מקרים בהם דחה בית-המשפט את הבקשה לדחיה על-הסף

ב- בש"א (ת"א-יפו) 179125/06 {בנק הפועלים בע"מ נ' אשל דליה ואח', תק-של 2007(1), 16506 (2007)} נפסק מפי כב' השופט מאיר יפרח:

"המבקש (הוא הנתבע 1; להלן: "הבנק"), עותר לסילוקה על-הסף של תובענת המשיבות (הן התובעות) בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, היעדר יריבות, היעדר עילת תביעה ומעשה בית דין.

רקע עובדתי
1. המשיבות הגישו תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו הבנק אינו רשאי לנשות בהן בתיק הוצל"פ 5-05-75184-01 (להלן: "תיק ההוצל"פ") ולחילופין, למתן כל סעד שייראה מתאים לנסיבות.

2. בין המשיבות לבין הנתבע 2 (להלן: "עורך-דין נאמן") נתגלע סכסוך בנוגע לשכר-טרחתו של עורך-דין נאמן, לאחר שהלה ייצגן בעניין ירושת אביהן המנוח. הסכסוך נדון בבוררות בפני השופט (בדימוס) גבריאל בך, אשר פסק ביום 5.7.2004 כי על המשיבות לשלם לעורך-דין נאמן סך של 250,000$ בתוספת שכר-טרחת עורך-דין בסך של 60,000 ש"ח (להלן: "פסק הבוררות").

3. עובר למתן פסק-הבוררות, אירעו ההתרחשויות דלקמן:

(1) הוטלו עיקולים זמניים על נכסי עורך-דין נאמן, לרבות נכסים עתידיים, לטובת הנתבעים 3 (ביום 16.7.03) ו- 4 (ביום 28.1.04);

(2) מחצית מזכויותיו העתידיות של עורך-דין נאמן לפי פסק-הבורר (לכשיינתן), הומחתה ומושכנה לבנק ביום 19.2.04. המשכון נרשם ביום 9.3.04. המחצית השניה, הומחתה לשותפו של עורך-דין נאמן, הוא עורך-דין א' פרי.

4. ביום 26.8.2004 הגישו המשיבות לבית-המשפט המחוזי בקשה בדרך של טען ביניים (ת"א (ת"א) 2172/04). הן ביקשו להורות למי מבין המשיבים שצורפו לטען הביניים (עורך-דין נאמן ונושים אחדים שלו), עליהן לשלם את הכספים שנפסקו לזכותו של עורך-דין נאמן בפסק-הבוררות. עורך-דין נאמן הגיש הודעת הסתלקות. ביום 17.11.2004 ניתן פסק-דין לפיו נמחק טען הביניים.

ביום 29.11.2004 הגישו עורך-דין נאמן, עורך-דין פרי והבנק, בקשה לבית-המשפט המחוזי לאישור פסק-הבוררות (ה"פ (ת"א) 1559/04). ביום 27.3.2005 אישרה השופטת לבהר-שרון את פסק-הבוררות. בהסתמך על אישור זה, פתח הבנק תיק הוצל"פ נגד המשיבות, על-מנת לגבות מהן מחצית מכספי פסק-הבוררות. טענת "פרעתי" אותה הגישו המשיבות – נדחתה. עמדו המשיבות והגישו את תובענתן הנוכחית לסעד הצהרתי. מהותה האמיתית של ההצהרה המבוקשת היא, למעשה, קביעת סדר נשייתם של הנתבעים 4-2 (הבנק ושני המעקלים). לטענתן, שני צווי העיקול הזמניים, הנזכרים בסעיף 3(1) לעיל, קודמים (מבחינת מועדם) להמחאת הזכויות שנעשתה לטובת הבנק. על-כן, יש להורות להן לשלם תחילה למעקלים, מה גם שעיקולו הזמני של הנתבע 4 נתאשר בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה מיום 28.5.06.

העתירות לסילוק על-הסף
5. הבנק סבור כי דין התובענה – סילוק על-הסף. הבנק מביא טעמים אחדים לאישוש הבקשה:

(א) דחיה על-הסף
(1) מעשה בית-דין: המשיבות מנועות מהעלאתן פעם נוספת של הטענות שנטענו על-ידיהן במסגרת הליך אישור פסק-הבוררות. מניעות זו, אדניה הם מחמת השתק עילה או השתק פלוגתא. מטעם זה, יש לדחות התובענה על-הסף לאור תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א).

(2) שימוש לרעה בהליכי משפט: הליכי המשפט הרבים הננקטים על-ידי המשיבות – מטרתם להתחמק מתשלום חובן לעורך-דין נאמן על-פי פסק-הבוררות. זאת, שעה שהמשיבות אינן כופרות בחבותן כאמור. עוד טוען הבנק כי המשיבות נמנעו, במסגרת תביעתן הנוכחית, לתאר את תוצאות ההליכים הקודמים שהתקיימו בין הצדדים. העלמת עובדות כאמור מהווה אף היא שימוש לרעה בהליכי משפט. על-כן, ראויה התובענה להיות נדחית על-הסף מכוח תקנה 101(א)(3) לתקנות סד"א.

(ב) מחיקה על-הסף
לא נפגעה כל זכות מזכויות המשיבות. מכאן, שאין להן מעמד בהגשת התובענה; לשון אחר: אין יריבות בין המשיבות לבין הבנק והתביעה אף נעדרת עילת תביעה נגדו. מכאן, שיש למחקה על-הסף, על-פי תקנה 100(1) לתקנות סד"א.

6. המשיבות סבורות כי דין הבקשה להידחות. לשיטתן, אין לסלק תביעתן על-הסף מחמת מעשה בית-דין. המשיבות טוענות ראשית, כי אין זהות בעילות או בצדדים; ושנית, כי אין מדובר בפלוגתאות שנדונו והוכרעו. לטעמן, בבקשה לאישור פסק-הבוררות נדונה השאלה אם יש לאשר את פסק-הבורר. בתובענה הנוכחית, מתעוררות שאלות אחרות והן: ראשית, אם זכאי הבנק להיכנס לנעליו של עורך-דין נאמן מכוח המחאת הזכות והמשכון; ושנית, מהו סדר הנשיה בין הנתבעים, קרי: האם מוקנית למי מהם עדיפות על-פני רעהו, אם לאו. שאלות אלה לא הועמדו להכרעה בגדרי הבקשה לאישור פסק-הבוררות. על-כן, אין השתק פלוגתא לגביהן.

אשר לטענת שימוש לרעה בהליכי משפט עמדת המשיבות היא כי שימוש לרעה מתייחס לצעדים הכרוכים בסדרי הדין, כגון פיצול עילה ותביעתה בשני הליכים נפרדים. במקרה דנן הואיל ואין הכרעה בשאלת זהות הזכאי (מבין הנתבעים) לקבלת הכספים נשוא פסק-הבוררות, לא היה להן מנוס מהגשת התובענה דנן.

אשר להיעדר עילה, אומרות המשיבות כי מי שמבקש סעד הצהרתי, אינו חייב להצביע על עילת תביעה. די לו שיצביע על אינטרס המצדיק את מתן הסעד. בענייננו, האינטרס של המשיבות הוא בקבלת קביעה שיפוטית בדבר סדר הנשיה. זאת, על-מנת שלא ייגרם מצב בו המשיבות תשלמנה למי שאינו זכאי לתשלום.

הפלוגתאות וההכרעה
7. השאלות הצריכות הכרעה הן, איפוא כדלקמן: ראשית, אם ההליך בו נתבקש אישור פסק-הבוררות, הקים מעשה בית דין, החוסם את תובענתן הנוכחית של המשיבות, אם לאו; שנית, האם עשו המשיבות שימוש לרעה בהליכי משפט, עד כדי הצדקת סילוק תובענתן על-הסף; שלישית, האם קיימת יריבות בין הבנק לבין המשיבות.

לאחר העיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – על כל ראשיה – להידחות. להלן, אבאר עיקר טעמיי לכך.

דחיה על-הסף: מעשה בית דין
כללי
8. עקרונות השתק העילה והשתק הפלוגתא, חוסים תחת הכלל של תורת מעשה בית דין. המטרה בבסיס תורה זו היא כי מבחינת בעלי הדין המתדיינים, מבחינת מערכת המשפט ומבחינת הדין, יבוא סוף להתדיינות בעניין אשר לגביו היה לבעלי הדין יומם בבית-המשפט, בעניין שבו מוצו ההליכים או שהיתה בגדריו הזדמנות לבעלי הדין למצות את ההליך עד תום.

מהותו של מעשה בית-דין הוגדרה על-ידי נ' זלצמן בספרה מעשה בית-דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, התשנ"א) 4:

'משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין. כל עוד לא בוטל פסק-הדין, בין על-ידי ערכאת ערעור ובין על-ידי בית-המשפט שנתנו, מחייב פסק-הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו.'

ובהמשך, בעמ' 11:

'פסק-דין בהתדיינות in personam פועל כמעשה בית-דין בכל התדיינות אחרת בין אותם צדדים, ואין בכוחו של פסק-הדין לחייב כהשתק את מי שהיה זר להליך.'

אף מ- ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1), 642, 649 (2000), שנינו כי:

'הדוקטרינה של 'מעשה בית-דין' מושתתת על עיקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים – 'השתק עילה ו'השתק פלוגתא'. השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך. בין היתר, צריך הטוען 'השתק עילה' להוכיח, כי יש זהות בין בעלי הדין או חליפיהם (למשל שולח ושלוח או מוריש ויורש). בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה. לעומת זאת, במקרה כזה ייתכן שיתקיים השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית.'

ב- ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 583 (1968) (להלן: פרשת קלוז'נר), נפסק באשר להשתק עילה כי:

'מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה.'
ב- ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6), 447, 453 (2004), קבע השופט א' גרוניס כהאי לישנא:

'המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו 'מבחן זהות העילות'. השאלה הרלבנטית בהקשר זה היא אם עילתה של התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה החדשה. מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקתו של בית-משפט זה. כך נקבע כי העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת... נודעת חשיבות לשאלה אם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים.'

ב- ע"א (ת"א) 2305/05 תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2006(4), 1354, 1360 (2006), מצינו כדלקמן:

'ב- ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבנוי והשיכון, תק-על 2003(2), 4024, 4031 (2003) קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי:
'אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות'.'
ראו גם ע"א (ת"א) 2123/05 רטינסקי נ' עיריית פ"ת, תק-מח 2006(2), 5056 (2006).

לגבי השתק פלוגתא, נקבע בפרשת קלוז'נר הנ"ל, בעמ' 584, כי:

'אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות.'

לא זו אף זו. אין די בכך שפלוגתא זהה הוכרעה בהליך האחר. נדרשת זהות בין בעלי הדין בשתי התביעות: ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2), 580 (1990).

הכרעה בטענה בדבר קיומו של השתק הפלוגתא, מחייבת בחינה השוואתית של כתבי הטענות בהליך הנוכחי ובהליך הקודם, כמו גם של ההכרעה שניתנה בהליך הקודם. אין מדובר בקביעות תיאורטיות. יש צורך לבחון מהן – ומה היו – הפלוגתאות בהליך הנוכחי ובהליך הקודם ומה תוכנה של ההכרעה בהליך הקודם. בענייננו, מונחים בפני כל כתבי הטענות וההחלטות לאורן יש לחרוץ את הדין.

השתק עילה
9. האם עילת המשיבות מושתקת? הבנק סבור שכך הוא המצב. בכל הכבוד, דעתי שונה.

ב- רע"א 785/05 בנק הפועלים נ' חזן, תק-על 2005(4), 2220 (2005), מצינו כי:

'... השתק עילה לא יכול היה להיווצר בענייננו, מאחר והתובע בהליך זה היה הנתבע בהליך הראשון. השתק עילה נוצר רק ביחס לתובע בהליך בו ניתן פסק-הדין, ומונע ממנו לתבוע שוב בגין אותה עילה.

כדברי המלומדת נ' זלצמן: כלל השתק העילה אינו משמש 'מחסום' לפני הנתבע שהפך לתובע, שהרי העילות, אפילו הן דומות במרכיביהן העובדתיים, אינן זהות, משום חילופי עמדות בעלי הדין. רק מי שהיה התובע בתביעה הראשונה, יהא מושתק מכוחו של פסק-הדין שניתן בתביעה זו, אך לא אחר. אף אין נפקא מינה לעניין זה אם הטענות שמעלה הנתבע בתביעתו שלו הן אותן הטענות שהעלה בתביעה הראשונה כטענות-הגנה, או אם הן טענות חדשות, שנמנע מלהעלותן כנתבע (זלצמן בספרה הנ"ל, בעמ' 44).'

מן הכלל אל הפרט. הבקשה לאישור פסק-הבוררות הוגשה, בין היתר, על-ידי הבנק. המשיבות דנן היו משיבות אף באותו הליך. ברם, בענייננו, הפכו המשיבות לתובעות. די בכך על-מנת שלא יווצר השתק עילה ביחסיהן עם הבנק, שכן אין זהות בין הצדדים.

יתר-על-כן. המשיבות אכן הגישו התנגדות לאישור הפסק, אלא שבית-המשפט דחה את התנגדותן זו על-הסף, לפי שלא הוגשה בעיתה. ההתנגדות שהוגשה, לא עסקה בסדר הנשיה הנכון. ממילא הנתבעים 3 ו-4 (לזכותם הוטלו עיקולים), לא היו צד להליך אישור פסק-הבוררות. בית-המשפט המחוזי לא נדרש – ולא יכול היה להידרש, בנסיבות אלה, לסוגיית סדר הנשיה. גם מטעם זה סברתי שאין לומר על עילתן (במובנה הרחב) של המשיבות כי מושתקת היא.

השתק פלוגתא
10. האם ניתן לראות בפסק-הדין שאישר את פסק-הבוררות, כמקים השתק פלוגתא? הבנק סבור כי השתק כאמור אכן נוצר. דא עקא, אף כאן דעתי שונה. השתק פלוגתא משמעותו כי בהליך הקודם הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם פוזיטיבית. על-כן, יהיו בעלי הדין (וחליפיהם) מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש בהליך השני, המאוחר: פרשת קלוזנר הנ"ל, בעמ' 584.

במסגרת הבקשה לאישור פסק-הבוררות, כלל לא נדונה שאלת שאלת סדר הנשיה או שאלת עדיפותו של הבנק לקבלת הכספים על-פי פסק-הבורר על-פני נושים אחרים של עורך-דין נאמן. הפלוגתא שנדונה והוכרעה לגופו של עניין בגדרי הבקשה לאישור פסק-הבוררות, היתה אם יש מקום לאשר את פסק-הבוררות ולהקנות לו בכך מעמד של פסק-דין. ואכן, הבקשה נתקבלה ופסק-הבוררות נתאשר. בפסק-הדין בו נתאשר פסק-הבוררות, נאמר מפורשות כי התנגדותן של המשיבות לאישור, לאו התנגדות היא, שכן זו הוגשה בחלוף המועד לכך. מטעם זה, נדחתה על-הסף התנגדות המשיבות לאישור פסק-הבוררות. הדחיה על-הסף משמעה שהפלוגתאות שהועלו בגדרי ההתנגדות לאישור פסק-הבוררות, לא נדונו (לא לגופן ולא אגב אורחא) וממילא אין כל ממצא (חיובי או שלילי) לגביהן. כיצד, איפוא, יקום השתק פלוגתא? המסקנה היא כי אישור פסק-הבוררות לא יצר השתק ביחס לפלוגתאות הדורשות הכרעה בפרשתנו.

דחיה על-הסף: שימוש לרעה בהליכי משפט
11. משטר סילוקה של תובענה על-הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט, קבוע בתקנה 101(א)(3) לתקנות סד"א. תקנה זו מסמיכה את בית-המשפט לדחות תובענה על-הסף בשל 'כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע'. אימתי יעשה בית-המשפט שימוש בסמכות (דרסטית) זו? א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005) 166, משכילנו לאמור:

'גם שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט הוא עילה לדחיית התביעה. כאשר תובענה מוגשת לבית-המשפט שלא בהליך אחד אלא בשיעורין, כאשר אין היא פורשת את מלוא היריעה והיא לוקה בהיעדר תום-לב, ובמיוחד כאשר מדובר בתובענה על-פי דיני היושר, כמו תובענה לסעד הצהרתי, בנסיבות כאלה מוסמך בית-המשפט לדחות את התובענה.'

ב- ע"א 813/87 רוטברד נ' מדינת ישראל–משרד הבריאות, פ"ד מג(3), 514 (1989) נדון סילוקה של תובענה על-הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט, בין השאר מאחר והמערער העלה טיעון עובדתי סותר בהליך נשוא הערעור ובהליך קודם. חרף זאת ובלא חמדה, נתקבל הערעור. השופט א' גולדברג ציין בעמ' 518-517:

'רחוק אני מלומר, כי הדרך שנקט המערער מקובלת עלי וכי ראויה היא לעידוד. נהפוך הוא, בהיעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש לפני בית-המשפט את היריעה כולה על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין ... אלא שבענייננו לא רק שלא היה למערער 'יומו' בבית-המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם ... לא יהא זה ראוי לחסום את שערי בית-המשפט לפני המערער. ואך מובן הוא, כי אם יתברר בתום ההליך, כי לשווא הטריח המערער את המשיבים, יהא מקום להביא זאת לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות.'

אכן, דברים כדורבנות, אשר ראוי להחילם אף בפרשתנו. ראו גם בר"ע (ת"א) 1392/05 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' Invesys PoerwarewareLimited (ניתן ביום 30.10.05. פורסם בנבו), אשר האמור לעיל מבוסס (גם) עליו.

12. הבנק ביקש למצוא הצדקה נוספת לשימוש לרעה מצד המשיבות בהליכי המשפט, בכך שהמשיבות מעכבות העברת הכספים המגיעים מהן. איני סבור שיש בכך טעם לדחיית התובענה על-הסף. אף אם בפועל מתעכבת העברת הכספים המגיעים מן המשיבות (לבנק או למי מן הנתבעים האחרים), אין הדבר מצדיק הימנעות מבירור המחלוקת, על כל היבטיה. עיכוב העברת הכספים אינו מחייב מניה וביה מסקנה כאילו המשיבות עושות שימוש לרעה בהליכי משפט. דעתי היא כי המשיבות חפצות בהכרעה אשר תורה להן למי לשלם את הסכום המגיע מהן על-פי פסק הבוררות. זו המטרה העיקרית שביסוד התובענה והיא נראית לי מטרה לגיטימית, אשר אינה בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט.

מחיקה על-הסף: היעדר יריבות
13. לאחר אישור פסק-הבוררות, נקט הבנק הליכי הוצאה לפועל נגד המשיבות, לשם מימוש פסק-הבוררות (נספח A לכתב התביעה). במסגרת התובענה דנן נתבקשה למעשה הצהרה, שעניינה סדר הנשיה הנכון. לשון אחר: השאלה היא מיהו הזכאי (או: מיהם הזכאים) לקבל מן המשיבות את הכספים אשר נפסקו לזכות עורך-דין נאמן בפסק-הבוררות שאושר והאם יש "דין קדימה" למי מן הנושים המתחרים. היריבות בין הבנק לבין המשיבות, נובעת מכך שעורך-דין נאמן המחה את זכויותיו לקבלת הכספים, אל הבנק. למעשה, הבנק מממש את זכותו של עורך-דין נאמן, זכות אשר אין חולק עליה. לא מצאתי איפוא כל הצדקה לסלק התובענה מחמת היעדר יריבות.

הפקדת סכום החוב
14. לחילופין, עתר הבנק לחיוב המשיבות בהפקדת ערובה בסכום חובן הפסוק בתיק ההוצל"פ. דא עקא, לא הובא כל טיעון עובדתי בתמיכה לבקשה זו, מה גם שמסופקני אם ניתן לחייב תובע בהפקדת סכום חובו (הפסוק) בקופת בית-המשפט, כתנאי לזכותו להישמע בתובענתו. לכל היותר, ניתן במקרים המתאימים, לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע (ראו תקנה 519(א) לתקנות סד"א). "הוצאות" בהקשר זה, משמען כבתקנה 511(א) לתקנות סד"א, היינו: 'שכר-טרחת עורך-דין והוצאות המשפט'. אין ולא כלום בין סמכות זו, שיסודה בתקנה 519(א) לתקנות סד"א, לבין העתירה לחיוב המשיבות בהפקדת חובן (הפסוק) בקופת בית-המשפט. לפיכך, נדחית אף עתירה זו.

סוף דבר
15. בטרם סיום, אדגיש שלא נעלם הימני כי הסעד "הראשי" שנתבקש בכתב התביעה, הינו הצהרה לפיה הבנק אינו זכאי לנשות במשיבות. הסעד "המשני" הוא – על-פי כתב התביעה – כל סעד אחר המתאים לנסיבות. הסעד הראשי אינו יכול לעמוד. ההצהרה לפיה הבנק אינו זכאי לנשות במשיבות, אינה הצהרה שיכולה להינתן ולו מן הטעם שסוגיית היריבות כבר נדונה והוכרעה שעה שבית-המשפט המחוזי אישר את פסק-הבוררות. מנגד, הסעד המשני הוא זה הנחשב בעיני לסעד העיקרי. עמדתי על-כך לעיל שעה שציינתי כי העניין האמיתי התובע הכרעה בגדרי תיק זה, הוא סוגיית סדר הנשיה הנכון. החלטתי באשר לסילוק על-הסף נשוא הבקשה הנוכחית, מניחה כמובן שהסעד האמיתי הוא קביעת סדר הנשיה. מהיבט זה דין הבקשה לסילוק על-הסף להידחות. מנגד, לולא עמדה לדיון סוגיית סדר הנשייה הנכון ואילו היה עומד בעינו אך הסעד ההצהרתי הראשי (היעדר זכות הבנק לנשות במשיבות) – הייתי מסלק התובענה על-הסף, שכן משאושר פסק-הבורר על-פי בקשת הבנק, ממילא הוכרעה (לטובתו) שאלת יריבותו עם המשיבות. הכרעה זו אינה ניתנת עוד לערעור ולהרהור.

16. לאור האמור לעיל ובכפוף לו, נדחית הבקשה. אין צו להוצאות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מקרים בהם דחה בית-המשפט את הבקשה לדחיה על-הסף