שומה על התובע, באורח מפורט ודקדקני, לצלול לפירוט עובדתי ולהצביע על הרכיבים העובדתיים של הכפייה הנטענת, פרטי המעורבים בה, היעדר ההיגיון הכלכלי הנטען במועד פלוני...

ב- ת"א (שלום חי') 4920/97 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קילים ובניו בע"מ, תק-של 2007(1), 28806, 28810 (2007)} נפסק מפי כב' השופט ש' לבנוני:

"נתוני רקע
1. התובע הגיש תובענה כספית בסדר דין מקוצר על סך 645,960 ₪ נגד הנתבעים. הנתבעת 1 (להלן - "הנתבעת") פתחה חשבון אצל הבנק-התובע. הנתבעים 4-2 חתמו על כתבי ערבות בגין התחייבויותיה של הנתבעת כלפי התובע. לאחר הליכי ביניים ממושכים ויגעים, בגדר בקשת רשות להתגונן שנדונה בפני כב' השופט ורבנר, דחה כב' הרשם (כתוארו אז) את בקשת המערערים ליתן להם רשות להתגונן. החלטה זו הותקפה בערעור שנדון בפניי בגדר תיק ע"א 304/02.

2. בגדר פסק דיני נעניתי לערעור. מצאתי כי הגנתם של הנתבעים מתגדרת בשלוש סוגיות. האחת, לעניין שינוי בשיעור תוספת הסיכון. השנייה, לעניין התניית שירות בשירות. השלישית, לעניין חישוב הריבית על-פי 360 יום במקום 365 יום בשנה.

כסבור הייתי, ככל שעסקינן בטענה השלישית, כי הנתבעים זכאים למתן רשות להתגונן ללא כל תנאי וסייג. שונים היו פני הדברים, כך הראיתי, לעניין הטענה הראשונה והשנייה. בגדר בקשת הרשות להתגונן הוצגו המוצגים מש/1 - מש/6, שלכאורה מצביעים על מודעותם של הנתבעים הן לעניין שיעור תוספת הסיכון והן לעניין חישוב הריבית במשך 360 יום בשנה. ואולם חרף זאת התייחסתי באהדה רבה לקובלנתם של הנתבעים כי מוצגים אלו, שהם בעלי חשיבות מפליגה, הוצגו להם לראשונה בגדר חקירה בהליך מתן הרשות להתגונן, תוך שמתקפחת זכות הנתבעים להידרש לכל המסמכים, טרם בקשת רשות להתגונן. לנוכח כל אלו התנייתי מתן הרשות להתגונן בערובה על סך 70,000 ₪, וזו הופקדה בפניי.

3. מתחילת הדרך נסמכת הגנתם של הנתבעים על חוות-דעת מומחה מטעמם, הוא מר דוד אברון (להלן: "אברון"). התובע החליט לא להגיש חוות-דעת נוגדת. על יסוד הנתונים האמורים הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר אריה אנגל (להלן: "אנגל"), שהיה סגן מנהל סניף הדר הכרמל במועדים הרלוונטיים. מטעם הנתבעים העיד אברון וכן הנתבע 3 (להלן, גם "מאיר").
טרם שאדרש לשלוש הסוגיות שהוגדרו בגדר פסק דיני כמבואר מעלה, מן הראוי להקדים תחילה באשר להערות וסוגיות עקרוניות.

הערות מבוא
4. עוד בפסק דיני ב- ע"א 304/02 הנ"ל ראיתי להטעים כי חוות-דעתו של אברון לוקה בכך שהיא אינה נסמכת על תשתית עובדתית מפורטת שאמורה הייתה להיות נפרסת בתצהירים מטעם הנתבעים. ואכן, כך הטעמתי, "זהו סדר הדברים הנכון. בנדוננו, לא סומך אברון חוות-דעתו על תשתית עובדתית של המערערים (הם הנתבעים - ש.ל.). נהפוך הוא: המערערים סומכים תצהירם על חוות-דעתו של אברון" (סעיף 5).

5. הנתון האמור חבר למחדלו של התובע להמציא לנתבעים בעוד מועד מכלול המסמכים. והרי זו סיבת התשתית לכך שנעניתי לערעורם של הנתבעים על החלטת כב' הרשם.

6. ואולם, בהמשך הדרך, דומה שההזדמנות האמורה לא נוצלה והמסר לא הופנם. אכן, מסמכים מהותיים בדמות המוצגים מש/1 - מש/6, הוצגו לנתבעים באיחור מופלג. מכאן, שנפתחה הדרך בפני הנתבעים ואברון לערוך מחדש את מאזן שיקוליהם ואופן הגנתם. מצפה הייתי, איפוא, כי בגדר תצהירי הנתבעים תינתן התייחסות למתחייב ולמשתמע ממוצגים מש/1 - מש/6. ועוד מצפה הייתי מאברון כי יראה להתייחס בחוות-דעת עדכנית, במידת הצורך, למוצגים האמורים. הנתבעים חדלו ולא עשו כן. משמע, הגם שטרונייתם מצאה מסילות לליבי, היא נשארה בחזקת אות מתה. אין ספק כי ההתנהלות האמורה פוגמת בגרסתם של הנתבעים.

7. התובע, אין צריך לומר, חוטא באותם חטאים של הנתבעים, בגדר התנהלותו הדיונית. אף ממנו מצופה, לנוכח החשיבות שייחסתי למוצגים מש/1-מש/6, כי תימסר עדות רלוונטית של עד מטעם הבנק, באשר למתחייב מן המוצגים אמורים. המוצגים, כאמור, דנים בתוספת סיכון. מצפה הייתי, איפוא, מן התובע כי ימציא ראיה מפורטת אודות הנסיבות שאפפו את עריכת וחתימת המוצגים האמורים ויצביעו, למצער, על השיקולים הכלכליים, למשל, לעניין שינוי תוספת הסיכון, מעת לעת.

זאת ועוד: לנתבעים ניתנה הזכות להתגונן בטענת התניית שירות בשירות. מצפה הייתי, איפוא, מן התובע שימציא מסמכים של עדים רלוונטיים, בזמן-אמת, אם לעניין הנסיבות באשר לפתיחתן של תכניות חיסכון ואם לעניין הדיפת הטענה באשר להתניית שירות בשירות, דהיינו המשך הקצאת אשראי לנתבעים, רק בגין פתיחת תכניות החיסכון.

8. והנה, התובע בחר להעיד את אנגל אשר אינו יכול ליתן כל עדות ישירה באשר לסוגיות הרלוונטיות. אנגל החל לעבוד בסניף הבנק לאחר חתימת המוצג האחרון הצריך לפנים, מוצג מש/6. אף בכל התקופה הנטענת בה נפתחו תכניות חיסכון, תוך התניה נטענת של שירות בשירות, הוא לא שימש בבנק. עדותו, ממילא, הייתה בעלת משקל מועט ויותר כ"צינור" להצגת מסמכים בנקאיים.

9. מכאן, איפוא, כי שני בעלי הדין, בנסיבות שאינן מחמיאות למי מהם, ראו להציג תשתית עובדתית סתמית ומעורפלת. כך, חרף חלוף השנים הרבות בהם מתנהל התיק וחרף ההזדמנות שניתנה והוחמצה, בעקבות פסק דיני ב- ע"א 304/02. למותר לציין, לנוכח זאת, כי הכרעותיי תהיינה פועל יוצא, ראש לכל, של המתחייב לא מתשתית עובדתית מוצקה, של מי מבעלי הדין, אלא של תשתית עובדתית רופפת וחסרה.

10. ועם-זאת, ראוי לסייג את הערותיי במעט, ככל שעסקינן בפועלו של אברון. ב"כ הנתבעים מביא מספרו של פרופ' אברהם סהר דיני עדות מומחים (חושן למשפט, התשס"ד-2003), המביא להרהורים חדשים לעניין היחס שבין מומחה ללקוחו. וכך, הוא מצביע על הפרקטיקה על-פיה המומחה מתבסס על נתונים אשר מספקים לו ב"כ בעל הדין המזמין את חוות-הדעת, או ב"כ שני הצדדים. וחרף זאת, דהיינו חרף העובדה שהנתונים לרוב הם נתונים גולמיים שהדיוטות אינם מבינים בהם, חוות-הדעת היא קבילה ו"נמצא כי ליקוי זה אינו פוגם במהימנות ובתקפות המסקנה המקצועית. המשפט מודע לדרך זו של פעילות המומחה, ועדותו נמצאת קבילה אם המומחה הסתמך על נתונים גולמיים שמהימנותם סבירה ומקובלת על המומחה הסביר באותו תחום, בעבודתו הרגילה והיומיומית" (עמ' 53).

11. ב"כ התובע, בגדר הסיפא לסיכומיו, מציין כי חוות-דעתו של אברון, וממילא טיעוני הנתבעים, צמחו רק עם דרישת הבנק לסלק החובות. "בצר להם פנו לעורך דין ולמומחה חשבונאי והפקידו בידיהם את המלאכה" (סעיף 35). כתוצאה מכך הגנת הנתבעים אינה נסמכת על גרסה עובדתית אלא היא נולדה "בשיח מומחים" (סעיף 22).

אכן, טיעונו של התובע נסמך על פסיקה מושרשת של בית-המשפט העליון. לטעמי יכול ויש מקום להרהור מחודש בעניין זה, ככל שעסקינן בעדויות מומחים. ייתכן שלא צריך לגזור משמעות מפליגה כה סוחפת נגד בעל דין ש"הופך את היוצרות". יכולני להעלות על דעתי מצבים לגיטימיים בהם המומחה, תוך עיון בנתונים גולמיים אמינים, ידריך באורח לגיטימי את לקוחו באשר לזכויותיו, ככל שהתקפחו. מובן שבסופה של דרך, וחרף הערותיי האמורות, הנתונים האמורים שוקלים לחובתם של הנתבעים, לנוכח הפסיקה המחייבת. אדרש לעניין זה עתה, שעה שאבוא לדון בשלוש הסוגיות הצריכות לפנים.

לעניין תוספת סיכון
12. מן המוצגים מש/1 - מש/6 עולה בעליל כי הנתבעים חתמו על בקשות בהן מצוינות תוספות סיכון, שגדלו או פחתו, ברבות השנים. למוצגים האמורים, ביסודו של דבר, נודעת חשיבות עצמית, במנותק מכל עדות האופפת אותם. והרי אברון, בגדר חוות-דעתו, ידע לקבול על-כך "כי אין ברשותי מסמכים שבהם יש הודעה ללקוח מראש או בדיעבד, לגבי העלאת שיעורי תוספת הסיכון" (סעיף 7.3). על כורחך אתה אומר כי אילו היו בפני אברון מסמכים כאמור, הם אמורים היו, ולו לכאורה, להזים את טענותיו. מסמכים כאמור הוצגו, הגם באיחור. אך הם לא זכו לכל התייחסות, לא של הנתבעים ולא של אברון. מכאן כי טענתם הצודקת הראשונית של הנתבעים שלא הונחו בפניהם מסמכים אלו, עבר זמנה בטל קורבנה משעה שהנתבעים, ואברון, לא מתייחסים למסמכים אלו כל עיקר, משעה שהם מונחים בפניהם.

13. אכן, וחרף כל אלו, מצפה הייתי לראיה מעובה יותר מצד הבנק, באשר לשיעורי תוספת הסיכון, ושינויים ברבות השנים. יכול שהדבר הוא פועל יוצא של תחשיב וניתוח כלכלי באשר ללקוח הרלוונטי, היא הנתבעת, ויכול שהדבר הוא פועל יוצא של תוכנת מחשב. ואולם חרף המחדל האמור אין בו כדי לכרסם ממסקנתי. המוצגים האמורים הם שישה במספר; הם מצביעים על עליה וירידה בשיעור תוספת הסיכון (ולא, למשל, רק על עליה לכל אורך הדרך) ומשום כך נחזים כרציונאליים וכפועל יוצא של הסכמה; הם חוזרים ונחתמים על-ידי הנתבעים. מול כל אלו מצפה הייתי, ולו מאברון, להתמודדות נוקדנית מול כל מוצג ומוצג. כך, לדוגמה, לעניין תוספת הסיכון ההולמת, אם במועד מסויים ואם לעניין מצב כלכלי ו"סיכון בנקאי", לנוכח פרק זמן מסויים. יכול שאם אלו היו פני הדברים, היה משתנה מאזן שיקוליי.

דומה, איפוא, כי לכל אורך הדרך משליכים הנתבעים יהבם על החטא הקדמון של הבנק באי-המצאת מסמכים במועד. ואולם משעה שהנתבעים ממשיכים למחזר לעייפה חטא זה, שלימים "נמחל", מבלי שהם מתמודדים, עניינית, עם מצב דברים עדכני לאשורו, אין זאת אלא שאין מענה הולם בפיהם, לעניין תוספת הסיכון.

14. מחוות-דעתו של אברון עולה כי בגין שיעור תוספת הסיכון יש להפחית מן החוב סכום של 434,380.97 ₪, שהוא עיקר מניינו ובניינו של סכום ההפחתה הנדרש בסך 630,716.62 ₪ (שכמעט "בולע" את סכום התביעה). טענת הנתבעים בסוגיה האמורה נדחית.

לעניין התניית שירות בשירות
15. מחוות-דעתו של אברון נלמד שעסקינן ב- 14 תכניות חיסכון. ואולם, גם למקרא פרוטוקול הדיון בפני כב' הרשם, עולה כי עסקינן במספר קבוצות של זמן. וכך, חמש התכניות הראשונות נפתחו ב- 24.2.86 ונפדו ב- 27.9.89. תכנית מספר 6 נפתחה ב- 31.12.89 ונפדתה בתאריך 17.11.92. תכניות 10-7 נפתחו ב- 31.5.90 ונפדו ב- 17.11.92. תכניות 12-11 נפתחו אף הן ב- 31.5.90 ונפדו ב- 31.1.94. תכנית 13 נפתחה ב- 19.9.84 ותכנית 14 בתאריך 19.12.84.

16. עיקר טענתם של הנתבעים היא בכך שאין כל היגיון כלכלי בפתיחת תכניות החיסכון האמורים. בכל הזמנים האמורים מצב חשבונה של הנתבעת היה ביתרת חובה ומשום כך היעדר ההיגיון הכלכלי בפתיחת תכניות החיסכון, מעלה כי הן פועל יוצא של כפייה. וכך, כב' השופט ו' זיילר ב- ת"א (יר') 143/91 בנק אמריקאי ישראל בע"מ נ' אמפיסל בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(7), 573, מציין כי בסיטואציה כאמור "רק כסיל פיננסי יזרוק כסף טוב אחרי כסף רע וייצור לעצמו חובות יקרים מאוד, כדי שיניבו לו תשואה כספית שלעולם ... תהיה קטנה מעלות גיוס הכסף".

17. ככל שעסקינן בתשתית העובדתית הנוקדנית באה לידי ביטוי מופגן בסוגיה זו, התנהלותם הדיונית של בעלי הדין. הבנק, כאמור, לא מביא כל תצהיר של נושא תפקיד בבנק בתקופה הרלוונטית, שיכול לזרות אור על נסיבות פתיחת תכניות החיסכון. מאיר, באורח סתמי ולא מפורט, טוען כי "כל הלוואה שביקשנו והיו עשרות כאלה - הותנו במפורש בכינון תכניות חיסכון מקבילות" (סעיף 8 ל-נ/2). והרי הגוזמה האמורה עולה כפורחת. "עשרות" התכניות היו 14 בלבד. וכאמור, הן לא היו ב- 14 הזדמנויות אלא באירועים מצומצמים פי כמה, דהיינו ב- 5 בלבד. ממילא, גרסת הבנק מוקשית לנוכח העובדה שלכאורה "אין גרסה". גרסת הנתבעים מוקשית לנוכח העובדה שלכאורה קיימת "גוזמת-גרסה", שאינה מעוררת כל אמון ונחזית חסרת רצינות ו"ירייה באפלה".

18. טענת התניית שירות בשירות זכתה לפסיקה עניפה ועשירה. אף אני דנתי בסוגיה האמורה במספר הזדמנויות ולאחרונה ב- ת"א 17072/95 (חי') רמזי אבו חמד נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, נבו (2004). רשמתי שם כדלקמן:

"7. טענת "התניית שירות בשירות", כמשמעותה בסעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, נדונה בפסיקה עניפה ועשירה. אף אני דנתי לאחרונה בסוגיה האמורה בגדר ת"א 14812/98 חמדאן ריזק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2004(2), 9261 (2004). בפסק-דיני זה הפניתי לפסיקה עדכנית של בית-המשפט העליון ב- ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721 (2002). כב' השופטת א' פרוקצ'יה ראתה להמציא נתונים ושיקולים על שום מה מוטל על טוען הטענה להתניית שירות פסולה, שהיא אף בבחינת עבירה פלילית, נטל הוכחה כבד.
הבהרתי כי:
'הפסיקה מלמדת, ביסודו של דבר, כי שומה על בתי-המשפט לשית ליבם ולהיזהר ולהישמר משני תסריטים קוטביים: מחד גיסא, שומה ליתן משמעות ותוקף לאיסור הסטטוטורי של התניית שירות בשירות. לא אחת, לכאורה, נחזים הדברים על פניהם כמערכת יחסים רצונית בה פועל הלקוח בשיקול וביישוב-הדעת, בעוד מפעילים עליו לחצים. אלו, כך נפסק לא אחת, לא אמורים להיות אגרסיביים וברוטליים. אף לשון-חלקות ומתק-שפתיים, הן דרכים מניפולטיביות נפסדות בהן יכול לנקוט בנק ביחסיו עם לקוחו. דבר המחוקק הוא, מקום שאלו הם פני הדברים, שעל בית-המשפט להושיט עזרה ללקוח וליתן לו סעד בתובענתו נגד הבנק.
ואולם, מאידך גיסא, פסיקת בתי-המשפט מורה אותנו כי לא אחת הלקוח עצמו נוהג בדרך מניפולטיבית נפסדת, בעצם הגשת תביעה כאמור. לא אחת הגשת התביעה היא בבחינת 'חכמה שלאחר מעשה', הניתנת כתוצאה מייעוץ של מומחים ופרקליטים, מבלי שהיא משקפת, כל עיקר, מצוקת-אמת שלא הייתה ולא נבראה' (סעיף 10).

הטעמתי, איפוא, כי:

'משאלו הם פני הדברים שומה על התובע, ראש לכל, להציג בפני בית-המשפט גרסה שתצטיין ברמת הפירוט שלה. שומה על התובע, באורח מפורט ודקדקני, לצלול לפירוט עובדתי ולהצביע על הרכיבים העובדתיים של הכפייה הנטענת, פרטי המעורבים בה, היעדר ההיגיון הכלכלי הנטען במועד פלוני, וכל כיוצא באלה. ככל שגרסתו של התובע כוללנית, עמומה, זרועת האשמות חובקות-עולם מן הגורן ומן היקב, כך היא חשודה בחוסר רצינותה ומעלה את החשש שמא מבקש התובע, בדרך מניפולטיבית נפסדת ובחכמה שלאחר מעשה, לתבוע השבת כספית שלא מגיעים לו, כל עיקר' (סעיף 12)."

19. משעה שאני בוחן את המסכת שבפניי, לנוכח הנתונים האמורים, מרבית השיקולים נזקפים לחובת הנתבעים.

ראשית, אכן במועדים הרלוונטיים נמצא חשבון הנתבעת ביתרת חובה. לנוכח כל אלו, לכאורה, אין היגיון בפתיחת תכניות החיסכון. מנגד, לא נמצאה קורלציה מובהקת בין פתיחת תכניות החיסכון לבין הקצאות האשראי. וכך, תכניות 6-1 נפתחו ביום 24.2.86. הגדלות קווי האשראי הסמוכים לכך הם מיום 20.7.85 ו- 1.5.86. תכניות החיסכון 12-7 נפתחו ביום 31.5.90. הקצאות האשראי הסמוכים לכך הם מיום 11.7.89 ו- 24.4.91. תכניות 14-13 נפתחו בתאריך 19.9.84 ו- 19.12.84. הקצאות האשראי הסמוכים לכך הם מיום 9.7.84 ו- 20.7.85. משמע, אלמנט בסיסי המצביע על קורלציה לא קיים באף אחת מן התכניות האמורות.

שנית, הטענה אודות התניית שירות בשירות היא טענה חמורה. לנוכח כל זאת הנטל הרגיל המונח על הטוען אותה הוא נטל משמעותי. לנוכח נתונים אלו לא יעלה על הדעת לפסול את תכניות החיסכון אך ורק משום הטענה אודות יתרת חובה במועדים הרלוונטיים.

הטענה האמורה חוברת להסברה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת איטר הנ"ל. היא מורה אותנו כי "סוגיית התניה פסולה של שירות בנקאי אינה קלה לאיתור, בייחוד בעיתות אינפלציה במשק, כאשר השוק פועל כב"ראי עקום" ולא אחת נעשות פעילויות כלכליות ספקולטיביות מתוך ניסיון להפיק רווחים וטובות הנאה כתוצר של אי סדירות המשק, כאשר בשיקול רציונאלי שלאחר מעשה יקשה למצוא להן הצדקה כלכלית. וכן, לא אחת, מה שעשוי להיראות כפעולה חסרת היגיון כלכלי, המוסברת לאחר מעשה כאילוץ מטעם הבנק, אפשר שהיא מונעת מחישובים סובייקטיביים של לקוח שנועדו לקדם מטרות שונות, ובהם שיקולי מס..." (סעיף 11).

ובהמשך מצביעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה על אמות-מידה שיכולות להיות אינדיקציה לקיום תניה פסולה. כמו "סמיכות זמנים בין מתן השירות המבוקש למתן השירות האחר; השוואה בין היקף השירות המבוקש להיקף השירות האחר ובירור הכדאיות הכלכלית מבחינת הלקוח בהצמדת שני השירותים... " (סעיף 12).

20. הנתון הראשון, איפוא, הוא הנתון של "סמיכות הזמנים", דהיינו "הקורלציה". הנתונים האמורים טופחים על פני הטענה. הנתון השני הוא לעניין "היקף" התכניות. מדובר ב- 14 תכניות, שזה אינו מספר גדול במיוחד, אשר נפתחות במספר הזדמנויות מצומצם פי כמה, דהיינו ב- 5. הנתון השלישי נגלה לנוכח התנהלותם של הנתבעים. הונחו בפניי מכתבי מחאה שלהם מ- 15.5.91 ו- 27.11.83 (מוצגים נ/3 ו- נ/4). במוצגים אלו יודעים הנתבעים להטיח האשמות כנגד הבנק, בסוגיות מסוגיות שונות. המסמכים האמורים מצביעים על אנשי עסקים בעלי מודעות, היודעים להעלות טיעוניהם בכתב, ובאורח חריף ומפורש. עתה נזכור כי מדובר בשורה של תכניות חיסכון, שלימים נפדו. וחרף זאת חזרו הנתבעים וראו להשקיע בתכניות חיסכון נוספות. מכלול הנתונים האמורים, כך אני קובע, רחוק מלשכנע כי מדובר בהתניית שירות בשירות.

לסוגיית 360 יום
21. הסוגיה האמורה בוארה בפסק דיני ב- ע"א 304/02 הנ"ל. הצבעתי על-כך כי המוצגים מש/1 - מש/6 דנים בכך שהריבית תחושב "על בסיס חודש של 30 יום". מכאן מסיק הבנק מסקנה לוגית כי מדובר בשיטת חישוב של 360 יום בשנה. על-כך הטעמתי כי "מסקנה לוגית זו היא אפשרית. ואולם כנגדה אפשרית הסברה כי ראוי היה שהבנק ימסור בעניין זה הודעה ברורה ומפורשת, אם על-ידי ביאור ללקוחות ואם על-ידי תוספת מובהרת ומפורשת, דוגמת 'דהיינו 360 יום בשנה'" (סעיף 7). כזכור, בגין סוגיה זו סברתי כי יש ליתן לנתבעים רשות להתגונן, ללא כל תנאי וסייג.

22. כאמור, חרף פסק דיני מילאו בעלי הדין פיהם מים ולא מסרו כל טיעון עובדתי שיכול היה להזין שיקול דעתי, אם לכאן ואם לכאן. במצב דברים זה הדין עם הנתבעים לנוכח פסיקה מפורשת, בסוגיה זו, של כב' השופט י' אנגלרד ב-ע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, פ"ד נה(1), 865 (1998). בסוגיה זו מבהיר כב' השופט כי "מחובתו של בנק לגלות מראש ללקוח את בסיס חישוב הריבית. השינוי בבסיס החישוב מן השנה הקלנדרית ל"שנת בנק" של 360 יום מחייב גילוי מיוחד, משום שיש להניח כי הלקוח יוצא מן ההנחה כי בסיס החישוב הוא השנה הנורמלית. היעדר גילוי בנושא זה פוגם ביסוד ההסכמה מצד הלקוח, ולכן אין הבנק רשאי לחייב את הלקוח בריבית הגבוהה יותר" (סעיף 57). הנורמה האמורה אף מתיישבת עם חוזר בנק ישראל, בסוגיה האמורה.

משעה, איפוא, שאלו הם פני הדברים, ולנוכח היעדר כל תשתית ראייתית לסתור מצד התובע, בדעתי לאמץ טיעון הנתבעים בסוגיה האמורה. מחוות-דעתו של אברון עולה כי בגין הטענה האמורה יש להפחית סכום של 47,395.90 ₪. כך בדעתי להורות.

סוף דבר
23. הנה-כי-כן, דחיתי שתי טענות של הנתבעים. נעניתי לאחת. מסכום התביעה, איפוא, יש להפחית סך 47,395.90 ₪ באופן שהתובע זכאי לסך של 598,564.10 ₪.

ככול שעסקינן בהוצאות הרי בפסק דיני ב- ע"א 304/02 הוריתי כי הוצאות ההליך ההוא בסך 5,000 ₪ יהיו בהתאם לתוצאות הדיון בתובענה העיקרית. משעה שנעניתי ל- 93% מסכום התביעה בדעתי לפסוק כאמור אף סכום של 4,650 ₪ בנוסף לסכום ההוצאות שיתחייב.

24. לפיכך הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 598,564.10 ₪ בצירוף ריבית בשיעור שיהיה נהוג אצל התובע מעת לעת לגבי משיכת יתר החורגת מקו האשראי שתחושב ותצטבר אל הקרן בכל רבע שנת לוח או במועדי חישוב ריבית אחרים שיהיו נהוגים אצל התובע. הריבית האמורה תחושב ותצטבר אל הקרן החל מיום 24.2.97 ועד מועד התשלום המלא בפועל.

עוד הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה, שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל וסך 4,650 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 10.6.03 ועד מועד התשלום המלא בפועל."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שומה על התובע, באורח מפורט ודקדקני, לצלול לפירוט עובדתי ולהצביע על הרכיבים העובדתיים של הכפייה הנטענת, פרטי המעורבים בה, היעדר ההיגיון הכלכלי הנטען במועד פלוני...