לגבי עדותו הישירה של הלקוח נקבע כי עליו להציג תשתית עובדתית ברורה של התניה ותזה ראייתית אמינה לגבי נסיבותיה

ב- ת"א (שלום ת"א) 96667-99 מורד חלקי חילוף בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-של 2010(4), 72672, 72678 (2010)} נפסק מפי כב' השופט מיכאל תמיר:

"התביעה שבפני הוגשה על-ידי התובעים כנגד הנתבע בגין סך של 433,081 ₪ עוד בשנת 1999.

ביום 7.4.2002 ניתנה החלטה על-ידי כב' השופטת, סגנית הנשיאה, י' שבח (כתוארה דאז), וזאת במסגרת בקשה לסילוק כתב התביעה על-הסף מפאת התיישנות, ונקבע כי "א. לשאלת התיישנות הטענות הנוגעות לתכניות החיסכון - מסך ההתיישנות יורד על תכניות חיסכון מספר 13-36; ב. לשאלת התיישנות עילת הריביות לתקופה של 1.7.1992 עד 25.10.92 - אני מקבלת את הטענה לפיה חלה התיישנות לגבי התקופה האמורה לעיל".

בעקבות ההחלטה הנ"ל הוגשה הודעת ערעור מטעם התובעים וכן הודעת ערעור שכנגד מטעם הנתבע, ובהסכמת הצדדים נקבע כי ההליכים בתיק יעוכבו עד למתן פסק-דין בערעורים הנ"ל.

ביום 8.1.07 ניתן פסק-דין בהמלצת הרכב הערעור ובעקבות הסכמת הצדדים שלפיו הערעור והערעור שכנגד יידחו ללא צו להוצאות, ובהמשך לכך התקיימו מספר דיונים במשך כמה שנים בפני שופטים אחרים מבית-משפט זה, וזאת עד שהתיק נקבע בפני הח"מ לצורך ניהול שני דיוני הוכחות במהלך שנת 2009.
התובעת 1 (להלן: "החברה") הינה חברה פרטית העוסקת ביבוא ושיווק חלקי חילוף לרכב. התובע 2 (להלן: "התובע") הוא מנהל החברה ובעל המניות בה. התובעים ניהלו חלק מחשבונות הבנק שלהם אצל הנתבע, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, בסניף פתח תקווה.

התביעה הוגשה ביום 25.10.99 בגין שני ראשי נזק עיקריים: האחד, התניית שירות בשירות, בטענה כי הנתבע דרש מהתובעים לרכוש תכניות חיסכון כתנאי להמשך מתן אשראי בחשבון; והשני, גביית ריביות חריגות ותוספות סיכון, תוך התעלמות מהבטוחות אשר היו שוות ערך למסגרת האשראי. כמו-כן נטען בכתב התביעה כי "הובטח לתובעים כי יקבלו מן הבנק אשראי מלא בגובה הביטחונות שיש לבנק כנגד האשראי". בכתב התביעה המקורי נטען כי נגרם לתובעים נזק בגובה של 930,000 ₪, אך בסופו של דבר הועמדה התביעה על סך של 433,081 ₪ בעקבות ההחלטה מיום 7./4.02 הנ"ל. כתב התביעה המקורי אף התייחס ל- 41 תכניות חיסכון, אולם כאמור לעיל, נקבע בהחלטה מיום 7.4.02 כי התביעה לגבי תכניות חיסכון מספר 13-36 התיישנה.

בכתב ההגנה נטען, בין השאר, כי התובע בירר שיעורי ריבית בבנקים אחרים, ידע היטב את צרכי חשבונו וכל פעולה שביצע בחשבון הייתה ביוזמתו ועל דעתו. הנתבע טען כי מעולם לא הופעל כל לחץ כלכלי על התובעים, מעולם לא הותנה מתן אשראי בפתיחת תכניות חיסכון ומעולם לא אולצו או נכפו התובעים לפתוח תכניות חיסכון. עוד נטען כי קיים היגיון כלכלי בפתיחת תכניות חיסכון כאשר ריביות אשר משולמות בחשבון החברה מדווחות כהוצאה מוכרת למס הכנסה, ואילו הריבית המשתלמת בתכניות החיסכון פטורה ממס. כן נטען כי אם היו לתובעים טענות כלשהן כנגד הבנק, יכלו היה לעזוב את הבנק ולעבוד עם בנק אחר, כפי שאכן עשו בפועל בשלב מאוחר יותר. ספציפית לגבי מסגרות האשראי נטען כי מעולם לא הוסכם עם התובעים כי המסגרת שלהם תהיה פונקציה של הבטוחות, כאשר אין כל קורלציה בין פתיחת תכניות החיסכון לבין מתן ההלוואות בחשבון.

התובע הגיש תצהיר בתמיכה לתביעה ובו הצהיר, בין השאר, כי בכל פעם שהחברה עמדה על ניצול מלא של האשראי, והתובע ביקש ממנהל הסניף אשראי נוסף על-מנת לשחרר סחורה מיובאת, "תמיד נאמר באותה נשימה ובאותו משפט כי: "אין כל בעיה אבל יש תכנית חיסכון טובה מאוד", ואז הבין התובע שאין לו כל ברירה אלא לפתוח תכנית חיסכון חדשה על-מנת להגדיל את מסגרת האשראי ולשחרר את הסחורה. כן הוצהר כי התובע היה במצוקה ולא הייתה לו כל ברירה אלא לפתוח תכנית חיסכון חדשה.

התובע הצהיר כי לאחר הגשת התביעה המקורית כנגד הבנק בשנת 1989 הוא נקרא למשרדו של מר הנרי מזרחי שהיה אז סמנכ"ל הבנק, ולאחר שקיבל הסבר מהתובע אמר מר מזרחי כי "הוא מבטיח לסדר את הכול אבל הוא לא יכול לעשות כלום כשיש אקדח טעון על השולחן, היינו התביעה שהגשתי". בעקבות זאת ובהסתמך על מילת הכבוד של מר מזרחי ביטל התובע את התביעה הנ"ל, אך ההבטחה לא קויימה. התובע ממשיך ומתאר "שלוש שנות גיהינום" כאשר נאמר להם שיחזירו שיקים אם לא יביאו בטחונות, כאשר היו בטחונות בשפע.

התובע הוסיף והצהיר כי אכן סבר שהוא לקוח בעייתי עד שהגיע מר שי אגוזין בסוף שנת 1992 אשר הבהיר לו כי לא כך היה המצב, ובעזרתו הצליח לעבור לבנק הפועלים לאחר שהכינו בקשה מסודרת עם מאזן ומסמכים.

בנוסף לכך הצהיר התובע כי באמצעות חברת נצרים ניהול ויישום בע"מ ורו"ח חרפק, נערכה בדיקה מחודשת של שווי הריביות אשר שולמו בגין פתיחה ומימוש של תכניות החיסכון, והתובע מפנה לעניין זה לחוות-הדעת אשר צורפה לתצהירו.

מר שי אגוזין הגיש תצהיר בתמיכה לתביעה שלפיו החל ממחצית שנת 1993 הוא משמש כיועץ כלכלי של החברה ומטפל באופן אישי בנושאים הבנקאיים והכלכליים הקשורים בתכנון העסקי. עוד הצהיר כי ניהל את חשבונה של החברה בבנק לאומי עד לסוף שנת 1992, ועל-כן הכיר את התובעים ואת מצבם הכספי היטב. מר אגוזין מתייחס בתצהירו למבנה האשראים של התובעים ולהרכב הביטחונות, ומגיע למסקנה שהיקף הביטחונות היה גדול מהיקף האשראים. בהקשר זה הוצהר כי נערך תחשיב שממנו עלה כי היה על הנתבע להעניק לתובעים מסגרת אשראי גדולה יותר, אולם הנתבע סירב ואף התנהג בתובע "כבשבוי מלחמה". לבסוף הצהיר מר אגוזין כי רק בזכותו עברו התובעים לבנק אחר, ובכך נחסכו מאות אלפי ₪ והוענקו לתובעים תנאי אשראי טובים יותר.

מר איציק לנדאו הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע ובו הצהיר, בין השאר, כי על-פי בירור שערך במחלקת משאבי אנוש הוא ניהל את הסניף המדובר מיום 8.4.90 ועד ליום 3.11.96 ועל-פי מסמכי התביעה נפתחו בהיותו מנהל הסניף תכניות החיסכון אשר מספרם 1, 2, 5, 7 ו- 8 כפי שסומנו בחוות-הדעת מטעם התובעים. לדבריו של לנדאו, בתצהירו של התובע ישנה טענה כללית של התניית שירות בשירות, מבלי לטעון להתניה ספציפית, וקשה להתמודד עם טענות בעלמא. יחד-עם-זאת הצהיר מר לנדאו כי מעולם לא דרש מהתובעים או מכל לקוח אחר להפקיד כסף בתכנית חיסכון כתנאי לקבלת אשראי, ומעולם לא דרש מהתובעים או מכל לקוח אחר לרכוש תכנית חיסכון כתנאי למתן אשראי. כמו-כן הצהיר כי מעולם לא הפעיל לחץ כלשהו על התובעים ולא אילץ אותם לפתוח תכניות חיסכון. מתצהירו של מר לנדאו עולה כי אכן העמיד אשראי בכפוף לבטוחות לשביעות רצונו של הבנק, כאשר החברה הייתה רשאית להעמיד לנתבע בטוחה בצורה של תכנית חיסכון, וכאשר הכול נעשה מרצונם החופשי של התובעים ולפי בקשתם. לבסוף הוצהר כי התובעים מעולם לא סווגו כ"לקוח מועדף" ומר לנדאו דאג שהאשראים שניתנו לחברה לא יהיו בחוסר.

מר רון שמולביץ, אשר שימש מנהל הסניף החל מ- 18.2.87 ועד 15.4.89 הגיש תצהיר שלפיו תכניות החיסכון אשר סומנו בחוות-הדעת במספרים 9 ו- 10 נפתחו בתקופה שבה שימש מנהל הסניף. מר שמולביץ חזר על הצהרות ברוח הצהרותיו של מר לנדאו כנ"ל.

מר אבי סלמה (יהודאי) הגיש תצהיר מטעם הנתבע שבו הצהיר כי הוא מנהל סניף יצחק שדה של הנתבע שאליו מוזג סניף טברסקי. מר סלמה הצהיר כי חשבון הבנק של החברה נסגר ביום 12.9.97, כאשר דפי החשבון שהצליח לשחזר צורפו לתצהירו וסומנו כנספח א'. בהתייחס לחשבונות התובע, הוצהר כי היו שני חשבונות אשר נסגרו ביום 10.11.96 וצורפו דפי חשבון אשר סומנו נספחים ב' ו- ג'. בהתייחס למסמכים עצמם הוצהר כי על-פי כתב התביעה המקורי, התביעה הוגשה בגין חשבונות אשר נפתחו לפני למעלה מ- 20 שנה, כאשר הבנק אינו שומר מסמכים מעבר ל- 7 שנים. כן הוצהר כי עיון בנספחים א'-ב' מעלה כי אין כל אינדיקציה לכך שתכניות החיסכון מומנו מאשראי שהעמיד הבנק לחברה. מר סלמה הוסיף והצהיר כי מר הנרי מזרחי לקה בשבץ, ועל-כן לא ניתן היה לזמנו כעד מטעם הבנק. עוד הוצהר כי כעולה מנספח ה' לתצהירו (תשובותיו של התובע על השאלון), התובעים אכן קיבלו דפי חשבון בנק שוטפים. לעניין הבטוחות הוצהר כי הבנק מעולם לא נשען על 100% בטוחות אלא על בטוחות בשיעור מופחת ביחס לאשראים שניתנו. מר סלמה הצהיר כי ממסמכים שצורפו לתצהירו של מר שי אגוזין עולה כי תכניות החיסכון לא היו הבטוחה היחידה ו/או העיקרית של הבנק. כן הוצהר כי האחריות על ניהול החשבון מוטלת על הלקוח, וכי הפעילות בחשבון מבוצעת על-פי התנאים שלפיהם סכמו הצדדים.

בהמשך הוגש תצהיר עדות ראשית נוסף מטעם הנתבע, תצהירו של מר ג'ורג' רייס.

התובע נחקר על תצהירו בחקירה נגדית, לאחריו נחקרו מר שי אגוזין ורו"ח יורם חרפק. מטעם הנתבע נחקרו מר רון שמולביץ, מר איציק לנדאו, מר אבי סלמה (יהודאי) ומר ג'ורג' רייס אשר הוזמן לחקירה במועד מאוחר יותר. לאחר-מכן הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב.

בפתח סיכומי התובעים נטען כי כפי שעלה מהעדויות ומהראיות שהוצגו, אין ספק שתכניות החיסכון בחשבון הפרטי היו משועבדות לחשבון העסקי, ואין ספק שכל תכניות החיסכון הועברו מיידית לחשבון העסקי עוד בטרם עברו 30 ימים כאשר היה הסכם קיזוז וזכות עיכבון לבנק על כל אותן תכניות חיסכון. כן נטען כי עדותו של התובע הייתה אמינה, וזאת אל מול עדויות סותרות מטעם הנתבע, כאשר אכן התברר כי תכניות החיסכון מומנו מהאובליגו של החברה, ודי בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה על כתפי הנתבע. כן נטען כי נמצאו ראיות טובות מבין המעט שהיו בידי הנתבע אשר מוכיחות את טענות התובעים.

ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי היעדר זיכרון עדי הנתבע בהתייחס לפעולות שנעשו בחשבונות תמוה, והוכח מעל לכל ספק כי אותן תכניות חיסכון שימשו כולן כביטחון לאובליגו בחשבון העסקי שכן כולן שועבדו לעסק. בסעיף 2.11 נטען כי היקף התכניות והסכומים שבהם, מאות אלפי ₪, מצביעים על-כך שהם שימשו לצרכי החשבון העסקי, אולם מעבר לכך אין פירוט בסיכומי התובעים לעניין זה. בסעיף 2.16 נטען כי מעבר לתכניות החיסכון לא היו בטחונות מיוחדים, ומכאן שאין אלא להסיק כי תכניות החיסכון שימשו בטוחה ישירה לכל האשראי שהועמד ללקוח.

במישור של חוות-הדעת נטען כי הנתבע לא הביא חוות-דעת מטעמו ואילו התובעים הציגו חוות-דעת של רו"ח אשר לא נסתרה. לבסוף מפנה ב"כ התובעים בסיכומיו לע"א 7424/96 בנק מזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1998) בע"מ ואח', פ"ד נ"ד(2), 145 (2000) (להלן: "גרציאני"), וטען כי די בחוסר כדאיות כלכלי על-מנת ליצור חזקה בדבר קיומה של תניה, גם אם לא הוכחה קורלציה בין עסקאות של פתיחת תכניות חיסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי.

בסיכומי הנתבע נטען כי נטל ההוכחה לא עבר לנתבע שכן בראיות ובכתבי הטענות מטעם התובעים הועלו טענות ברמה של סיסמאות כגון "התניית שירות בשירות" בלבד, ומכאן שגם לולא הציג הנתבע ראיות כלשהן, מן ההכרח היה לקבוע כי יש לדחות את התביעה על-הסף.

לעניין הטענה כי הבנק לא מסר מסמכים, נטען כי אין לכך כל בסיס הואיל והנתבע המציא את כל המסמכים הרלוונטיים לתביעה, וכל המסמכים של הנתבע נשלחו לתובעים בעבר בזמן אמת. כמו-כן נטען כי הנתבע נתן הסבר להיעדרות המסמכים לנוכח מועד הגשת התביעה ומהותה, והתובעים אף אישרו בכתבי טענותיהם כי הועברו אליהם כל המסמכים הדרושים על-מנת לתת חוות-דעת מטעמם.

עוד נטען בסיכומי הנתבע כי התובעים לא צירפו מסמכים בכתב שמהם עלה כי חוייבו בריבית בניגוד למוסכם ולא הוכיחו כל נזק, וכל זאת כאשר אישרו כעולה מנספח ה' כי קיבלו את דפי החשבון וההודעות השוטפות של הנתבע.

ב"כ הנתבע הפנתה בסיכומיה לסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן "החוק"), וטענה שגם אם קיימת התניית שירות בשירות, עדיין יש להוכיח היעדר קשר סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי, כאשר לא די להוכיח סמיכות זמנים בין מועד פתיחת תכנית החיסכון לבין מועד הענקת האשראי, ולרוב יידרש הטוען להוכיח גם התאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה והשירות שהוא התנאי (ומפנה ל- ת"א 66504/03 גת מערכות ואח' נ' הבנק הבינלאומי, תק-של 2002(4), 12371 (2004)).

בסיכומי הנתבע נטען כי גרסת התובעים נסמכת על האמור בתצהירו של התובע, כאשר מדובר באמירות כלליות ובלתי מפורטות, ללא התייחסות לשמו של מנהל הסניף ולנסיבות ספציפיות של כל התניה. כמו-כן נטען כי אין בעדותו של התובע תשתית עובדתית ברורה על ההתניה ותיזה ראייתית אמינה לגבי נסיבותיה כנדרש.

ב"כ הנתבע טענה לסתירות רבות בגרסת התובעים. בין היתר ישנה התייחסות לכך שהתובעים חזרו בהם למעשה מהטענה שלפיה כל פעם שעמדו על ניצול מלא של האשראי לשם שחרור סחורה חייב אותם הבנק לפתוח תכניות חיסכון.

בנוסף נטען כי התובעים לא צירפו ראיות על-מנת להוכיח את נתיב הכסף בכל אחת מעשר תכניות החיסכון הנ"ל, כאשר רק לגבי ארבע מתכניות החיסכון טענו התובעים כי הנתבע העמיד כנגדן אשראי בחשבון החברה, וגם לגבי אלו אין העברה של כסף מחשבון החברה לחשבון הפרטי ומכאן שלא הוכח נתיב הכסף. לטענתה של ב"כ הנתבע, אין מקום לקבל טענה בדבר מחזור הלוואות כאשר כתב התביעה תוקן בעקבות פסק-הדין אשר צמצם את תכניות החיסכון נשוא התביעה מ- 41 ל- 10 בלבד. כן נטען כי קיימת סתירה בין טענת התובעים שלפיה החברה הייתה במצב מצוין ובעלת מחזור גבוה לבין הטענה שלפיה נדרשו לפתוח תכניות חיסכון על-מנת להגדיל את האשראי שהיו זקוקים לו על-מנת לשחרר סחורה. לבסוף נטען כי התובעים העמידו כבטוחה חנות בשווי של 360,000$ ומכאן שתכניות החיסכון היו שוליות לעניין האשראי.

ב"כ הנתבע הוסיפה וטענה כי קיימות נסיבות חיצוניות המחזקות את הטענה שלפיה לא הייתה התניה, שכן במקביל לחשבון הבנק אצל הנתבע ניהלו התובעים חשבונות אצל בנקים אחרים, כאשר היקף האשראי בבל"ל היה גבוה מזה שהעמיד הנתבע. בהקשר זה נטען כי הוכח שהתובעים עברו לבנק הפועלים בעת שביקשו לעשות זאת, ואין כל יסוד לטענה לפיה הוחזקו בנתבע כ"בני ערובה".

לעניין התביעה הראשונה אשר הוגשה כנגד הנתבע עוד בשנת 1989, נטען כי כלל לא הועלתה בה טענה בדבר התניית שירות בשירות ועל-כן מדובר בעדות כבושה.

ב"כ הנתבע סקרה את כל עשר תכניות החיסכון שבמחלוקת, ולגבי כל אחת מהן טענה כי אין כל ממש בטענות התובעים לגבי התניית שירות בשירות ואילוץ פתיחת תכניות חיסכון לצורך קבלת מסגרת אשראי מוגדלת. כך למשל, לגבי תכניות 1 ו- 2 נטען כי ביום פתיחת התכנית לא ניתן לחברה אשראי חדש וסכום הפדיון לא הגיע לחשבון החברה, לגבי תכנית 3 נטען בין השאר כי לא הייתה העברה של כספים מחשבון החברה לחשבון הפרטי, ההלוואה שנלקחה באותה עת לא שימשה לפתיחת תכנית חיסכון וסכום ההלוואה היה גבוה פי שניים מסכום תכנית החיסכון. בדומה לכך נטענו טענות נוספות לעניין יתר תכניות החיסכון, ועל רקע זאת נטען כי כל מנהלי הסניפים העידו שלא הפעילו לחץ כלשהו על התובעים לפתוח תכניות חיסכון.

בנוסף נטען כי גם אם ייקבע שהתקיימה התניה, אין מחלוקת כי תכניות החיסכון שימשו כבטחון לאשראי שהעמיד הבנק לתובעים, ואין מחלוקת כי הבנק רשאי וצריך להתנות מתן אשראי בבטחונות לשביעות רצונו המלאה. בהקשר זה נטען כי התובעים הצהירו שיכולים היו להעמיד כל בטוחה שהנתבע חפץ לקבל, אולם בפועל בחרו להעמיד בטחונות של תכנית חיסכון.

לחילופין נטען כי גם אם בית-המשפט יקבע כי קיימת התניה לא סבירה, אזי בכל מקרה לא הוכח נזק כלשהו. בהקשר זה נטען כי חוות-הדעת הוגשה בניגוד לדין ועל-כן יש לפסול אותה או לכל הפחות חלקים ממנה, וזאת בין היתר על רקע עדותו של רו"ח חרפק כי חוות-הדעת הוכנה על בסיס נתונים שהוזנו לתוכנת מחשב ומזין הנתונים מטעם חברת "נצרים" לא הגיש תצהיר. לעניין זה מפנה ב"כ הנתבע בסיכומיה לעדותו של רו"ח חרפק שלפיה ביקר את קליטת הנתונים של חברת נצרים באופן מדגמי בלבד.

לגופה של חוות-הדעת נטען כי נפלו בה טעויות מהותיות שיש בהן כדי לערער את תוקפה כליל. כך למשל, נטען כי המומחה חייב את יתרות החובה בתוך מסגרת האשראי בריבית פריים בלבד ללא תוספת הסיכון, הועמדו מסגרות אשראי כביכול אשר לא הועמדו כלל, בוטלו תכניות חיסכון מבלי שבוטלו מסגרות אשראי, לא מופיעות הפקדות כלשהן בתכניות שונות ויש בכך כדי לשנות לחלוטין את ממצאי חוות-הדעת ולא קוזזו התשואות שהניבו תכניות החיסכון מהנזקים הנטענים והמוכחשים לכשעצמם, כאשר מדובר בסך של 302,002.08 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה מיום 25.10.99 מגיע התשואה לסך של 541,547.96 ₪. כמו-כן נטען כי לא הוכח באמצעות חוות-הדעת שתכניות החיסכון מומנו מההלוואות.

לבסוף נטען כי על בית-המשפט להתעלם מנספחים א'-ג' לסיכומי התובעת שכן לא רק שלא הוצגו במסגרת הראיות שבתיק, אלא שהם כלל לא רלוונטיים היות שהם מתייחסים לתקופה אשר קדמה למועד הקובע בתיק זה.

דיון
טענתם המרכזית של התובעים היא כי הנתבע דרש מהם לפתוח תכניות חיסכון בחשבון הפרטי כתנאי למתן אשראי בחשבון החברה. ההוראה האוסרת על התניית שירות בשירות קבועה בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."

בפסיקה אשר התייחסה לסעיף הנ"ל נקבע כי הלקוח הוא הנושא בנטל להוכיח את ארבעת היסודות המצטברים של עילת ההתניה: (1) שירות של בנק ללקוח; (2) התניית שירות בשירות על-ידי התאגיד הבנקאי; (3) היעדר קשר סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי; ו- (4) קיומו של נזק בעטיה של ההתניה (ראו למשל ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6), 769, 782 (2003); וכן ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577, 586 (1999)).
כפי שיפורט להלן, בענייננו התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם לגבי שלושה מארבעת יסודותיה של עילת ההתניה.

על-מנת להוכיח מתאם בין השירותים, יש לבחון מכלול של פרמטרים אשר הוצגו בפסיקה וביניהם מבחן הכדאיות הכלכלית, מקור המימון של הכספים שהופקדו, מועדי פתיחת התכניות וביצוע ההפקדות ביחס לקבלת האשראי ומידת ההתאמה בין הסכומים שהופקדו לבין האשראי שהתקבל (ראו למשל עניין גרציאני הנ"ל בעמוד 156 וכן ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2002(3), 1336 (2002), בפסקה 13). לגבי עדותו הישירה של הלקוח נקבע כי עליו להציג תשתית עובדתית ברורה של התניה ותזה ראייתית אמינה לגבי נסיבותיה (ראו ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721, 735 (2002)).

בענייננו, אין בכתב התביעה ובתצהירו של התובע פירוט מלא כנדרש לגבי כל אחת מתכניות החיסכון שנפתחו ואשר עילת התביעה לגביהן לא התיישנה, אל מול כל הלוואה שהוזרמה או כל אשראי ספציפי שניתן לחברה. בתצהירו של התובע ישנה כאמור הצהרה כללית שלפיה כל פעם שחשבון החברה עמד על ניצול מלא של האשראי והיה צורך לשחרר סחורה מיובאת, תמיד נאמר לו ש"אין בעיה אבל יש תכנית חיסכון טובה מאוד". התובע לא ציין ולו תאריך ספציפי אחד שבו ניגש לבנק לצורך הסדרת אשראי ולא הוזכר שמו של מנהל סניף או פקיד בנק אשר אמר לתובע כביכול, ולו ברמיזה, שעל התובעים לפתוח תכנית חיסכון כנגד קבלת האשראי, כאשר מהראיות שהציג הנתבע עולה כי עשר תכניות החיסכון אשר פורטו בכתב התביעה המתוקן נפתחו וטופלו בתקופת כהונתם של מספר מנהלי סניף שונים.

לשאלת ב"כ הנתבע האם מנהל הסניף סירב אי-פעם ליתן לחברה אשראי דוקומנטרי ללא פתיחת תכנית חיסכון השיב התובע בשלילה. בנוסף העידו התובע והמומחה מטעם התובעים בחקירתם הנגדית שלא בכל פעם שנפתחה תכנית חיסכון נפתח גם אשראי דוקומנטרי, ולהפך. ראו לעניין זה עדותו של המומחה כעולה מעמוד 22 לפרוטוקול מול שורות 3-1; ועדותו של התובע כעולה מעמוד 8 מול שורות 31-20, ומעמוד 9 מול שורות 17-8 שלהלן:

כמו-כן עלה מעדותו של התובע עצמו ושל העדים מטעמו כי מצבה של החברה היה טוב (עמוד 5 לפרוטוקול, מול שורות 13-8 והיו בידיה ביטחונות נוספים מעבר לתכניות החיסכון וביניהם חנות בשווי של 400,000$ - 360,000$ (על-פי כתב התביעה וחוות-הדעת מטעם התובעים וכן ראו עדותו של הנתבע בעמוד 4 לפרוטוקול מול שורה 27). עוד עלה כי במקביל לניהול החשבון אצל הנתבע ניהלה החברה חשבון נוסף בבנק לאומי, שבו ניתן לה אשראי בהיקף גדול יותר מזה שניתן על-ידי הנתבע (ראו עדותו של התובע בסוף עמוד 6 לפרוטוקול ועדותו של מר אגוזין בסוף עמוד 14 לפרוטוקול), כאשר על פניו גם לגרסתו של התובע, החברה יכולה הייתה להעביר את הפעילות לבנק אחר בכל עת (עמוד 13 לפרוטוקול החל משורה 8). מכאן שהתובעים לא היו במצב של מצוקה שבו לא הייתה להם ברירה אלא להמשיך את ההתקשרות עם הנתבע.

אל מול עדותו של התובע ומר אגוזין, המצהירים מטעם הנתבע הציגו גרסה עקבית שלפיה לא הייתה התניה של שירות בשירות, וככל שנפתחו תכניות חיסכון הרי שהדבר נעשה לבקשתו של הלקוח. ב"כ התובעים התייחס בסיכומיו לעדויותיהם של המצהירים מטעם הנתבע, ולהצהרתם שלפיה אינם זוכרים את פרטי המקרה הספציפי של התובעים. ואולם, אותם מצהירים אשר טיפלו בלקוחות רבים של הנתבע התייחסו בתצהיריהם לאירועים אשר התרחשו למעלה מ- 15 שנה לפני מועד הגשת התצהירים, ולכן אין לזקוף לחובתם היעדר זיכרון של אותם אירועים, בפרט כאשר כאמור לעיל, התובע עצמו לא הציג גרסה עובדתית סדורה ומפורטת לגבי הנסיבות והמועדים שבהם לטענתו נאמר או נרמז לו כי עליו לפתוח תכניות חיסכון. בנסיבות הנ"ל, יש ליתן משקל מסויים לעדותם הכללית של המצהירים שלפיה מעולם לא התנו מתן אשראי או כיבוד שיקים של לקוח בפתיחת תכניות חיסכון (עדותו של מר רון שמולביץ בעמוד 28 לפרוטוקול, מול שורה 6 ובעמוד 31 מול שורה 6; וכן עדותו של מר ג'ורג' רייס בעמוד 48 מול שורות 22-19).

ב"כ התובעים הפנה בסיכומיו לקטעים מסוימים מתוך עדויותיהם של המצהירים מטעם הנתבע התומכים לכאורה בטענות התובעים, אך דבריהם של העדים מתייחסים בעיקרם להנחות שהציג בפניהם ב"כ התובעים אשר לא הוכחו כנדרש, ועל כל פנים אין די באותן אמירות שצוטטו כדי לבסס התניה פסולה. כך למשל, הציטוט מדבריו של מר סלמה בעמוד 45 לפרוטוקול מול שורות 15-14 לגבי מקור המימון של תכניות החיסכון הוא חלקי ומטעה, שכן מר סלמה הבהיר בעדותו כי ב"כ התובעים הציג בפניו הנחה מסוימת לגבי העברה בין החשבונות אשר לא הוכחה והשיב על השאלה על רקע הנחה זו. מר שמולביץ' העיד אמנם כי למיטב זכרונו היו מספר מקרים שבהם נלקחו הלוואות בעלים שהופקדו בחשבון הפרטי כתכנית חיסכון אולם ציין כי היה בכך יתרון מיסויי, והתובע הופנה לייעוץ עם רואה החשבון שלו לצורך כך, (ראו עמוד 32 לפרוטוקול, מול שורות 5-1). העדים מטעם הנתבע אכן אישרו שתכניות החיסכון היוו חלק ממערך הביטחונות של התובעים, אולם העידו כי לא הייתה כל הנחיה לחייב את התובעים לפתוח תכניות חיסכון על-מנת להיטיב את מצב האשראי שלהם, כאשר נראה כאמור כי היו כאן שיקולים מסויים שונים, ובאם לא הועברו כספי הפדיון מתכניות החיסכון לחשבון העסקי שהיה באותה עת ביתרת חובה, היה זה רצונו של הלקוח (ראו עדותו של מר איציק לנדאו כעולה מעמוד 37 לפרוטוקול, מול שורות 6-16; וכן עדותו של מר ג'ורג' רייס כעולה מעמוד 49, מול שורות 2-7).

כאמור לעיל, אין בעדויות של המצהירים מטעם הנתבע כדי לבסס קיומה של התניה פסולה, כאשר היה על התובעים להציג גרסה מפורטת ומבוססת לגבי ההתניה הנטענת בכל אחת מתכניות החיסכון ולגבי הנזק שנגרם לכאורה בגין כך. בהיעדר פירוט כנדרש בכתבי הטענות ובתצהירים מטעם התובעים, התביעה מבוססת במידה רבה ואף מכרעת על חוות-דעתו של המומחה מטעם התובעים, אך כפי שיפורט להלן, ככל שמדובר בחוות-דעת קבילה הרי שנפלו בה פגמים רבים, ולכן אין בה כדי לסייע לתובעים בהוכחת התביעה בכלל והנזק הנטען בפרט.

חוות-הדעת איננה כוללת פירוט כלשהו לגבי ניסיונו המקצועי של המומחה, ומכאן שהיא אינה ערוכה כנדרש בסעיף 24 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. בנוסף לכך, עורך חוות-הדעת, מר יורם חרפק, העיד כי הסתמך על קליטת הנתונים מ- "הספר הכחול" שהוזכר בדיון והוכן על-ידי חברת נצרים. ראו עדותו כעולה מעמוד 19 לפרוטוקול, מול שורות 2-1 וכן מול שורות 17-7 שלהלן:

מכאן שמי מטעם חברת נצרים אשר לא הגיש תצהיר, לא ערך חוות-דעת מומחה ולא נחקר בחקירה נגדית הוא שהריץ ועיבד את הנתונים, כאשר רו"ח חרפק ערך בדיקה מדגמית בלבד. עוד עולה מחקירתו של רו"ח חרפק כי בכל הנוגע להיקף הביטחונות שהעמידו התובעים הסתמך על מה שנמסר לו על-ידי "בעל החברה", וכן העיד כי לא ראה את דוחותיה הכספיים של החברה וגם לא ידע אם נתנו לחברה הלוואות בעלים, כאשר לדבריו "תכנית החיסכון נפתחה בחשבון האישי" (עמוד 22 לפרוטוקול, מול שורות 31-14). אשר-על-כן, הנתונים המופיעים בחוות-הדעת לא הוכחו כנדרש ואין להתבסס עליהם לצורך הוכחת התביעה.

גם לגופו של עניין, ב"כ הנתבע פירט בסיכומיו שורה של טעויות אשר נפלו לדבריו בחוות-דעת המומחה, אשר ב"כ התובעים כלל לא התייחס לרובן בסיכומי התשובה. בנוסף הדגיש ב"כ הנתבע כי לא קוזזו התשואות שהניבו תכניות החיסכון מהנזקים הנטענים, כאשר לטענת הנתבע סך כל התשואות עומד על 302,002.8 ₪, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה מגיע לסך של 541,547.96 ₪ העולה על סכום התביעה. אמנם בסיכומי התשובה נטען כי על-פי חוות-הדעת, פדיון תכניות החיסכון נלקח בחשבון לצורך חישוב הנזק, אך בחקירתו הנגדית הודה עורך חוות-הדעת כי לא קיזז מהנזקים שנגרמו לתובעים לכאורה בגין תשלום ריבית את התשואה שהתקבלה מתכנית החיסכון (ראו עמוד 21 לפרוטוקול, מול שורות 30-22).

לאור האמור לעיל, אין לייחס לחוות-הדעת מטעם התובעים משקל של ממש, ועל-כן אף אילו היו התובעים מוכיחים קיומה של התניה פסולה, הרי שלא הרימו את הנטל המוטל עליהם לצורך הוכחת הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתניה זו.

יצויין כי גם בסיכומים הראשיים מטעם התובעים אין התייחסות סדורה ומפורטת לכל אחת מעשר תכניות החיסכון הרלוונטיות ולאשראי שהתקבל לכאורה כנגד אותן תכניות. לעומת זאת, ב"כ הנתבע התייחס בסיכומיו באופן פרטני לכל תכנית חיסכון והראה מדוע לא מתקיימים לגביה הנסיבות המעידות על התניה לפי הפסיקה. בסיכומי התשובה ניסו התובעים לראשונה להתייחס פרטנית לכל אחת מתכניות החיסכון אשר לא התיישנו, כאשר היה עליהם לעשות כן עוד בכתבי הטענות, בתצהירי העדות הראית ובסיכומים הראשיים מטעמם. בנוסף לכך, גם בסיכומי התשובה אין פירוט מלא כנדרש על-מנת לבסס את הנסיבות המצביעות על קיומה של התניה, כשלעניין זה אין די בסמיכות זמנים בין מועד פתיחתן של תכנית החיסכון לבין קבלת האשראי (כאשר כאמור לעיל, גם הנתונים בדבר סמיכות הזמנים לא פורטו כראוי בכתבי הטענות ובתצהירים מטעם התובעים). לצורך הוכחת קיומה של התניית שירות בשירות היה על התובעים להציג ולפרט נתונים רבים נוספים כגון סכום ההפקדה החודשית בכל תכנית חיסכון אל מול סכום האשראי שניתן לכאורה לחברה כנגדה; מקור המימון של הכספים שהופקדו בכל אחת מתכניות החיסכון; וכן התשואה שהתקבלה בגין כל תכנית חיסכון אל מול הריבית ששולמה על האשראי, תוך התייחסות להטבות המס שקיבל כל אחד מהתובעים בהתאם, על-מנת לבסס את הטענה כי פתיחת תכניות חיסכון בנסיבות העניין הייתה חסרת כל היגיון כלכלי. כמו-כן היה על התובעים להתייחס בצורה מפורטת בכתבי הטענות ובסיכומים מטעמם לעניין הנזק, אך הם לא עשו כן.

לאור האמור לעיל, הנני קובע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם על-מנת להוכיח קיומה של התניית שירות בשירות בהתאם למבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקה, וכן לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כתוצאה מההתניה ומהו הנזק שנגרם.

אין לקבל את טענתם של התובעים שלפיה הנתבע לא הציג בפניהם את כל המסמכים הרלוונטיים לתביעה, ויש לזקוף זאת לחובתו ולהעביר אליו את נטל ההוכחה. בישיבת קדם משפט מיום 25.9.07 אמר ב"כ התובעים כי הוא ערוך להגשת תצהירים, ובאותו דיון אף נקבע בהחלטתה של כב' השופטת גרוסמן כי ההליכים המקדמיים מוצו עוד בסיבוב הקודם לפני חידוש ההליכים בתיק. יתר-על-כן, התובעים הגישו חוות-דעת מומחה על בסיס הנתונים שהיו בידיהם, ואותו המומחה העיד בחקירתו הנגדית כי קיבל את כל דפי החשבון המתייחסים לתקופה נשוא התביעה וכן נמסרו לו נתונים נוספים אודות מועדי פתיחה וסגירה של תכניות חיסכון, סכומי ההפקדות ושיעורי הריבית שחוייבו בחשבון בפועל. לגבי מסמכים אחרים העיד המומחה כי הוא אינו זוכר אם קיבל אותם, וכן אישר כי כל המסמכים שקיבל נמצאים אצלו בארכיון (ראו עדותו עמוד 22 לפרוטוקול בשורות 15-1). לאחר חקירת המומחה ניתנה החלטה שלפיה עליו להעביר לב"כ הנתבע את רשימת המסמכים שהסתמך עליהם (עמוד 47 לפרוטוקול, מול שורות 23-22), אולם הוא לא טרח לעשות כן, כך שלא ניתן לדעת אילו מסמכים היו ברשותו בעת הכנת חוות-הדעת.

לעניין הטענה בדבר חיובי ריבית ותוספת סיכון ביתר, נראה כי התובעים חזרו בהם מטענות אלה בסיכומיהם. לגופו של עניין, לא נטען ובוודאי לא הוכח כי הנתבע גבה מהתובעים ריבית בשיעור גבוה מהמוסכם בכתב, כאשר התובעים אף אישרו בתצהיר התשובות לשאלון כי קיבלו באופן שוטף את דפי החשבון וההודעות מהבנק. הטענה שלפיה היה על הנתבע להעניק לתובעים תנאי ריבית טובים יותר בגין הביטחונות שהעמידו לבנק אינה מפורטת ואינה מבוססת כנדרש, כאשר בין היתר לא הוכח כי הריבית המוסכמת אשר נגבתה מהתובעים בפועל הייתה גבוהה באופן חריג מהמקובל באותו מצב וכנגד אותם ביטחונות. בנוסף לכך, הואיל והנזק הנטען כתוצאה מחיובי יתר מבוסס על חוות-הדעת מטעם התובעים, אשר כאמור לעיל נפלו בה פגמים רבים ואין לייחס לה משקל של ממש, אזי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם גם לצורך הוכחת הנזק.

לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים לשלם לנתבע בגין שכר-טרחת עו"ד סך של 40,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

לגבי עדותו הישירה של הלקוח נקבע כי עליו להציג תשתית עובדתית ברורה של התניה ותזה ראייתית אמינה לגבי נסיבותיה