אי-הגשת בקשת רשות להגן כמעשה בית דין

השטר מהווה מעשה בית דין בין הזוכה לחייב, אם החייב לא הגיש התנגדות במועד או שהתנגדותו נדחתה.

אין לאפשר למי שלא התנגד לביצוע שטר לטעון התנגדותו במסגרת תביעה שהוא מגיש להחזר הכספים ששילם במסגרת הליכי גביה שמתנהלים כנגדו כדין בלשכת ההוצאה לפועל {לעניין זה ראה גם רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, תק-על 2009(1), 3239, 3246 (2009); תא"ק (שלום ר"ל) 12754-07-10 יואב שרביט נ' אורי מרטון, תק-של 2011(1), 61129 (2011)}.

יש לציין כי כב' השופט ח' מלצר בפרשת וינשטיין הגיע לאותה מסקנה על-סמך טעם אחר, שאף עליו נסמכה כב' השופטת מ' נאור בפסק-דינה, בדרך של מניעות, מכוח ההלכה שבמקרה שהתווה המחוקק דרך מסויימת להתדיינות, תתנהל ההתדיינות בדרך שנקבעה.

כלומר, היה על המשיבה בפרשת וינשטיין, להעלות טענותיה בדרך שקבע המחוקק, באמצעות בקשת רשות להתגונן, ומשלא עשתה כן, היא מנועה מלהעלות אותן טענות שהיתה יכולה להשמיע במסגרת דרך התדיינות זו.

מי שלא הגיש בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה שיטרית או שבקשתו לרשות להתגונן נדחתה, לא יוכל לתבוע לאחר מכן, בהליך נפרד, את מי שהיה תובע בהליך הראשון להחזרת סכום השטר בעוררו שוב את שאלת החבות על-פי השטר, משום שזו הפלוגתא העיקרית שהוכרעה בהליך הראשון {ראה גם דברי כב' השופטת מ' אביב ב- ת"א (שלום יר') 12275/97 ברלה סחר מכוניות בע"מ נ' רמי רון 1993 בע"מ, תק-של 2002(1), 16321 (2002); רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, תק-על 2009(1), 3239, 3246 (2009)}.

בפרשת ציון שגב קלימי {ת"א (שלום יר') 7512/05 ציון שגב קלימי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2006(4), 16424 (2006)} כב' השופט ר' כרמל קבע כי הנתבעים בהליך הראשון, שעניינו תביעה שהגיש בנק לסכום קצוב בעילה חוזית, צריכים היו להעלות את טענותיהם המהוות את בסיס עילתם במסגרת ההליך הראשון שכן טענות אלה היו חיוניות ונחוצות להגנתם.

עוד נקבע, כי פסק-הדין שניתן לאחר שנמחק כתב הגנתם של הנתבעים ושקיבל במלואה את תביעת הבנק, הכריע את הפלוגתא העיקרית במפורש או מכללא והקים ממצא שלא ניתן לסתרו.

בפסקי-הדין עובר כחוט השני הרעיון לפיו הכרעה בפלוגתא העיקרית שעניינה בעצם חבותו של הנתבע על-פי פסק-הדין הראשון, שניתן בהיעדר הגנה, יוצרת השתק שהרי אחרת לא תהא כל משמעות להתדיינות הקודמת, אם גם הפלוגתא העיקרית אינה "סגורה", וגם לא מתקיים השתק עילה. אם כך יהא המצב, אזי הנתבע בהתדיינות הקודמת יבחר לו את הזמן להתדיין כפי נוחיותו. ירצה - יתגונן, לא ירצה - ימתין להזדמנות נוחה, ואזי חרף ההתדיינות הראשונה, בהסתמכו על עילת תביעתו {שכאמור אינה חסומה} יוכל להביא לביטול תוצאות ההתדיינות הראשונה. מסקנה כזו היא בלתי-מתקבלת על הדעת, ואינה מתבקשת על-ידי עקרונות של צדק.

דברים ברוח דומה נמצא בהחלטתה של כב' השופטת עדנה ארבל ב- רע"א 6498/05 {מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף עפולה עלית, תק-על 2006(1), 2517 (2006)}. באותו מקרה הגיש הבנק נגד הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חובה בחשבון.

הנתבעת לא הגישה בקשת רשות להתגונן, ניתן נגדה פסק-דין שחייב אותה בסכום התביעה, וננקטו הליכי הוצאה לפועל. הנתבעת הגישה, באיחור, בקשה לביטול פסק-הדין ובקשה זו נדחתה.

כעבור מספר שנים הגישה מי שהיתה הנתבעת בהליך הראשון תביעת נזיקין נגד הבנק בה ביקשה החזר הכספים שחוייבה בהם בהליך הראשון. בבקשה זו טענה, בין השאר, שההלוואות שהיו בחשבון הוצאו ממנה במרמה על-ידי בעלה שרקח קנוניה עם פקיד הבנק.

בית-משפט השלום דחה את התביעה על-הסף בשל השתק עילה. על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, שנדחה. בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת לבית-המשפט העליון נדחתה כאמור על-ידי כב' השופטת ע' ארבל שקבעה:

"...בקרב השופטים היתה תמימות דעים כי היה על המבקשת להעלות את טענותיה בנוגע לנסיבות קבלת ההלוואות במסגרת התגוננותה בפני התביעה בהליך הראשון וכי משלא עשתה כן, ניתן לראות באי-הגשת כתב ההגנה מטעמה משום הודאה בטענות המשיב שהועלו בכתב תביעתו. משניתן פסק-דין בהליך הראשון הרי שקיים מעשה בית דין בין בעלי הדין, אף אם פסק-הדין ניתן ללא בירור לגופו של עניין בהיעדר הגנה. אשר לסוג ההשתק שנוצר, תביעתה של המבקשת מבוססת על עילה זהה ביסודה לעילת תביעת הבנק. כך נקבע כממצא עובדתי על-ידי בית-משפט השלום. לפיכך, קיים בין הצדדים השתק עילה, אפילו היתה המבקשת נתבעת בהליך הראשון ולא תובעת, שכן מדובר באותו עניין - תשלום יתרת 3 ההלוואות - שכבר הוכרע... לדעתי, קיים כאן גם השתק פלוגתא, שכן כאמור, נסיבות החתימה על ההלוואות הועמדו בלב המחלוקת העובדתית שהוכרעה בתוצאה הסופית של פסק-הדין שניתן בהליך הראשון, בהיעדר הגנה."

פסק-דין בסופו של ההליך יוצר מעשה בית דין. אחרת, הנתבע, אשר בקשת הרשות להתגונן שהגיש נדחתה, יוכל לתבוע את התובע בהליך הקודם בתביעה עצמאית, שבה הוא יצא כנגד הקביעות שהיוו את הבסיס ההכרחי לפסק-הדין שניתן בסדר דין מקוצר. תוצאה כזו תאיין את מטרת סדר הדין המקוצר, ותביא לריבוי מיותר של התדיינויות.

זאת ועוד. פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה-אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת, טענות החותרות תחת הכרעה זו.

כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי-דין שניתנו בהיעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי-דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול.

בנוסף, נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים, להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר {כמו הטענה שהועלתה בפרשת וינשטיין לפיה החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה}.

כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים.

אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית-המשפט. שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 13525/08 {סבצ'נקו אולגה נ' ברגות אדהם, תק-של 2009(2), 28501 (2009)} חלוקים הצדדים בשאלה האם דחיית ההתנגדות מצד התובעת לביצוע שטר מהווה מחסום בפניה מלטעון טענות שיכלה לטעון באותו מועד.

כב' השופט מנחם (מריו) קליין, בדחותו את התביעה על-הסף, קיבל את טענות הנתבע וקבע כי שטר כמוהו כפסק-דין אשר אך ניתן, לכתחילה, להחל בהליכי מימושו ללא צורך בדיון משפטי.

לכך יש חריג והוא במתן רשות להתנגד לביצועו של השטר המוגש על-ידי הנתבע בעילה השיטרית. אם תתקבל בקשה זו ניתן יהיה לעכב את מימושו של השטר ולאפשר דיון משפטי בבית-המשפט. מאידך, דחיית בקשה מעין זו גורמת להמשכת הליכי מימוש השטר כאילו היה הוא פסק-דין חלוט.

כל שטר נמשך או נעשה במסגרת עסקה בין המושך לנפרע. במקרים מעין אלו מקנה משיכתו של השטר לנושה האוחז בשטר עילת תביעה נוספת כנגד החייב, זו העילה השיטרית. שתי העילות משקפות למעשה חוב כספי אחד.

משהוכרעה העילה השיטרית שוב לא יוכלו הצדדים לעורר את סוגיית החבות באיצטלה של עילה "אחרת" על-מנת לאיין את ההכרעה השיפוטית בעילה השיטרית לשבט או לחסד.

במקרה דנן, משלא השכילה התובעת להגיש התנגדותה בטענה שפרעה את השטר לפני הגשתו ללשכת ההוצאה לפועל בזמן הראוי, ובקשתה להארכת מועד נדחתה, והיא לא הגישה ערעור על החלטה זו, נבצר ממנה לעורר פלוגתא זו בהגשת תביעה נגד הזוכה. כך יהיה נגד מי שקיבל נגדו פסק-דין וכך כנגד מי שלא טרח להתנגד לביצועו של שטר.

שטר מהווה מעשה בית דין בין הזוכה לחייב, מרגע שהחייב הוזמן להגיש התנגדותו ולא עשה כן במועד שנקצב לכך ו/או התנגדותו נדחתה {ראה גם ע"א (ת"א) 154/84 אימפורט בע"מ נ' ליזה יזלוביץ, פ"מ תשמ"ו(ג), 485; ת"א (אשדוד) 1402/00 במברון אסתר נ' אזרזר יצחק, תק-של 2001(3), 38 (2001)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אי-הגשת בקשת רשות להגן כמעשה בית דין