התניית שירות בשירות בראי חוק הבנקאות (שירות ללקוח)
הפרקים שבספר:
- מבוא
- נטל ההוכחה
- נטילת הלוואה לצורך פתיחת תכנית חיסכון אינה פעולה בעלת היגיון כלכלי מובהק
- הדרישה לפתיחת תכנית חיסכון נובעת לעיתים ממניע שחשיבותו חורגת מרצונו של הבנק להגדיל את רווחיו, ועל-כן היא עונה על דרישת הקשר העסקי הסביר, המבחין בין התניה מותרת לאסורה
- על נתבע הטוען התניית שירות בשירות להוכיח מתי דרש הבנק פתיחת תכניות חיסכון ועל-ידי מי, מה הסכומים שהופקדו בתכניות, מצב החשבון אותה עת
- לגבי עדותו הישירה של הלקוח נקבע כי עליו להציג תשתית עובדתית ברורה של התניה ותזה ראייתית אמינה לגבי נסיבותיה
- נסיבה נוספת שנדרש לבררה לעיתים קרובות היא מידת ההתאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי...
- תנאי לבירור טענתו של הלקוח, כי הבנק התנה שירות בשירות, הוא שהלקוח יצביע על נזק ספציפי שנגרם לו בשל ההתניה האסורה
- אילו נסיבות חיצוניות עשויות לסייע בידי הטוען להתניית שירות בשירות להוכיח טענתו?
- התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, במאזן ההסתברויות הנדרש, כי הבנק נהג כלפיו בדרך של התניית שירות בשירות אחר - דחיית תביעה
- על בית-המשפט לנהוג בזהירות מיוחדת, בהכרעה בתביעת לקוח נגד בנק, בעילה של התניית שירות בשירות
- עניין ההפקדה לתכנית החיסכון סוכם עוד בטרם פתיחת החשבון, כך שהתובע לא היה מחוייב לקבל את ההצעה ויכול היה לפנות לבנק אחר מבלי שהדבר היה כרוך בעלויות עסקה כלשהן
- אי-כדאיות כלכלית כשלעצמה, ללא הוכחתה של התניית שירות בשירות, מהווה, ברגיל, טעות בכדאיות העסקה
- תכנית חיסכון שנפתחה לפני פתיחת החשבון המדובר – דחיית הטענה בדבר התניית שירות בשירות
- הואיל ומתן אשראי לא נמנה על השירותים שבנק מחוייב לתת... דרישתו לפתיחת תכנית חיסכון כתנאי להעמדת אשראי, עשויה לקיים את הקשר העסקי הסביר בין מתן שני השירותים, המבחין בין התניה אסורה למותרת
- על הטוען טענה העוסקת בהתניית שירות בשירות, להציג את גובה הסכומים הן באשר לתכניות החיסכון והן באשר לשירות האחר כגון הגדלת מסגרת אשראי
- מעורבות הלקוח בחשבונו - דחיית הטענה
- הטענה כי הבנק אילץ או התנה את מתן האשראי בהפקדת כספים לתכניות החיסכון לא בוססה בתשתית עובדתית ראויה וכל הטענה נטענה באופן כללי וסתמי ובכך אין די
- המבקשים הראו דוגמאות לפתיחת תכניות חיסכון, שעה שחשבון החברה מצוי ביתרת חובה, ואף הראו שתכניות חיסכון נפרעו לחשבון החברה - מתן רשות להגן בכפוף להפקדה
- על-מנת שהכללים יחולו בין הלקוח לבין הבנק, ראוי כי קודם לכול וראשית לכול על אדם להיחשב כלקוח...
- אין מדובר בסכומים זהים ואף לא קרובים, חסכונות באלפי שקלים אל מול הלוואות בעשרות ובמאות אלפי שקלים - דחיית הטענה
- אומנם היה על מבקש מס' 2 להוסיף ולפרט טענתו... אך דומה כי הפרטים שמבקש מס' 2 הצהיר עליהם מעמידים תשתית ראיות הראויה למתן רשות להתגונן
- לעניין מירוץ ההתיישנות, עילת תביעה בגין התניית שירות בשירות נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי שהפעיל מוסד בנקאי על לקוחו, ולא במועד קבלת השירותים
- קבלת הטענה בדבר התניית שירות בשירות
- הנתבעים מעלים טענה להתניית שירות בשירות ביחס לתכנית חיסכון שנפתחה על ידם בשנת 2001, בעוד שקיבלו אשראי בסניף אחר בחשבונות שנפתחו על ידם בשנת 2003 ואילך...
- שומה על התובע, באורח מפורט ודקדקני, לצלול לפירוט עובדתי ולהצביע על הרכיבים העובדתיים של הכפייה הנטענת, פרטי המעורבים בה, היעדר ההיגיון הכלכלי הנטען במועד פלוני...
- הוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "גדול וחשוב" קשה יותר מהוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "קטן ופשוט"
- בהיעדר כל פירוט לטענת התניית שירות בשירות - מועד פתיחת התכניות, סכומים שהופקדו בהן, תנאיהן, נסיבות פתיחתן ומסגרות האשראי שהייתה בחשבון לפני ואחרי פתיחתן - אין כל בסיס לטענה
- מהן האינדיקציות האפשריות לקיום התניה פסולה?
- משנדחתה הטענה כי הבנק הפר את הוראות סעיף 7(א) לחוק הבנקאות, הרי שבכך נקבע למעשה כי לא הייתה הפרה של חובת הנאמנות שהבנק חב כלפי הנתבע
- המומחה הוא לא זה אשר יכול לטעון מבחינה עובדתית כי הייתה התניית שירות בשירות אלא הוא נסמך על דברי הלקוח...
- הלכת בוני התיכון בע"מ
- הלכת ש.א.פ בע"מ
משנדחתה הטענה כי הבנק הפר את הוראות סעיף 7(א) לחוק הבנקאות, הרי שבכך נקבע למעשה כי לא הייתה הפרה של חובת הנאמנות שהבנק חב כלפי הנתבע
ב- ת"א (שלום יר') 14655/01 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יחזקאלי דוד, תק-של 2006(1), 18181, 18186 (2006)} נפסק מפי כב' השופטת אנה שניידר:"1. בפני תביעה, שהוגשה בסדר דין מקוצר ביום 14.10.01 כנגד הנתבעים, שהיו שותפים בעסק של חלקי חילוף לרכב, ואשר ניהלו חשבון עו"ש בבנק התובע (להלן - הבנק) החל ביום 14.10.92.
התביעה מתייחסת להלוואה שהועמדה לזכות הנתבעים, על-פי בקשתם, ביום 23.11.98 (להלן: ההלוואה) ולא נפרעה.
2. הואיל ולגבי הנתבע מס' 1 הושג הסדר ביחס לחובו, אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 7.10.02 - מתייחס פסק-דין זה לנתבע מס' 2 בלבד (להלן - הנתבע). יצויין כי בהסכמת הבנק ניתנה לנתבע רשות להתגונן ביום 17.7.03.
טענות הצדדים
3. הנתבע טוען מספר טענות:
א. קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים לפיו הלוואה חדשה שנטל הנתבע בספטמבר 2000 (להלן: ההלוואה הפרטית) תכסה את מלוא חובות העבר, לרבות ההלוואה נשוא התביעה;
ב. חוסר תום-לב של הבנק והפרת חובת הנאמנות כלפי הנתבע כלקוח בהצגת מצג כוזב לפיו עם נטילת ההלוואה הפרטית יאופסו כל חובותיו;
ג. התניית שירות בשירות;
ד. אי-הוכחת סכום התביעה על-ידי הבנק;
ה. אי-עמידת הבנק בנטל ההוכחה על-פי סעיף 54 לפקודת הראיות.
ההלוואה הפרטית
4. לטענת הנתבע, בשנת 1999 התמוטט עסקו כליל, והוא נקלע למצב כלכלי קשה ביותר ואף הוכרז כחייב מוגבל באמצעים. הבנק ניצל את מצבו הקשה ובחודש ספטמבר 2000 חייב אותו לפתוח חשבון פרטי לצורך קבלת ההלוואה הפרטית בסך 75,000 ₪, לה צורפו שני ערבים - אחיו ואחותו של הנתבע.
הבנק התנה את המשך מתן האשראי בחשבון העסקי, שנמצא ביתרת חובה, בכך שההלוואה הפרטית תועבר לאחר קבלתה לחשבון העסקי.
הואיל והנתבע היה בטוח, לאור הצהרתו של מנהל הבנק, מר משה מצרי (להלן: המנהל) כי בעצם לקיחת ההלוואה הפרטית יאופס החוב בחשבון העסקי, לרבות ההלוואה נשוא התביעה, הסכים וחתם על מסמכי ההלוואה הפרטית.
הנתבע טוען כי הסכמת הצדדים לעניין זה מחייבת ואין הבנק יכול להתנער ממנה, מה עוד שהנתבע פעל על-פי ההסכמה האמורה
5. לטענת הבנק, טענות הנתבע ביחס להלוואה הפרטית נטענו כבר במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע בתביעה מקבילה אשר הוגשה נגדו בשל ההלוואה הפרטית (ת"א 14654/01, בש"א 2727/02). הבקשה נדחתה ואף ניתן פסק-דין בתביעה, ועל-כן מנוע הנתבע מלחזור ולהעלות טענות לעניין ההלוואה הפרטית במסגרת התביעה דנן.
לגופו של עניין טוען הבנק, כי מעולם לא הובטח לנתבע איפוס חובותיו עם נטילת ההלוואה הפרטית.
חוסר תום-לב מצד הבנק והפרת חובת הנאמנות בהצגת מצג כוזב
6. בהקשר זה טוען הנתבע, כי גם אם לא הייתה הסכמה בין הצדדים בעת נטילת ההלוואה הפרטית למחיקת מלוא חובות הנתבע, לרבות ההלוואה נשוא התביעה - הרי שמשמעות הדבר היא שהבנק פעל בחוסר תום-לב כלפי הנתבע בכך שהציג לו מצג כוזב כאילו פתיחת החשבון החדש ונטילת ההלוואה הפרטית והכנסת ערבים חדשים יביאו למחיקת חובות אלה.
לטענת הנתבע, כל מגמתה של ההלוואה הפרטית הייתה לחייבו להמציא בטחונות עבור החשבון העסקי, ועל-כן עצם מתן ההלוואה הפרטית בטל מלכתחילה.
הצגת המצג הכוזב הוא בגדר הפרת חובת הנאמנות של הבנק כלפי הנתבע כמו גם חוסר תום-לב היורד לשורשו של עניין.
בהתנהגותו זו ביקש הבנק לטמון "מלכודת דבש" לנתבע - לגרום לו להכניס ערבים נוספים לחובותיו, ערבים אשר בסופו של דבר שילמו בפועל את החובות בחשבון העסקי.
7. לעניין זה טוען הבנק, כי משנקלע הנתבע לקשיים כלכליים עשה הבנק את המתחייב מהמצב החדש ולא הפר כל חובת נאמנות.
התניית שירות בשירות
8. לטענת הנתבע, הבנק ידע על קשיו הכלכליים וביקש לנצלם עת התנה מתן שירותים לנתבע במתן שירותים אחרים, למשל: המשך מתן אשראי ואי-הכרזה עליו כעל לקוח מוגבל בתנאי שהנתבע יפתח חשבון חדש וייטול את ההלוואה הפרטית, ובתנאי שישקיע בתכניות חיסכון וניירות ערך ב"המלצתו" של מנהל הבנק.
הדבר מהווה, לטענת הנתבע, התניית שירות בשירות, האסורה לפי סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות).
סמיכות הזמנים שבין חיוב הנתבע ליטול את ההלוואה הפרטית (6.9.00) לבין העמדת ההלוואה נשוא התביעה שלפנינו לפירעון מיידי (24.9.00), מעידה גם היא, לטענת הנתבע, כי מדובר בהתניית שירות בשירות.
לעניין רכישת תכניות החיסכון וניירות ערך, הגיש הנתבע חוות-דעת מטעם הכלכלן מר עודד לביאן (להלן: חוות-הדעת).לטענת הנתבע, חוות-הדעת לא נסתרה ואף לא הובאה חוות-דעת נגדית על-ידי התובעת ועל-כן, יש בה כדי להוכיח את טענותיו בדבר התניית שירות בשירות.
9. לטענת הבנק, הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי היסודות הקבועים בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות אכן מתקיימים במקרה דנן.
אי-הוכחת סכום התביעה
10. הנתבע טוען כי הבנק לא הוכיח את הסכומים שלהם הוא טוען, ואף המנהל בעדותו לא עמד מאחורי המסמכים שצורפו לתצהירו.
לטענתו, מן הראוי כי הבנק היה מעמיד את החוב כחוב מסופק כאשר ידע שהנתבע לא יכול לעמוד בהתחייבויותיו, ולכל המאוחר - עם הגשת התביעה בשנת 2001.
לטענת הבנק, טענה זו נזנחה על-ידי הנתבע ולא הועלתה בתצהיר עדות ראשית מטעמו.
לחלופין, הנתבע לא ערער על נכונות דפי החשבון שנשלחו אליו ומשכך, מנוע הוא לטעון כעת כלפי הבנק על תוקפן של פעולות שבוצעו בחשבון.
11. עוד טוען הנתבע כי הבנק פעל כלפי הערבים וגבה מהם יותר מ- 165,000 ₪, וזאת בנוסף לכספים אשר שולמו עד לחודש ספטמבר 2000, ואף בנוסף לסכומים ששולמו על-ידי הנתבע מס' 1, ועל-כן קיבל הבנק את מירב הכספים נשוא התביעה ואין הוא זכאי לכספים נוספים מעבר לאלה שנתקבלו כבר על ידו.
לעניין זה טוען הבנק, כי הנתבע לא הביא כל ראיה לסתור את סכום התביעה ואף חוות-הדעת שצורפה אינה שלמה ואינה מכילה כל ממצא עובדתי שניתן להתבסס עליו לעניין סכום התביעה.
אי-עמידת הבנק בנטל ההוכחה
12. לטענת הנתבע, במקרה דנן מבקש הבנק להסתמך על עדותו היחידה של הנציג מטעמה, המנהל מר משה מצרי. עדות זו מהווה עדות של צד מעוניין במשפט ולפיכך אין לסמוך עליה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 , שעניינו הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט אזרחי.
דיון ומסקנות
13. הטענה העיקרית של הנתבע מתייחסת לשאלת התניית שירות בשירות לפי סעיף 7(א) לחוק הבנקאות.
טענה זו של הנתבע מתבססת כאמור, על שני מרכיבים אותם דרש הבנק, כביכול, לצורך מתן האשראי בחשבון העסקי - ההלוואה הפרטית ורכישת תכניות חיסכון וניירות ערך.
סעיף 7(א) לחוק הבנקאות קובע:
"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."
הפרת ההוראה האמורה מהווה עבירה פלילית, הן של התאגיד הבנקאי עצמו והן של בעל תפקיד בכיר בו, וזאת לפי סעיפים 10 ו- 11 לחוק הבנקאות.
סעיף 12 לחוק הבנקאות קובע כי אם היה המפקח על הבנקים סבור כי הבנק הפר את ההוראה האמורה, רשאי הוא, באישור היועץ המשפטי לממשלה, להסכים לקבל התחייבות מהבנק, בין היתר, לפיצוי הלקוח ולביטול העסקה שבה נעברה העבירה.
עוד נקבע, בסעיף 15 לחוק הבנקאות, כי אדם שנגרם לו נזק על-ידי עבירה על הוראות החוק או כל תקנה שניתנה לפיו, רשאי לתבוע עליו פיצויים על-פי פקודת הנזיקין.
14. לאור התוצאות החמורות שנקבעו להתניית שירות בשירות לפי סעיף 7(א) לחוק הבנקאות, טענתו של לקוח להתניית שירות בשירות נתפסת כטענה חמורה שלא בנקל תתקבל.
מלשון הסעיף עולה, כי על-מנת שיתקיימו הוראותיו יש צורך בקיומם של ארבעה היסודות הבאים באופן מצטבר:
(א) מתן שירות של בנק ללקוח;
(ב) הצבת תנאי לנכונות להעניק שירות זה;
(ג) התנאי למתן השירות הוא קבלת שירות אחר;
(ד) היעדר קשר עסקי סביר בין שני השירותים, שהאחד הוצב כתנאי לרעהו.
(ראה בעניין זה א' ויינרוט ו- ב' אדלשטיין התניית שירות בשירות (מהדורה שנייה 2000), 24).
הואיל ובענייננו אין מחלוקת בדבר קיומו של היסוד הראשון - עלינו לבדוק האם התקיימו יתר היסודות שפורטו לעיל.
15. הפסיקה קובעת מספר כללים לעניין התניית שירות בשירות.
ב-ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577 (1999) (להלן: "פסק-דין בוני התיכון", קובע כב' השופט י' אנגלרד כי לשם בחינת השאלה אם מתקיימת התניה אסורה על מתן שירות בשירות יש להבחין בין הנתונים הראייתיים שבתי-המשפט נעזרים בהם לקביעת קיום מצב של התניה, לבין יסודות העילה של קיומם. מרכיב הכרחי לקיומה של התניה אסורה הוא הקורלציה, מתאם, היחס ההדדי, בין השירות המבוקש על-ידי הלקוח לבין השירות הנדרש על-ידי הבנק. ללא יחס כזה - אין התניית שירות בשירות, ובלעדיו אין תחולה להוראות סעיף 7(א) לחוק.
ב- ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני ואח', פ"ד נד(2), 145 (2000) אומצה גישה זו על-ידי כב' השופטת דורית בייניש, וכך נאמר על ידה:
"ודוק: הקורלציה המתחייבת הינה קורלציה במובן המהותי, כלומר, קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תכנית החיסכון או קבלת שירות אחר שהבנק מציע, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על-ידי הלקוח.
מבחינה ראייתית, קורלציה כזו יכול שתוכח על-ידי עדות ישירה של הלקוח על התניה כאמור, וכן על-ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים, או, במקרה בו מדובר על פתיחת תכניות חיסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי- הוכחת זהות או קרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת; סממנים אלה המצביעים בדרך-כלל על קיומו של קשר בין שני סוגי השירות הם בעלי ערך ראייתי, ואף הם תוארו בפסיקת בתי-המשפט תוך שימוש במושג קורלציה. אכן, בדרך-כלל יתקיימו סממנים אלה בנסיבות של התניית שירות בשירות, אך הם אינם בגדר יסוד חיוני שבלעדיו לא ייתכן קיומה של התניה."
16. לקוח הטוען כי הייתה בפעולת הבנק כלפיו התניית שירות בשירות, עליו נטל הראיה להוכיח טענה זו.
רמת ההוכחה הנדרשת היא על-פי מאזן ההסתברויות כבכל עניין אזרחי (ע"א 475/81 יעקב זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589 (1986)).
17. הלכה פסוקה היא כי לעניין התניית שירות בשירות אין צורך להראות כפייה במובנו של סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אלא די בכך שהלקוח הראה כי נוצרה אווירה של לחץ סמוי שהופעל עליו, אשר בעקבותיו נאלץ לבצע פעולות מסויימות לשם קבלת אשראי מהבנק (ראה פסק-דין בוני התיכון).
18. לעניין הקשר העסקי הסביר בין שני השירותים, ובמלים אחרות, היעדר צידוק כלכלי לפעולה הנדרשת על-ידי הבנק - בית-המשפט העליון פסק שחשיבותו בכך שיש לו משקל ראייתי משמעותי להוכחת העובדה שהשירות נכפה על הלקוח, ואינו שירות שהלקוח היה מעוניין בו.
כאשר הלקוח מצוי ביתרת חובה והוא משקיע בתכניות חיסכון נראה על פניו שזו סיטואציה נטולת היגיון כלכלי מצד הלקוח.
בהקשר זה נאמר בפסק-דין בוני התיכון כי נסיבות אלה יוצרות חזקה עובדתית כי הופעל לחץ כלכלי כלפי הלקוח באמצעות שירותי האשראי, וזאת במטרה כי הלקוח ירכוש תכניות חיסכון.
19. לאור הוראות סעיף 7(א) לחוק הבנקאות ולאור ההלכות שנפסקו - עלינו לבדוק האם במקרה שלפנינו הרים הנתבע את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו בדבר התניית שירות בשירות.
לעניין רכישת תכניות החיסכון - מתצהירו של מנהל הבנק וכן מעדותו משתמע, שהוא המליץ בפני הנתבע על רכישת תכניות חיסכון אך בשום אופן לא כפה זאת על הנתבע. הוראת הקבע ניתנה עוד בשנת 1996, כשנתיים לפני ההלוואה נשוא התביעה וכ- 4 שנים לפני נטילת ההלוואה הפרטית בשנת 2000, כאשר החשבון העסקי של הנתבעים היה ביתרת זכות.
נראה שהוראות הקבע ניתנו מרצונו החופשי של הנתבע ושל שותפו, והם העדיפו שלא להפסיקן גם בעת ההחמרה במצב הכלכלי משיקולים של הבטחת כספים לעתיד ומשיקולים רצוניים אחרים.
לעניין רכישת ניירות הערך - גם כאן לא הוכח שהדבר נכפה על הנתבע או שנוצרה אווירה של לחץ סמוי כלפי הנתבע.
הנתבע עצמו אומר בעדותו (פרוטוקול עמ' ,17 שורות 10-9), כי מנהל הבנק המליץ בפניו. לא הוכח גם כי השירות האמור שהומלץ עליו היה בלתי-סביר אל מול הריבית שבה חוייב חשבון הנתבע בגין יתרת החובה, שגדלה בעקבות אותן רכישות. בסעיף 28 לתצהירו, מפרט מנהל הבנק כי קיים רציונאל כלכלי הפוך בהפקדות לחיסכון, אשר עשוי לשרת דווקא את האינטרס האישי של הנתבע חרף העובדה שההפקדות מבוצעות בעת שהחשבון מצוי ביתרת חובה. רציונאל זה מושפע בין היתר משיקולי מס, וזאת לאור המצב החוקי ששרר בתקופה הרלבנטית לתביעה, כאשר מימוש ניירות ערך היה פטור ממס.
אשר להלוואה הפרטית - בהחלטתו של כב' הרשם א' פוני ב- בש"א 2727/02, שהתייחסה להלוואה הפרטית, נאמר בסעיף 10 להחלטה:
"אחת מטענות המבקשים מתייחסת לסוגית התניית שירות בשירות.
המבקשים לא השכילו להניח את התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת טענה זו...טענת התניית שירות בשרות, ככל טענה אחרת, מצריכה פירוט עובדתי של מרכיבי הטענה...המבקש נטל את ההלוואה על-פי נספח א' לכתב התביעה משיקוליו שלו ולצרכיו. אף אם נניח לצורך הדוגמה כי הבנק ביקש בטוחות כדוגמת פתיחת תכניות חיסכון או רכישת ניירות ערך, עדיין לא הוכח כי יש בכך פסול..."
כמו בתביעה שלפנינו כך גם בתביעה האמורה התבסס הנתבע על חוות-דעתו של מר עודד לביאן אך ללא הועיל. לאחר שנדחתה טענת הנתבע לעניין התניית שירות בשירות ולא ניתנה לו רשות להתגונן בהיעדר כל הגנה כנגד התביעה - אין הנתבע רשאי לחזור ולתקוף החלטה זו ב"דלת אחורית" על-ידי העלאתה מחדש במסגרת ההליך שלפנינו.
20. לאור כל האמור, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבע בקשר להתניית שרות בשרות במקרה דנן, הואיל והנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחתה.
21. משנדחתה הטענה כי הבנק הפר את הוראות סעיף 7(א) לחוק הבנקאות, הרי שבכך נקבע למעשה כי לא הייתה הפרה של חובת הנאמנות שהבנק חב כלפי הנתבע.
הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות נותנות ביטוי לחובת הנאמנות האמורה ונגזרות ממנה.
ב- ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות בע"מ ואח' נ' צבאח ואח', פ"ד מח(2), 573 (1994) אומר כב' הנשיא מ' שמגר:
"יחסי בנק לקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל, על-כן נאמר לא אחת כי אמנם מערכת היחסים מושתתת על חוזה שנערך בין הלקוח לבנק, אך מלבד חוזה זה קיימים תנאים שלהם כפופים הן הלקוח והן הבנק." (שם, בעמ' 590)
באשר להיקפה של חובת הנאמנות של הבנק אומר כב' הנשיא מ' שמגר כי:
"היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה, ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק." (שם, בעמ' 592)
במקרה שלפנינו לא שוכנעתי, כאמור, כי הבנק הפר את חובת הנאמנות כלפי הנתבע.
בפסק-דין בוני התיכון נקבע כי חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן "עיוור" לאינטרסים של הלקוח תוך הזנחת אינטרס הבנק.
משנקלע הנתבע לקשיים כלכליים, עשה הבנק את המתחייב מהמצב תוך שמירה על האיזון המתאים בין מתן האפשרות לעסק להתנהל מבלי להכריז עליו כמוגבל לבין הפעלת בקרה סבירה על פעילותו על-מנת למנוע נזקים לבנק.
נראה שאין בהתנהלות זו הפרת חובת הנאמנות כלפי הלקוח אלא ההפך - מילוי אחר חובת הנאמנות הנדרשת מהבנק על-מנת לשמור על יציבותו לטובת כלל הלקוחות.
22. אשר לטענותיו האחרות של הנתבע - אי הוכחת סכום התביעה ואי עמידה בנטל ההוכחה על-פי סעיף 54 לפקודת הראיות - לא מצאתי בהן ממש.
23. לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבע לשלם לבנק, תוך 60 ימים מהיום שבו יגיע פסק-הדין לידיו, את המחצית מסכום התביעה המתייחסת אליו, דהיינו סכום של 181,113 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (14.10.01) ועד לתשלום בפועל.
לפנים משורת הדין אינני פוסקת ריבית חריגה."