טענת "פרעתי" (סעיף 19 לחוק)

1. כללי
סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"19. טענת פרעתי (תיקונים: התש"ן, התשס"ט)
(א) חייב הטוען שמילא אחר פסק-הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק-הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) החליט רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק-הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות העניין, שלא לצוות כן.
(ג) דחה רשם ההוצאה לפועל את טענת החייב, יטיל עליו הוצאות מיוחדות אם מצא כי לא היה יסוד לטענתו."

תקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 קובעת כדלקמן:

"120. ערעור (תיקונים: התשנ"ה (מס' 3), התשנ"ז, התשס"ט)
(א) בית-המשפט שהוגשה בפניו בקשת רשות לערער, רשאי הוא לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, לאחר שנתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם ולאחר שהיה סבור שלא תיפגע זכותו של צד מעוניין באותו ערעור.
(ב) ניתנה רשות לערער ובית-המשפט לא דן בערעור כאמור בתקנת-משנה (א), או שהיה על ההחלטה ערעור בזכות, יוגש הערעור תוך עשרים ימים מיום מתן הרשות לערער, או מיום ההחלטה שהערעור עליה הוא בזכות, אם ניתנו בפני המערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפניו.
(ב1) ערעור על החלטה או צו של רשם ההוצאה לפועל לגבי ביצוע פסק-דין בענייני משפחה כמשמעותם בחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, יוגש לבית-המשפט לענייני משפחה שנתן את פסק-הדין שהוגש לביצוע, ואם פסק-הדין המבוצע ניתן שלא על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, יוגש ערעור לבית-המשפט לענייני משפחה שבתחום שיפוטו נמצאת לשכת ההוצאה לפועל שבה ניתנה ההחלטה. על ערעור כאמור יחולו תקנות 258כח עד 258לג לתקנות סדר הדין.
(ג) ערעור יוגש במספר עתקים מספיק לבית-המשפט, לרשם ההוצאה לפועל ולמשיבים; המערער יפרש בו הנימוקים שבעובדה או שבחוק, ויצרף אליו העתק מאושר מההחלטה או מהצו שעליהם הוא מערער ושל כל מסמך שעליו הוא מסתמך, וכן תצהיר לאימות העובדות, זולת אם כבר צורפו לבקשה לרשות לערער לפי תקנה 119(ה).
(ד) המשיב בערעור יהיה מי שהיה בעל דינו של המערער בעניין שבו ניתנה ההחלטה או הצו שעליהם הערעור, אולם רשאי בית-המשפט להורות על צירופו של כל אדם אחר כמשיב; המשיב רשאי להגיש תצהיר תשובה בצירוף העתקים מאושרים של המסמכים שהוא מסתמך עליהם.
(ה) העתק מכתב הערעור והמצורפות אליו יומצאו למשיבים ולרשם ההוצאה לפועל.
(ו) בית-המשפט שלערעור יכול לאשר את ההחלטה או הצו שמערערים עליהם, לבטלו או לשנותו, הכל לפי ראות עיניו.
(ז) בית-המשפט שלערעור רשאי להורות למערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב, תוך מועד שקבע; לא קיים המערער את ההוראה בדבר הערובה, יירשם הערעור לדחיה ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין."

העניין המובא בפני רשם ההוצאה לפועל לדיון בטענת "פרעתי", עניינו דיון בטענת החייב כי מילא אחר פסק-הדין או שאיננו חייב עוד למלא אחריו. כלומר, החיוב המבוצע בהליכי ההוצאה לפועל, כבר בוצע בפועל.

על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, טענת "פרעתי" יכולה להתבסס על שתי מערכות של עובדות:

האחת, החייב שילם את הסכום שנפסק בפסק-הדין.

השניה, החייב איננו חייב עוד למלא אחר פסק-הדין, כגון שהזוכה ויתר על זכותו לפי פסק-הדין "או שאינו חייב עוד למלא אחריו".

רשם ההוצאה לפועל, בדונו בטענות החייב, מפעיל סמכות מינהלית מעין-שיפוטית, בגדריה עליו לקבוע אם אכן פרע החייב את חובו ואם לאו.

יחד-עם-זאת, סמכותו זו של רשם ההוצאה לפועל אינה סמכות שיפוטית במובנה הרחב, שכן, רשם ההוצאה לפועל מוגבל בהיקף הסעדים אשר הוא זכאי להעניק לחייב, כמו גם בהיקף הדיונים שהוא מנהל {בש"א (ת"א-יפו) 11410/06 המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור נ' שמואל אחימן, תק-מח 2006(3), 3815 (2006)}.

כלומר, רשם ההוצאה לפועל ממלא תפקיד מינהלי {ראה גם ה"פ (ת"א-יפו) 200084/05 משגבים חברה קבלנית לבניין ולהשקעות בע"מ ואח' נ' עורך-דין אביבי שרה, כונסת נכסים ואח', תק-של 2007(4), 8858 (2007)} ובדרך-כלל אין בידיו כוח שיפוטי, למעט הסמכות שהוקנתה לו לדון בארבעה עניינים שצויינו מפורשות בחוק ההוצאה לפועל ואלה הם: טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל; אחריותו של נאמן לתשלום החוב לפי סעיף 25 לחוק ההוצאה לפועל; חיוב של צד שלישי בתשלום החוב הפסוק לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל; חיובו של כונס נכסים בפיצוי הנזקים שגרם לפי סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל.

על-פי סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל חייב זכאי, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לטעון טענת "פרעתי". בטענה זו עליו להראות כי מילא אחר הוראות פסק-הדין או כי איננו חייב עוד למלא אחר הוראות אלה. טענות החייב במסגרת סעיף 19(א) לחוק, עניינן תשלומים או אירועים, ששולמו, או אירעו לאחר מתן פסק-הדין.

את טענותיו של החייב במסגרת סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, עליו לסמוך על נסיבות שלא היו קיימות לפני שניתן פסק-הדין. סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל לא מאפשר לחייב לטעון פעם נוספת כי שגה בית-המשפט כאשר דחה את טענתו כי פרע את החוב נשוא הסכסוך, טענה אשר נדחתה בפסק-הדין {ע"א 4972/06 חזקיהו (אקי) בבכנוף נ' דוד קמי, תק-על 2008(1), 2351 (2008)}.

ב- ת"א (עכו) 2935/01 {נסאר נאיף שריף ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2007(4), 18785 (2007)} קבע כב' השופט זיאד סאלח כי "כל תשלום שבוצע על-פי פסק-דין, מהווה פירעון לחוב הפסוק שבין הצדדים ובאם קיימת מחלוקת בעניינו, מקום הדיון באותה מחלוקת הוא בהוצאה לפועל בה מבוצע פסק-הדין, במסגרת טענת 'פרעתי' ".

ב- ת"א (עכו) 2935/01 {נסאר נאיף שריף ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2007(4), 18785 (2007)} קבע בית-המשפט כי מנוסחו של סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל ניתן להסיק כי טענת "פרעתי", הנטענת במסגרת הליכי הוצאה לפועל, מתייחסת רק לפירעון החיוב שנקבע בפסק-הדין ולא לחיוב שבגינו הוחל בהליך המשפטי מלכתחילה. זאת ועוד. "במסקנה זו טמון היגיון רב, שכן דיון (בהליכי הוצאה לפועל) בטענת החייב לפיה הוא פרע את החוב עוד בטרם מתן פסק-הדין, מעמיד את עיקרון ה'מעשה בי-דין בסימן שאלה', והופך את לשכת ההוצאה לפועל לערכאת ערעור, מצב שהינו בלתי-רצוי בהחלט".

סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מיועד בראש ובראשונה להעניק סעד למקרה שהחייב-הנתבע טוען כי הסכומים שנפסקו לחובתו בפסק-הדין, כבר נפרעו ושולמו על ידו, והוא מבקש להוכיח כיצד ומתי שולמו.
סמכות זו שניתנה לרשם ההוצאה לפועל, איננה סמכות גורפת ואיננה מיועדת לפתוח מחדש את המחלוקת בין הצדדים, שנדונה כבר והוכרעה סופית בבית-המשפט. במקרה ולחייב-לנתבע ישנן השגות על פסק-הדין, רשאי הוא להגיש ערעור בהתאם לזכויות המוקנות לו על-פי דין {ע"א (ת"א-יפו) 1817/05 אגוזי נעם נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-מח 2007(1), 711 (2007)}.

הדיון בטענת "פרעתי" מכוח סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מוגבל לדיון בטענת החייב כי הוא פרע את חובו, ומילא אחר פסק-הדין. הנתבע-החייב לא יכול במסגרת טענת "פרעתי" להעלות טענות אחרות נגד הזוכה-תובע או טענות שהיה יכול לטעון בפני בית-המשפט ולפני שניתן פסק-הדין.

טענת פירעון, שכבר היתה קיימת לפני מתן פסק-הדין, לא תישמע בפני רשם ההוצאה לפועל וזאת כדי שרשם ההוצאה לפועל לא יעמיד מעשה בית-דין בסימן שאלה {ע"א (חי') 4825/99 שביט נ' בנק הפועלים, תק-מח 01(2), 65535 (2001); בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2), 145 (1972); ה"פ (חי') 120/01 וינשטיין רלה נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2005(2), 722 (2005)}.

במסגרת טענת "פרעתי", החייב לא יכול לשוב ולעורר טענות עובדתיות ומשפטיות שמקומן היה במסגרת ההליך העיקרי או במסגרת ערעור על פסק-הדין שניתן נגדו.

מחובתו של רשם ההוצאה לפועל לאכוף את פסק-הדין שניתן. אין בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל לתקן את פסק-הדין וזאת אף אם הוא סבור כי נפלה בו טעות. הסמכות לתקן כאמור מוקנית לערכאה שנתנה את פסק-הדין מכוח הסמכות לתיקון טעות סופר על-פי סעיף 81 לחוק בתי-המשפט או לערכאת הערעור במסגרת ערעור שהוגש על פסק-הדין שניתן כנגד החייב.

כב' השופט מ' שמגר הדגיש בפסק-דינו ב- ע"א 267/78 {בלפור נ' בלפור, פ"ד לג(1), 375 (1979)} כי "על רשם ההוצאה לפועל לפעול על-פי האמור בפסק-הדין כפשוטו, ואין עליו לחקור במופלא ממנו. אין הוא רשאי לתקן את טעויות בית-המשפט בפסקו את הדין ואין הוא רשאי למלא את החסר בפסק-הדין אם נשאר כזה לדעתו".

טענת "פרעתי" על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, יש להעלות בפני רשם ההוצאה לפועל ולא בפני בית-משפט, שכן "אין בית-המשפט נוהג לעסוק בעניינים בהם רשאית לעסוק לשכת ההוצאה לפועל, בין על-מנת למנוע ערבוב תחומים, ובין לצורך יעילות הדיונים" {בש"א (ת"א-יפו) 156127/08 דוד סיני נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-של 2008(2), 15375 (2008)}.

חייב הטוען כי מילא אחר פסק-דין שניתן נגדו או שאינו חייב למלאו אינו יכול לפנות לרשם ההוצאה לפועל עוד בטרם נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל. רשם ההוצאה לפועל קונה את סמכותו לדון בענייני הוצאה לפועל מכוח תיקי הוצאה לפועל הנפתחים בלשכת ההוצאה לפועל.

במקרה והחייב איננו חפץ להמתין לפתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגדו, יוכל הוא להגיש תביעה מתאימה לבית-המשפט, בין אם לפסק-דין הצהרתי ובין אם לצווים אלו או אחרים שימנעו את פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדו על-פי אותו פסק-דין שלטענתו אין הוא חייב למלא אחריו {השוו לעניין זה גישה דומה ב- ע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל, פ"ד נג(2), 206 (1999) בו נקבע כי רשם ההוצאה לפועל לא מוסמך להפעיל את סמכויותיו לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל ולהורות על השבת כספים שנגבו לפי פסק-דין שבוטל לאחר-מכן, אם כספים אלה לא נגבו במסגרת הליכי הוצאה לפועל, וכי בקשת חייב לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל יכולה להיות מוגשת רק כהליך משני, במסגרת בקשתו העיקרית של הזוכה לביצוע פסק-הדין. בנוסף, ראו רע"א 6658/00 גמאל אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4), 66 (2001) בו נבחנה סוגיה דומה לגבי הוראות סעיף 20(א) לחוק ההוצאה לפועל}.

2. תצהיר
כאשר לא צורף תצהיר והתצהיר צורף לפני שהדיון התחיל לגופו וכאשר עדיין לא ניתנה תשובה מטעם המשיב, אנו סבורים כי יש לקבל את התצהיר המאוחר, כאילו צורף מלכתחילה {בש"א (ת"א-יפו) 165986/07 וואלה! תקשורת בע"מ נ' קולקר דוד, עורך-דין, תק-של 2007(3), 20449 (2007)}.

על-פי תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי "התצהיר יהא ערוך בגוף ראשון, מחולק לסעיפים ומכיל רק עובדות שהמצהיר יכול להוכיחן מתוך ידיעתו הוא, אלא שבבקשות ביניים רשאי הוא להצהיר גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך".

כלומר, כאשר אין המדובר הוא בבקשת ביניים, כי אם בהליך העיקרי שנפתח בדרך של המרצה, על המצהיר להצהיר רק על עובדות שהן בידיעתו האישית ושיש בהן לתמוך בעובדות המשמשות יסוד לבקשה {ה"פ 613/99 עומר סלאמן נ' אחמד אבראהים עבד אלרחמן, פדאור 01(3), 18 (2001)}.

לעניין עריכת התצהיר על-ידי אדם אחר שאיננו התובע או המבקש נאמר כבר כי "אין הכרח בכך, שהמבקש בעצמו יהא המצהיר. פעמים ידועות העובדות לאדם אחר דווקא יותר מאשר למבקש עצמו, ותצהירו יהא משום-כך אפילו עדיף על תצהיר המבקש, אך כאשר שוכנע בית-המשפט, כי המבקש נמנע מלהצהיר, כדי להתחמק מחקירת שתי וערב, לא יסתפק בתצהירו של אדם אחר" {י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 715; ה"פ 613/99 עומר סלאמן נ' אחמד אבראהים עבד אלרחמן, פדאור 01(3), 18 (2001)}.

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 92742/97 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2007(4), 11 (2007)} עסקינן בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בבקשה בטענת "פרעתי". בקבלו את הערעור קבע בית-המשפט כי "די היה בכך כדי לקבל את טענת האישה ולדחות את טענות הבעל לגופן, שכן, כמוטעם, בהיעדר תצהיר כדין, לא הציג הבעל גרסה כלשהי בפני כב' רשם ההוצאה לפועל, והגרסה היחידה הקיימת הינה גרסתה של המערערת".

בנוסף, "פגם זה לא נרפא בעובדה שהבעל נחקר ארוכות על תצהירו, שכן השאלות התבססו על תצהירו. משלא קרא הבעל את התצהיר ואינו יודע את שאמור בתצהירו שלו, אין בתצהיר כל מאומה".

בהיעדר תצהיר ערוך כדין, חדל המבקש מלהעמיד תשתית עובדתית מטעמו. זאת ועוד. אין להסתמך במסגרת הליך הדורש תצהיר, על תצהיר מהליך אחר. אין לערוך תצהיר אף על-ידי אזכור מסמך אחר והפניה אליו {ע"א 166/90 אזולאי נ' א.ב. מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5), 344 (1992)}.

ב- עש"א (יר') 12821-07-14 {חברת אלפטרא - אירוח תיירים בע"מ נ' תאודור קמלר בלומפילד, תק-של 2014(4), 82372 (2014)} קבע בית-המשפט כי צודק המשיב בכך שיש צורך בצירוף תצהיר כאשר מוגש ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל. הגשת תצהיר מחוייבת לפי הוראות תקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל. ואולם תצהיר נדרש רק לאימות עובדות המועלות בערעור, ככל שהערעור נתמך בטענות משפטיות אין צורך בתצהיר לאימות אותם טענות.

ב- רע"צ (צפת) 9296-02-15 {שכיב עאמר נ' ואפי שנאן, תק-של 2015(1), 106307 (2015)} קבע בית-המשפט כי לא זו בלבד שהבקשה הוגשה כאמור באיחור, המבקש אף לא צירף תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשתו.

כאשר מוגש ערעור, או בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל יש לצרף לבקשה תצהיר וראו לעניין זה תקנות 119(ה) ותקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל. גם בשל כך דין הבקשה להידחות.

יודגש כי במקרה זה, אין המדובר רק בפגם לעניין אופן הגשת בר"ע על-פי התקנות, אלא בפגם אשר לא מאפשר קבלת טענותיו העובדתיות של המבקש, כאילו מבירור שנערך במזכירות לשכת ההוצאה לפועל, ההתנגדויות ואישורי המסירה נקלטו ברישומי ההוצאה לפועל בהפרש של דקה בלבד. בהעדר תצהיר תומך בטענה עובדתית זו, אין לקבלה.

ב- עש"א (נצ') 53555-11-13 {מועין חיאדרי נ' עזבון המנוח חמאדה עלי טרביה ז"ל, תק-של 2014(3), 103270 (2014)} קבע בית-המשפט כי הואיל ואין עסקינן במקרה כגון זה, הפוטר את המערער מצירוף תצהיר לכתב הערעור, והיות והמערער לא צירף תצהיר כפי הנדרש ממנו בתקנות, לאימות העובדות הנטענות בכתב הערעור, דין הערעור להידחות אף מטעם זה.

עוד נקבע, כי הדברים נכונים ביתר שאת למקרה בו עסקינן, לאור שרוב רובן של טענות המערער הן במישור העובדתי דווקא.

בתיק הוצאה לפועל מס' 03-32886-09-1 {החייבים נ' הזוכה (טרם פורסם, 2011)} קבעה רשמת ההוצאה לפועל כי "משהובהר כי עסקינן בבקשה בטענת "פרעתי" ומשנטל ההוכחה בבקשה בטענה זו רובץ לפתחם מטעם הזוכה, הרי שאף בהיעדר תגובת הזוכה ולחלופין בהיעדר תצהיר מטעם הזוכה, אין משמעות הדבר קבלה אוטומטית של טענות החייבים, אלא ישנו הכרח בבירורן ובהוכחתן כדבעי. הזוכה אינה מחוייבת בהגשת תצהיר כדי לסתור את טענות החייבים, כיוון שיכולה היא לנסות ולקעקע את תצהיר החייבים ועדות המצהיר מטעמם בדיון עצמו".

3. צירוף מסמכים
על-מנת שרשם ההוצאה לפועל יוכל להכריע בטענת "פרעתי" שהוגשה לו לגופו של עניין ובדרך מהירה, על החייב, לצרף את כל המסמכים שיש בידו והתומכים בגרסתו. ייתכן כי במסמכים שיצרף החייב לבקשתו, יהא די, כדי להעביר את הנטל לכתפי הזוכה.

4. קיום דיון במעמד הצדדים
הכרעה בטענת "פרעתי" הינה בעלת השלכה מכרעת על חייו של תיק ההוצאה לפועל, באשר קבלת הטענה במלואה משמעותה, למעשה, סגירתו של תיק ההוצאה לפועל נגד החייב אשר טענתו התקבלה.

אולי משום-כך קבע המחוקק בעבר, כי בקשה בטענת "פרעתי" תידון בדרך "המרצה" {תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל ביטל את רישא סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל לפיו "בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית-משפט הדן בבקשה בדרך המרצה"}, באופן שהדיון נערך על-פי תצהיריהם של בעלי הדין, ומחייב את רשם ההוצאה לפועל לשמוע את הצדדים ולא להסתפק בעיון בבקשה ובתגובת הצד שכנגד {בר"ע (יר') 2110/06 אהרון חביב נ' היידי עמית, תק-מח 2006(2), 5808 (2006)}.

נדגיש, כי יש לעשות שימוש זהיר סביר ומידתי בשיקול-הדעת לדחות בקשה בטענת "פרעתי" ללא דיון או ללא חקירת מצהירים למקרים מתאימים כגון כאשר המחלוקת הינה משפטית בעיקרה, או במקרה בו הנסיבות וההתנהלות ברורים על פניהן עד שאין צורך לקיים דיון.

אם-כן, הכלל הנכון שכאשר קיימת מחלוקת עובדתית יש לקיים דיון ולאפשר חקירות כדי שרשם ההוצאה לפועל יוכל להתרשם מנכונות הגרסאות וליתן החלטה מושכלת {עש"א (ת"א) 40146-07-13 רוני אורפז נ' רם בן טל ואח', תק-של 2013(4), 22664 (2013)}.

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 5036/97 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2008(1), 565 (2008)} טענה המערערת כי רשם ההוצאה לפועל שגה כאשר החליט בטענת "פרעתי" מבלי שערך דיון במעמד שני הצדדים ומבלי שאיפשר למערערת לחקור את רואה החשבון שהגיש חוות-דעת.

מנגד, המשיב טען כי לא נפל כל פגם בהחלטת רשם ההוצאה לפועל. לטענתו, "אין המדובר בבקשה בטענת 'פרעתי', שכן בקשה בטענת 'פרעתי' מוגשת לעולם על-ידי החייב, ואילו העניין שבפנינו תחילתו בבקשת זוכה. ועל-כן לא היתה חובה על רשם ההוצאה לפועל לקיים דיון כלשהו, ובוודאי שעל העניין לא חל סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל".
בדחותה את טענת המערערת קבע בית-המשפט כי "ההליך שנערך בפני כב' רשם ההוצאה לפועל, כפי שתואר בהרחבה לעיל, תחילתו בבקשת המערערת, הזוכה, להגדלת יתרת החוב, ועל-כן אין מדובר בטענה מסוג 'פרעתי'. לפיכך, אין לקבל את הטענה כי על רשם ההוצאה לפועל הוטלה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כפי שאכן חייבים לעשות בעת שדנים בבקשות על-פי סעיף 19 לחוק".

5. על החלטת רשם ההוצאה לפועל להיות מנומקת
על החלטת רשם ההוצאה לפועל להיות מנומקת. ההנמקה הינה חלק בלתי-נפרד מכל פסק-דין {ראה תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי}. ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק-הדין והיא שמאפשרת לבית-משפט של ערעור לבקרו.

להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכתה להתברר בבית-המשפט. ייתכנו מקרים בהם היעדר הנמקה עשוי לשמש כעילה לביטול פסק-דין. יוער כי, אין בית-המשפט חייב לעמוד ולפרט את הטעמים לכל טענה וטענה {ע"א 89/80 כמאל קאסם נ' ד"ר נאדים ואח', פ"ד לז(3), 60 (1983)}.

ב- רע"פ 1516/90 {יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2), 1061 (1990)} קבע בית-המשפט כי ההנמקה היא "חלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסק-הדין".

המטרות שלשמן מיועדת ההנמקה הן, בדרך-כלל: למנוע הכרעה שרירותית, בבחינת מראית פני הצדק המבטא פסיקה ביישוב הדעת; מתן ביטוי לכך שכל הנדרש לקבלת ההחלטה לובן ונבדק כראוי; לאפשר לערכאת הערעור לבקר את פסק-הדין ולבחון האם נפלו בו טעויות אם לאו ולהסביר לצדדים את סיבת התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט.

א' ברק כותב בספרו {שיקול-דעת שיפוטי (פפירוס, התשמ"ז), 46} כי "חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה, דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו מתוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט המפעיל שיקול-דעת לעמוד".

לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי כל מחלוקת על החלטת רשם ההוצאה לפועל, בבואו להכריע בטענת "פרעתי", מחייבת הנמקת החלטתו {בר"ע (חי') 1211/05 פבר נחום ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2005(4), 740 (2005)}.

6. הליכי ערעור
הליכי ערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל שונים מהליכי ערעור הנהוגים בבתי-המשפט האזרחיים הרגילים ותקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות.

ערכאת הערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל יונקת את סמכותה מהוראות חוק ההוצאה לפועל, המסדיר את סמכות בית-המשפט המחוזי לדון כערכאת ערעור, בזכות וברשות על החלטותיו של רשם ההוצאה לפועל וסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל נגזרת מסמכות רשם ההוצאה לפועל {בש"א (חי') 11392/03 אליעזר עבדי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-מח 2003(4), 9152 (2003)}.

ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" יוגש לבית-המשפט השלום ויהא בזכות כאמור בסעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל {רע"א (יר') 38065-09-14 שמואל סגל נ' דוד כהן, תק-מח 2015(1), 38701 (2015)}.

7. הארכת מועדים
חובה על המבקש הארכת מועד לבסס בקשתו על "טעם מיוחד", כאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. כפי שנראה להלן, בנושא זה מקפידים עם בעל הדין הקפדה יתירה. בקשה להארכת מועד ניתן להגיש בשלושה מקרים:

האחד, כאשר עסקינן במועד שנקבע בחיקוק.

השני, כאשר עסקינן במועד שנקבע על-ידי בית-המשפט.

השלישי, כאשר עסקינן במועד מוסכם בין בעלי הדין.

לשון תקנה 528 לתקסד"א דן ב- 3 תנאים קומולטיביים המשלימים זה את זה לכך שבית-המשפט רשאי להפעיל את שיקול-דעתו להאריך מועד. ואלה הם:

האחד, המועד נקבע בחוק או בתקנה.

השני, קיומם של "טעמים מיוחדים" להארכת המועד.

השלישי, חובת פירוט רישום טעמים מיוחדים אלה להארכת המועד בהחלטת בית-המשפט.

ככלל, מן המבקש הארכת מועד נדרש להצביע על שקידה ראויה ועל מאמץ סביר לעמוד במועד שנקבע בחיקוק. רק אם יש בפיו "טעם מיוחד" לכך שאף בשקידה ראויה לא ניתן להגישו במועד, תהיה זו הצדקה להיעתר לבקשתו להארכת מועד {בש"א (נצ') 2838/04 מייק נ' אגודה שיתופית בית קירור אלשרק, תק-מח 2004(4), 1141 (2004)}.

לאחרונה גבר המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של המשיב לבקשה. כלומר, ציפייתו לסיום ההליכים כנקודת האיזון הראוי בין האינטרסים השונים של בעלי הדין, תוך הדגשת זכות הערעור כזכות חוקתית.

ככל שהאיחור בהגשת הערעור הוא רב, כך גדל אינטרס ההסתמכות של המשיב לבקשה ומחייב טעמים בעלי משקל להארכת המועד, שלהם אופי של היעדר שליטה או תקלה בלתי-צפויה, ולהיפך {ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול ואח', פ"ד נה(2), 904 (2001)}.

יודגש כי די בכך שהמבקש גילה דעתו כי איננו משלים עם פסק-הדין ומעוניין להשיג עליו עוד בטרם חלף המועד להגשת הערעור, בכדי לקבוע כי זכותו של משיב שלא להיות מוטרד עוד מהליכים נוספים טרם התגבשה {בש"א (יר') 5912/04 אבו לבן מוחמד ואח' נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2004(2), 6642 (2004)}.

על המבקש הארכת מועד שנקבע בחיקוק החובה לציין בבקשתו להארכת מועד את ה"טעם המיוחד". דרישה זו הינה תנאי בל-יעבור להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט. משך האיחור אינו קובע לעניין זה, על-אף שבסמכותו של בית-המשפט להפעיל את סמכותו הטבועה ובכך למעשה מתגבר על "מכשול" זה.

כאשר בעל דין לא הביא "טעם מיוחד", בקשתו לא תיעתר. העובדה כי מדובר באיחור של יום אחד, איננה מפחיתה מן הדרישה למתן "טעם מיוחד" {בש"א (ת"א-יפו) 180471/04 נורטל נטוורקס ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-של 2004(4), 6623 (2004)}.

יחד-עם-זאת, כאשר מידת האיחור היא מזערית ואין המשיב מצביע על פגיעה בציפיה או באינטרס ראוי להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד להגשת הליך לבית-המשפט {בש"א 1207/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח', תק-על 2004(1), 2605 (2004)}.

מהותו של ה"טעם המיוחד" בעטיו ייעתר בית-המשפט לבקשה להארכת מועד אינו חד-משמעי והינו פועל יוצא של נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יחד-עם-זאת, אין ספק שבבחינת הלכות בתי-המשפט נודעו הכרעות שקיבעו סוגי מקרים בהם, בכל מקרה, לא ייעתר בית-המשפט לבקשה להארכת מועד מטעם מיוחד בעל אופי מיוחד שכזה.

שאלה עיקרית בבחינת קיומו של "טעם מיוחד" למתן אורכה היא, האם האורכה עלולה לפגוע בציפיותיו של בעל הדין שכנגד לכך שלא יוטרד עוד, כלומר, עמידה בעיקרון הוודאות הניתנת לבעלי הדין, אל מול השאלה האם לבעל הדין היתה יכולת אובייקטיבית להגיש את ההתנגדות במועד. היכולת האובייקטיבית נמדדת על-פי הטעם המיוחד אותו יש להציג.

"טעם מיוחד" אינו מונח המוגדר בחוק, ורשימה של טעמים מיוחדים איננה מופיעה בתקסד"א לדוגמה. הפסיקה והספרות מצביעים על מגמה אחת וברורה, "טעם מיוחד" הינו טעם הנגזר מגורם חיצוני אשר איננו קשור לבעל הדין ואין לו שליטה על כך {בש"א 480/86 אטלנטיק חברה לדיג וספנות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 159 (1986)}.

פסיקת בתי-המשפט נותנת דוגמאות למה שאיננו "טעם מיוחד" לאיחור כגון: גרימת נזק רב לבעל הדין; פסק-הדין נוגד את תקנת הציבור; פניה להליך בלתי-מתאים; שיקול-דעת מוטעה של עורך-דין לא לנקוט בהליך וכן מצוקה כלכלית {ת"א (ת"א-יפו) 50052/04 אמיתי גבריאל נ' דביר רחל ואח', תק-של 2004(4), 4601 (2004)}.

כמו-כן, פסיקת בתי-המשפט נותנת דוגמאות למה שייחשב כ"טעם מיוחד" לאיחור כגון: הליך התלוי ועומד בערכאה אחרת {ע"א 7044/93 אסתר גורה נ' מורדכי גורה, תק-על 94(4) 218 (1994)}; שינוי ההלכה ובהתקיים שני תנאים מצטברים וכן שינוי בהלכה מאז ניתן פסק-דין מושא הערעור {בש"א 1069/86 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' יהודה שטרית, פ"ד מא(1), 533 (1987)} וכן טעות של בעל דין שנגרמה מטעות של בית-המשפט {בש"א 17/86 אלפחיא אגודה שיתופית למים נ' גורג' שוקייר, פ"ד מ(1), 18 (1986)}.

ביסוד הבקשה להארכת מועד עומד התצהיר המניח את היסוד הבסיסי להסברת ה"טעם המיוחד". תקנה 241 לתקסד"א מחייבת צירוף תצהיר לבקשה בכתב, לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. בתצהירו חייב המבקש להביא את כל העובדות שהוא מבקש להוכיח. אין לערוך תצהיר על-ידי איזכור מסמך אחר והפניה אליו כגון: "כל העובדות המפורטות בכתב התביעה הן נכונות" שכן, תצהיר שכזה הוא פסול ולא יתקבל {ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5), 344 (1992)}.

היעדר ייצוג איננו נחשב ל"טעם מיוחד" להארכת מועד {בש"א 7716/97 ויינשטיין נ' ליברמן, דינים עליון נג 579 (1998)} אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה. אולם סתימת הגולל על מבקש במצב דברים כזה, כאשר המחדל אינו מחדל שלו, והוא נזקק לתמיכה של הסיוע המשפטי, לדוגמה, עלולה גם ליצור הכבדה מיותרת על המבקש במימוש זכות הגישה לבית-המשפט, הכבדה שמקורה בדלות אמצעיו {בש"א 7596/04 נינה בורלשקוב נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת דיור, תק-על 2004(4), 61 (2004)}.

עומס עבודה במשרד הוא כשלעצמו איננו מקים "טעם מיוחד" להארכת מועד {בש"א 8298/04 יעקב חיננזון נ' הדסה קסטן ואח', תק-על 2004(3), 2692 (2004)}.

משא-ומתן המתנהל בין הצדדים בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור איננו מהווה נימוק המצדיק הארכת המועד {ב"ש 587/86 בשארה נ' אבו עטה, פ"ד מ(4), 9 (1986)}. כפועל יוצא מעיקרון זה נקבע גם, כי בעל דין חייב לכלכל צעדיו על-פי שיקוליו הוא ולא לסמוך על עמדותיו או מהלכיו של הצד שכנגד {ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון, פ"ד מ(2), 325 (1986)}. אולם חריג לכלל זה נקבע באותם מקרים בהם עמדת בעל דין הושפעה מעמדתו של הצד שכנגד או ממצג שיצר כלפיו או מהסכם שהושג או עמד להיות מושג ואלה השפיעו על מהלכיו של אותו בעל דין, וגרמו לו לאחר את המועד {ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 353 (1986)}.

שביתה או עיצומים לא יהוו "טעם מיוחד" כאשר צד לא טרח לברר את מועדי השביתה שניתן היה לבררם {בש"א 5683/03 הנגלי ואח' נ' שמואל ואח', תק-על 2003(2), 3849 (2003)}.

הגשת בקשה לאורכה בתוך התקופה לנקיטת הליך, כשלה מתווספת אפשרות כי הליך מקביל שננקט עשוי לייתר את ההליך הערעורי נשוא בקשת האורכה, עשויה להוות "טעם מיוחד" למתן אורכה {בש"א 7464/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר, דיני עליון מא 644 (1995)}.

הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור הוכרה כ"טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור, כיוון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" אצל הצד שכנגד מפני המשך ההליכים {ראה גם בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי, תק-על 2000(1), 486 (2000); ע"א 3763/95 ד"ר פלורו נ' ננס, תק-על 95(2), 603 (1995); בש"א 5952/01 שלמה קטש נ' הארגון למימוש האמנה לביטחון, תק-על 2001(3), 2147 (2001); בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי, תק-על 2000(1), 486 (2000)}.

ב- בש"א (יר') 6596/07 {מישקה פלטנס ואח' נ' עזבון המנוח שם טוב נרקיסי ז"ל ואח', תק-מח 2007(4), 5896 (2007)} עסקינן בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי". המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. אין ספק, במקרה דנן, כי הערעור הוגש באיחור.

בדחותו את הבקשה להארכת מועד קבע בית-המשפט כי המבקשים לא הרימו את הנטל להראות כי נתקיים "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור. זאת ועוד. טענות המבקשים, בדבר קיומם של סיכויים טובים לקבלת הערעור נטענו בעלמא וללא כל פירוט ונימוק.
8. "הודאה והדחה"
טענת "פרעתי" הינה טענת "הודאה והדחה". במקרה והחייב מודה בעובדות שטוען הזוכה, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין הזוכה זכאי לסעד המבוקש, קרי, מימוש פסק-הדין, הוא טוען טענת "הודאה והדחה".

ובמילים אחרות, בטענה זו החייב נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות המדיחות הנטענות על ידיו, נטל ההוכחה רובץ עליו שאם לא ירים נטל זה, יוכל הזוכה להמשיך ולפעול בתיק ההוצאה לפועל {ת"א (הרצ') 598-06 בית המשקאות של נפתלי בע"מ נ' שיבה הפקות בע"מ ואח', תק-של 2008(3), 18161 (2008)}.

כאשר טענת ההגנה היא מסוג "הודאה והדחה", נטל הראיה והשכנוע רובץ על כתפי הנתבע-החייב {ע"א (חי') 4224/99 משה אסאו נ' בנק דיסקונט לישראל, תק-מח 2000(2), 1576, 1579 (2000); ת"א (ת"א-יפו) 15967/06 קרביץ (1974) בע"מ נ' שטיצברג אריה ואח', תק-של 2008(3), 11214 (2008)}.

בשים-לב, כי טענת הגנה של חייב שהיא כפירה בחוב כולו או בחלקו, איננה מסוג טענת "הודאה והדחה " ולכן הזוכה איננו פטור מנטל השכנוע לקיומו של חוב. אין טענת הגנה בבחינת "הודאה והדחה", אלא אם הודה החייב בכל עובדות עילת התביעה.

כדי להעביר את נטל הראיה מזוכה לחייב, צריכה טענת החייב להיות מסוג "כן - אבל", קרי, הודאה בכל העובדות הנטענות על-ידי הזוכה, כשבצידה של אותה הודאה, טענות המפקיעות את זכותו של הזוכה {ת"א (ת"א-יפו) 41156/05 מיידנברג ירחמיא ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2008(3), 9681 (2008); ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן ואח', פ"ד לח(2), 143 (1984)}.

כאמור, טענת "פרעתי", היא טענה בגדר של "הודאה והדחה". כלומר, הטוען אומר: נכון שהייתי חייב את החוב, אולם פרעתי אותו.

הטוען טענה שהיא בגדר "הודאה והדחה" עליו הראיה. לפיכך, הזוכה רשאי להסתפק בכך, שיחקור את המצהירים מטעם החייב בחקירה נגדית וינסה להפריך את גרסתם ולא יהיה חייב להגיש תצהיר מטעמו {ע"א (ב"ש) 1190/99 אופיטק שיטות נ' בנק המזרחי, תק-מח 2000(2), 9135 (2000)}.

כאשר בעל דין מודה בעובדות שטוען בעל דין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש, הוא טוען טענת "הודאה והדחה". הטוען טענה זו נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידיו, נטל ההוכחה מוטל עליו. אם לא ירים נטל זה תידחה טענתו.

לסיטואציה של "הודאה והדחה", המתקיימת כל אימת שהנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה, קיים פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי של החייב. משמעות הדבר היא כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעויינות באשר לטענות החייב, תידחה טענתו, שהרי החייב לא הוכיח את טענתו כדבעי. הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל נהפך.

9. נטל השכנוע
על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, נטל השכנוע בהוכחת טענת "פרעתי" מוטל הוא לעולם על שכמי החייב. יחד-עם-זאת, במקרה בו מתקיים שיהוי רב בנקיטת הליכי הוצאה לפועל ובהיעדר הסבר הגיוני מצד הזוכה לנקיטת ההליך בשיהוי, ייתכן כי נטל הבאת הראיות לסתור יועבר לכתפי הזוכה. כך גם במקרה וטענתו של החייב נסמכת על עובדה מהותית המצויה בידיעתו של הזוכה.

יודגש כי, העברת הנטל להבאת ראיות לסתור נעשית אך ורק לאחר שהחייב הביא ראיות לכאורה לתמיכה בגרסתו.

ב- ע"א (חי') 1124/00 {דניאל סוסנוביק נ' שלום גוס, תק-מח 2001(1), 1581 (2001)} קבע בית-המשפט כי "אומנם במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה הנטל המשני להביא ראיות לסתור, וזאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. הסבת הנטל המשני אל הזוכה מתרחשת לאחר שהחייב הביא ראיה לכאורה לתמיכת גרסתו".

סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מטיל את נטל השכנוע בטענה זו על החייב. על החייב מוטל נטל ההוכחה להוכיח כי הוא מופטר מביצוע פסק-הדין שניתן כנגדו.

ב- רע"א 10272/07 {עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל נ' עיריית חיפה, תק-על 2008(3), 611 (2008)} קבע בית-המשפט כי בעניינו של המבקש לא התקיימו "התנאים המצדיקים העברת נטל הראיות לסתור לכתפי המשיבה".

ב- ע"א (נצ') 1049/06 {סיאני משה נ' אלוף עינת, תק-מח 2006(1), 9574 (2006)} קבע בית-המשפט כי החייבת לא הרימה "את הנטל שהוטל עליה להוכיח את טענתה, ולא הביאה כל ראיה שהיה בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי הזוכה".

ב- רע"א 2730/04 {עזרא משה נ' המשביר סוכנויות בע"מ, תק-על 2005(3), 1220 (2005)} קבע בית-המשפט כי "המבקש לא הביא כל מסמכים התומכים בטענותיו ולא נמצא כל בסיס בראיות לאימות גרסתו, לפיה שולמו למשיבה תשלומים שלא נרשמו על ידה בספרי החשבונות ואשר לא ניתנו על-ידי המשיבה קבלות בגינן". לפיכך, דחה את בקשת רשות הערעור.

ב- ע"א (ת"א-יפו) 1483/01 {לאון שנקלר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2002(4), 15044 (2002)} בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי פרע את הסכום שנקבע בפסק-הדין.

ב- ע"א 434/69 {שמואל ואסתר קרת נ' חברת חלקה 152 בגוש 7151 בע"מ ואח', פ"ד כד(1), 201 (1970)} קבע בית-המשפט כי במקרה ובו מדובר בחוב אחד ונשאלת השאלה האם הוא נפרע בשלמות או בחלקים, הרי כשהנתבע טוען טענת "פרעתי" ומציג מסמכים אשר על פניהם תומכים בגרסתו כי שילם, אזי, הנטל להראות כי פני הדברים הם אחרת מכפי שהוצגו על-ידי הנתבע, מוטל על התובע.

10. שיהוי
טענת שיהוי ניתן לטעון במסגרת טענת "פרעתי" כאשר במצבים מסויימים משהוכיח החייב קיומם של שני תנאים:
האחד, השיהוי במימוש פסק-הדין מהווה וויתור על מימוש הזכות.

השני מצבו של החייב הורע עקב השיהוי.

השיהוי הינו מושג פונקציונאלי. כל מקרה נבחן על-פי מערכת הנסיבות העובדתית שלו, ויש מקרים בהם די בחלוף מספר ימים כדי שיתהווה שיהוי.

לעומת-זאת, יש וגם חלוף מספר שבועות ואף חודשים איננו יוצר תוצאות, המשנות לרעה את מצבם של גורמים אחרים הנוגעים בדבר, ואשר יש בהן כדי ליצור בסיס לטענת השיהוי {בג"צ 4841/90 עמותת נפגעי משכנתאות נ' נגיד בנק ישראל, פ"ד מה(2), 227 (1991); בש"א (יר') 4095/06 עדנאן ד'רוויש ואח' נ' החברה הלאומית לדרכים - מע"צ החדשה ואח', תק-של 2006(2), 13482 (2006); עת"מ (ת"א-יפו) 1071/01 תחנת תדלוק פז נ' עיריית רמת גן, תק-מח 2001(2), 10197 (2001)}.

בתי-המשפט קבעו לא אחת, כי אין די רק בחלוף הזמן על-מנת לקבוע כי התובע השתהה בהגשת תביעתו, ועם השנים עוצבו שני מבחנים עיקריים הנשקלים על-ידי בית-המשפט בבואו לקבוע האם מדובר בשיהוי ואם לאו {בש"א (ת"א-יפו) 9059/08 חברת דובק בע"מ ואח' נ' בן שמואל מיימון, תק-מח 2008(3), 12699 (2008); ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5), 625 (1997)} ואלה הם:

האחד, על בית-המשפט לקבוע האם יש בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות או על הזנחה או על יאוש של התובע?

השני, על בית-המשפט לקבוע האם הורע מצבן של הנתבעות בשל השיהוי שנגרם עקב חוסר תום-ליבו של התובע {ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3), 749 (1991)}.

אם-כן, הנטל להוכחת התנאים הנדרשים לשיהוי כאמור לעיל, מוטל על הטוען לכך {ראה גם ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה, פ"ד ל(1), 732 (1976); ע"א 167/51 ברסקי נ' גל, פ"ד טז 15 (1955); ע"א 118/75 עזבון שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2), 659 (1977); ע"א 554/84 חברה לשיכון עממי נ' מימון, פ"ד מ(2), 802 (1986); ע"א 109/87 חוות מקווה נ' חסן, פ"ד מז(1), 5 (1993); ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מז(4), 846 (1993); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 (2003)}.

בנסיבות בהן השתהה זוכה בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, בלא שניתן לכך הסבר ראוי, עשויה עובדה זו להעביר על שכמו את הנטל המשני של חובת הבאת ראיות לסתור.

בנסיבות בהן השתהה הזוכה בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, במשך פרק זמן ממושך, מבלי שניתן הסבר ראוי לכך, השפעתו של העיכוב בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, יכולה להתפשט גם על העברת הנטל להביא ראיות לסתור את טענות החייב, כי הופטר מחיובו {המ' 22/72 נדב נ' נדב, פ"ד כו(1), 603 (1972)}.

ב- ת"א (ב"ש) 3137/05 {רחמני אברהם ובניו בע"מ נ' לוי אילנה, תק-של 2008(2), 23967 (2008)} קבע בית-המשפט כי "אין בהשהיית ההליכים כדי לתמוך בגרסת הנתבעת, זאת בין היתר בשל הטענה שהתשלום ששולם על-ידי ההלוואה שניטלה ממר שטרית, שולם לתובעת עוד טרם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, באופן שאינו תומך באפשרות לפיה נפתח תיק הוצאה לפועל, קודם ששולם החוב ועל-כן ובעקבות זאת לא ננקטו הליכים".

ב- ע"א (ת"א-יפו) 3393/05 {יובל אברהם נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ, תק-מח 2007(2), 12752 (2007)} טען המערער כי רשם ההוצאה לפועל נמנעה מלתת ביטוי ראוי למשמעותה של התקופה הארוכה, שנמשכה כ- 8 שנים, במהלכה נמנע המשיב מנקיטת הליכים.

מנגד, המשיב טען כי החלטת רשם ההוצאה לפועל בדין יסודה, שכן המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו, על-פי הוראות סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל להוכחת פירעון החוב.

בנוסף, המשיב מוסיף וטוען כי המערער לא הביא, ולו ראשית ראיה, בדבר קיומו של הסדר המאוחר למועד מתן פסק-הדין, לפיו העברת מניות חברת אוגדן, תהווה פירעון החוב.

בית-המשפט קיבל את הערעור תוך שהוא מחזיר את הדיון לרשם ההוצאה לפועל. עוד נפסק כי הבנק נמנע "מנקיטת הליכי הוצאה לפועל במשך שנים רבות, בנסיבות התומכות, לכאורה, בעמדת המערער, לפיה נכרת הסדר בינו ובין בא-כוח המשיב דאז, עורך-דין אלחנני ז"ל, בדבר פירעון החוב, באמצעות העברת מניות חברת אוגדן". בנוסף, מתעוררת תמיהה אשר לסיבות בגינן נמנע הבנק מנקיטת הליכי הוצאה לפועל.

במקרה והזוכה איננה גובה מזונותיה במשך תקופה ממושכת, ומבלי שינתן על ידה הסבר להתנהגותה, עשוי הדבר להעביר את נטל הראיה משכמו של החייב לשכמה של הזוכה, קרי, על הזוכה יהא להוכיח שהחוב לא סולק על-ידי החייב {תמ"ש (ת"א) 23870/96 בלום נ' בלום-ליבר, תק-מש 96(3), 22 (1996)}.

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 18171/95 {ב. ד. ד. נ' ג. ע, תק-מש 2008(2), 131 (2008)} קבע בית-המשפט כי "אין ספק כי בענייננו יש להעביר אל הזוכה את נטל הראיה כי החייב צבר פיגורים במשך תקופה ארוכה ולא שילמם לזוכה. הזוכה פתחה תיק זה רק באוגוסט 2004 למרות שהחייב, לטענתה, צבר פיגורים במהלך השנים מאז 1994 ועד לאותו מועד. אין בפי הזוכה כל הסבר מדוע לא תבעה את סכומי הפיגורים במשך השנים".

11. זכות הפניה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל - האם מוגבלת בזמן?
על-פי חוק ההוצאה לפועל לא נקבע פרק זמן שבמהלכו מוטל על החייב להגיש בקשה בטענת "פרעתי". זכות הפניה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל איננה מוגבלת בזמן. פירעון החוב על-ידי החייב יכול שיעשה בכל זמן לאחר מתן פסק-הדין, ולכן גם אין הגבלה בזמן להעלאת טענת "פרעתי" {ע"א (יר') 9084/06 חסון בסתוני ואח' נ' שמעון מאיר, תק-מח 2006(4), 9234 (2006); בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין בע"מ, פ"ד כו(2), 145 (1972); רע"א 9302/02 בנק ירושלים בע"מ נ' גורדון ליעד ואח', תק-על 03(2), 2968 (2003); ע"א (יר') 3272/02 בנק ירושלים נ' ליעד גורדון, תק-מח 2002(3), 3659 (2002); ע"א (ת"א-יפו) 2655/04 החברה הישראלית לשקילה בע"מ נ' צח אורני ואח', תק-מח 2006(2), 8972 (2006)}.

12. עיכוב ביצוע
ממקרא סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל אנו למדים כי רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות על עיכוב ביצוע פסק-הדין, כולו או מקצתו "מטעמים מיוחדים שיירשמו". על רשם ההוצאה לפועל לנמק את החלטתו על-מנת שניתן יהיה להעבירה תחת הביקורת של ערכאת הערעור.

על הבקשה לעיכוב ביצוע לענות על שתי דרישות מהותיות:

האחת, עליה להיות נתמכת בתצהיר לאימות העובדות העומדות ביסוד הבקשה. בדרך-כלל בקשה לעיכוב ביצוע מושתתת על עובדות ועל-כן חובת צירוף תצהיר הינה מיסודותיה החשובים של הבקשה.

השניה, פירוט וצירוף אסמכתאות משפטיות לביסוס טענות המבקש בבקשה.

חשוב להבהיר, כי אם הבקשה לעיכוב ביצוע מסתמכת אך ורק על טיעונים משפטיים, הבקשה איננה צריכה להיות נתמכת בתצהיר.

13. הפקדת ערובה
על-פי סעיף 19(ב) לחוק ההוצאה לפועל אם הוחלט להורות על עיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בטענת "פרעתי", כי אז יש לצוות על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק-הדין, זולת אם בהתחשב בנסיבות העניין הוחלט שלא לצוות כן.

בסמכותו של בית-משפט שלערעור בערעורים על החלטותיו של רשם ההוצאה לפועל היא סמכות רחבה, שכן תקנה 120(ו) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי "בית-המשפט שלערעור יכול לאשר את ההחלטה או הצו שמערערים עליהם, לבטלו או לשנותו, הכל לפי ראות עיניו". לפיכך, קביעת גובה הערובה אף היא בסמכותו.

14. הסכם בין הצדדים
הסכם בין הצדדים לאחר מתן פסק-הדין יכול להוות טענת "פרעתי". כלומר, הטענה כי אין לבצע את פסק-הדין משום שלאחריו הגיעו הצדדים לידי הסכם אחר הינה טענת "פרעתי" {בש"א (ת"א-יפו) 156127/08 דוד סיני נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-של 2008(2), 15375 (2008); ע"א (ת"א-יפו) 2387/06 לאון שנקלר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2008(2), 6866 (2008)}.

בנקודה זו חשוב להעיר, כי מקום שצדדים הגיעו להסכמים מאוחרים ביחס לדרך פרעונו של פסק-הדין, על החייב נטל השכנוע להוכיח כי על-פי ההסכם המאוחר לפסק-הדין אין הזוכה זכאי לפעול לביצוע פסק-הדין ו/או חלקו ונטל זה חל על החייב מתחילת הדיון ועד סופו {ראה למשל רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ, תק-על 2006(4), 1012 (2006)}.

אנו סבורים כי הזוכה איננו צריך לפתוח בהליך משפטי בו יהא עליו להוכיח כי הוא זכאי לפעול על-פי פסק-הדין, אלא, כל עוד פסק-הדין לא בוטל וגם אם הוסכם על-ידי הצדדים בהסכם מאוחר על אופן שונה לביצועו או לפרעונו, מוטל על החייב הנטל להוכיח כי הזוכה לא זכאי לבצע את פסק-הדין, בין אם בטענה בפני רשם ההוצאה לפועל על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל ובין אם במסגרת תביעה לסעד הצהרתי {בש"א (חי') 15435/06 רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ ואח' נ' עורך-דין צבי הרשקוביץ, תק-של 2006(4), 17785 (2006)}.

כלומר, הזוכה רשאי להגיש את פסק-הדין ללשכת ההוצאה לפועל על-אף ההסכם המאוחר ונטל להוכחת הטענה כי החייב איננו חייב בתשלום פסק-הדין כולו או מקצתו מוטל על כתפי החייב.

פשרה שנעשתה לאחר פסק-הדין, שבגינו נפתח תיק ההוצאה לפועל, ובה ויתר הזוכה על הוצאות שנפסקו לזכותו, היא נסיבה חדשה, שבגינה רשאי החייב לומר "אינני חייב עוד למלא אחר פסק-הדין", כאמור בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל.

לפיכך, רשם ההוצאה לפועל מוסמך לדון בטענת חייב, כי לאחר פסק-הדין, שבו חוייב ועל פיו נפתח תיק ההוצאה לפועל, נעשתה פשרה, בתיק אחר, שבה ויתר הזוכה על המגיע לו, לפי פסק-הדין המקורי {דברי כב' השופט גלעד גלעדי ב- ע"א (ב"ש) 1205/99 רוני מרציאנו נ' ענת נורמי, תק-מח 2000(2), 8247 (2000); ראה גם ע"א (יר') 6437/05 גולדמן פישל נ' אגודת קריית נוער ירושלים, תק-מח 2006(1), 11349 (2006); ע"א (ת"א-יפו) 2035/01 זהר יוסי ואח' נ' בנק מסד בע"מ, תק-מח 2002(3), 65983 (2002); ע"א (ת"א-יפו) 3240/01 הרץ אסתר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', תק-מח 2002(2), 66798 (2002); ע"א (יר') 6278/99 ש. יוסף בע"מ נ' מפעלי דגן בלוקים, תק-מח 99(3), 1008 (1999); ע"א (חי') 4423/07 חוף צור עכו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (סניף נהריה), תק-מח 2007(4), 3452 (2007)}.

15. האם הכרעת רשם ההוצאה לפועל מקימה מעשה בית-דין?
אין הכרעת רשם ההוצאה לפועל מקימה מעשה בית-דין, מכוח "השתק עילה". כידוע, השתק עילה, מתייחס למכלול הטענות שניתן היה להעלות במסגרת ההתדיינות הראשונה.

משבואר, כי הכרעת רשם ההוצאה לפועל איננה הכרעה שיפוטית, אלא הכרעה מינהלית מעין שיפוטית בלבד, אין כל מניע מהעלאתה של טענה חדשה בדבר פירעון החוב, גם לאחר שבקשה בעניין זה, הנסמכת על עילות אחרות, נדונה ונדחתה {ראה למשל ע"א (ת"א) 1872/05 המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור נ' שמואל אחימן, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.07.06)}.

נעיר כי יש המוסיפים תנאי נוסף: האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום-ליבו של הזוכה. הוא יכול להוכיח כי אינו צריך עוד לפרוע את החוב {עש"א (ת"א) 7966-08-13 טרבלסי ברוך ואח' נ' שאול כהן, תק-של 2013(4), 38431 (2013)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענת "פרעתי" (סעיף 19 לחוק)