טענת "פרעתי"

רשם ההוצאה לפועל מוסמך לדון בטענת "פרעתי" בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל כאשר החייב טוען כי מילא או אינו חייב עוד למלא אחר פסק-הדין, אולם סמכותו מותנית בכך כי הפירעון הנטען היה לאחר מתן פסק-הדין.

מנגד, באם טענת הפירעון היתה קיימת עוד בטרם ניתן פסק-הדין, אזי, רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לדון ולהכריע בטענה.

הבחנה זו מחוייבת המציאות, שכן אם לא תאמר זאת, נמצא כי רשם ההוצאה לפועל מעמיד בסימן שאלה מעשה בית דין שנוצר עם מתן פסק-הדין {ראה בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2), 14 (1972); ע"א (ת"א) 520/85, 537 החברה הישראלית לביטוח אשראי נ' הופר, פ"מ תשמ"ז(א) 302, 308}.

לפיכך, חייב הטוען טענת "פרעתי" אינו יכול לסמוך על סכומים אשר כטענתו שולמו לזוכה עוד בטרם ניתן פסק-הדין, שכן הוא אינו רשאי להעלות מחדש פלוגתא שכבר נידונה ונבלעה בפסק-הדין {בג"צ 198/60 קובץ נ' נמני, פ"ד טו 233 (1961)}.

ההלכה הפסוקה בעניין טענת "פרעתי" של פסק-דין בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל חלה גם כן במסגרת הליכי ביצוע שטר, אולם בהבדל אחד. מאחר וניתן לבצע שטר באמצעות פניה ישירה להוצאה לפועל ללא צורך בנטילת פסק-דין, אזי, נקודת הזמן הקובעת את סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לדון בטענת "פרעתי" היא מועד קבלת ההתראה בידי החייב.

אם טענת הפירעון קדמה למועד זה, אזי, רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לדון בה, ושוב יודגש, כל זאת אם הבקשה מוגשת על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל.

מנגד, טענות פירעון שקדמה למועד קבלת ההתראה על-ידי החייב, יש להעלותה במסגרת ההתנגדות לביצוע השטר. רשם ההוצאה לפועל רשאי לדון בטענת פירעון שגובשה במועד המאוחר יותר מהמועד בו הומצאה לחייב הבקשה לביצוע שטר ומכאן נובע שאם תידחה על-הסף התנגדותו של החייב לביצוע שטר, הוא לא יוכל להיבנות מטענותיו העובדתיות שלא נסתרו, ככל שאלה גובשו לפני מועד ההמצאה של בקשת הביצוע, וכך תיפגענה זכויותיו הדיוניות {ד' בר אופיר הוצאה לפועל, 288}.

ברור ונעלם מכל ספק הוא, למקרה סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, שטענת "פרעתי" של חייב אינה יכולה לשמש עילה לביטול הליכי הוצאה לפועל אלא אם טוען החייב כי שילם אחר מתן פסק-הדין. כך אומר סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, וכך גם אומר ההיגיון, שכן טענת פירעון לפני מתן פסק-הדין אינה שונה מכל טענת הגנה אחרת, אשר על הנתבע להביאה לפני בית-המשפט בכתב הגנתו, ואם לא עשה כן, וניתן פסק-דין נגדו, מעשה בית דין מונע אותו מלחלוק על החיוב. רק פירעון שנעשה אחר שיצא פסק-הדין יכול לשמש עילה לפניה ללשכה להוצאה לפועל הואיל ולגביו לא היה מעשה בית דין {המ' 578/78 עזרא נ' מרבק תעשיות בע"מ (1970), פ"ד לג(1), 70 (1978)}.

ב- ה"פ (שלום חי') 7778-09-09 {סאלח מריסאת נ' פז-מוצרי נפט הצפון בע"מ, תק-של 2010(1), 33221 (2010)} קבע כב' השופט רמזי חדיד כי במקרה דנן המבקש לא העלה טענותיו בדבר פקיעת השטר הראשון במסגרת בקשת ההתנגדות ולמעשה ממחדלו זה הוא מבקש להיבנות בהליך דנן תוך סטיה מהוראות החוק וההלכה הפסוקה.

משלא העלה המבקש טענת פירעון שטר החוב הראשון במסגרת בקשת ההתנגדות אף כי הטענה היתה בידיעתו, ומאחר ועם דחיית התנגדותו נוצר מעשה בית דין, אזי, המבקש אינו רשאי לעורר פלוגתא שהיה עליו להעלותה בבקשת ההתנגדות והיא נבלעת במסגרת מעשה בית הדין שנוצר עם דחייתה.

כל מסקנה אחרת משמעותה תהיה מתן היתר וגושפנקא לחייבים בתיקי הוצאה לפועל לביצוע שטרות לסטות מהדרך הייחודית אשר קבע המחוקק להגשת התנגדותם לביצוע השטר וחמור מכך, מתן אפשרות לחייבים להעלות טענותיהם טיפין-טיפין כאשר בכל פעם מוגש הליך שונה ומועלות טענות חדשות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענת "פרעתי"