לעניין מירוץ ההתיישנות, עילת תביעה בגין התניית שירות בשירות נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי שהפעיל מוסד בנקאי על לקוחו, ולא במועד קבלת השירותים

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2024/03 {ההסתדרות מרחב תל אביב - יפו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2008(1), 2653, 2659 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת ענת ברון:

"פתח דבר
1. ההסתדרות מרחב תל אביב-יפו (להלן: "התובעת") מנהלת החל משנת 1985 חשבון חוזר דביטורי שמספרו 154600/05 (להלן: "החשבון") בסניף ביאליק של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הסניף" ו- "הבנק" בהתאמה).

עסקינן בתובענה כספית על סך 4,584,334₪ שהגישה התובעת נגד הבנק, ובה טענה להתניית שירות בשירות שלא כדין (בגינה נתבע סכום של 3,359,578₪), הקצאת אשראי בחשבון תחת מתן הלוואות (בגינה נתבע סכום של 1,123,809₪), וחישוב שלא כדין של ריבית על הלוואות (בגינו נתבע סכום של 100,947₪), והכול תוך ניצול כוחו העודף של הבנק והפרת חובות האמון והנאמנות שהוא חב ללקוחו.

רקע עובדתי
2. התובעת (שנקראה בעבר "מועצת פועלי ת"א") היא מוסד ללא כוונת רווח, אשר אמון על רווחתם של כ- 160,000 עובדי תעשייה, מסחר ושירותים שמועסקים בתחום שיפוטה של העיר תל אביב ושל רבבות נוספים שמועסקים בסביבותיה; והיא מהווה אחד מתוך שלושה מרחבים עצמאיים ששייכים להסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות"). היקף פעילותה הכלכלית של התובעת הוא נרחב ביותר - ובמועדים הרלוונטיים לתובענה היא העסיקה לטענתה כמאתיים עובדים, החזיקה במספר רב של נכסי מקרקעין, ובסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 המחזור הכספי השנתי שלה עמד על כ- 35 מליון ₪ (ראו סעיפים 6-5 לתצהירו של מר עוזי כהן, המשמש כגזבר ויו"ר אגף הכספים של התובעת, להלן: "כהן").

החשבון נפתח על-ידי התובעת ביום 3.4.85 בסניף הבנק, ולמן מועד זה ועד להגשת התובענה דנן היא ניהלה באמצעותו את עיקר פעילותה הכלכלית - ובכלל זה קיבלה הלוואות והוקצה לה אשראי, ניהלה תיקי ניירות ערך, פיקדונות במטבע חוץ, שילמה את שכרם של עובדיה ותמכה בפעילויות ספורט שונות (ראו סעיפים 11-8 לתצהירו של כהן).

3. המימון לפעילויותיה השונות של התובעת מגיע בעיקרו מדמי החבר החודשיים שמשלמים החברים בהסתדרות, שמועברים לידיה על-ידי הוועד הפועל בהסתדרות אשר גובה אותם. ואולם לגרסתה של התובעת, במועדים הרלוונטיים לתובענה הוועד הפועל נהג שלא להעביר לה במועד את מלוא סכומי דמי החבר להם היא הייתה זכאית - ועל-כן כבר בסמוך לאחר פתיחת החשבון היא נקלעה מדי פעם לקשיים תזרימיים, בתקופות שהחל מן המועד שהיה על הוועד הפועל להעביר לה את דמי החבר ועד שעשה כן בפועל (ראו סעיף 12 לתצהיר כהן; וכן עדותו בעמ' 31 לפרוטוקול, ש' 21-10, ובעמ' 33, ש' 14-10). על-מנת להתמודד עם קשיים אלה, מעת פתיחת החשבון בשנת 1985 ועד חודש אוגוסט 1993 העמיד הבנק לתובעת מסגרת אשראי למשיכת יתר בחשבון, שנעה בממוצע בין 500,000₪ ל- 650,000₪ (ראו עדותו של כהן בעמ' 34 לפרוטוקול, ש' 10-8; וכן סעיף 4 לרשימה משותפת של מוסכמות ופלוגתאות מיום 18.2.04, להלן: "רשימת מוסכמות ופלוגתאות"); וכן הלוואות בסכומים שונים ולתקופות שונות, על-פי הדרוש לה (ראו סעיף 54.1 לתצהיר כהן).

עוד יצויין כי בשנת 1987 או בסמוך לפני-כן, התובעת נטלה מבנק הפועלים הלוואה על סך 3,000,000₪; כאשר לטענתו של כהן, על-פי הסכמה שבינה לבין הוועד הפועל, היה על הוועד הפועל לשלם לבנק הפועלים את ההחזרים החודשיים של הלוואה זו. אלא שגוף זה לא עמד בהתחייבותו, ההלוואה הפכה לחוב חריג וצברה ריבית, וכתוצאה מכך בסוף שנות התשעים הגיע חובה של התובעת לבנק הפועלים לסכום של 15,700,000₪ (ראו עדותו של כהן בעמ' 32 לפרוטוקול, ש' 15-6).

החל מחודש ספטמבר 1993 ועד חודש אוקטובר 1998 לא העמיד עוד הבנק הלוואות לתובעת, ואת עיקר הכספים שהיו דרושים לה היא קיבלה ממנו בדרך של הגדלת מסגרת משיכת היתר בחשבון; ומשכך בתקופה זו יתרת החובה בחשבון הגיעה עד לשיעור של 4,975,000₪ (ראו סעיפים 6-5 לרשימת מוסכמות ופלוגתאות).

4. בסמוך לאחר פתיחת החשבון, התובעת החלה לרכוש בכספי החשבון יחידות השתתפות בקרנות נאמנות מסוג "פיא" ו- "פסגות", אשר מנוהלות על-ידי חברות ניהול שבבעלות הבנק (ראו סעיף 8 לרשימת מוסכמות ופלוגתאות):

ביום 30.9.86 רכשה התובעת יחידות השתתפות בקרן נאמנות מסוג "פסגות מלכ"ר" בסך 25,566.10₪, וביום 18.2.96 הוגדלה הרכישה בקרן זו בסך נוסף של 398,749.20₪;

ביום 22.10.86 רכשה התובעת יחידות השתתפות בקרן נאמנות מסוג "פיא אופיר" בסך 24,793.68₪;

ביום 21.10.91 רכשה התובעת יחידות השתתפות בקרן נאמנות מסוג "פיא חו"ל (טופז)" בסך של 39,957.86 ₪, וביום 23.11.92 הוגדלה הרכישה בקרן זו בסך נוסף של 248,874.61 ₪;

ביום 22.11.92 רכשה התובעת יחידות השתתפות בקרן נאמנות מסוג "פסגות מט"ח" בסך של 504,018.55 ₪;

ביום 8.12.92 רכשה התובעת יחידות השתתפות בקרן נאמנות מסוג "פיא שפע" בסך של 498,366.26 ₪;

וביום 18.2.96 רכשה התובעת יחידות השתתפות בקרן נאמנות מסוג "פסגות כל רגע" בסך של 248,880 ₪.

בנוסף לכך, החל מיום 31.10.91 ועד חודש מרץ 1998 רכשה התובעת יחידות השתתפות בקרן נאמנות מסוג "פיא גביש" באמצעות הוראת קבע חודשית בחשבון. סכום החיוב בהוראת הקבע היה בחודשים הראשונים 5,000 ₪, והוא הלך וגדל עד שהגיע לכדי 17,000 ₪ בחודש - כאשר הסכום הכלל שהשקיעה התובעת ברכישת יחידות ההשתתפות בקרן זו באמצעות הוראת הקבע הוא 941,239.31 ₪.

(יחידות ההשתתפות שרכשה התובעת בקרנות השונות יחדיו יכונו להלן: "קרנות הנאמנות"; ראו: עמ' 5-4 לחוות-דעתו של הכלכלן מר ליאור חברון אשר מתמחה בבדיקת חיובים בנקאיים, חישובי ריבית וייעוץ כלכלי, להלן: "חברון", ו- "חוות-הדעת הכלכלית" בהתאמה, חוות-הדעת הכלכלית סומנה ת/13; כן ראו: תדפיסי פעולות התובעת בניירות ערך אשר סומנו נ/27).

סיכומו של דבר, התובעת רכשה במרוצת הזמן שממועד פתיחת החשבון ועד לחודש מרץ 1998 קרנות נאמנות בסכום כולל של 3,632,693.56₪, נכון ליום 5.3.98 (ראו סעיף 7 לרשימת מוסכמות ופלוגתאות).

יש להוסיף ולהבהיר כי עיקרן של קרנות הנאמנות היו סולידיות והתמחו בפיקדונות צמודי מדד, שקליים, או מטבע זר - ועל-כן התשואה שהתובעת הפיקה מהן הייתה נמוכה מן הריבית שהיא שילמה בה בעת בגין משיכות היתר שביצעה בחשבון (ראו: סעיפים 6.3 - 6.6 לחוות-הדעת הכלכלית ועדותו של חברון בעמ' 75 לפרוטוקול, ש' 18-15; פרוטוקול מיום 18.2.96 של פגישה שערך כהן עם מר שלמה מלול - יועץ השקעות בסניף משנת 1987 ועד שנת 2005, להלן: "מלול" - שבו מתואר הרכב תיק ההשקעות של התובעת, סומן נ/26, וכן עדותו של מלול בעמ' 115 לפרוטוקול, ש' 10-9).

5. בתקופה שהחל מפתיחת החשבון ועד לחודש מרץ 1998, התובעת שיעבדה לטובת הבנק שני נכסים שהיו בבעלותה - על-מנת להבטיח את ההלוואות ואת האשראי שהוקצה לה בחשבון:

ראשית, התובעת רשמה לטובת הבנק משכנתא על נכס מקרקעין ברחוב ברנר 6-4 בתל אביב, הידוע כחלקה 84 בגוש 6933 (להלן: "בית ברנר") - שהיה בבעלות חברת בת שלה, היא חברת בצר בע"מ (להלן: "בצר"). שוויו של בית ברנר כבטוחה הוערך על-ידי הבנק במאות אלפי דולרים (ראו: עדכון שמאות שנערך עבור הבנק לבית ברנר ביום 28.2.90, סומן נ/4).

שנית, ביום 5.11.91 שיעבדה התובעת לבנק את תיק הפיקדונות שהכיל את כל קרנות הנאמנות שרכשה (ראו סעיף 6 לתצהירו של מר דוד טוויל, ששימש מחודש ספטמבר 1997 ועד חודש דצמבר 2003 כמנהל הסניף שבו התנהל החשבון, להלן: "טוויל"; החלטת התובעת על שיעבוד תיק הפיקדונות ושטר המשכון סומנו נ/24).

ביום 30.8.93 חתם כהן בשם התובעת על מכתב לבנק, בזו הלשון:

"הננו להודיעכם כי אנו מודעים לכך שחלף הלוואות שהינכם מעמידים לנו על-פי דרישתנו, חלף זאת כאמור, אנו יכולים לממש את תיק ני"ע (קרנות הנאמנות - ע.ב.) אשר ברשותנו.
אנו מודעים לנ"ל אולם קבלת ההלוואות ואי מימוש תיק ני"ע נעשה על-פי שיקול דעתנו." (המכתב סומן ת/2).
מכתב זה מכונה על-ידי הבנק "פרוטוקול פסיבה", ולטענתו הוא מהווה חלק מנוהל של הבנק שמטרתו היא לוודא כי הלקוח מודע לכך שיש לו אפשרות להקטין את יתרות החובה שלו לבנק על-ידי מימוש בטחונות (להלן: "מכתב הפסיבה"; ראו סעיף 11 לתצהירו של מר שמואל שגב, מורשה חתימה במחלקה המסחרית של סניף הבנק בשנים 1994-1993, להלן: "שגב"). עותק ממכתב הפסיבה הועבר גם למר גרשון גלמן, יו"ר ההסתדרות (להלן: "גלמן").

6. ביום 4.3.98 פנתה התובעת לסניף הבנק בכתב, והורתה לו למכור את כל קרנות הנאמנות שהיו בבעלותה ולהעביר את תמורתן לחשבון (המכתב סומן נ/1). עוד באותו יום, התובעת כתבה מכתב גם למנהל מרחב מרכז בבנק - שהוא דרג ניהולי בכיר שממונה על הסניף - והודיעה לו כי בכוונתה למכור את בית ברנר ובתמורה שתקבל לפרוע את יתרת החובה בחשבון; כי ברצונה לקבל מן הבנק מסגרת אשראי חדשה בסך 1,000,000 ₪ כנגד שיעבוד של נכס מקרקעין אחר מתוך רשימה של נכסים שברשותה ולפי בחירתו של הבנק; ולבסוף, התובעת הלינה בפני הבנק כי החשבון חוייב בסכומי ריבית, עמלות ודמי ניהול באחוזים גבוהים במיוחד ועל-כן הוא מתבקש לתקנם באופן רטרואקטיבי (המכתב סומן נ/2).

בהתאם להוראותיה של התובעת מכר הבנק בחודש מרץ 1998 את קרנות הנאמנות, וזיכה את החשבון בתמורתן. כמו-כן, הבנק העמיד לרשות התובעת מסגרת אשראי שהגיעה לסך 2,000,000 ₪ על-מנת שתוכל לעמוד בהתחייבויותיה הכלכליות עד לקבלת התמורה ממכירת בית ברנר (בקשות התובעת להקצאת אשראי מיום 5.3.98, יום 3.5.98 ויום 2.9.98 סומנו נ/7-נ/9; אישורי מרחב מרכז בבנק להקצאת האשראי מיום 19.4.98 ומיום 18.6.98 סומנו נ/11-נ/12); כאשר יתרת הזכות בחשבונה של בצר - אשר נוהל אף הוא בבנק - שימשה כערובה לאשראי זה (התחייבויות בצר לבנק מיום 20.10.98 ומיום 8.11.98 סומנו נ/13- נ/14; ראו גם: סעיפים 10-7 לתצהיר טוויל).

באשר לטענות שהעלתה בגין חיוב יתר של החשבון בריביות, עמלות ודמי ניהול - הסניף השיב לתובעת בכתב ביום 9.3.98 כי חיובים אלה נעשו בחשבון במשך השנים כדין ועל-פי המוסכם בין הצדדים, ודחה את בקשתה לזכות את החשבון בגינם (המכתב סומן נ/3).

בשלהי שנת 1998 קיבלה התובעת את מלוא תמורת בית ברנר ופרעה באמצעותה את יתרת החובה בחשבון. למן מועד זה פעילות התובעת בחשבון הצטמצמה באופן משמעותי והיא לא נזדקקה עוד להקצאת אשראי מן הבנק כקודם - אף-על-פי שלעיתים נוצרו בחשבון יתרות חובה, אך בשיעור נמוך מבעבר ולתקופות קצרות בלבד (ראו עדותו של כהן בעמ' 36 לפרוטוקול, ש' 19 עד עמ' 37, ש' 11).

7. לגרסתה של התובעת, בשנת 2000 התחזק אצלה הרושם כי הבנק גובה ממנה עמלות וריביות בשיעור גבוה מן הראוי, ובעקבות פגישה שערכו כהן וגלמן עם נציגי הבנק הם אף פנו לחברת שגיא חישובי ריבית (2000) בע"מ (להלן: "חברת שגיא") - שיצויין שבמשך שנים שימש חברון כעובד בכיר בה - על-מנת שתבדוק את ביקורתם בנושא באופן מקצועי. התובעת טוענת כי עם השלמתה של הבדיקה שביצעה חברת שגיא בחשבון בחודש מרץ 2001, התבררו לה למעשה לראשונה השיטות הפסולות שבהן נקט הבנק בניהול החשבון; ומשהבנק סרב לאמץ את ממצאיה של בדיקה זו, נפנתה התובעת להגשת התובענה דנן (ראו סעיפים 17-13, 76-62 לתצהיר כהן).

טענות התובעת
8. לטענתה של התובעת, החל ממועד פתיחת החשבון ועד חודש מרץ 1998, הבנק התנה את הקצאת האשראי שסיפק לה ברכישת קרנות הנאמנות - שהיו כאמור בשליטתו והוא נהנה מרכישתן. על-פי גרסתה, בתקופה זו התחייבויותיה של התובעת עלו על הכנסותיה באופן קבוע ויצרו גרעון שוטף בחשבון, והבנק ניצל את העובדה שהיא הייתה שרויה במצב כלכלי קשה על-מנת לאלץ אותה לרכוש את קרנות הנאמנות שלא בטובתה. בתמיכה לגרסה זו התובעת הגישה חוות-דעת מאת מר מאיר קרזי - אשר שימש במשך כעשרים שנה בתפקידים שונים במחלקות פיננסיות של הבנק (להלן: "קרזי") - שבה קבע כי במועדים הרלוונטיים לתובענה הבנק יצא במבצע שיווק אגרסיבי של קרנות נאמנות, בין היתר באמצעות העמדת אשראי לרכישתן ללקוחותיו בתנאי ריבית מופחתת (חוות-הדעת סומנה ת/14). באשר למכתב הפסיבה, התובעת טוענת כי מכתב זה מהווה חלק ממסכת הלחצים שהפעיל עליה הבנק - וכי כהן חתם עליו בלית ברירה, ורק על-מנת שהבנק ימשיך להקצות לתובעת אשראי.

טענה נוספת שמעלה התובעת נגד הבנק היא שבין השנים 1993 ו- 1998 הבנק הפר את חובות האמון והזהירות בהן הוא חב כלפיה, שעה שתחת להעמיד לרשותה את הכספים שהיו דרושים לה בדרך של הלוואות - הוא הגדיל את מסגרת האשראי בחשבון. מאחר שהריבית בגין הקצאת מסגרת אשראי בחשבון גבוהה מן הריבית המקובלת על הלוואות, כך לטענת התובעת ושני המומחים מטעמה (חברון וקרזי) - הבנק בחר להעמיד לרשות התובעת את הכספים הדרושים לה במסלול שהסב לו רווחים גבוהים יותר, אף-על-פי שמסלול זה הרע עם התובעת שממילא הייתה נתונה בקשיים כלכליים. התובעת מוסיפה ומדגישה כי היא כשלעצמה הייתה אדישה בנוגע למסלול שבו יועמדו לרשותה הכספים שהיו דרושים לה - שכן הצורך הממשי שלה בקבלת הכספים הללו אילץ אותה להיכנע לדרישותיו של הבנק לעניין האופן שבו הם יימסרו לידיה; וכי אפילו במקרים הבודדים שבהם היא עמדה על-כך שהכספים יינתנו לה בדרך של הלוואה, הבנק לא שעה לדרישותיה ועל דעת עצמו הגדיל את מסגרת האשראי בחשבון.

לבסוף, התובעת טוענת כי החל ממועד פתיחת החשבון ועד ליום 1.4.91 - המועד שבו נכנסו לתוקף הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), התשנ"א-1990 (להלן: "הוראות הבנקאות") - הבנק חישב את הריבית שבה חייב את התובעת בגין הלוואות שנטלה ממנו לפי 360 ימים בשנה, תחת מספרם האמיתי של הימים בכל שנה. בשיטה זו הבנק העלה דה פקטו ושלא כדין את שיעור הריבית השנתית בה חייב את התובעת - ומשכך הסב לה נזקים.

טענות הבנק
9. בראש ובראשונה טוען הבנק להתיישנותן של מרבית עילות התביעה. לגרסתו, על-פי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 כל עילות התביעה אשר נולדו לתובעת עובר ליום 1.9.96 - כלומר למעלה משבע שנים לפני הגשת התובענה - התיישנו זה מכבר. לחלופין טוען הבנק כי ביום 4/3/92 התובעת קיבלה לידיה דו"ח שמפרט את מסגרות האשראי שהקצה לה הבנק בחשבון ואת סכומי הריבית שבהם חוייב החשבון עד לאותו מועד (סומן ת/3) - כך שאותן עילות אשר נולדו עובר להפקת דו"ח זה התבררו לה, לכל המאוחר, ביום 4.3.92 ועל-כן במועד הגשת התובענה הן התיישנו.

עוד לטענתו של הבנק, הוא מעולם לא התנה את הקצאת האשראי לתובעת ברכישת קרנות הנאמנות - אלא שההיפך הוא הנכון: כפי שעולה ממכתב הפסיבה, הבנק המליץ לתובעת למכור את קרנות הנאמנות ולפרוע את משיכות היתר בחשבון, אך היא לא שעתה להמלצותיו.
הבנק מוסיף וטוען כי לא חלה עליו כל חובה שבדין להקצות אשראי ללקוחותיו, וקל וחומר שלא חלה עליו חובה כלשהי לעשות כן בדרך של הלוואה תחת הגדלת מסגרת משיכת היתר בחשבון. החובה היחידה שרובצת לפתחו של הבנק היא לעמוד בהסכמים שבהם התקשר עם לקוחותיו - ואולם התובעת כלל לא טענה, וממילא גם לא הוכיחה כי הבנק הפר איזה מן ההסכמים שבהם התקשר עמה.

לבסוף, לגרסתו של הבנק התובעת ידעה כי הוא נוהג לחשב את הריבית על הלוואות על-פי שנה בת 360 ימים בלבד - שכן היא חתמה על בקשות להקצאת אשראי שבהן שיטת חישוב זו צוינה באופן מפורש. בנסיבות אלה הבנק עמד בחובת הגילוי הרובצת לפתחו ביחסיו עם התובעת, והיא מנועה מלטעון כי עובדה זו נעלמה ממנה.

דיון
10. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של כהן וגלמן, חוות-הדעת הכלכלית מאת חברון וחוות-דעתו של קרזי.

מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של מלול, טוויל ושגב; וכן תצהירו של מר יהושע אפרוני אשר שימש כמנהל הסניף מיום 1.4.92 ועד ליום 1.10.97 (להלן: "אפרוני").

המצהירים ועורכי חוות-הדעת נחקרו על התצהירים וחוות-הדעת.

התניית שירות בשירות
11. סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות") מטיל איסור על תאגיד בנקאי להתנות שירות בשירות בנסיבות שבהן לא קיים קשר עסקי סביר בין השניים:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."

בית-המשפט העליון עמד זה מכבר על תכליתו של איסור זה, כדלקמן:

"הרקע להתניית שירות הוא הכוח הכלכלי העדיף המופעל על-ידי הבנק כלפי הלקוח. כוח עדיף זה ביקש המחוקק לנטרל על-ידי הטלת איסור על התניית שירות בשירות (א' וינרוט ו- ב' אדלשטיין התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי' (התשנ"ו-1996), 12; ע"א 4644/91 משה כובשי חברת תובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים, פ"ד מט(1), 617 (1995)). הלחץ המופעל על-ידי הבנק אינו עולה כדי כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אלא די בלחץ "עדין" בהרבה. כפי שקובע כב' הנשיא ו' זילר ב- ת"א 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח', דינים מחוזי, כרך כו(7), 573: 'בנסיבות אלה אין מדובר בלחץ ברוטלי או באילוץ פיסי; די בהסבר שההנהלה תראה בעין יפה השקעה בתכניות חיסכון, והדבר יהווה רקע נוח למתן אשראים ולמילוי שאר משאלות של הנתבע לטובה.' (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577 (1999), להלן: "עניין בוני התיכון", 584-583 (1999))."
ההלכה היא שלעניין מירוץ ההתיישנות, עילת תביעה בגין התניית שירות בשירות נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי שהפעיל מוסד בנקאי על לקוחו, ולא במועד קבלת השירותים (ראו: עניין בוני התיכון, שם, בעמ' 584-583). ואולם, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, לא מצאתי ממש בטענותיה של התובעת כי הבנק הפעיל עליה לחץ כלכלי כלשהו שבמסגרתו הוא התנה הקצאת אשראי ברכישת קרנות נאמנות - ומשכך, לא רק שעיקר טענותיה של התובעת בדבר הנזקים שנגרמו לה לכאורה כתוצאה מרכישת קרנות הנאמנות התיישנו זה מכבר, אלא שטענותיה בדבר התניית שירות בשירות ממילא נדחות לגופן; ואבאר.

12. בתמיכה לטענותיה נגד הבנק בדבר התניית שירות בשירות נסמכת התובעת על מכתב מיום 1.3.89 (המכתב נושא תאריך יום 1.3.98 אך אין מחלוקת בין הצדדים כי כך מתוך טעות - ראו עמ' 39 לפרוטוקול, ש' 4-2) - שבו היא הורתה לבנק כי "לצורך הגדלת הביטחונות בחשבון הנ"ל (החשבון - ע.ב.), נבקשכם לרכוש ניירות ערך בסך של 5,000₪ לחודש, במשך שנה (12 חודש), מסדרת מלווה מדינה." (המכתב סומן ת/1). ואולם, כהן הבהיר בעדותו שניתנה מטעם התובעת, כי מכתב זה מתייחס לניירות ערך מסוג "מלווה מדינה" בלבד, ולא לקרנות הנאמנות שבהן היה לבנק אינטרס כלכלי וביחס אליהן טוענת התובעת להתניה אסורה של שירות בשירות; כך שלמעשה לא ניתן להסיק ממכתב זה מאום לעניין הנסיבות שבהן נרכשו קרנות הנאמנות (ראו עדותו בעמ' 40 לפרוטוקול, ש' 3-2).

עוד נסמכת גרסתה של התובעת בדבר התניית הקצאת האשראי ברכישת קרנות הנאמנות על תצהיריהם של כהן וגלמן - שבהם טענו השניים כי על רקע המצב הכלכלי הקשה בו הייתה שרויה, התובעת נאלצה להיעתר לדרישותיו של הבנק כי תרכוש את קרנות הנאמנות בתמורה לאשראי. ואולם, במהלך חקירתו של גלמן התברר כי הוא מעולם לא בא בדברים עם מי מנציגי סניף הבנק, ולמעשה כל הידוע לו בדבר הדרישות שהציב לכאורה הבנק כתנאי להקצאת האשראי נמסר לו מפיו של כהן (ראו עדותו של גלמן בעמ' 6 לפרוטוקול, ש' 8-5 ובעמ' 20, ש' 17-9; וכן עדותו של שגב, בעמ' 96 לפרוטוקול, ש' 16-12); ואילו כהן מצידו הבהיר במהלך חקירתו כי למעשה הבנק מעולם לא דרש מן התובעת לרכוש את קרנות הנאמנות, אלא עמד על-כך שלצורך הבטחת האשראי התובעת תעמיד לרשותו גם בטוחות נזילות מסוג כלשהו:

"ש: אתה אומר שתמיד כאשר ביקשתם אשראי נוסף הבנק דרש קרן נאמנות. האם תמיד נתתם קרן נאמנות?
ת: הבנק לא דרש קרן נאמנות. הבנק דרש להגדיל את מסגרת הבטוחות, כאשר דרשנו מסגרת אשראי. הוא לא דרש קרן נאמנות. הבנק רכש קרנות נאמנות כפי שמצא לנכון, בלי לשאול אותנו.
ש: האם רציתם שישאלו אתכם?
ת: לא. היה טבעי שהבנק ינהל את החשבון.
ש: אתה אומר שכאשר רציתם אשראי הבנק אמר לכם להביא בטחונות ולאו דווקא קרנות נאמנות.
ת: הבנק אמר לי שאם אני רוצה אשראי נוסף אני צריך להגדיל את מסגרת הבטוחות הנזילות.
ש: לא היה לבנק אכפת איך תגדילו את הבטוחות הנזילות?
ת: לא נראה לי שהיה אכפת לבנק. הוא פשוט רצה שנגדיל את הבטוחות הנזילות על-מנת לתת לנו אשראי. אנו היינו חייבים את הכסף. לא עלה בדעתי שהבנק עושה משהו לא נכון או משהו לרעתי." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (ראו בעמ' 37 לפרוטוקול, ש' 23 עד עמ' 38, ש' 13).

מאחר שלבנק יש אמנם אינטרס כלכלי בקרנות הנאמנות, אך לאו דווקא בבטוחה נזילה אחרת, יוצא מדבריו של כהן שלא רק טובתו של הבנק עמדה לנגד עיניו שעה שדרש בטוחות נזילות לאשראי, אלא שיקול עסקי סביר. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"א 7085/98, ע"א 7117/98, ע"א 7118/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2002(3), 1336, 1343 (2002) (להלן: "עניין ציביאק"):

"דרישתו של בנק לפתיחת תכנית חיסכון נובעת משני אינטרסים. הראשון, הוא להגדיל את רווחיו, הואיל ולקוח הפותח תכנית חיסכון, מעמיד לרשות הבנק, לתקופה מוגדרת, כספים בהם יכול הבנק לעשות שימוש ולהפיק מהם רווחים. האינטרס השני הגורם לבנק לדרוש את פתיחת תכנית החיסכון לצורך מתן אשראי, נובע מהחשש שאותו לקוח, שלזכותו העמיד הבנק את האשראי, לא יהיה מסוגל לפרוע את חובו. הבנק אינו מוכן לשאת באופן בלעדי בסיכון זה, ולכן הוא מתנה זאת בפתיחתה של תכנית חיסכון, המשמשת כבטוחה או שיעבוד. האינטרס של הבנק לביטחון הינו אינטרס לגיטימי ומוצדק, ולמעשה, הוא זה אשר מאפשר את מתן האשראי ללקוח, ובגינו יכולים הלקוחות לנהל את עסקיהם. קיום ערובות להבטחת פירעונו של חוב, הנו גורם מרכזי ביציבות המערכת הבנקאית ובאיתנותה הפיננסית. יותר מכך, האינטרס לדאוג לבטוחות אינו אינטרס של הבנק בלבד, הואיל והמשק כולו נהנה מיציבותה של המערכת הבנקאית. במצב זה נכון לומר, כי קיים קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לדרישת הביטחונות, הואיל והבנק אינו חייב להעמיד ללקוחותיו אשראי (ראה סעיף 2(א) סיפא לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981), ואם החליט לעשות זאת, אך טבעי הוא שידרוש ביטחונות מתאימים. לפיכך, נכון יהיה להוסיף ולומר, כי הדרישה לפתיחת תכנית חיסכון נובעת לעיתים ממניע שחשיבותו חורגת מרצונו של הבנק להגדיל את רווחיו, ועל-כן היא עונה על דרישת הקשר העסקי הסביר, המבחין בין התניה מותרת לאסורה." (ההדגשות שלי - ע.ב.)

ויודגש: הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף בענייננו, שעה שהוברר כי הבנק כלל לא היה מגדיל את רווחיו לו הייתה התובעת בוחרת להעמיד לרשותו בטוחה נזילה שאינה קרנות הנאמנות - אפשרות שלשיטתו של כהן הייתה פתוחה בפניה של התובעת לו חפצה בה.

13. לא זו אף זו.

הפסיקה חזרה ושנתה כי מגוון של נסיבות חיצוניות עשוי לסייע בידי בית-משפט לברר אם מוסד בנקאי התנה שירות בשירות, אם לאו:

"מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה. הצורך בראיות חיצוניות עשוי להתעורר בשל העובדה כי התניית השירות איננה חייבת, כאמור, להיות תוצאה של כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים, שהיא, בדרך-כלל, אירוע ממוקד. כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה." (עניין בוני התיכון, שם, בעמ' 586-585).

בעניין ציביאק בית-המשפט מנה את הנסיבות החיצוניות הנפוצות בהקשר זה: כדאיות כלכלית בנטילת השירותים; קיומה של התאמה במועדים בין השירות המותנה לבין השירות האחר; מידת ההתאמה בין הסכומים של השירות המותנה ובין השירות המהווה את התנאי; מדיניות הבנק לגבי השירות האחר בתקופה הרלוונטית; הרקע הכללי של פעולות הלקוח בחשבון הבנק, תדירותן, המידה שבה הוא צרך את השירותים השנויים במחלוקת בתקופות אחרות גם מבלי שנדרש לעשות כן על-ידי הבנק, וכיוצא באלה. ואולם, בית-המשפט מוסיף ומדגיש כי לא די בבחינתה של נסיבה זו או אחרת כשלעצמה, אלא משקלן המצטבר של הנסיבות הוא שיעצב את ההכרעה הראויה בעילת התניית שירות בשירות (ראו: עניין ציביאק, שם, בעמ' 1344).

במקרה דנן, שוכנעתי כי הנסיבות האובייקטיביות האופפות את התקשרות הצדדים לצורך רכישת קרנות הנאמנות מלמדות שככל שבסמוך לאחר פתיחת החשבון קרנות הנאמנות נרכשו כאמור על רקע דרישתו של הבנק כי התובעת תעמיד לרשותו בטוחות נזילות - הרי שלמן שנת 1992 התובעת הוסיפה ורכשה על דעת עצמה קרנות נאמנות, מעבר לדרוש לה לצורך הבטחת האשראי שהוקצה לה, ואף בניגוד לעצתו של הבנק.

ובמה דברים אמורים?
14. תדפיסי התנועות בחשבון לשנת 1992 מלמדים כי בחודשים נובמבר ודצמבר באותה שנה התובעת הפקידה בחשבון סכומים של מאות אלפי שקלים - כאשר לטענתו של כהן מדובר בתקבולים חד-פעמיים שקיבלה התובעת ממכירת נכס מקרקעין שהיה בבעלותה (ראו עדותו בעמ' 44 לפרוטוקול, ש' 16-12). ואולם, בסמוך לאחר שהחשבון עבר ליתרת זכות ניכרת, בפעם הראשונה מזה זמן ממושך, התובעת עשתה שימוש ביתרת זכות זו על-מנת לרכוש ביום 22.11.92 וביום 8.12.92 קרנות נאמנות בסך כולל של כמיליון ₪. ויודגש: בשני המועדים הללו התובעת רכשה כמעט שליש מתוך סך כל קרנות הנאמנות שנרכשו על ידה מעת פתיחת החשבון ועד למכירתן בשנת 1998. בנסיבות אלה ברי כי לא היה זה צורך דחוף בקבלת אשראי שהביא את התובעת לרכוש את קרנות הנאמנות בשנת 1992 - אלא חפצה של התובעת להשקיע את הכספים שהגיעו לידיה בנתיב השקעה זה.

15. כזה היה המצב גם בהמשך. בתצהיר שנתן שגב מטעם הבנק, העיד שגב כי בחודש אוגוסט 1993 החשבון הגיע למצב של איזון בין התחייבויותיה של ההסתדרות לבנק לבין נכסי התובעת ששימשו כבטוחות, על-פי שוויים לביטחון (סעיף 7 לתצהיר). אלא שחרף זאת התובעת לא מצאה לנכון למכור את קרנות הנאמנות ולפרוע את יתרת החובה בחשבון - ועל-כן שגב ביקש מכהן שיחתום על מכתב הפסיבה, שבו אישרה התובעת כי היא מודעת לכך שיש באפשרותה להימנע מתשלום ריבית לבנק בגין הקצאת אשראי על-ידי מכירת קרנות הנאמנות ואיזון החשבון (סעיף 8 לתצהיר).

כהן, לעומת זאת, מסר בתצהירו כי הוא אולץ על-ידי הבנק לכתוב את מכתב הפסיבה בשם התובעת - והוא עשה כן כדי להשביע את רצונו של הבנק, על-מנת שיוסיף ויקצה לתובעת את האשראי הדרוש לה (ראו סעיפים 35-34 לתצהירו).

ואולם, לנוכח העובדה שבמועד החתימה על מכתב הפסיבה התובעת למעשה לא הייתה זקוקה עוד לאשראי, שכן שווי הביטחונות שלה היה מאוזן עם התחייבויותיה כלפי הבנק, לא ניתן לקבל את טענתו של כהן כי הוא חתם על מכתב הפסיבה עקב כפייה מצידו של הבנק. זאת מאחר שבנסיבות שתוארו לא עמד עוד לבנק כוח עודף שבאמצעותו הוא יכול היה לכפות על התובעת להחזיק בקרנות הנאמנות, לא כל שכן לרכוש קרנות נוספות.

שגב, אשר התרשמתי מאמינותו, הבהיר את הדברים במהלך חקירתו:

"ההסתדרות (התובעת- ע.ב.) דרשה אשראים ורציתי להבהיר לעוזי כהן שהוא יכול למכור את תיק ני"ע (קרנות הנאמנות - ע.ב.) תמורת קבלת אשראים. רציתי שהוא יבין וידע - והוא פיננסר לא קטן ולא פחות טוב ממני - שהוא יכול למכור את תיק הני"ע. רציתי ששנינו נהיה על אותו גל כדי למנוע את המצב שבו אנחנו נמצאים כיום. כשמגיעים למשפט בדרך-כלל טוענים שהבנק אילץ את הלקוח לקנות.
ש: אם עוזי ימכור את תיק הני"ע לא תיתנו לו אשראי.
ת: יש לך טעות עקרונית. אם הוא ימכור את תיק ני"ע הוא לא צריך אשראי. הוא היה מכסה את יתרת החוב ולא היה נזקק לאשראי." (ההדגשות שלי - ע.ב.) (עמ' 102 לפרוטוקול, ש' 17-10; כן ראו: עמ' 101 לפרוטוקול, ש' 6-1).

הנה-כי-כן, הנסיבות מלמדות כי גם בשלב זה לא היה זה לחץ מצדו של הבנק שגרם לתובעת לרכוש ולהחזיק בקרנות הנאמנות - אלא בחירתה שלה.

16. המצב של איזון בין התחייבויותיה של התובעת לבין שוויין של קרנות הנאמנות הופר בחצי השני של שנות ה- 90, כפי הנראה כתוצאה מכך שבחודש פברואר 1994 התרחשה "מפולת" בשוק הבורסאי - אשר הביאה לכך שערכן של קרנות הנאמנות ירד באופן משמעותי (ראו סעיף 6.7 לחוות-הדעת הכלכלית מאת חברון). משכך, ביום 31.12.96 עמדה יתרת החובה בחשבון על סך 3,991,301.50₪ בעוד ששוויין של קרנות הנאמנות היה 2,959,115.88₪; וביום 31.12.97 עמדה יתרת החובה בחשבון על סך 4,980,945.99₪ בעוד ששוויין של קרנות הנאמנות היה 3,628,755.26₪ (תדפיסי יתרות סוף שנה בחשבון לשנים 2000-1991 סומנו נ/32).
ואולם יחד-עם-זאת, הפועל היוצא מנתונים אלה הוא שבשנים הללו האשראי שהיה דרוש לתובעת לצורך פעילותה היה קטן באופן משמעותי מסכום האשראי שניטל על ידה מן הבנק לצורך רכישת קרנות הנאמנות.

התובעת עצמה ציינה בכתב התביעה שהגישה, את הדברים הבאים:

"משמעות הדברים היא, כי לו הייתה התובעת מוכרת את קרנות הנאמנות האמורות ומפקידה את תמורתם בחשבון החח"ד (החשבון- ע.ב.) הייתה מצטמקת יתרת החובה בגינה בכ- 60% - 70% ועימה גם הריבית אותה שילמה בגין יתרת החובה, כך שלא היה כל צורך בהעמדת בטוחות למתן האשראי." (סעיף 31 לכתב התביעה)

דברים ברוח זו נשמעו גם בעדותו של גלמן (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 23 עד עמ' 20, ש' 3). ויובהר: התובעת כלל אינה טוענת, וממילא גם לא הוכיחה, כי הבנק התרשל כלפיה בכך שלא ייעץ לה למכור את קרנות הנאמנות, אלא שטענתה בהקשר זה מתמצית בהתניית שירות בשירות.

עולה מן האמור, כי הכספים שלהם נזדקקה התובעת לצורך רכישת קרנות הנאמנות מהווים את חלקו הארי של האשראי שהועמד לה על-ידי הבנק, ועל-כן קיים חוסר התאמה בין האשראי שהיה דרוש לתובעת לפעילותה לבין הסכומים שהשקיעה ברכישת קרנות נאמנות.

17. לגרסתה של התובעת, בחודש מרץ 1998 היא הורתה לבנק למכור את קרנות הנאמנות - משום שמכירתו של בית ברנר הותירה בידיה סכומי כסף ניכרים ולראשונה היא לא הייתה תלויה עוד בחסדיו של הבנק שיקצה לה אשראי (ראו עדותו של כהן בעמ' 35 לפרוטוקול, ש' 14-11).
ואולם, כבר הובהר כי בד-בבד עם מכירתו של בית ברנר התובעת פנתה לבנק וביקשה ממנו שיעמיד לה אשראי בסך 1,000,000 ₪ (ראו גם עדותו של כהן בעמ' 35 לפרוטוקול, ש' 25 עד עמ' 36, ש' 5), וכי בפועל הבנק אף הקצה לה אשראי בסך 2,000,000 ₪ כנגד ערבותה של בצר.

הנה-כי-כן, העובדה שבשנת 1998 הבנק ניאות להקצות לתובעת אשראי מבלי שהיא נדרשה לרכוש קרנות נאמנות ואף מבלי שהחזיקה בקרנות נאמנות כלשהן - אף היא מהווה חיזוק לגרסתו של הבנק שלפיה אין עסקינן בהתניית שירות בשירות, הגם שדעתי היא שחיזוק כזה אינו נדרש בנסיבות תיק זה.

כהן מצידו הבהיר במהלך עדותו כי לא קיימת התאמה בין המועדים שבהם הוקצה לתובעת אשראי לבין המועדים שבהם היא רכשה קרנות נאמנות - משום שבמקרים שבהם לתובעת היו די קרנות נאמנות על-מנת להבטיח את האשראי שהוקצה לה, הבנק מעולם לא דרש ממנה לרכוש קרנות נאמנות נוספות (ראו עדותו של כהן בעמ' 45 לפרוטוקול, ש' 6-1 ו- 23-22).

18. כל זאת ועוד.

את גרסתה בדבר התניית הקצאת האשראי ברכישת קרנות הנאמנות סומכת התובעת על הטענה שלפיה במועדים הרלוונטיים לתובענה היא הייתה שרויה במצב כלכלי קשה - ועל-כן לשיטתה לא הייתה לה כל אפשרות מלבד להיעתר לדרישות שהציב לה הבנק בעניין. ואולם, ממכלול העדויות והראיות שהובאו בפניי התרשמתי כי בעודה טוענת כך, התובעת מבקשת להפחית מן המעמד והכוח שעמדו לה למעשה ביחסיה עם הבנק:

את עיקר פעילותה הכלכלית ניהלה התובעת באמצעות החשבון שבסניף הבנק - ומאחר שכבר הוברר כי מדובר בפעילות בהיקף של מיליוני ועשרות מיליוני שקלים, הרי שהתובעת הייתה אחת הלקוחות החשובים בסניף (ראו עדותו של אפרוני בעמ' 122 לפרוטוקול, ש' 22-17) - ובוודאי שלבנק היה אינטרס של ממש לשמר אותה ככזו. הגם שהתובעת נקלעה מעת לעת, כפי שצוין, לגירעונות תקציביים - בכל זאת היא נמנתה עם גופיה של ההסתדרות, שהייתה ועודנה מהמוסדות המשפיעים ביותר במשק הישראלי; ודי אם אפנה בהקשר זה לדבריו של גלמן אשר ציין במהלך עדותו כי "יש בבנק לאומי 9,200 עובדים. 6,000 מתוכם נמצאים תחת אחריותי כאיגוד מקצועי שכן הם במרחב." (בעמ' 12 לפרוטוקול, ש' 7-6)

גלמן, העומד בראשה של התובעת, נהנה ממעמד ומכוח פוליטי רב. גם עולה מעדותו כי הוא יודע ונוהג לעמוד על זכויותיו, והתרשמתי כי לא היה מהסס "להילחם", כלשונו, על זכויותיה של התובעת לו סבר שאלה נפגעו על-ידי הבנק (ראו: עדותו בעמ' 26, ש' 18-16). גלמן אף הוסיף והבהיר כי בעוד שכהן, במסגרת תפקידו, שוחח בענייניה של התובעת אך ורק עם פקידי הסניף - גלמן עצמו היה מקושר "לחלונות הגבוהים" בבנק, נהנה מערוץ תקשורת פתוח לבכירי הבנק ואפילו למנכ"לית העומדת בראשו (ראו עדותו בעמ' 16 לפרוטוקול, ש' 21-13; בעמ' 6, ש' 8-7; ובעמ' 12, ש' 5-4).

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את הגרסה הלאקונית שהעלה גלמן בתצהירו, שלפיה הוא הסכים לרכישת קרנות הנאמנות אך ורק משום שכהן מסר לו כי כך דורש הבנק (ראו סעיף 20 לתצהיר) - שכן שוכנעתי כי אילו סבר גלמן שהבנק כופה על התובעת לרכוש את קרנות הנאמנות בניגוד לרצונה או לטובתה, הוא לכל הפחות היה עושה שימוש בקשריו על-מנת ללבן נושא זה עם בכירי הבנק, ובכל מקרה הוא לא היה עובר על-כך בשתיקה ובחוסר מעש. ואמנם, כאשר נשאל גלמן מדוע הוא נמנע מלפעול בנושא קרנות הנאמנות אל מול בכירי הבנק, הוא לא חזר עוד על גרסתו בדבר כפייה מצידו של הבנק, אלא טען כי באותה תקופה הוא היה תחת הרושם כי עקב אכילס בניהול החשבון הוא אך ורק הוצאות המימון הגבוהות שבהן החשבון חוייב - ועל-כן במישור זה בלבד הוא פעל מול הבנק (ראו בעמ' 12 לפרוטוקול, ש' 10-13).

גם מתוך עדותו של כהן עולה כי במועדים הרלוונטיים לתובענה הוא מעולם לא חש שהבנק מאלץ אותו לרכוש קרנות נאמנות או מתנה מתן אשראי ברכישתן (ראו עדותו בעמ' 29 לפרוטוקול, ש' 5-1); וכבר הובהר כי גם בשנת 1998, במועד שבו רווח לתובעת לטענתה מבחינה כלכלית והיא לא הייתה נתונה עוד לכפייה מצידו של הבנק, לא עלה בדעתם של גלמן או כהן להלין בפני הבנק על-כך שחייב אותם לרכוש את קרנות הנאמנות על-מנת לקבל אשראי - אלא שהם הטיחו בפניו ביקורת אך ורק בעניין העמלות והריביות שבהן חוייב החשבון.

התוצאה מן האמור לעיל היא שהטענה בדבר התניית שירות בשירות היא טענה שנולדה אצל התובעת בדיעבד בלבד - אך ורק על-מנת לשפר את מצבה לאחר שערכה בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית שברכישתן של קרנות הנאמנות - ובשום אופן אינה משקפת את מהלך הדברים כהווייתם.

19. מאחר שהתשואה מקרנות הנאמנות הייתה נמוכה מן הריבית שנאלצה התובעת לשלם בגין הקצאת האשראי בחשבון, לא ניתן לכאורה למצוא היגיון כלכלי בכך שהתובעת בחרה להוסיף ולרכוש קרנות נאמנות תחת למוכרן ולפרוע באמצעותן את יתרת החובה. ואולם, מחקירותיהם של שגב ואפרוני עולה כי לכהן דווקא היה אינטרס שהחשבון יהיה מצוי באורח קבע ביתרת חובה, על-אף הריבית הגבוהה שבה חוייבה התובעת, שכן לשיטתם כהן עשה שימוש ביתרת החובה בחשבון על-מנת לדחוק בהסתדרות ליתן לתובעת תקציבים נוספים לפעילותה (ראו עדותו של שגב בעמ' 103 לפרוטוקול, ש' 3-5; ועדותו של אפרוני בעמ' 123 לפרוטוקול, ש' 23-18). אמנם עסקינן בטענה מאוחרת שהושמעה על-ידי השניים לראשונה רק במהלך חקירתם - אך התרשמתי שלא מן הנמנע שיש בה ממש, מה גם שכהן מסר בעדותו כי ההסתדרות לא גילתה כל עניין במאזנים השנתיים של התובעת (ראו עדות כהן בעמ' 52 לפרוטוקול, ש' 24 עד עמ' 53, ש' 3).

לא נעלמו מעיני גם ממצאיה של חוות-דעתו של קרזי, אשר קבע כי במועדים הרלוונטיים לתובענה הבנק ניהל מבצע שיווק נרחב לקידום מכירתן של קרנות הנאמנות - אלא שאיני סבורה כי במסגרת מבצע זה הבנק התנה את הקצאת האשראי לתובעת ברכישת קרנות אלה.

מלול אמנם מסר בעדותו כי משבחרה התובעת להשקיע את כספיה באפיק קרנות הנאמנות הוא אכן המליץ לכהן על רכישת הקרנות מסוג "פיא" ו- "פסגות" (עמ' 120 לפרוטוקול, ש' 10-3); ואולם הוא הוסיף והבהיר בחקירתו, ואני מאמינה לו, כי כאשר סבר כי החזקתן של קרנות אלה אינה משרתת עוד את טובתה של התובעת, הוא המליץ לה למכור אותן ולכסות את יתרות החובה הגבוהות בחשבון - אך היא זו שמיאנה לעשות כן משיקולים השמורים עמה (ראו בעמ' 120 לפרוטוקול, ש' 23-16).

כמו-כן, קרזי ציין בחוות-דעתו כי מבצעי השיווק של הבנק כללו העמדת הלוואות בתנאים מועדפים ללקוחות לצורך רכישת קרנות נאמנות בריבית מופחתת - ואולם אין מחלוקת כי תנאים אלה כלל לא הוצעו לתובעת (ראו סעיפים 12-11 לחוות-דעתו של קרזי); ומקובלת עלי גרסתו של אפרוני שכך היה משום שהבנק לא סבר כי רכישת קרנות נאמנות אלה התאימה באותה עת לפעילותה הפיננסית של התובעת (ראו עדות אפרוני בעמ' 131 לפרוטוקול, ש' 24-19).

20. באחרית כל הדברים הללו, על-פי התרשמותי מעדויותיהם של כהן וגלמן מחד גיסא, ומעדויותיהם של נציגי הבנק מאידך גיסא, וכן מן הנסיבות שבהן נרכשו קרנות הנאמנות - קרנות אלה נרכשו על-ידי התובעת בגדר החלטה עסקית שקיבלה ומשיקוליה, ולא כתוצאה מהתניית שירות בשירות מצידו של הבנק.

אופן הקצאת האשראי בחשבון
21. כפי שכבר נאמר, התובעת טוענת כי כאשר היא פנתה לבנק במהלך השנים 1993 עד 1998 לקבלת אשראי, הבנק בחר להגדיל את מסגרת משיכת היתר בחשבון במקום להעמיד לטובתה הלוואות - וכך הגדיל את רווחיו מן הריבית שגבה ממנה בגין הקצאת האשראי.

התובעת מרחיבה במסגרת סיכומי הטיעונים מטעמה בתיאור חובות הגילוי שבהן חב מוסד בנקאי כלפי לקוחותיו - ואולם, למעשה היא אינה טוענת כלל כי נעלם מעיניה שהריבית שגובה הבנק בגין הקצאת האשראי במסגרת החשבון גבוהה מן הריבית בגין הלוואה. ויובהר: גם אין כל מקום לטענה מעין זו - שכן מדובר במידע פיננסי בסיסי אשר בוודאי מצוי ברשותה של התובעת שהינה תאגיד גדול מימדים שמקיים פעילות כלכלית בהיקף של מיליוני ועשרות מיליוני שקלים, אשר מנוהלת ומבוקרת על-ידי גזבר, ועדת כספים, ועדת תקציב ואף רואה חשבון חיצוני (ראו עדותו של כהן בעמ' 27 לפרוטוקול, ש' 23 עד עמ' 28, ש' 8).

עיקר טענתה של התובעת הוא, אם-כן, כי לנוכח מצוקתה הכלכלית ותלותה המוחלטת במוצא פיו של הבנק לעניין הקצאת האשראי - היא הייתה אדישה לאופן שבו הועמד לה אשראי זה, וממילא לא הייתה לה כל אפשרות ממשית להחליט בעניין. ואולם, משהוברר באריכות לעיל כי הבנק לא הפעיל כל לחץ או כפייה כלכלית על התובעת בעת שהקצה לה אשראי - אזי נשמט הבסיס גם תחת טענה זו, והתובעת אינה רשאית לגלגל לפתחו של הבנק את תוצאותיהם המזיקות של האדישות וחוסר המעש שנקטה בנושא במרוצת השנים.

אכן, מוסד בנקאי חב חובות אמון מוגברות כלפי לקוחותיו, שמכוחן שומה עליו למלא אחר ההתחייבויות שנטל על עצמו במסגרת ההתקשרות בין הצדדים תוך שמירה על האינטרסים של הלקוח:

"בגידרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו אמור הבנק - במלאו אחרי הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו - לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו." (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5), 31, 48-47 (1993))

עם-זאת, הבנק אינו משמש כאפוטרופוס של לקוחותיו, ולא מוטלת עליו החובה להציע להם מיוזמתו אשראי בריבית נמוכה מזו המבוקשת על-ידי הלקוח עצמו (ראו והשוו: ע"א 7287/96, 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-על 98(3), 232, 234 (1998); וכן: עניין בוני התיכון, שם, בעמ' 592-591).

לבסוף שגב הבהיר במהלך חקירתו, כי למעשה התובעת כלל לא הייתה אדישה לאופן הקצאת האשראי, אלא שהיא העדיפה כי הבנק יגדיל את מסגרת משיכת היתר בחשבון תחת ליתן לה הלוואות - וזאת משום שהיא קיבלה מדי פעם בפעם תקבולים מההסתדרות, שבשעה שהופקדו על ידה בחשבון הם צמצמו באופן משמעותי את יתרת החובה ואף הפחיתו את חיובי הריבית בגין האשראי; בעוד שבמידה שהתובעת הייתה נוטלת את האשראי בדרך של הלוואה, התקבולים הללו לא היו מפחיתים משיעור הריבית שהיא הייתה נדרשת לשלם בגינה:

"ההסתדרות מהטעמים שלה, רצתה אשראי שוטף, מאחר שכאשר היא קיבלה את התקבולים היא הורידה את היתרה באשראי השוטף. אם היינו נותנים הלוואה, מה שהיה קורה זה: ההסתדרות הייתה מקבלת את ההלוואה והתקבולים היו מכניסים את החשבון ליתרת זכות. אז לא היה יוצא שום דבר מכך ומה הועילו חכמים בתקנתם." (עמ' 107 לפרוטוקול, ש' 16-12).

כמו-כן, שגב הוסיף וביאר כי אין ממש בטענתה של התובעת, שלפיה גם במקרים שבהם היא עמדה על-כך שהבנק יקצה לה אשראי באמצעות הלוואה, הבנק בכל זאת בחר לעשות כן בדרך של הגדלת מסגרת המשיכה בחשבון. לדבריו אין למעשה כל משמעות לאופן בו מנוסח טופס בקשת האשראי - שכן ההבדל בין המונח "אשראי" למונח "הלוואה" הוא סמנטי גרידא בהקשר זה; וככל שהתובעת אכן הייתה מעוניינת בקבלת הלוואה תחת הגדלת מסגרת המשיכה בחשבון, אזי אין כל ספק שהבנק היה ממלא אחר מבוקשה (ראו עדותו בעמ' 108 לפרוטוקול, ש' 16 עד עמ' 109, ש' 3).

התוצאה היא איפוא שיש לדחות את טענותיה של התובעת גם בעילה זו, וממילא מתייתר הצורך לדון בטענתו של הבנק בדבר התיישנותה.

חישוב הריבית בגין הלוואות
22. אין מחלוקת בין הצדדים כי החל ממועד פתיחת החשבון ועד לכניסתן לתוקף של הוראות הבנקאות ביום 1.4.91 - הבנק חישב את הריבית שגבה מן התובעת בגין הלוואות על-פי 360 ימים בלבד בשנה. אלא שהבנק טוען כי התובעת הסכימה לשיטת חישוב זו, מאחר שבמסמכי הקצאת האשראי שעליהם היא חתמה צוין באופן מפורש כי הריבית "תחושב על מספר הימים שחלפו מהמועד בו הועמד האשראי ועד לסילוקו בפועל מחולק ב- 360." (ראו למשל סעיף 2 לבקשה להקצאת אשראי בחשבון מיום 3.4.89, אשר סומנה נ/57).

בית-המשפט העליון קבע בפסיקה עקבית ובלתי משתמעת לשני פנים, כי על מוסד בנקאי חלה חובת גילוי מיוחד שעה שהוא מחשב את הריבית בגין הלוואות על-פי שנה מקוצרת:

"מחובתו של בנק לגלות מראש ללקוח את בסיס חישוב הריבית. השינוי בבסיס החישוב מן השנה הקלנדרית לשנת בנק של 360 יום מחוייב גילוי מיוחד, משום שיש להניח כי הלקוח יוצא מן ההנחה כי בסיס החישוב הוא השנה הנורמלית. היעדר גילוי בנושא זה פוגם ביסוד ההסכמה מצד הלקוח, ולכן אין הבנק רשאי לחייב את הלקוח בריבית הגבוהה יותר. היעדר הגילוי אף נוגד את סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (השווה כעת כלל 15 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992)." (ההדגשה שלי - ע.ב.) (ע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, פ"ד נה(1), 865, 893-892 (1998)).

הבנק במקרה דנן אינו טוען, וממילא גם לא הוכיח, כי הוא הבהיר לכהן או למי מטעם התובעת כי חישוב הריבית נעשה על ידו על-פי שנה מקוצרת ובאופן שמגדיל למעשה את חיובי התובעת - ומשכך, חישוב הריבית באופן האמור בוצע על-ידי הבנק שלא כדין. בהיעדר גילוי מיוחד כאמור, למעשה לא הייתה לתובעת אפשרות ממשית לדעת על אודות שיטת חישוב הריבית בה נקט הבנק עד שהלוואות אלה נבדקו עבורה באופן יסודי ומקצועי על-ידי חברת שגיא. במצב דברים זה יש לדחות אף את טענת ההתיישנות שמעלה הבנק בנוגע לעילת תביעה זו.

בסעיף 7 לחוות-הדעת הכלכלית, ערך חברון חישוב של חיובי היתר בכל הלוואה שנטלה התובעת מן הבנק, ושיערך כל חיוב ליום 1.4.03 - על-פי הריבית הנהוגה בבנקים לגבי פיקדונות שקליים (ריבית פריים מינוס 2% לשנה); והתוצאה שאליה הגיע היא שהנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מחיובי היתר בהלוואות הללו הוא 104,947₪ ליום 1.4.03. איני רואה מקום לסטות מאופן החישוב המפורט ותוצאתו, כאשר זה לא נסתר והבנק לא הציג חישוב חלופי.

סוף דבר
23. לא מצאתי ממש בטענותיה של התובעת נגד הבנק בדבר התניית שירות בשירות שלא כדין ובנוגע להקצאת האשראי בחשבון תחת מתן הלוואות, והן נדחות.

עם-זאת, שוכנעתי כי הבנק הסב לתובעת נזקים, שעה שבתקופה שהחל ממועד פתיחת החשבון ועד ליום 1.4.91 הוא חישב את הריבית על הלוואות על-פי 360 ימים בלבד בשנה - ועל-כן אני מחייבת את הבנק לשלם לתובעת סך של 104,947 ₪, נכון ליום 1.4.03, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה ועד התשלום בפועל.

משנתקבלה התביעה רק במקצתה ולנוכח הפער הממשי בין סכום התביעה לבין הסעד שהתקבל בתום הדיון בה, אינני רואה מקום לעשות צו להוצאות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

לעניין מירוץ ההתיישנות, עילת תביעה בגין התניית שירות בשירות נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי שהפעיל מוסד בנקאי על לקוחו, ולא במועד קבלת השירותים