תוך הפרת ההסכם בין הצדדים.

הדיון בערעור התקיים ללא חקירות נגדיות, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. עתירתה של התובעת התקבלה, ובית-המשפט הסיר את השיקים נשוא הערעור ממניין השיקים המסורבים.

בית-המשפט קיבל את טענת התובעת, לפיה לאורך השנים הותר לה לא פעם לחרוג ממסגרת האשראי, לאחר שהצהרת מנהלה לא נסתרה, בהיעדר חקירה. את עמדת הבנק, דחה, בהיעדר פירוט יסודות טענות ההגנה, ועל יסוד דפי החשבון מהם עלה, כי אף בימים הסמוכים למועד הסירוב, כובדו בחשבון שיקים חרף החריגה מהמסגרת.

כב' השופטת טלי חיימוביץ קבעה כי במקרה דנן ולאור הנסיבות כמתואר לעיל, הקימה ההחלטה בערעור השתק פלוגתא בין הצדדים.

כאשר מתבקש בית-המשפט, לצורך ההכרעה בערעור, לבחון את מערכת היחסים לקוח-בנק ולקבוע, האם האדם הסביר היה רשאי להניח כי השיק יכובד, לא ניתן לטעון כי בית-המשפט לא אמור לבחון במכלול, את התנהגות הבנק או חובותיו.

על-מנת לקבוע כי אובייקטיבית לא היה הלקוח רשאי להניח כי השיק יכובד, על בית-המשפט לשאול את עצמו מה היו חובותיו של הבנק, במערכת היחסים, והאם קויימו או הופרו. ברי, כי כל מקרה ייבחן לגופו, וייתכן כי הכרעה כאמור לא תדרוש קביעות פוזיטיביות באשר לדרך התנהלות הבנק {אלא שלא זה המקרה שבפנינו}.

במקרה הנדון, טענה התובעת, ברחל ביתך הקטנה, כי היה בינה לבין הבנק הסכם בעל-פה, לפיו כיבד הבנק חיובים עד לכפל מסגרת האשראי המאושרת, ומחדלו לכבד את השיקים נשוא הערעור, נבע משיקולים פסולים ונקמניים, תוך הפרת חובת תום-הלב, וללא הודעה מוקדמת מספקת.

כלומר, חזית המריבה, כפי שהוגדרה על-ידי התובעת, חייבה את בית-המשפט, לפחות לכאורה, לקבוע מסמרות, הן ביחס להסכם שנהג בין הצדדים, בין בכתב ובין בעל-פה, והן ביחס להפרתו הנטענת על-ידי הבנק. גם הבנק בתגובתו התייחס לאותו הסכם בעל-פה שטענה לו התובעת {וכפר בעצם קיומו}.

בית-המשפט בהחלטתו בערעור, קבע קביעות מפורשות בדבר היחסים החוזיים ששררו בין התובעת לבנק, ובדבר הפרתם על דרך סירוב השיקים.

לפיכך נקבע כי בנסיבות העניין, ולאחר שבית-המשפט בהליך הערעור, העדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הבנק, וקבע פוזיטיבית קיומו של נוהג בין הצדדים והפרתו על-ידי הבנק, קמה זהות משפטית ועובדתית בין הפלוגתאות בשני ההליכים.

כב' השופטת טלי חיימוביץ ציינה כי בנק הפועלים בעצמו {בהליך אחר}, דווקא סבר כי החלטת בית-משפט בערעור לפי חוק שיקים ללא כיסוי, מקימה השתק פלוגתא {ראה לעניין זה דברי כב' השופטת אביגיל כהן ב- ת"א (שלום ת"א) 10858/03 בנק הפועלים בע"מ נ' ישראלוב בלה, תק-של 2003(4), 1648 (2003)}.

ב- רע"א 4528/06 {עמוס ברנס נ' סנ"צ ( בדימוס) שאול מרכוס, תק-על 2009(2), 2035 (2009)} נדונה שאלת היקף תחולתו של כלל "השתק פלוגתא" ביחס שבין החלטה שניתנה לצורך הליך פלילי, לבין הליך אזרחי המתנהל מאוחר יותר, כאשר עולות להכרעה שיפוטית בשני ההליכים שאלות דומות או זהות.

במקרה הנדון, עלתה השאלה, האם החלטה לקיים משפט חוזר בהליך פלילי עשויה להניב השתק פלוגתא בהליך אזרחי המתנהל אחריה, והמעלה לבירור שאלות שהיוו מושא התייחסות בהחלטה הראשונה.

אשר למעמדה של הכרעה שבעובדה בפסק-דין בהליך פלילי בהתדיינות פלילית נוספת הקשורה באותו נאשם - אין הסדר בחוק המכיר בהשתק פלוגתא בתחומי ההליך הפלילי גופו, והוא טרם עוצב באופן סופי בהלכה הפסוקה.

השיקולים המתלווים להחלת רעיון השתק פלוגתא בהליך הפלילי, מעבר לעקרון החקיקתי המוסדר בדבר מניעת כפל התדיינויות בגין אותו מעשה עבירה, הם מורכבים ומגוונים, והמשפט טרם נתן תשובה פסקנית בעניינם.

הכלל שהשתרש בהלכה הפסוקה הוא, כי פסק-דין פלילי אינו מהווה מעשה בית דין בהליך אזרחי, גם אם עניינו סובב סביב אותה מערכת עובדתית שעליה נשען ההליך הפלילי, ואף כאשר מתקיימת זהות צדדים בשני ההליכים.

ההבדל המהותי בסדרי הדין ובדיני הראיות הנהוגים בהליך הפלילי לעומת ההליך האזרחי היווה טעם מרכזי לאי-ההכרה בפסק-דין פלילי כמעשה בית דין בהליך האזרחי {ראה גם ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2), 513 (1973); בג"צ 13/57 צמוקין נ' בית הדין למשמעת, פ"ד יא 856, 868 (1958)}.

יש להבחין בין הלכה כללית זו לבין ההוראה הסטטוטורית המיוחדת שבסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, העוסקת במקרה ספציפי שבו ניתן פסק-דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם. במקרה זה קובעת ההוראה האמורה כי ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק-הדין המרשיע יהיו קבילים במשפט אזרחי, אך בבחינת "ראיה לכאורה" לאמור בהם, וזאת כאשר המורשע או חליפו הם בעלי דין בהליך האזרחי.

ההסדר הסטטוטורי המיוחד בפקודת הראיות נותן מעמד מסויים לפסק-דין פלילי בהליך אזרחי, בכפוף לקיום תנאים מצטברים שונים: פסק-הדין הוא חלוט, הוא פסק מרשיע להבדיל מפסק מזכה, מעמדו הוא כראיה לכאורה בלבד ולא כראיה חלוטה, ומתקיים התנאי כי המורשע או חליפו הוא בעל דין בהליך האזרחי. מורשע או חליף כזה אינם רשאים להביא ראיה לסתור פסק-דין כזה, אלא ברשות מיוחדת של בית-המשפט.

לפנינו, איפוא, הסדר מיוחד, הכפוף לתנאים שונים, שבהתקיימם יש לפסק הפלילי מעמד מסויים כראיה לכאורה בהליך האזרחי. בכל מקרה, אין מדובר, גם בהתקיים התנאים האמורים, בהשתק פלוגתא שהפסק הפלילי המרשיע יוצר ביחס להליך האזרחי, ופסק פלילי מזכה אינו מהווה ראיה לכאורה כלל.

הרציונל לכלל השולל השתק פלוגתא של ממצאי פסק פלילי בהליך אזרחי מאוחר יותר נעוץ בחשש כי הבדלים עמוקים בכללי הראיות ובנטלי ההוכחה בשני מישורי הדיון - הפלילי והאזרחי - עלולים להביא למצב, שאילו חל השתק פלוגתא כאמור, היתה עשויה להישלל מבעל דין ההזדמנות המלאה וההוגנת לבסס את טענותיו בהליך האזרחי המאוחר, על-פי כללי סדר הדין והראיות המקובלים בהתדיינות אזרחית.

עולה מהאמור, כי, ככלל, ולמעט ההסדר המיוחד שבסעיף 42א לפקודת הראיות, קביעות וממצאים שנקבעו בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך אזרחי. וזאת, נוכח הפער העמוק הקיים בכללי הדיון והראיות במסלול הפלילי לעומת האזרחי, היוצרים חשש לעיוות דין אם תימנע מבעל דין האפשרות להוכיח מלכתחילה את טענותיו בהליך האזרחי, אך מחמת שנקבעו קודם לכן ממצאים בהליך הפלילי בעניין דומה.

מן האמור לעיל, מתבקשת, איפוא, המסקנה לפיה ממצאים ומסקנות בפסק-דין פלילי אינם מהווים, ככלל, השתק פלוגתא בהליך אזרחי גם כאשר הוא מתנהל בין אותם צדדים, וגם מקום שעולות בו שאלות דומות או זהות.

כב' השופטת א' פרוקצ'יה קבעה בפרשת עמוס ברנס כי חריג לכך הוא המקרה המוסדר בסעיף 42א לפקודת הראיות, הדן בנסיבות מסויימות שאינן מענייננו במקרה זה. על אחת כמה וכמה, אין תחולה לכלל השתק הפלוגתא ביחס להחלטה מיקדמית להליך פלילי עיקרי, הבוחנת את חומר הראיות הרלבנטי במבט-על בלבד, אך לצורך בחינת קיומה של עילה למשפט חוזר, ולא נועדה מעצם טיבה לקביעת ממצאים חלוטים כלשהם.

למותר אף לומר, כי לבעלי הדין לא ניתן גם יומם במסגרת הליך מיקדמי כזה למצות את טיעוניהם בשאלות השונות המצויות במחלוקת ביניהם.

ברי, כי אין כל זהות במתכונת הראייתית בה מתנהל ההליך המיקדמי בבקשה לניהול משפט חוזר לבין זו המאפיינת הליך של תובענה אזרחית כזו שהוגשה על-ידי המבקשים כנגד המדינה. בענייננו, אין גם זהות מלאה בין בעלי הדין בשני ההליכים, שהרי מבקש מס' 2, אחיו של עמוס ברנס, שהוא בעל דין בהליך האזרחי, לא היה שותף להליך הפלילי.

בנסיבות אלה, קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי על התביעה האזרחית להתנהל כסדרה, על-פי כללי סדר הדין, הראיות ונטלי ההוכחה הנוהגים במשפטים אזרחיים. על התובעים הנטל להוכיח ברמת ההוכחה המקובלת בדין האזרחי את אחריות המדינה לעוולות הנזיקין הנטענות נגדה וכן את היקף הנזק המיוחס לה. לפיכך, דינה של בקשת רשות הערעור - להידחות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

השתק פלוגתא