התניית שירות בשירות בראי חוק הבנקאות (שירות ללקוח)
הפרקים שבספר:
- מבוא
- נטל ההוכחה
- נטילת הלוואה לצורך פתיחת תכנית חיסכון אינה פעולה בעלת היגיון כלכלי מובהק
- הדרישה לפתיחת תכנית חיסכון נובעת לעיתים ממניע שחשיבותו חורגת מרצונו של הבנק להגדיל את רווחיו, ועל-כן היא עונה על דרישת הקשר העסקי הסביר, המבחין בין התניה מותרת לאסורה
- על נתבע הטוען התניית שירות בשירות להוכיח מתי דרש הבנק פתיחת תכניות חיסכון ועל-ידי מי, מה הסכומים שהופקדו בתכניות, מצב החשבון אותה עת
- לגבי עדותו הישירה של הלקוח נקבע כי עליו להציג תשתית עובדתית ברורה של התניה ותזה ראייתית אמינה לגבי נסיבותיה
- נסיבה נוספת שנדרש לבררה לעיתים קרובות היא מידת ההתאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי...
- תנאי לבירור טענתו של הלקוח, כי הבנק התנה שירות בשירות, הוא שהלקוח יצביע על נזק ספציפי שנגרם לו בשל ההתניה האסורה
- אילו נסיבות חיצוניות עשויות לסייע בידי הטוען להתניית שירות בשירות להוכיח טענתו?
- התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, במאזן ההסתברויות הנדרש, כי הבנק נהג כלפיו בדרך של התניית שירות בשירות אחר - דחיית תביעה
- על בית-המשפט לנהוג בזהירות מיוחדת, בהכרעה בתביעת לקוח נגד בנק, בעילה של התניית שירות בשירות
- עניין ההפקדה לתכנית החיסכון סוכם עוד בטרם פתיחת החשבון, כך שהתובע לא היה מחוייב לקבל את ההצעה ויכול היה לפנות לבנק אחר מבלי שהדבר היה כרוך בעלויות עסקה כלשהן
- אי-כדאיות כלכלית כשלעצמה, ללא הוכחתה של התניית שירות בשירות, מהווה, ברגיל, טעות בכדאיות העסקה
- תכנית חיסכון שנפתחה לפני פתיחת החשבון המדובר – דחיית הטענה בדבר התניית שירות בשירות
- הואיל ומתן אשראי לא נמנה על השירותים שבנק מחוייב לתת... דרישתו לפתיחת תכנית חיסכון כתנאי להעמדת אשראי, עשויה לקיים את הקשר העסקי הסביר בין מתן שני השירותים, המבחין בין התניה אסורה למותרת
- על הטוען טענה העוסקת בהתניית שירות בשירות, להציג את גובה הסכומים הן באשר לתכניות החיסכון והן באשר לשירות האחר כגון הגדלת מסגרת אשראי
- מעורבות הלקוח בחשבונו - דחיית הטענה
- הטענה כי הבנק אילץ או התנה את מתן האשראי בהפקדת כספים לתכניות החיסכון לא בוססה בתשתית עובדתית ראויה וכל הטענה נטענה באופן כללי וסתמי ובכך אין די
- המבקשים הראו דוגמאות לפתיחת תכניות חיסכון, שעה שחשבון החברה מצוי ביתרת חובה, ואף הראו שתכניות חיסכון נפרעו לחשבון החברה - מתן רשות להגן בכפוף להפקדה
- על-מנת שהכללים יחולו בין הלקוח לבין הבנק, ראוי כי קודם לכול וראשית לכול על אדם להיחשב כלקוח...
- אין מדובר בסכומים זהים ואף לא קרובים, חסכונות באלפי שקלים אל מול הלוואות בעשרות ובמאות אלפי שקלים - דחיית הטענה
- אומנם היה על מבקש מס' 2 להוסיף ולפרט טענתו... אך דומה כי הפרטים שמבקש מס' 2 הצהיר עליהם מעמידים תשתית ראיות הראויה למתן רשות להתגונן
- לעניין מירוץ ההתיישנות, עילת תביעה בגין התניית שירות בשירות נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי שהפעיל מוסד בנקאי על לקוחו, ולא במועד קבלת השירותים
- קבלת הטענה בדבר התניית שירות בשירות
- הנתבעים מעלים טענה להתניית שירות בשירות ביחס לתכנית חיסכון שנפתחה על ידם בשנת 2001, בעוד שקיבלו אשראי בסניף אחר בחשבונות שנפתחו על ידם בשנת 2003 ואילך...
- שומה על התובע, באורח מפורט ודקדקני, לצלול לפירוט עובדתי ולהצביע על הרכיבים העובדתיים של הכפייה הנטענת, פרטי המעורבים בה, היעדר ההיגיון הכלכלי הנטען במועד פלוני...
- הוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "גדול וחשוב" קשה יותר מהוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "קטן ופשוט"
- בהיעדר כל פירוט לטענת התניית שירות בשירות - מועד פתיחת התכניות, סכומים שהופקדו בהן, תנאיהן, נסיבות פתיחתן ומסגרות האשראי שהייתה בחשבון לפני ואחרי פתיחתן - אין כל בסיס לטענה
- מהן האינדיקציות האפשריות לקיום התניה פסולה?
- משנדחתה הטענה כי הבנק הפר את הוראות סעיף 7(א) לחוק הבנקאות, הרי שבכך נקבע למעשה כי לא הייתה הפרה של חובת הנאמנות שהבנק חב כלפי הנתבע
- המומחה הוא לא זה אשר יכול לטעון מבחינה עובדתית כי הייתה התניית שירות בשירות אלא הוא נסמך על דברי הלקוח...
- הלכת בוני התיכון בע"מ
- הלכת ש.א.פ בע"מ
התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, במאזן ההסתברויות הנדרש, כי הבנק נהג כלפיו בדרך של התניית שירות בשירות אחר - דחיית תביעה
ב- ת"א (שלום ב"ש) 4314-02 {כהן ה.ד.פ. עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2010(1), 38035 (2010)} נפסק מפי כב' השופט יעקב שפסר:"רקע
1. תובענה כספית לתשלום הסך של 500,000 ₪, בגין נזקים ו/או הפסדים אשר נטען כי נגרמו לתובעים עקב מעשי ו/או מחדלי הבנק הנתבע, ושעניינם הפרת האיסור בדבר התניית שירות בשירות.
2. התובעים 2 ו- 3 הינם בעלי ומנהלי התובעת 1, העוסקת בביצוע עבודות חשמל ואשר בזמנים הרלבנטים ניהלה חשבון עסקי בבנק הנתבע.
בזמנים הרלבנטים, ועוד קודם לפתיחת החשבון העסקי, ניהלו התובעים 1 ו- 2 בבנק הנתבע חשבון פרטי.
תמצית טענות התובעים
3. תמצית טענות התובעים הינה כדלקמן:
א. בתקופה בה נוהלו חשבונות התובעים בבנק הנתבע, נהג הנתבע להתנות העמדת אשראים והותרת מסגרת אשראי קיימת, בפתיחת תכניות חיסכון ו/או פיקדונות אחרים, בבנק הנתבע, על-ידי מי מהתובעים.
ב. תכניות החיסכון ו/או הפיקדונות, אותם נאלצו התובעים לפתוח, מומנו על-ידי אשראים ו/או הלוואות שהועמדו על-ידי הנתבע בחשבונות התובעים וזאת בניגוד לכל היגיון, שכן הריבית בה מחוייבים האשראים וההלוואות גבוה בשיעור ניכר מן הריבית הנזקפת לזכות כספי החסכונות והפיקדונות.
ג. חרף קיומם של חשבונות נפרדים, האחד חשבון עסקי ע"ש התובעת 1 והשני חשבון פרטי ע"ש התובעים 2 ו- 3, התייחס הנתבע אל החשבונות כאל מקשה אחת, לצרכי אובליגו.
ד. התניית השירות בשירות, לפיה נהג הנתבע, גרמה לתובעים נזקים ישירים ועקיפים, כמפורט בחוות-דעת רו"ח שהוגשה בעניין.
ה. התובענה לא התיישנה במועד הגשתה, אף לא בנוגע לתכניות חיסכון שנפתחו למעלה מ- 7 שנים קודם להגשת התביעה, לאור ההלכה הפסוקה הקובעת כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו פסק הלחץ הכלכלי, ובענייננו המדובר בשנים 2003-2002 בקירוב, או אז הוקטנה פעילות התובעים בנתבע.
תמצית טענות הנתבע
4. תמצית טענות הנתבע הינה כדלקמן:
א. האירועים המפורטים בתובענה ואשר אירעו מעל ל- 7 שנים קודם להגשת התביעה, התיישנו במועד הגשתה, לאור הלכה פסוקה לפיה עילת התביעה בגין התניית שירות לגבי תכנית חיסכון נוצרת במועד פתיחתה, ולגבי אשראים - במועד הקצאתם.
ב. הראיות שהובאו מפריכות את טענת התובעים להתניית שירות בשירות, ואף מראיות התובעים עולה כי לא הוכחה הטענה לאילוץ התובעים על-ידי נציגי הבנק לפתוח תכניות חיסכון בתמורה לקבלת אשראי.
ג. אין מקום לאיחוד החשבונות, העסקי והפרטי, כפי שעשתה המומחית מטעם התובעים, שכן המדובר בשני חשבונות נפרדים, שנפתחו ככאלה ואשר לא ניתן אף לאחד אותם מבחינה משפטית.
ד. הגשת חוות-דעת המומחית, רואת החשבון גרינבוים, מהווה הרחבת חזית ועדות מפי השמועה, לאור הסתמכותה על חוות-דעת חברת "נצרים", מבלי שצורפה בפועל לכתב התביעה המתוקן. כך, גם הסתמכות המומחית גרינבוים על "תיק הרצה" שערכה חברת "נצרים" ואשר לא הוגש, מהווה הרחבת חזית.
ה. דין החישובים נשוא חוות-דעת המומחית להידחות גם לגופם, מאחר והנחותיה ומסקנותיה אינן מבוססות על העובדות והאסמכתאות הקיימות, והינן מנוגדות להסכמים חתומים.
ו. יש לקבל את עדותו של רואה החשבון קורנפלד מטעם הנתבע, המבססת את טענות הנתבע בהתאם לנתונים הקיימים.
הראיות
5. מטעם התובעים העידו התובע 2 ורואת החשבון סיגל גרינבוים.
מטעם הנתבע העידו רואה החשבון קורנפלד, מר גיא מרדכי, מנהל סניף הנתבע בשנים 2000-1995, מר מימון אליאסף, רכז אשראי בסניף הנתבע בשנים 1993 עד 1998, במהלכן טיפל בענייני התובעים בנוגע לאשראי והלוואות, מר אבי צוקר, מנהל סניף הנתבע בשנים 1993-1986, ומר דוד יברבאום, מנהל סניף הנתבע בשנים 2003-2000.
רואה החשבון מטעם הצדדים העידו בנוגע לחוות-הדעת שנערכו על ידם, וכן הוגשו על-ידי הצדדים מסמכי החשבונות נשוא התובענה.
דיון
6. איסור התניית שירות בשירות מעוגן בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, בזו הלשון:
"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."
התניית השירות נובעת מן הכוח הכלכלי העדיף הקיים לתאגיד הבנקאי ואשר עלול להיות מופעל על ידו כלפי הלקוח. לשם כך, די בהפעלת לחץ על הלקוח, שאינו צריך לעלות כדי כפייה ממש, ואשר אותו חפץ המחוקק לנטרל באמצעות איסור התניית שירות בשירות.
מובן, כי הנושאים בנטל להוכחת התקיימותם של יסודות ההתניה, הינם התובעים, וכנקודת מוצא עליהם להוכיח קיומה של קורלציה, מיתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים הנטענים, ובאופן שיוכח כי נטילת השירות מלכתחילה הייתה תוצאת ההתניה.
דרך הוכחתה של קורלציה כאמור עשויה להיות רבה ומגוונת, אך בכל מקרה עליה להיתמך מלבד תחושתו האישית של הלקוח בדבר אווירת לחץ, בנסיבות אובייקטיביות, חיצוניות, אשר יעידו על התקיימותה הברורה.
הדבר נכון במיוחד מאחר ולעניין קיומה או היעדרה של התניה, מוצגות שתי גרסאות נוגדות מטעם הצדדים, האחת, גרסת התובעים בדבר לחץ שהופעל עליהם ואשר הביא לרכישת השירות, והשנייה, גרסת הבנק הנתבע כי לא הופעל כל לחץ וכי אין כל קשר בין הפעולות הבנקאיות השונות.
(ראה פסק-הדין ב- ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577 (1999), ועוד אחרים בעקבותיו).
7. אין מחלוקת בין הצדדים כי מסמכי הבנק השונים בעניינם של התובעים נחתמו על ידם באופן שתוכנם הובן על ידם, ולמעשה אין לתובעים טענות הנוגעות לעצם החתימה על המסמכים (דוגמת טענת זיוף).
טענות התובעים מכוונות אם-כן לאילוץ שנטען כי התלווה לפתיחת תכניות החיסכון הספציפיות (9 במספר) ולפיקדון, כמצוין בתצהיר התובע 2, ולא לעצם החתימה הפורמלית על מסמכי החסכונות, הפיקדונות ומסמכי האשראי.
יצויין, כי הסתמכותו האפשרית של הנתבע על תכניות חיסכון ופיקדונות קיימים כבטחונות, כשלעצמה, איננה מהווה מהלך בנקאי פסול, הן לאור העובדה כי מקום שקיים "קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי", כלשון הסעיף, לא ייחשב הדבר בגדר התניית שירות בשירות, והן לאור הלגיטימציה הקיימת בדרישת הבנק לביטחונות לאשראי הניתן על ידו.
לאור האמור, יש לבחון האם בראיות שהובאו יש כדי להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת כי הנתבע אילץ את התובעים לפתוח את תכניות החיסכון והפיקדון, ו/או להמשיכן, כתנאי למתן אשראי ו/או שמירה על אשראי קיים.
8. המדובר בשלוש תכניות חיסכון שנפתחו על-ידי התובעים במהלך השנים 1992-1989, ואשר כל אחת מהן "גולגלה" פעמיים כתכנית המשך, תחת פדיונה במועד הקובע (ר' נספח ת/1 לתצהיר התובע 2), וכן בפיקדון בסכום כספי של 60,000 ₪, שנפתח ביום 27.11.95 (להלן:"התכנית הראשונה, השנייה והשלישית" - בהתאמה, ו"הפיקדון").
מתוך הראיות שהוצגו לא נמצאה קורלציה בין מועדי פתיחת/פירעון תכניות החיסכון והפיקדון (לרבות מועדי גלגולן מחדש), לבין מועדי בקשות התובעים להקצאת/הגדלת אשראי.
התכניות והפיקדון נפתחו אם-כן ללא קשר לאשראים המבוקשים, מכאן נותרת טענת התובעים כי ההתניה התבטאה בהצבת איום מצד הנתבע לפיו ככל שייפרעו תכניות החיסכון, תחת המשך גלגולן, לא יישמר קו האשראי העומד לרשות התובעים.
מתוך מצרף הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל להוכחת טענותיהם, וכי לכל היותר נותרו כפות המאזניים מאויינות, בהינתן העובדה כי בפני ישנן גרסה למול גרסה ובהיעדר ראיות מספקות לתמיכה בגרסת התובעים.
בעדות התובע אין תרומה של ממש לעניינים הטעונים הבהרה, פרטים הקשורים לאשראי שנתבקש, ונסיבות הקשורות בתכניות החיסכון אינם זכורים או אינם ידועים לו, ועיתים מתגלים בקיעים בעדותו (ראה למשל בעמ' 30 לפרוט' משורה 23, עדות התובע כי התכנית הראשונה נפתחה עקב אילוצים של אשראי, כאשר באותה עת טרם נפתח חשבון החברה).
9. מתוך הראיות שהובאו לא שוכנעתי כי פעילותם של התובעים משך השנים בעניין תכניות החיסכון והפיקדון נבעו דווקא מתוך לחץ אשר הופעל עליהם על-ידי הנתבע, שמקורו ברצון הנתבע למתן שירות החסכונות בתמורה למתן שירות העמדת האשראי, ולא משיקולים אחרים, מעם התובעים.
הדבר בא לידי ביטוי בנסיבות השונות האופפות את התנהלות התובעים בנוגע לפתיחת תכניות חיסכון ופיקדונות בחשבונות המנוהלים על ידם. כך למשל הוכח כי למעט שלושת התכניות נשוא התובענה פתחו התובעים תכניות חיסכון נוספות, לא מעטות, ואשר אף מומשו לחשבון ללא הצבת כל תנאי מצד הנתבע (ראה דפי חשבון המצורפים לחוות-דעת רואה החשבון קורנפלד).
אף בנוגע לתכניות נשוא התובענה, לא מתיישבת התנהלות התובעים כלל וכלל עם טענתם, כי המשך "גלגולן" של התכניות הינו פרי אינוס מצד הנתבע. כך, "גולגלו" התכניות הראשונה והשנייה על-ידי התובעים לתקופה ארוכת שנים נוספת, "גלגול" שנעשה לאחר הגשת תביעה זו, דהיינו, לאחר שנודע לתובעים אף לשיטתם על דבר ההתניה הנטענת, ובזמן שנתבקשה על ידם ממילא הקטנת מסגרת האשראי.
אין זאת אלא, שהדבר נעשה משיקולים הקשורים בתובעים ומבחירתם החופשית, ואין להם דבר וחצי דבר עם התניית מתן אשראי. (ראה פרטי ה"גלגולים" בעמ' 6-5 לחוות-דעת רואת החשבון גרינבוים).
10. אף שאלת מקורות מימון התכניות וכדאיותן הכלכלית מצטמצמת נוכח היעדר ראיות של ממש לתמיכה בטענות התובעים בעניין זה, והצגת גרסת נגד על-ידי הנתבע, שיש בה לכל הפחות כדי לאיין את כפות המאזניים.
בנוגע לפיקדון, אין מחלוקת עובדתית כי עת הופקד הייתה יתרה חיובית בחשבון הפרטי, ממנו הופקד, העולה על סכומו, באופן שדובר בהפקדה יתרה בלתי-מנוצלת לפיקדון שיקלי.
התכניות הראשונה והשנייה מומנו באמצעות הלוואות ייעודיות, והתכנית השלישית באמצעות כספים שהועברו לצורך כך מחשבון החברה לחשבון הפרטי.
התכנית הראשונה נפתחה בשנת 1989, בטרם נפתח חשבון החברה (בשנת 1990), ועת הייתה בחשבון יתרת זכות העולה על הסכום שהופקד בתכנית.
כמפורט בחוות-דעת רואה החשבון מטעם הנתבע, נשאו ההלוואות הייעודיות (שהוגדרו במובהק הלוואות ייעודיות לחיסכון), במועדים הרלבנטים, ריביות בשיעורים נמוכים בהרבה משיעורי ריבית החובה שחוייבה בחשבון העו"ש (ראה עמ' 4 לחוות-הדעת).
הנתבע הציג גרסת נגד נוספת לגרסת התובעים, ולפיה שיקול כלכלי אפשרי לקיום תכניות חיסכון בחשבון הפרטי, ולמימונן באמצעות נטילת הלוואה או אשראי בחשבון החברה, נעוץ בעובדה כי החברה מנכה את הוצאות הריבית בהן היא מחוייבת מתוך הכנסתה החייבת לצרכי מס, ואילו הריבית המתקבלת, מתקבלת בחשבון הפרטי ואיננה נרשמת כהכנסה בספרי החברה.
התובע העיד על-כך בעצמו בעמ' 14 לפרוט' שורות 19-16, ובשורות 25-24:
"ש. כדי שיכירו לך בהוצאה של הריבית כהוצאה, זו הסיבה שלקחת את זה בחשבון העסקי?
ת. מה שמותר לי."
ללמדך, כי התובעים כמשקיעים יכול והיו מונעים משיקולים כלכליים כאלה או אחרים, ומכל מקום לא הובאה מטעמם ראיה של ממש שיהא בה כדי לסתור את האמור. מובן כי יש באמור כדי להציב סימן שאלה גדול על טענת התובעים להיעדר כדאיות כלכלית בפתיחת התכניות ובהמשך קיומן, ולכל הפחות יש בכך כדי לערער את הטיעון המרכזי עליו מתבססת הטענה להתניית שירות.
11. מכאן, יש לפנות לטענה כי המשך גלגול התכניות, תחת פירעונן לחשבונות הבנק מנוגדת לכול היגיון כלכלי, ובכך יש כדי להצביע על לחץ מסתבר אשר הופעל על התובעים להמשיך גלגול התכניות.
מלבד המובהר לעיל בדבר הֶצדק כלכלי אפשרי לקיומן של התכניות, והעובדה שאיננה ניתנת לעוררין, כמצוין לעיל, לפיה התובעים בחרו להמשיך ולגלגל שתי תכניות גם לאחר הגשת התביעה והפסקת הלחץ הנטען, העובדה העולה מן הראיות בדבר קיומם דרך-כלל של בטחונות העולים על החובות (או לכל הפחות קרובים בסכומם), שומטת את הקרקע גם תחת טענה זו.
ככול שכלל החבויות אינו עולה או שהוא קרוב לסכום כלל הביטחונות, נשמט ההיגיון תחת הטענה כי המשך גלגולן של תכניות החיסכון נועד להבטיח הקצאת אשראי או שמירתו.
אין מקום לניסיון התובעים להצגת גובה חבויות למול גובה בטוחות השונה מזה המוצג בחוות-דעת רואה החשבון קורנפלד ואשר בא לידי ביטוי בבקשות לאשראי (ת/13 א'-יד', ת/14, נ/1-נ/4).
קריאה נכונה של פירוט החבויות והבטוחות בבקשות האשראי הינה קריאת הסכומים הנכונים למועד הגשת הבקשה, המפורטים בעמודות הימניות ביותר, תחת הכותרת "מצב חובות ליום __" והכותרת "בטוחות קיימות", ואילו יתר הנתונים מייצגים את נתוני המסגרת הקיימת (בטור האמצעי: גובה מסגרת קיימת וגובה בטוחות שנקבעו למסגרת), ואת נתוני המסגרת המבוקשת (בטור השמאלי: גובה מסגרת מבוקשת וגובה בטוחות מוצע).
ראה בעניין זה עדותו המבהירה של ע.ה./5, מר יברבאום, בעמ' 90-89 לפרוט', בעניין הבקשה לאשראי ת/14, ולפיה עמד סך החבויות על 211,000 ₪ ואילו גובה הבטוחות עמד על סך של 660,000 ₪ (מתוכו סך של 255,000 ₪ בתכניות חיסכון).
עיון בבקשות האשראי הנ"ל מצביע אכן על מצב בטוחות שפיר ביותר, אשר בהחלט איננו מקים היגיון לדרישה לפתיחת ו/או גלגול תכניות חיסכון כתנאי להגדלת אשראי, כפי שהדבר אף מתבטא במספר המלצות חמות לאישור האשראי, דוגמת הגדרת התובעים כ"לקוח מצויין" או "מלקוחותינו המכובדים ביותר", וציון העובדה כי "החברה אינה מנצלת בד"כ את קו האשראי".
ראה גם עדותו של ע.ה./5, מר יברבאום, בעמ' 88 לפרוט', המאשר את האמור בעניין מעמד התובעים כלקוחות טובים.
המומחית מטעם התובעים מבססת את חוות-דעתה על טענה מרכזית אחת, והיא היעדר היגיון כלכלי בגלגול תכניות החיסכון, מקום שקיימת יתרת חובה בחשבון.
מחקירתה הנגדית של המומחית עולה כי קביעותיה כי בעת שנפתחו תכניות החיסכון היו משיכות יתר, ובעת שגולגלו הייתה חריגה ממסגרת אשראי, אינן מבוססת די הצורך (ראה בעמ' 39, ש' 31, בעמ' 40, ש' 2-1 ובעמ' 42, ש' 5-1), ומכל מקום, המומחית כלל איננה מתייחסת לביטחונות הנזילים האחרים שהיו בידי התובעים לכל אורך התקופה הארוכה, שהיו ניתנים למימוש מהיר וקל, אך לא נעשה בהם כל שימוש לכיסוי יתרת החובה, הנטענת.
מעבר לכך, לא מצאתי שיש בעדותה של המומחית כדי לשפוך אור נוסף על השאלות שבמחלוקת.
12. כאן המקום להתייחס לטענת התובעים כי יש לראות בשני החשבונות, הפרטי והעסקי כאחד, טענה אשר איננה מקובלת עליי. אמנם, לא ניתן להתכחש לקיומו של קשר מסוג מסויים בין שני החשבונות, בהיות החשבון הפרטי ע"ש בעלי החברה. אולם, כמובהר על-ידי מומחה הנתבע, ישנה ערבות אישית של בעלי החברה לחובותיה כלפי הבנק, ולפיכך הבנק רשאי לעשות שימוש בביטחונות המוצעים הן לחשבון הפרטי והן לעסקי.
לבד מן האמור, שני החשבונות נפרדים לכל דבר ועניין, כל אחד משמש אישיות משפטית נפרדת והעובדה כי התובעים ניהלו בעצמם את שני החשבונות (החברה איננה יכולה לנהל את החשבון בעצמה) וביצעו העברת כספים בין החשבונות, אין בה כדי לאיין את המצב המשפטי בנוגע לכך. (ראה עדות המומחה בעמ' 56-55 לפרוט').
13. מכול המקובץ - הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח, במאזן ההסתברויות הנדרש, כי הנתבע נהג כלפיהם בדרך של התניית שירות בשירות אחר."