תביעות קטנות

ב- ת"א (שלום ת"א) 15659/08 {מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פרנזאי דסקאמפ פריז, תק-של 2009(2), 18157 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת מיכל ברק נבו:

"פסק דין (חלקי)

השאלה שבמחלוקת
1. האם פסק-דין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות, בהיעדר התייצבות הנתבע, יוצר מעשה בית דין (השתק פלוגתא), עליו יכול להסתמך חליף של התובע המקורי? זו השאלה שלפני.

אדם מגיש תביעה בבית-המשפט לתביעות קטנות נגד הנתבעת, בטענה שהיא אחראית לנזקים שנגרמו לכלי רכבו. את הפיצוי בגין הנזק הישיר שנגרם לכלי הרכב כבר קיבל אותו אדם ממבטחת הרכב, והוא תובע מהנתבעת את נזקיו העקיפים בלבד. הנתבעת אינה מתייצבת לדיון (אף שהגישה כתב הגנה), ניתן פסק-דין בהיעדרה והתביעה מתקבלת. הנתבעת לא מגישה בקשת רשות ערעור על פסק-הדין (לאחר שבקשה שהגישה לבטלו נדחתה) ומשלמת את חובה בהתאם למה שנפסק. פסק-הדין הפך חלוט. לימים, מגישה המבטחת תביעת תחלוף בבית-משפט השלום, כנגד אותה נתבעת, וטוענת כי שאלת אחריותה של הנתבעת הוכרעה מכללא בפסק-הדין של בית-המשפט לתביעות קטנות. לפיכך קיים השתק פלוגתא והנתבעת מנועה מלהעלות טענות הנוגעות לאחריותה. האמנם?
הרקע
2. לפני תביעת תחלוף שהגישה מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן - התובעת או המבטחת), חברת ביטוח אשר ביטחה כלי רכב מסוג רובר (להלן - הרכב), שהיה שייך לעדי ויתקין (להלן - המבוטח). על-פי הנטען, התובעת שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם לרכבו, ככל הנראה כתוצאה מעכבר שכרסם חלקים ברכב. המבוטח טען כי ביום 5.12.02 רכש עגלת תינוק אצל הנתבעת, פרנזאי דסקאמפ פריז (להלן - הנתבעת), שהינה חנות לממכר עגלות ומוצרים נוספים לתינוקות, ושם אותה ברכבו. לדברי המבוטח, כאשר פתח את האריזה גילה כי העגלה היתה "אכולה" כתוצאה ממה שנחזה להיות כרסום עכבר. למחרת, כאשר רצה לחזור לחנות כדי להחליף את העגלה ופתח את רכבו, נדהם לגלות כי הריפוד והספוג במושב האחורי ברכב, כמו גם חלקים נוספים ברכב, היו "אכולים" על-ידי עכבר. לטענת המבוטח, העכבר, שנמצא ברכב, היה בתוך האריזה של העגלה שנמכרה לו על-ידי הנתבעת, וככל הנראה יצא אל תוך הרכב, בשלב כלשהו, שם גרם לנזק.

התובעת פיצתה את המבוטח בגין הנזק הישיר שנגרם לרכבו, בניכוי השתתפות עצמית, וכן שילמה לשמאי מטעמה. סך הכול שילמה התובעת, לטענתה, 10,541 ₪. התובעת הגישה תביעת תחלוף זו מכוח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח), לאחר שהזכות לקבלת פיצוי מהנתבעת עברה אליה מהמבוטח, עם תשלום תגמולי הביטוח למבוטח.

3. בפברואר 2004 הגיש המבוטח תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות ב- ת"א (ת"ק (ת"א) 3215/04) בגין הנזק העקיף שנגרם לו כתוצאה מהאירוע המתואר לעיל (ההשתתפות העצמית ששילם לתובעת, הזמנת מדביר לעכבר, הפסד הנחת היעדר תביעות וכיוצ"ב) [להלן - ההליך בתביעות קטנות]. באותו הליך, שנדון (בדרך מקרה) לפני, בשבתי כשופטת בתביעות קטנות, התובעים היו המבוטח ואשתו, והנתבעים היו הנתבעת שלפני, ומר אפי ניב, אחד הבעלים של הנתבעת. הנתבעים הגישו כתב הגנה באותו הליך, אך לא התייצבו לדיון שנקבע. ניתן פסק-דין לזכות התובעים, בהעדר התייצבות. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק-דין ופסק-הדין בוטל, למרות התנגדות התובעים. נקבע מועד חדש לדיון, אך גם אליו לא התייצב איש מטעם הנתבעים. משכך, ניתן פסק-דין שני בהיעדר התייצבות באותו הליך. בקשה של הנתבעים לבטל את פסק-הדין, שניתן בעקבות אי-ההתייצבות בפעם השניה, נדחתה, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה באותה החלטה (ראה החלטתי מיום 23.12.04).

4. אין מחלוקת כי הנתבעת לא הגישה בקשת רשות ערעור לגבי פסק-הדין, ופסק-הדין הפך חלוט.

ההליך דנן
5. תביעה זו הוגשה ב- 7.2.08 ודיון ראשון התקיים ביום 6.7.08. התובעת ביקשה דחיה בשל היעדר המבוטח, שלא יכול היה להתייצב. לדיון התייצבה אשת המבוטח. ב"כ הנתבעת הסכימה לדחיית הדיון, בכפוף לתשלום הוצאות. התיק נקבע לדיון ליום 30.3.09 ובפתח דיון זה הודיעה ב"כ התובעת כי בפיה טענה מקדמית, לפיה יש לקבוע כי קיים במקרה דנן מעשה בית דין, וזאת לנוכח ההלכה העולה מפסק דין חדש, שניתן בבית-המשפט העליון. מאחר שמדובר היה בטענה חדשה ומפתיעה, ביקשה ב"כ הנתבעת הזדמנות נאותה להתייחס אליה, ונתתי לצדדים שהות לשם כך. הנתבעת הגישה תגובתה והתובעת הגישה תשובתה, ולאחר מכן ביקשתי מב"כ הצדדים להמציא לי בתוך 7 ימים את המסמכים שבידיהם מתוך תיק התביעה הקטנה, שכן התברר שהתיק בארכיב בית-המשפט - בוער, וכל שנמצא הוא החלטתי מיום 23.12.04, בבקשה לביטול פסק-הדין השני, שנשמרה במחשב. חלק ממסמכי התביעה בת"ק הומצאו לי על-ידי התובעת דנן, ביום 31.5.09. התמונה המלאה לגבי התביעה הקטנה הושלמה בעזרת עיון בהחלטתי מיום 23.12.04 באותו הליך, בה תיארתי את השתלשלות העניינים, ודי בכך.

טענות התובעת
6. לדברי התובעת, פסק-הדין שניתן בהליך בתביעות קטנות מהווה מעשה בית דין בשאלת האחריות, וזאת על-פי ההלכה שנקבעה בפסק-דין חדש שניתן על-ידי בית-המשפט העליון, ב- רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, תק-על 2009(1), 3239 (2009) (להלן - עניין וינשטיין).

טענות הנתבעת
7. הנתבעת טענה כי אין להחיל את ההלכה שעולה מעניין וינשטיין, מאחר שמדובר בהלכה חדשה, המהווה שינוי מהותי בדין, שאינו חל בדרך-כלל על מקרה תלוי ועומד, אלא מכאן ולהבא. במצבים בהם קיימת סטיה מתקדים קודם ניתן לתת להלכה החדשה תוקף מכאן ולהבא, במטרה למנוע פגיעה באינטרס ההסתמכות. לדבריה, באותו עניין ביסס בית-המשפט את החלטתו על הכרעה בפלוגתא העיקרית בין בעלי הדין, ומאחר שבאותו מקרה היה נתבע שהפך להיות תובע. היא מפנה לחוות-דעתו של השופט א' רובינשטיין בפסקה ג' לפסק-הדין. עוד טוענת הנתבעת כי העילות בכתב התביעה בת"ק 3215/04 ובמקרה דנן - שונות ואפילו מדובר היה בעילות זהות, לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים בתביעה הקטנה. גם בשל היות הצדדים בשתי התביעות שונים, יש לדחות את הטענה. עוד הוסיפה הנתבעת, כי בשיקולים שליוו את החלטת הנתבעת שלא להגיש ערעור על פסק-הדין שניתן ב- ת"ק 3215/04 הכריעו שיקולים כלכליים, מצבם הבריאותי של בעלי הנתבעת וההסתמכות על כך כי עסקינן בפסק-דין בהיעדר הגנה, שאין לו משמעות מעבר לעניין הנקודתי.

תשובת התובעת
8. לטענת התובעת סוגיית "השתק פלוגתא" אינה הלכה חדשה ומכול מקום סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה קובע את התוקף הנורמטיבי של ההלכה הפסוקה הנקבעת בבית-המשפט העליון כלפי כולי עלמא. הלכה מאוחרת חלה למפרע, גם על מקרים תלויים ועומדים, כעולה מהאסמכתאות אליהן מפנה התובעת בתגובתה. בנסיבות בהן נמנעה הנתבעת מלהתגונן בהליך הראשון, מנועה היא מלטעון אחרת בהליך דנן. התובעת אף הפנתה לפסק-דין שנתן לאחרונה כב' השופט י' קורן ב- ת"א (ת"א) 21970/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה השכרת רכב בע"מ, תק-של 2009(2), 371 (2009), בו קיבל טענה דומה לזו שנטענה כאן.

דיון והכרעה
9. תחילה יש להבהיר, כי שתי הפלוגתאות העיקריות שעמדו לדיון בהליך בתביעות קטנות היו שאלת אחריות הנתבעת לנזקי המבוטח ושאלת הנזק שנגרם למבוטח. מתוך שתי אלה, שאלת אחריות הנתבעת משותפת גם להליך שלפני. שאלת הנזק הינה שאלה שונה מזו שהוכרעה בהליך בתביעות קטנות, שם, כאמור, תבע המבוטח את נזקיו העקיפים. קרי: הפלוגתא של אחריות הנתבעת, שהוכרעה לחובת הנתבעת בהליך בתביעות קטנות עם מתן פסק-דין המחייב את הנתבעת לשלם את נזקי המבוטח, היתה פלוגתא עיקרית בהליך בתביעות קטנות והינה פלוגתא עיקרית בהליך דנן.

בעניין וינשטיין קבעה כב' השופטת מ' נאור קביעות ברורות:

'בפסקי-הדין הנזכרים עובר כחוט השני הרעיון לפיו הכרעה בפלוגתא העיקרית שעניינה בעצם חבותו של הנתבע על-פי פסק-הדין הראשון, שניתן בהיעדר הגנה, יוצרת השתק...' (פסקה 19 לפסק-הדין) [ההדגשה במקור - מ.ב.נ].

בהמשך, לאחר ציטוט מפסקי-הדין של כב' השופטת מ' מזרחי ב- ת"א (שלום י-ם) 43481/91 אטיאס נ' שבתאי (להלן - עניין אטיאס) וכן של כב' השופטת ע' ארבל ב- רע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ' חזן, תק-על 2005(4), 2220 (2005) וב- רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2006(1), 2517 (2006) (להלן - עניין צבעוני), קובעת כב' השופטת מ' נאור, תוך הסכמה לדברי עמיתותיה, כך:

'פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספות טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי-דין שניתנו בהיעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי-דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשות הביטול... כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, יפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית-המשפט (ע"א 10564/05 גת נ' מתתיהו, תק-על 2007(3), 4386 (2007)). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 587 (1968)) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי. ב- ת"א (מחוזי י-ם) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן, תק-של 2004(1), 6173 (2004) שעניינו תביעה לביטול פסק-דין קבע כב' השופט נ' סולברג כך: 'דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה "לעומתית" לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק'. דברים אלה יפים הם גם לענייננו אנו' (פסקה 20 לפסק-הדין).

10. כב' השופטת מ' נאור מציעה גם דרך חלופית, שתוצאותיה דומות לתוצאות החלתו של השתק פלוגתא: לדבריה, קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם. לפי גישה זו, בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול וצריך היה להעלותה בפני בית-המשפט במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין ולא עשה כן (פסקה 26 לפסק-הדין בעניין וינשטיין, תוך הפניה ל- ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2005(3), 3036 (2005) ו- ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1), 741 (1992)).

11. לאור הדברים שצוטטו לעיל, ברי כי ההתדיינות בהליך בתביעות קטנות יצרה השתק פלוגתא בנושא אחריות הנתבעת כלפי המבוטח או חליפתו, היא התובעת דנן, והנתבעת מנועה מלהעלות טענות שיש בהן כדי לסתור את הקביעה, שהתקבלה אגב אי-התייצבות הנתבעת לדיון בהליך בתביעות קטנות, לפיה הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו ברכב המבוטח.

12. הנתבעת טענה כי יש להחיל הלכה זו מכאן ואילך, בין השאר משום שהנתבעת הסתמכה על ההלכה לפיה פסק-דין שניתן בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות, בלא ליבון הסוגיות לגופן, אינו יוצר מעשה בית דין. אין בידי לקבל טענה זו. ב- רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אל חמיד ז"ל, תק-על 2006(1), 2609 (2006) (להלן - עניין סולל בונה) קבע כב' הנשיא א' ברק (כתוארו אז):

'נקודת המוצא העקרונית הינה כי הלכה שיפוטית חדשה פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית (בג"צ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1), 469, 480 (1987))' (פסקה 5 לפסק-הדין).

ובפסקה 18 לפסק-הדין, המתייחסת להגנה על אינטרס ההסתמכות, קבע כב' הנשיא א' ברק:

'אם הסוגיה היא חדשה ולא הוכרעה כלל בעבר, אין לומר כי קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה. הוא הדין אם ההלכה הישנה לא יצרה, הלכה למעשה, כל הסתמכות של ממש או אם ההסתמכות לא היתה סבירה, או אם אין לתת לה משקל ניכר בהתבסס על הסוגיה הנדונה ומהותה של אותה הסתמכות. בכל המקרים האלה ובאחרים אין ליתן משקל כבד לשיקול ההסתמכות, ויש מקום להפעלה רטרוספקטיבית של ההלכה.'

נוסף על כך, 'לעיתים יהא מקום ליתן תוקף רטרוספקטיבי להלכה החדשה, גם אם יש בכך פגיעה באינטרס ההסתמכות, שאינו בעל כוח מוחלט, ויש לאזן בינו לבין הערכים והעקרונות המתנגשים עימו. לעיתים עשוי בית-המשפט לסבור כי השיקולים התומכים בשינוי הדין, משקלם עולה על השיקולים התומכים בהלכה הישנה, ועל הנזק הנגרם לאינטרס ההסתמכות מעצם השינוי... ההכרעה בשאלה אם ליתן להלכה החדשה אך תוקף פרוספקטיבי חייבת לקחת בחשבון את מלוא השיקולים הנוגעים בדבר; על השופט לאזן ביניהם, תוך מתן משקל לשיקולים הנוגדים, בנסיבותיו של המקרה שלפניו. כל זאת, כאשר נקודת המוצא העקרונית הינה תוקף רטרוספקטיבית ופרוספקטיבי של ההלכה החדשה' (פסקה 22 לפסק-הדין)

13. תחילה אחזור על שכתבתי לעיל: ההכרעה (מכללא) בהליך בתביעות קטנות היתה בפלוגתא העיקרית העומדת לדיון, היא שאלת אחריות הנתבעת. לפיכך, פסק-הדין בעניין וינשטיין אינו יוצר שינוי של ממש בהלכה הרלוונטית לעניין דנן, שכן גם פסקי-דין שניתנו בעבר קבעו כי הכרעה בפלוגתא עיקרית, אפילו לא היתה התדיינות בהליך הראשון בשל היעדר הגנה או התייצבות, יוצרת השתק (ראה למשל בעניין אטיאס, עניין צבעוני וכן ההפניה בפסקה 18 לפסק- הדין בעניין וינשטיין לספרה של פרופ' נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי, בעמ' 325-317).

אוסיף, כי העקרונות עליהם הושתתה ההנמקה בעניין וינשטיין הם כאלה, שאפילו סברתי כי מדובר בהלכה חדשה, הרי שלטעמי מדובר בסוג המקרים הנזכרים בעניין סולל בונה, בהם השיקולים התומכים בשינוי הדין משקלם עולה על השיקולים התומכים בהלכה הישנה. כוונתי בעיקר לרעה שתצמח מכך שפסקי-דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים, מכך שלא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי-דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשות הביטול. כפי שקבעה השופטת נאור, אם לא נאמר שנוצר השתק, ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד, והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, יפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית-המשפט. אלה, לטעמי, שיקולים המצדיקים במקרה דנן החלת הלכת וינשטיין, חרף טענת ההסתמכות של הנתבעת, אפילו קיבלתי את הטענה כי מדובר בהלכה חדשה. מאחר שמדובר בשאלה מערכתית, כדברי כב' השופטת מ' נאור (פסקה 13 בפסק-דין וינשטיין), מתחזק משקלם של השיקולים הללו, שבעתיים.

14. בשולי הדברים, קיימות שתי שאלות נוספות, שלטעמי, יש מקום לתת עליהן את הדעת, בבואי להכריע בטענה שהועלתה לפני:

א. האם בעל דין שהפסיד בתביעתו משתיק אף את חליפו: ניתן לדמיין מצבים רבים בהם, לכאורה, תיצור ההלכה שנקבעה בעניין וינשטיין תוצאות קשות. ניקח לדוגמא אדם, שכלי רכבו היה מעורב בתאונת דרכים בה היה אשם נהג ברכב אחר (להלן בפסקה זו - המזיק). כלי הרכב היה מבוטח והאדם (להלן בפסקה זו - המבוטח) קיבל פיצוי בגין עיקר נזקיו (הישירים) ממבטחתו. נגרם לו נזק עקיף (ההשתתפות העצמית שנדרש לשלם למבטחת), המסתכם במאות שקלים בודדות. הוא מגיש תביעה בבית-המשפט לתביעות קטנות נגד המזיק בגין הנזק העקיף, אך מנהל תביעתו ברשלנות, או אינו מביא ראיות שיש לרשותו, או אינו מתייצב לדיון. כתוצאה מכך, בית-המשפט לתביעות קטנות דוחה את התביעה. לכאורה, נוצר השתק פלוגתא בשאלת אחריותו של המזיק לנזקי המבוטח (ראה פסקה 28 לפסק-הדין בעניין וינשטיין). מאחורי אותו מבוטח עומדת, כאמור, חברת הביטוח, ששילמה למבוטח בגין נזקיו הישירים עשרות או מאות אלפי שקלים. בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, באה המבטחת בנעלי המבוטח וזכאית להגיש תביעת תחלוף כנגד המזיק, שהיה הנתבע בתביעה בבית-המשפט לתביעות קטנות. האם תהא חברת הביטוח מושתקת מתביעתה כלפי אותו מזיק, בשל כך שדחיית תביעת המבוטח יצרה השתק פלוגתא, לפיו הוכרע כי המזיק אינו אחראי לנזקי המבוטח?
אין צורך שאכריע בשאלה זו, שכן המקרה שלפני אינו מעורר בעייתיות דומה, בעיקר משום שהצד הזהה בשתי ההתדיינויות הוא זה, שתוצאות התנהלותו שלו הן שהולידו את מעשה בית הדין, ועל כן הוא "משלם" עבור מעשיו שלו (בחירתו שלא להתייצב בהליך הקודם ובחירתו שלא לבקש רשות ערעור על פסק-הדין), ולא, כבדוגמא שנתתי, עבור מחדליו של חליף; נוסף על כך (ופחות חשוב), הסכומים בשני ההליכים אינם מאד גבוהים והפער הכספי ביניהם אינו גדול, כך שההליך דנן הוכרע בהליך אחר בעל "ערך כספי" דומה, ותחושת הצדק אינה נפגעת. עם זאת, נראה לי שבמקרה שבו תידרש חברת ביטוח "לשלם את המחיר" על התנהלותו הרשלנית או המזלזלת של אחר, הוא מבוטחה (ש"עלתה" למבוטח רק כמה מאות שקלים, אך "תעלה" לחברת הביטוח עשרות אלפי שקלים), כאשר המבוטח (שהוא בדרך כלל הדיוט במשפטים) חסם למבטחת את הדרך בשל כך שיצר בהתנהגותו השתק פלוגתא, ניתן לאבחן את ההלכה, וזאת - בעזרת ההנמקה החלופית שנתנה כב' השופטת מ' נאור בעניין וינשטיין, אותה העדיף גם כב' השופט ח' מלצר, זו המתייחסת למניעות. כפי שנאמר: בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול וצריך היה להעלותה בפני בית-המשפט במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין ולא עשה כן, אך כאשר מדובר בחליף, אין מדובר בהליך משפטי קודם בין בעלי הדין. חליף, שלא היה צד להליך הראשון, לא יכול היה להעלות כל טענה שהיא בהליך הראשון, ולכן אין לזקוף לחובתו את אי העלאת הטענה או אי-הבאת הראיה. לפיכך, לא ניתן לטעון כי קיימת מניעות לגביו. כדברי כב' השופט א' רובינשטיין בעניין וינשטיין:

'הדגש הוא בעובדה, שלבעל דין היתה הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו בגדרי ההליך, והוא מסר את העניין להכרעת בית-המשפט בלא שעשה כן' (פסקה ג' לחוות-דעתו של כב' השופט א' רובינשטיין).

לכן, בעל דין שהיה צד להליך הראשון יהיה מנוע מלהעלות טענות שיכול וצריך היה להעלות בהתדיינות הראשונה, אך בעל דין שהוא חליף, ולא היה צד להליך הראשון, ולא היתה לו, לפיכך, הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו, לא יושתק בשל דוקטרינת מניעות, שלא יכולה לחול עליו.

ב. האם, ככלל, יוצרת הכרעה בבית-המשפט לתביעות קטנות מעשה בית דין: עמדתי בשאלה זו היתה והינה שההתדיינות בבית-המשפט לתביעות קטנות מולידה השתק פלוגתא בכל סוגיה שהוכרעה. זאת, הן מטעמים מהותיים והן מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה: אני סבורה כי חרף סדרי הדין הגמישים יותר הנהוגים (בהתאם לדין) בבתי-המשפט לתביעות קטנות, הרי שהדיונים לגופם אינם פחות מעמיקים מהדיונים בבתי-משפט שלום "רגילים". נוסף על-כך, המדיניות השיפוטית הראויה בעיני היא קביעה, שכאשר עניין נדון כבר בפני מותב אחר והוכרע, אין להטריח מותב נוסף לדון בו, על-מנת שלא לגרום הן לבזבוז זמן ומשאבים, הן להטרדה מיותרת של בעלי הדין (בפרט הצד שזכה) והן כדי שלא לפתוח פתח להכרעות סותרות באותה סוגיה. ניתן למצוא גישות שונות בפסקי הדין של מותבים שונים בשאלה זו, אך לטעמי, משהוכרעה השאלה על-ידי כב' השופט א' רובינשטיין ב- רע"א 1958/06 סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ, תק-על 2006(4), 407 (2006), התשובה ברורה: פסק-הדין בבית-המשפט לתביעות קטנות מקים השתק פלוגתא, ולגבי השתק עילה - תלוי הדבר בנסיבות.

לטעמי, כאשר פסק-הדין בבית-המשפט לתביעות קטנות ניתן בהיעדר הגנה או בהיעדר התייצבות, נכונה העמדה האמורה ביתר שאת, ואבהיר: הטענה העיקרית הנשמעת כנגד העמדה שהכרעה בבית-המשפט לתביעות קטנות יוצרת מעשה בית דין, היא שסדרי הדין בבית-משפט לתביעות קטנות אינם סדרי הדין הנהוגים בבתי-המשפט הרגילים, אלא סדרי דין "מרוככים" יותר. עוד נטען כי צורת הדיון בבית-המשפט לתביעות קטנות שונה, ומשתמעת טענה כי הדיונים בבית-המשפט לתביעות קטנות הם "פחות רציניים" מאשר הדיונים בבתי-המשפט הרגילים. כאמור, איני מקבלת טענות אלה, וכפי שציינתי לעיל, ניתן לומר כי בחלק ניכר מהמקרים הדיונים מתנהלים בצורה מאוד מעמיקה, ומאחר שהשופט נוטה לסייע לשני הצדדים, שאינם משפטנים, הרי שהוא מנווט את הדיון ולפיכך הסוגיות האמיתיות זוכות בדרך-כלל לליבון ראוי. מעבר לכך, במקרה שבו לא היתה התדיינות בבית-המשפט לתביעות קטנות (משום שפסק-הדין שניתן הוא פסק-דין בהיעדר הגנה או התייצבות), הרי ששאלת אופן ניהול הדיון אינה עולה כלל. בהיעדר התדיינות, אין כל מקום להתייחס לסדרי הדין ומבחינה פרוצידורלית, פסק-דין שניתן בהיעדר התייצבות בבית-משפט לתביעות קטנות הוא פסק-דין זהה לזה שהיה ניתן, בנסיבות דומות, בבית-משפט רגיל.

15. לאור כל אלה, אני קובעת שההתדיינות הקודמת בבית-המשפט לתביעות קטנות יצרה השתק פלוגתא בשאלת אחריות הנתבעת לנזקים שנגרמו לרכב המבוטח.

16. לפיכך, כל שנותר לדון בו הוא שאלת הנזק שנגרם לתובעת דנן. דרישת הפיצוי וחישוב הנזק לתובעת מתבססים על התשלומים ששילמה התובעת, כעולה מהוראות התשלום שצורפו לכתב התביעה, בהתאם לפוליסת הביטוח, שצורפה אף היא לכתב התביעה. לטעמי, יכולים הצדדים, בנסיבות אלה, לסיים את המחלוקת בשאלת הנזק מחוץ לכותלי בית-המשפט. עם זאת, ניתנת להם שהות של 14 יום להודיע בהודעה משותפת (אף אם תכלול אי הסכמה של הצדדים לגבי תוכן התשובות):

א. האם סיימו את התיק מחוץ לכותלי בית-המשפט.
ב. אם לאו - האם נחוץ דיון בשאלת הנזק ואם כן, מה הטענות שהצדדים מבקשים להעלות ומיהם העדים הנחוצים.

ג. אם אין צורך בדיון, האם מי מהצדדים מבקש להוסיף מסמכים כלשהם (ככל שאתיר לעשות כן, בהתחשב בעובדה שמדובר בהליך בסדר דין מהיר, על כל המשתמע מכך) והאם אני יכולה להשלים את פסק-הדין, לעניין הנזק, על-פי המסמכים שלפני.

17. לנושא ההוצאות אתייחס בסופו של יום, אך כדי לסייע לצדדים לסיים את התיק מחוץ לכתלי בית-המשפט, אחווה כבר עתה דעתי בעניין: עיינתי בטענות הצדדים, כל אחד בדבר התנהלות רעהו והתנהלותו שלו. מבלי לקבוע "אשם" של מאן דהוא, אקח בחשבון בעת שקילת נושא ההוצאות, כי אף שהתובעת זוכה בתביעתה, לנתבעת נגרמה טרחה מרובה, שהיתה יכולה להתייתר אילו הועלתה טענת השתק פלוגתא מבעוד מועד. כפי שציינתי (פסקה 13 לפסק-דיני החלקי), לטעמי, אין מדובר בטענה חדשה, הסוטה מהלכה קודמת, והפועל היוצא הוא כי ניתן היה לטעון אותה עוד קודם לכן, אף כי אין ספק שעניין וינשטיין חידד את ההלכה והעמידה בצורה, שאולי לא עמדה קודם.

לאור כל האמור, יתייחסו הצדדים לנקודות שהעליתי בסעיף 16 לעיל, בתוך 14 יום מהיום."

ב- תא"מ (שלום חד') 5909-04 {מחמד יחיא, עו"ד נ' סעיד עבד אל חפיז כתאנה, תק-של 2009(2), 16181 (2009)} נפסק מפי כב' השופט אהוד קפלן:

"1. התובע הוא עורך-דין, והנתבע שכר בזמנו את שירותיו.

התביעה הינה תביעה כספית לחיוב בתשלום שכ"ט עו"ד מוסכם בסך 23,000 ₪+מע"מ, בגין ייצוג הנתבע על-ידי התובע בבית-הדין האיזורי לעבודה בחיפה בהליך של תביעה למתן פסק-דין הצהרתי (לביטול החלטת עיריית באקה אלגרבייה, לפיה הודח הנתבע מתפקידו כממלא מקום ראש העיריה, להלן: התביעה בביה"ד).

בתביעתו מציין התובע שהנתבע שילם בזמנו 3,000 ₪ והעיריה שילמה 8,260 ₪, ונותרה יתרה של 15,650 ₪ (הסכום כולל מע"מ) שלא שולמה.

2. הנתבע אינו מכחיש את הייצוג ואינו מכחיש כי סיכם עם התובע את סכום שכר-הטרחה בעבור הייצוג, אולם הוא מכחיש את סכום שכה"ט, שנטען על-ידי התובע .

3. ביום 4.6.01 פנה הנתבע וביקש מהתובע לייצגו בפנייה לערכאות. במעמד פניה זו חתם הנתבע לתובע על ייפוי-כוח.

התובע ייצג את הנתבע בביה"ד האיזורי לעבודה בחיפה, הגיש תביעה וכן הגיש בקשה לצו מניעה זמני .

4. ביום 25.6.01 שילם הנתבע לתובע הסך 3,000 ₪ ובאוקטובר 2002 הגיעו הצדדים של התביעה בביה"ד לידי הסכמה למחיקת התביעה ובשל כך נערכה פגישה בעיריית באקה אלגרבייה בה נכחו ראש העיר, התובע והנתבע ובפגישה סוכם על מחיקת התביעה בביה"ד.

במעמד הפגישה, העיריה הסכימה לשלם כהשתתפות בשכה"ט סכום של 8,260 ₪ ונוסח הסכם פשרה למחיקת התביעה בביה"ד.
5. ביום 10.10.03 הגיש הנתבע כנגד התובע תלונה בלשכת עורכי-דין וועדת האתיקה, שדנה בתלונה, החליטה לגנוז אותה, כמפורט במכתב הלשכה מיום 26.1.04 (נספח ז' לתצהיר התובע).

6. ביום 1.9.04 הגיש הנתבע כנגד התובע תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות בחדרה בתיק ת"ק 1842/04 (להלן: התביעה הקטנה) ובה עתר הנתבע לחייב את התובע בסך של 7,021 ₪, שהינו הסכום שנפסק בביה"ד, בניכוי 15%.

בתביעה הקטנה טען הנתבע כי שכה"ט שסוכם עם התובע הינו סכום של 3,500 ₪ וכן 15% מכל סכום שייפסק על-ידי בית-הדין האיזורי לעבודה. הנתבע עוד טען בתביעה הקטנה, כי שילם לתובע סכום של 3,500 ₪ (500 ₪ במזומן והיתרה שולמה בשלוש המחאות דחויות כ"א ע"ס 1,000 ₪). הנתבע טען כי לא קיבל מהתובע קבלות בגין התשלומים ששולמו.

עוד טען הנתבע בתביעה הקטנה, כי בפסה"ד המוסכם נפסק לו סכום של 8,260 ₪ וכי היה על התובע להעביר לו סכום זה בניכוי סכום בשיעור 15% שהינו סכום שכה"ט המוסכם.

7. התביעה הקטנה נדונה בביהמ"ש לתביעות קטנות ביום 6.2.05 בפני כב' השופטת נילי פלד בה העידו התובע והנתבע ועוד עד מטעם הנתבע וביום 7.2.05 ניתן פס"ד לפיו נדחתה התביעה.

8. אין מחלוקת בין הצדדים, כי קיים ביניהם הסכם שכ"ט בגין הייצוג.

הצדדים חלוקים בגובה סכום שכה"ט שסוכם.

התובע טוען שסכום שכה"ט שסוכם הינו סך של 23,000 ₪+מע"מ, והנתבע טוען כי לא סוכם על סכום של 23,000 ₪+מע"מ.

השאלה בתיק זה היא: מהו סכום שכה"ט שסוכם.

בעניין זה טען הנתבע שסוכם כדלקמן:

א. שכ"ט בסך 3,500 ₪+15% מכל סכום שייפסק בתביעה בביה"ד (סעיף 10ב לכתב ההגנה וכן סעיף 4 לתצהיר הנתבע).

ב. שכ"ט בסך 8,260 ₪ (סעיפים 15ב ו- 16ב לכתב ההגנה וכן סעיפים 10 ו- 12 לתצהיר הנתבע).

ובמקום אחר - שכ"ט בסך 11,760 ₪ (סעיף 22ב לכתב ההגנה וכן סעיף 14 לתצהיר הנתבע) - שזה בעצם הסך של 8,260 ₪+3,500 ₪.

ג. בנוסף לשכה"ט שסוכם, טוען הנתבע, כי שילם סכום נוסף בנפרד לתובע בעבור הייצוג בצו המניעה הזמני (ראה סעיף 11ב לכתב ההגנה וכן סעיף 5 לתצהיר הנתבע).

9. לדעת התובע הטיעון של מספר הסכמי שכ"ט מצביעה על מגמה של הנתבע, לפיה הוא משנה גרסאות בהתאם לנסיבות. תחילה טען בתלונתו ללשכת עוה"ד ובתביעה הקטנה, כי סכום שכה"ט שסוכם הינו 3,500 ₪+15% (ראה נספח ה(2) לתצהיר התובע) ולאחר מכן ראה הנתבע לנכון לשנות גרסה וטען בתיק לזה הסכמי שכ"ט אחרים.

10. הנתבע טען שסוכם על סכום שכ"ט של 3,500 ₪+15% מהתביעה בביה"ד, ולטענת התובע לא יתכן שסוכם הסכם שכ"ט מסוג זה מהטעם הפשוט והוא שהתביעה בביה"ד לא היתה תביעה כספית ואלא תביעה לפסק-דין הצהרתי, שלא ניתן לגזור ממנה שכ"ט באחוזים, כך שטענתו זו של הנתבע בעניין זה אין לה על מה להסתמך.

11. אם נצרף את סכום שכה"ט הנוסף, שלטענת הנתבע שולם בנפרד בגין הבקשה לצו המניעה לסכום שכה"ט של 11,760 ₪ שנטען בסעיף 22ב לכתב ההגנה וכן בסעיף 14 לתצהיר הנתבע, אזי יצא ולשיטת הנתבע, כי סכום שכה"ט שסוכם הינו 12,960 ₪.

12. כנגד הטענות הסותרות לגבי סכומי שכה"ט שטען הנתבע, טען התובע מנגד ולכל אורך הדרך, כי סכום שכה"ט שסוכם הינו 23,000 ₪+מע"מ ועל טענה זו נחקר התובע בחקירה נגדית, אולם טענתו זו לא נסתרה.

13. פסה"ד המוסכם בתביעה בביה"ד (נספח ב(55) לתצהיר התובע) מתיישב יותר עם טענת התובע שהסכום שבסך 8,260 ₪ אינו סכום שכה"ט הסופי והמוסכם, כי עיון בניסוח סעיף 1 לפסה"ד המוסכם מעלה, כי העיריה שילמה סכום זה כהשתתפות בהוצאות הנתבע ולא בעבור כל הוצאות הנתבע.

בצדק שואל התובע: אם טוען הנתבע, כי הסכום של 8,260 ₪ שבפסה"ד המוסכם הינו עדות על סכום שכה"ט שסוכם, אזי באיזה אופן יסביר הנתבע את טיעוניו לגבי סכומי שכה"ט האחרים שנטענו על ידו.

14. ביום 7.2.05 ניתן על-ידי ביהמ"ש פס"ד בתביעה הקטנה (נספח י"א לתצהיר התובע), לפיו נדחו כל טענות הנתבע נגד התובע בעניין שכה"ט התובע בתיק זה. עיון בפסה"ד של התביעה הקטנה מעלה, כי ביהמ"ש לתביעות קטנות הכריע בחלק רב מהפלוגתאות והטענות נשוא תיק זה והשאלה היא: האם הכרעה בפלוגתאות בביהמ"ש לתביעות קטנות בין אותם צדדים מהווה השתק פלוגתא בתיק זה.

15. ערכאות השיפוט נחלקו בשאלה לפיה, האם פסק-דין בבימ"ש לתביעות קטנות יוצר מעשה בית דין ועקב כך יוצר השתק עילה, אולם כל ערכאות השיפוט מציגות עמדה אחידה לגבי השתק פלוגתא וכל ערכאות השיפוט מציגות עמדה זהה והן סבורות, כי דיון בבימ"ש לתביעות קטנות יוצר השתק פלוגתא בתיק אחר.

16. פסקי-דין של בימ"ש לתביעות קטנות יכולים במקרים מסוימים ליצור מעשה בית דין והשתק עילה, אולם לעולם לא יכולים פסקי הדין של בתי-המשפט לתביעות קטנות ליצור השתק פלוגתא, ודבר זה נובע ממדיניות שיפוטית ראויה ומן השכל הישר וכך נפסק בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בתיק רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ, תק-על 2006(4), 407 (2006).

17. פסק-הדין הנ"ל של ביהמ"ש העליון מדגיש באופן ברור, כי פלוגתאות שהוכרע בהן בבימ"ש לתביעות קטנות בין אותם צדדים, יוצרים השתק פלוגתא ומי מהצדדים מנוע מלהציג את הפלוגתאות להכרעה בבימ"ש אחר, כי עקב ההכרעה בפלוגתא נוצר השתק פלוגתא.

18. גם אם פסק-הדין בבית-משפט לתביעות קטנות אינו יוצר השתק פלוגתא, אין משמעות הדבר, שהנתבע יוכל להתכחש להצהרותיו לפרוטוקול התביעה הקטנה, כי אם אין השתק פלוגתאות, אין משמעות הדבר, כי פרוטוקול בית-משפט לתביעות קטנות לא יוכל לשמש כראיה בתיק זה.

19. פרוטוקול התביעה הקטנה סותר טענות הנתבע בתיק זה. הנתבע הצהיר לפרוטוקול התביעה הקטנה, כי התובע הודיע לראש העיריה שסכום שכה"ט המוסכם הינו 23,000 ₪ (ראה פרוטוקול התביעה הקטנה נספח ט' לתצהיר התובע שורות 12 ועד 15 עמוד 4 לפרוטוקול התביעה הקטנה), אולם הנתבע סתר הצהרה זו בפני וטען כי התובע ביקש 10,000 ₪ (שורה 10 עמוד 9 לפרוטוקול).

20. שמעתי את הצדדים.

גרסתו של התובע מתיישבת יותר עם העובדות שתוארו לעיל ועם ניסיון החיים.

אני מעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע ומאמין לתובע שטוען כי סוכם על שכ"ט של 23,000 ₪, ושהנתבע עודנו חייב את יתרת שכה"ט הנתבעת.

סוף דבר: הנתבע ישלם לתובע את סכום התביעה 15,650 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום 25.6.01 ועד התשלום בפועל, וכן את הוצאות המשפט בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ ועליו מע"מ, שיישאו ריבית חוקית והפרשי הצמדה מהיום."

ב- רע"א 1170/08 {עיריית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2010(2), 3286 (2010)} נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"1. לפנינו בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת א' שטמר) במסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת א' סורוקר).

רכבו של אילן יצחקי (להלן: הנהג) נפגע כתוצאה מהתנגשות באי תנועה שהיה בשלבי בניה. המבקשת היא העיריה שבשטחה היה ממוקם אי התנועה (להלן: המבקשת). המשיבה 1 היא חברת הביטוח שביטחה את הרכב בזמן התאונה (להלן: חברת הביטוח). הנהג הגיש תביעה כנגד המבקשת וכנגד המשיבה 2, חברת הבניה שהיתה אחראית על העבודות, לבית-המשפט השלום בראשון לציון בשבתו כבית-משפט לתביעות קטנות. המבקשת הגישה כתב הגנה לקראת הדיון, והיא זומנה לדיון כדין, אך ביום הדיון לא התייצב נציג מטעמה בבית-המשפט. בהיעדר התייצבות, קבע בית-המשפט לתביעות קטנות ממצאים כנגד המבקשת וחייב אותה לפצות את הנהג. המבקשת לא ביקשה לערער על פסק-דין זה ולא ביקשה את ביטולו, ומשכך - הפך הוא לחלוט.

כעבור זמן, הגישה חברת הביטוח תביעת שיבוב כנגד המבקשת בבית-משפט השלום בראשון לציון, בגין תגמולי הביטוח ששילמה לנהג בשל אותה תאונה. בית-המשפט קבע כי פסק-הדין בתביעה הקטנה מקים השתק פלוגתא, ולפיכך ממצאיו מחייבים את המבקשת בתביעת השיבוב. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי על החלטה זו, ובקשתה נדחתה. על-כן מוגשת בקשת רשות הערעור שלפנינו.

2. המבקשת טוענת כי אין תחולה לכלל של מעשה בית דין בעניינינו. המבקשת ערה, אמנם, להלכה שנפסקה ב- רע"א 1958/06 סויסה נ' צ'מפיון מוטורס, תק-על 2006(4), 407 (2006) (להלן: עניין סויסה), לפיה פסק-דין של בית-המשפט לתביעות קטנות יכול להקים השתק פלוגתא. עם זאת טוענת המבקשת כי הלכת סויסה אינה צריכה לחול בעניינינו. ראשית, במקרה שלפנינו, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט לתביעות קטנות בהיעדר התייצבות, ועל-כן טוענת המבקשת כי לא היה לה יומה בבית המשפט. שנית, בעניין סויסה השתק הפלוגתא הוחל כנגד בעל הדין שיזם הן את ההליך הראשון בבית-המשפט לתביעות קטנות, הן את ההליך השני בבית-משפט השלום. לכן, כך נטען, נפסק שם כי נתבע שבחר לפנות לבית-המשפט לתביעות קטנות אינו יכול "ל'כרכר' בין הערכאות" ולבקש דיון נוסף באותה פלוגתא בבית-משפט אחר. לטענת המבקשת, הלכת סויסה נועדה לחול בנסיבות אלו בלבד, והן אינן מתקיימות בעניינינו, כאשר המבקשת לא יזמה את ההליכים. לאור האמור טוענת המבקשת כי אין מקום להחיל את כלל ההשתק השיפוטי בעניינה.

המשיבות טוענות כי אין הצדקה לקיים דיון נוסף בסוגיה, לאחר ששתי ערכאות כבר פסקו בה. לגופו של עניין סומכות המשיבות את ידיהן על החלטת בית-המשפט קמא, על החלטת ערכאת הערעור ועל הלכת סויסה, וגורסות כי פסק-דין של בית-משפט לתביעות קטנות יכול להקים מעשה בית דין. העובדה כי המבקשת לא התייצבה לדיון אינה מספיקה כדי לשלול השתק פלוגתא, שכן למבקשת הייתה הזדמנות להשמיע את טענותיה, והיא לא התייצבה בשל מחדלה שלה. כמו כן, נמנעה המבקשת מלהגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין ואף לא ביקשה לבטלו, על- כן לא ניתן לומר כי לא קיבלה את יומה בבית-המשפט. המשיבות מדגישות את עקרון סופיות הדיון המהווה בסיס לכלל בדבר מעשה בית דין, וכן את הטרדה שתגרם לבעלי דין ולבתי-המשפט מקיום התדיינות נוספת בעניין שכבר הוכרע.
3. דין בקשת רשות הערעור להידחות. השאלה בדבר תחולת מעשה בית דין על הסיטואציה נדונה כבר בשתי ערכאות קודמות. בנסיבות העניין הבקשה אינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי, זאת בפרט נוכח התנהלותה של המבקשת. בפני המבקשת עמדו דרכים אחרות להעלות השגותיה, ככל שהיו כאלה, כנגד הכרעת בית-המשפט לתביעות קטנות: הגשת בקשת רשות לערער על פסק-הדין או בקשה לבטל את פסק-הדין שניתן בהיעדר התייצבות. אם סברה המבקשת כי ניתנה הכרעה שגויה, היה עליה לפעול באחת מדרכים אלו, שהן בבחינת "דרך המלך". משלא עשתה כן, אין היא יכולה היום לילך בדרך עקלקלה כדי לעקוף את דרכי ההשגה הקבועות בחוק, ואין לקבל את טענתה לפיה לא היה לה יומה בבית-המשפט.

4. למעלה מן הצורך אציין כי לא השתכנעתי גם מטענות המבקשת לגופן. בית-משפט זה כבר פסק בעניין סויסה כי פסק-דין של בית-משפט לתביעות קטנות יכול להקים השתק פלוגתא. לא שוכנעתי מהטענה ככל שמדובר בתביעות קטנות, ההשתק לא נועד לחול על צד שלא פתח בהליכים, לא כל שכן מקום בו מדובר בנתבע שלא התייצב לדיון, דוגמת המבקשת שלפנינו.

אכן, תנאי להתקיימות השתק פלוגתא הוא שההכרעה היתה מבוססת על 'ממצא 'חיובי', להבדיל מממצא של 'חוסר הוכחה'' (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561 (1968)), וכי לצד שנגדו מועלית טענת השתק פלוגתא 'היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא' (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1), 642 (2000)). ההתדיינות בבית-המשפט הסתיימה בהכרעה פוזיטיבית, על-סמך טענות הנהג-התובע ועל-סמך כתב ההגנה של המבקשת, ולא על ממצא הנובע מחוסר הוכחה. יתרה מכך, בית-משפט זה פסק בעבר כי פסק-דין בהיעדר התייצבות ואף בהיעדר הגנה יכול ליצור השתק פלוגתא. הטעם לכך הוא מובן, שכן 'כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים' (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, תק-על 2009(1), 3239 (2009), כן ראו נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי, 325-324 (1991)). למבקשת היה את יומה בבית-המשפט לתביעות קטנות. היתה לה הזדמנות להציג את עמדתה. על-כן אין באי-התייצבותה לדיון כדי למנוע תחולת השתק פלוגתא בעניינה.

סופו של דבר, בקשת הערעור נדחית. המבקשת תישא בשכר-הטרחה של המשיבות, בחלקים שווים ובסכום כולל של 20,000 ש"ח.

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין."

ב- תא"מ (שלום ת"א) 177231-09 {נטלי ברוך נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(4), 49042 (2010)} נפסק מפי כב' השופט רמי חיימוביץ:

"האם דחיה ללא נימוקים של תביעה קטנה שהגיש מבוטח בגין נזקיו העקיפים מקימה מעשה בית-דין בתביעת תחלוף שהגישה המבטחת בגין נזקים ישירים ובתביעה שכנגד שהוגשה.
עיקרי העובדות
1. המשיבה, כלל חברה לביטוח, ביטחה את רכבה של הגב' אנה קלימוב (המבוטחת) בביטוח מקיף. ב- 8.10.08 ארעה תאונת דרכים בין רכב השייך למבוטחת לבין רכב השייך למבקשת 2.

2. המבוטחת ובן זוגה הגישו תביעה לבית-המשפט לתביעות קטנות כנגד המבקשות ובה תבעו את הנזקים שנגרמו להם, ישירים ועקיפים כאחד. לימים החליטה המבוטחת להיפרע מפוליסת הביטוח וקיבלה מן המשיבה את נזקיה בקיזוז השתתפות עצמית. בהתאם צמצמה המבוטחת את תביעתה בבית-המשפט לתביעות קטנות לנזקים העקיפים בלבד.

3. בעקבות זאת הגישה המשיבה תביעת נזק על-סך של 4,873 ₪ כנגד המבקשות מכוח זכות התחלוף הנתונה לה בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1961, וזאת בשל סכום הכסף ששלמה למבוטחת. המשיבה 2 מצידה הגישה תביעה שכנגד על סך של 4,123 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה. עיון בכתבי הטענות מעלה כי הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת האחריות לתאונה והן בשאלת היקף הנזקים שנגרם לכל אחד מן הרכבים.

4. ביני-לביני, התקיים ב- 30.12.09 דיון בבית-המשפט לתביעות קטנות בתביעתה של המבוטחת, ולאחר דין ודברים שלא הועלו לפרוטוקול, הגישו המבוטחת ובן זוגה בקשה בכתב לפיה הם "מבקשים לסגור את [התיק] לפי המלצת השופטת". בעקבות זאת החליט ביהמ"ש בפתקית כי "לבקשת התובעים הנני מורה על דחיית התובענה ללא צו להוצאות" (ת"ק 6039-01-09).

טענות הצדדים
5. לטענת המבקשים, דחיית התביעה בבית-המשפט לתביעות קטנות מקימה מעשה בית דין המחייב את דחיית תביעתה של חברת כלל התובעת מכוח זכות התחלוף הנתונה לה בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1961, וכן ואת קבלת התביעה שכנגד. המשיבה מצידה טוענת כי לא ניתן לה יומה בבית-המשפט וכי לא ניתן להקים מעשה בית דין או השתק פלוגתא על יסוד דחיית התביעה שניתנה ללא נימוקים וללא דיון מהותי בתיק. בעלי הדין, ובעיקר המבקשות, הרחיבו בנוגע להשלכות פסיקתו של בית-המשפט העליון ב- רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה ויינשטיין. תק-על 2009(1), 3239 (2009) בה נקבע כי פסק-דין שניתן במעמד התובע בשל אי-התייצבות הנתבע עשוי להוות מעשה בית-דין, וכי מעשה בית דין זה עשוי להשליך גם על צדדים קרובים שלא נכחו בדיון, ובענייננו על חברת הביטוח שהיא חליפתו של המבוטח.

דיון והכרעה
6. דין הבקשה להידחות. כידוע, כפי שנפסק בפרשת רלה ויינשטיין ובפרשות רבות נוספות, תנאי לקיומו של השתק פלוגתא הוא שנתקבלה הכרעה פוזיטיבית ב"פלוגתא העיקרית", שההכרעה היתה מבוססת על ממצא חיובי להבדיל מחוסר הוכחה, ושלצד שנגדו מועלית טענת השתק היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא (ראו למשל: רע"א 1170/08 עיריית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2010(2), 3286 (2010); וראו גם ניתוחה המקיף של כב' השופטת מיכל ברק נבו ב- ת"א (ת"א) 15659/08 מגדל חברה לביטוח נ' פרנזאי דסקאמפ פריז, תק-על 2009(2), 18157 (2009)).

7. אף אחד מתנאים אלו אינו מתקיים בענייננו.

8. תביעתה האישית של המבוטחת בגין נזקים עקיפים נדחתה בבית-המשפט לתביעות לבקשתה וללא נימוקים. הואיל ולא פורטו טעמי הדחיה או טעמי המלצת בית-המשפט לא ניתן לומר כי ניתנה הכרעה פוזיטיבית בשאלת האחריות לתאונה, ולא ניתן לשלול כי בית-המשפט המליץ על משיכת התביעה מטעמים אחרים, למשל משום שהמבוטחת לא הציגה ראיות לנזקיה או משום שתיקונם של פגמים דיוניים בתביעה היה גורם להוצאות הגבוהות מסכום התביעה. במצב דברים זה, ובהיעדר ממצא עובדתי כלשהו בשאלת האחריות לתאונה, לא נוצר השתק פלוגתא בשאלה זו וממילא לא נוצר מעשה בית דין בתביעת התחלוף שהגישה המשיבה. מקל וחומר שאין כל מעשה בית דין בתביעה שכנגד, שכן באין קביעה פוזיטיבית לפיה המבוטחת אחרית לתאונה נדרשות המשיבות להוכיח את תביעתן הן בשאלת האחריות ובוודאי בנוגע לשיעור נזקיהן השנוי במחלוקת.

9. בהקשר זה אבקש להעיר כי קיים שוני מהותי בין דחיית התביעה ללא נימוקים (כבענייננו) לבין קבלת התביעה במעמד צד אחד, שכן אז מוכרעת התביעה הכרעה פוזיטיבית על יסוד טענות התובע ולא על ממצא הנובע מחוסר הוכחה (ראו רע"א 1170/08 הנ"ל).

10. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה, אולם למעלה מן הצורך אוסיף ואבהיר כי בנסיבות העניין ספק רב גם אם ניתן להגדיר את חברת הביטוח כ"צד קרוב" שהשתק פלוגתא חל עליו. טעם הדבר: בתי-המשפט הכירו אמנם באפשרות שהשתק פלוגתא יחול גם על אדם שלא היה צד להליך, אולם תנאי לכך הוא שלאותו צד ניתנה אפשרות, ולוּ עקיפה, להציג את עמדתו בבית-המשפט. בענייננו לא היה למשיבה יומה בבית-המשפט וכלל לא הוכח שהיתה ערה לתביעתה האישית של המבוטחת או שניתנה לה הזדמנות כלשהי להעלות את טענות. ברי כי אם בית-המשפט לתביעות קטנות היה שומע נהגים וקובע ממצאים עובדתיים ברורים היה לכך משקל רב, ברם, עדיין קיים קושי מהותי ביותר בכבילת חברת הביטוח - שעשויה לתבוע סכומי כסף גדולים - בהתנהלותו של המבוטח התובע סכום כסף קטן בהרבה. מכול מקום, פסקי-הדין שעליהם נסמכו המבקשות נוגעים למצב שבו נטען השתק כנגד צד להליך שמחדליו הביאו לתוצאה פלונית, ולא כנגד מי שכלל לא נטל חלק בהליך ולא הוכח שהיה צד לו.

11. אציין כי אף שחברות הביטוח ובאי-כוחן מביאות סוגיה זו של כפל הליכים בין תביעת המבוטח לתביעת התחלוף של המבטח לפתחו של בית-המשפט שוב ושוב, נראה כי פתרונה היעיל ביותר יהא דווקא במסגרת מערכת היחסים החוזית שבין מבטח למבוטח. הסדרה מעין זו תוכל למנוע מראש כפל הליכים, תחסוך בהוצאות, תסייע למבוטחים, ותעודד מבוטחים לבוא ולהעיד בבית-המשפט במסגרת תביעת התחלוף.

12. סוף דבר: אני דוחה את הבקשה. המבקשות ישלמו למשיבה הוצאות בסך 1,000 ₪ ומע"מ. דיון ההוכחות יתקיים במועדו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תביעות קטנות