פסק-דין פלילי כמעשה בית דין

ב- בש"א (אזורי ת"א) 5489/09 {מירי טימסיט נ' משה שלום, תק-עב 2010(1), 3186 (2010)} קבעה כב' השופטת לאה גליקסמן כי בהיעדר הוראה שבחוק, לא ניתן לקבל את פסק-דינו של בית-הדין למשמעת כראיה, גם אם מדובר בפסק-דין חלוט. פסק-הדין בהליך המשמעתי אינו יוצר מעשה בית דין או השתק פלוגתא.

לא יכול להיות ספק שכל עוד מדובר בפסק-דין שאינו חלוט אין הוא יכול להוות ראיה. לעניין זה יש להקיש מסעיף 42א לפקודת הראיות, הקובע כי רק פסק-דין חלוט במשפט פלילי יכול לשמש כראיה לכאורה.

לנוכח ההשלכות של קבלת פסק-דין מרשיע של בית-הדין למשמעת כראיה, בין אם כ"עוד ראיה" ובין אם כ"ראיה לכאורה", רק פסק-דין חלוט של בית-דין למשמעת עשויי להתקבל כראיה.

סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה מסמיך את בית-הדין לנהוג בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות". אנו סבורים, כי קביעה שפסק-דינו של בית-הדין למשמעת יוצר מעשה בית דין או השתק פלוגתא היא קביעה מתחום המשפט המהותי, ואינה עניין של סדרי דין.

בהיעדר הוראה שבחוק לא ניתן לקבל את פסק-דינו של בית-הדין למשמעת כראיה.

הענקת מעמד של ראיה לפסק-דין במשפט אחר חייבת להיעשות בהוראה חקוקה מפורשת, דוגמת ההוראה המצויה בסעיף 42א לפקודת הראיות או בסעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. לפיכך, בהיעדר הוראת חוק מפורשת, פסק-דינו של בית-הדין למשמעת אינו יכול להוות ראיה בהליך זה.

מסקנה זו מתחזקת מהוראת סעיף 42א(ב) לפקודת הראיות, הקובע שאין לקבל כראיה פסק-דין של בית-דין צבאי לעבירות תנועה ופסק-דין של בית-משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית-משפט שלום. מסייגים אלה לקבלת פסק-דין פלילי כראיה נובע שאין לקבל פסק-דין של בית-דין למשמעת, שכן גם במקרה של בית-דין למשמעת פסק-הדין אינו ניתן על-ידי שופט מקצועי, ורק אב בית-הדין כשיר לשמש כשופט שלום.

נעיר כי שאלת מעמדו של פסק-דין פלילי בהליך אזרחי נדונה על-ידי בית-המשפט בפרש ארביב {ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2), 513 (1973)}.

בפרשת ארביב קבע בית-המשפט כי לנוכח ההבדל המהותי בסדרי דין ובדיני הראיות הנהוגים בהליך הפלילי לעומת ההליך האזרחי אין להכיר בפסק-דין פלילי כמעשה בית דין בהליך אזרחי.

בפרשת ארביב חזר בית-המשפט על קביעתו בפרשת צמוקין {בג"צ 13/57 צמוקין נ' בית-הדין למשמעת, פ"ד יא 856 (1957)} בו נקבע כי "אין מניעות על-ידי מעשה בית דין אלא כאשר בית-המשפט או בית-הדין נוהג על-פי דיני הראיות הדומים בעיקרם לאלה הנוהגים בדיון הראשון".

ב- רע"א 4528/06 {עמוס ברנס נ' סנ"צ (בדימוס) שאול מרכוס, תק-על 2009(2), 2035 (2009)} בית-המשפט אישר את ההלכה שנפסקה בפרשת ארביב וקבע כי למעט ההסדר המיוחד שבסעיף 42א לפקודת הראיות קביעות וממצאים שנקבעו בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך אזרחי, וזאת לנוכח הפער העמוק הקיים בכללי הדיון והראיות במסלול הפלילי לעומת האזרחי, היוצרים חשש לעיוות דין אם תימנע מבעל דין האפשרות להוכיח מלכתחילה את טענותיו בהליך האזרחי, אך מחמת שנקבעו קודם לכן ממצאים בהליך הפלילי בעניין דומה.

כן קבע בית-המשפט כי ההסדר החקיקתי המיוחד שבסעיף 42א לפקודת הראיות נותן מעמד מסויים לפסק-דין פלילי בהליך אזרחי, בכפוף לקיום תנאים מצטברים שונים.

נדגיש כי פסיקת בית-המשפט בפרשת ברנס וארביב הקובעת עקרונות בדיני הראיות מחייבת את בית-הדין לעבודה. לפיכך, גם אם יידחה ערעורו של הנאשם ופסק-דינו של בית-הדין למשמעת המרשיע אותו יהיה פסק-דין חלוט, פסק-הדין של בית-הדין למשמעת לא ייצור השתק פלוגתא במקרה הנדון, לנוכח השוני בסדרי הדין ובדיני הראיות בין בית-הדין למשמעת לבין בית-הדין לעבודה.

בהתאם לפסיקה בפרשת ארביב, הטעם לקביעה כי פסק-דין בהליך פלילי אינו יוצר השתק פלוגתא בהליך אזרחי הוא הפער הקיים בכללי סדר הדין והראיות בהליך הפלילי לעומת ההליך האזרחי, היוצרים חשש לעיוות דין אם תימנע מבעל דין האפשרות להוכיח מלכתחילה את טענותיו בהליך האזרחי.

ואולם, דיני הראיות בדין המשמעתי בהליכים שעניינם אישומים בהטרדה מינית והתנכלות נוקשים יותר מדיני הראיות בבית-הדין לעבודה, ודומים לדיני הראיות בהליך פלילי {עש"מ 3725/91 בכרך נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 401 (1991)}.

בפרשת מירי טימסיט שלעיל, קבע בית-הדין כי נוכח הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות ופסיקת בית-המשפט בפרשת ארביב ובפרשת ברנס, הבקשה לצירוף פסק-דינו של בית-הדין למשמעת בעניינו של הנתבע כראיה והבקשה לקבוע כי הוא יצר השתק פלוגתא - נדחית.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פסק-דין פלילי כמעשה בית דין