על-מנת שהכללים יחולו בין הלקוח לבין הבנק, ראוי כי קודם לכול וראשית לכול על אדם להיחשב כלקוח...

ב- ת"א (שלום כ"ס) 3709/05 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' גרי דסקל, תק-של 2008(3), 6821, 6824 (2008)} נפסק מפי כב' השופט דוד גדול:

"א. עובדות
1. התובע בנק המנהל עסקי בנקאות ולו סניף ברמת אילן (להלן: "הבנק").

2. הנתבע ושותפו רונן דניאלי פתחו חשבון עסקי משותף מס' 166006 (להלן: "החשבון").

3. התובע העניק לנתבע אשראי בחשבון שחולק לשניים: הראשון בצורת הלוואה בסך 120,000 ₪ והשני אפשרות להימצא ביתרת חובה בסכום שלא יעלה על סך 35,000 ₪, בסה"כ אשראי כולל של 155,000 ₪ (להלן: "האשראי").

4. בין הנתבע לבין שותפו נפל דבר ומאז חודש יוני 2004 נפרדו דרכיהם. הנתבע נטל על עצמו את כל החובות שצבר החשבון עד ליום 1.6.04 ומיום 1.6.04 ואילך החשבון מתנהל על שמו.

5. ביום 22.8.05 הגיש הבנק את התביעה דנן בסדר דין מקוצר, ובה עותר לחייב את הנתבע לשלם לו 171,797 ₪.
6. בהחלטה שניתנה על-ידי חברי כב' הרשם ב' יזרעאלי ניתנה לנתבע רשות להתגונן בכל הטענות שהועלו במסגרת תצהירי הנתבע (הן המקורי והן המשלים) למעט טענותיו של הנתבע לקיזוז נזקם נטענים בעוולת לשון הרע. על החלטת כב' הרשם הוגש ערעור על-ידי הבנק, ע"א 29/07 של בית-משפט זה. בהחלטה שניתנה על-ידי חברי כב' השופט טובי אמיר, ניתנה שוב רשות להגן, אך זו הוגבלה לא רק לעניין נזקים נטענים בעוולת לשון הרע, אלא גם לגבי הנזקים הכלכליים והכללים שהועלו בסעיפים 14, 17 ו- 35 בתצהירו המשלים של הנתבע.

ב. הדיון
1. התובע טוען כי:

א. הנתבע ושותפו התחייבו להמציא לו כבטחון לאשראי ניירות ערך שישועבדו לטובתו בסך של 65,000 ₪. כן שועבדו לטובתו התקבולים בכרטיסי אשראי שמסרו לקוחות העסק. סכום זה הוערך על-ידי הצדדים לסך של 20,000 ₪.

ב. לאחר שהשותפים נפרדו הוא התבקש והסכים להגדיל את יתרת החובה המאושרת ל- 65,000 ₪.

ג. הנתבע לא עמד בהתחייבותו לתובע, ועל-כן ביום 9.9.04 נחתם הסכם בין הצדדים, לפיו תיק ני"ע על כל תכולתו יימכר (51,000 ₪) ותמורתו תשמש לכיסוי יתרת החובה שבחשבון (להלן: "ההסכם").

ד. בעקבות ההסכם היה על הנתבע לפרוע את יתרת ההלוואות ולא להיכנס ליתרת חובה בחשבון.

ה. חרף האמור בהסכם, הנתבע יצר חובות חדשים כך שיתרת החובה בעו"ש תפחה ל- 53,000 ₪.

ו. עקב הפרת ההסכם על-ידי הנתבע, לא נותרה לו ברירה והוא העמיד את ההלוואות לפירעון מיידי ותבע את הסכום שבכתב התביעה.

2. הנתבע טוען כי:

א. התובע הפר את חובתו כלפיו כבנקאי בכך שהתנה מתן האשראי ברכישת ני"ע ובכך שהתנה שירות בשירות האסור על-פי דין.

ב. התובע המשיך לרכוש ני"ע במשך 8 חודשים בניגוד לבקשתו לחדול מרכישה כזו, משום שהיא אך מגדילה את החוב.

ג. התובע פעל שלא בתום-לב כאשר מחד החזיר 85 שיקים שלו בטענה של היעדר כיסוי מספיק. מאידך, התובע המשיך לרכוש ני"ע לחשבון באופן שהחוב כלפיו תפח.

3. הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 7.5.08, שבה העידו חיים גטניו, מי ששמש בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה כמנהל סניף רמת אילן של התובע, ודניאל סילביאן ששמש אז כסגן מנהל הסניף המדובר.

מאידך, העיד הנתבע עצמו ומי שהיה שותפו לחשבון ולעסקים בתקופה הרלבנטית ועד ליום 1.6.04 - רונן דניאלי.

הפרקליטים סיכמו טענותיהם בע"פ באותה ישיבה, ולבקשתם אפשרתי להם להגיש פסיקה תומכת. כ"א מהצדדים הגיש פסיקה התומכת בגישתו, ועל-כן יש ליתן פסק-דין מסכם.

מעיון בתצהירי הצדדים, מהחקירות הנגדיות של העדים בבית-המשפט, וסיכומי הפרקליטים, עולה כי אין מחלוקת עובדתית על-כך שהכסף הנתבע על-ידי הבנק אכן ניתן. כמו-כן, אין הכחשה מצידו של הנתבע כי דרכי החישוב והתוצאה הסופית אליה הגיע הבנק ביום הגשת התביעה נכונים.

משמע, לפנינו טענת הודאה והדחה, קרי הנתבע מודה שהכסף ניתן לו, אך לטעמו הבנק הפר כלפיו חובת אמון, זהירות, פעל נגדו שלא בתום-לב, ובעיקר התנה שירות בשירות בכך שכפה עליו לרכוש ני"ע בקרן נאמנות והמשיך לעשות כן בשעה שמצב החשבון לא אפשר זאת יותר.

4. בפתיח לסיכומיו מבקש ב"כ הבנק להוריד מעל השולחן את טענת הלקוח כי הבנק התנה שירות בשירות, קרי: הבנק הסכים להעמיד אשראי ללקוחות דסקל ודניאלי, אך ורק כנגד הסכמתם של השניים לרכוש ני"ע בקרנות נאמנות אילנות רימון של הבנק.

לחילופין, טוען ב"כ הבנק, כי היה ונקבל את טענת הנתבע להתניית שירות בשירות, עדיין על-פי חוות-דעת של מומחה שהגיש הנתבע והערוכה על-ידי גיא אורן, הנזק שנגרם לנתבע הינו בסך מינימלי של 4,488 ₪ ובמקסימום (לחילופין) בסך של 12,816.40 ₪.

ב"כ הבנק טוען כי על-פי גרסת הנתבע עצמו, אזי בעת פתיחת החשבון הוא נדרש לרכוש אותם ני"ע, כתנאי למתן האשראי על-ידי הבנק.
לטעמו של ב"כ הבנק, הסיטואציה של התניית שירות בשירות לא יכולה לבוא כלל לעולם במו"מ ראשוני בין בנק ללקוחו.

היסוד במונח התניית שירות בשירות מלמד על כפייה או אילוץ שהלקוח אינו רוצה או אינו מעוניין בו בשעה שהחשבון כבר מתנהל תקופה מסוימת. לפיכך, טוען ב"כ הבנק, כי גם אם נקבל טענת הלקוח, הואיל וכאן בענייננו המדובר, לטענת הלקוח עצמו, בפגישה הראשונית קודם שהצדדים נכנסו למסגרת פעילות כזו או אחרת, יכלו הנתבע ושותפו שלא להתחיל כלל ביחסי עבודה עם הבנק, וללכת ולנסות מזלם בכל בנק אחר.

ב"כ הבנק תומך טיעונו בפסק-דין שניתן לפני עשור שנים על-ידי כב' השופטת ח' ינון ב- ת"א 56372/96 (ת' המ' 139782/96) ו- 56374/96 (ת' המ' 139914/96) כהן אנדרה נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם) שבהם נקבע כי מצב של התניית שירות בשירות יכול שיווצר רק אחרי ש:

"נוהלו חשבונות לאורך תקופה ארוכה ולקוחות הבנקים נזקקו שם לאשראי נוסף, לפיכך פתחו תכניות חיסכון נוספות וכיוצא בזה כדי לזכות באשראי הנוסף". (ההדגשה לא במקור אלא שלי – ד' ג')

5. מאז אמירתה החדה והנוקבת של כב' השופטת ח' ינון לא הומצא פסק-דין אחר בין אם על-ידי בית-משפט שלום ובין על-ידי ערכאה גבוהה יותר הגורס כי המונח התניית שירות בשירות יכול שיחול גם על פתיחת חשבון חדש.

ב"כ הנתבע המציא לעיוני שני פסקי-דין. האחד - על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל אביב ב- ת"א 2660/01 (בש"א 14436/102) מרדכי ואורנה חן פרל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם בנבו (2005) וממנו ברור כי שם ניתן אשראי קודם במסגרת ליווי פיננסי ורק כתנאי לקבלת אשראי נוסף נדרשו שם התובעים לשירות אחר. משמע, אין הנידון דומה לראיה.

פסק-דין נוסף הוא פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה ב- ת"א 205/00 חברת אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם בנבו (2004).

מקריאת הרקע העובדתי, סעיף 5 לפסק-הדין המודפס, עולה כי החשבון נפתח והתנהל ורק אחר-כך נדרש הלקוח לפתוח תכניות חיסכון.

משמע, גם פסק-דין בן רחמים לא יוכל להועיל לנתבע.

6. א. אודה ולא אבוש כי השאלה המונחת על שולחני אינה פשוטה, שכן סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 קובע:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר... אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."

מקריאת הסעיף אין בו את המגבלה שהופיעה בפסק-דין כהן אנדרה הנ"ל, קרי עליך להיות קודם לקוח המנהל חשבון, ורק אחר-כך פועל הבנקאי כלפיך שלא בתום-לב ודורש כתנאי למתן שירות אחד רכישת שירות אחר ממנו.

סבורני, כי לא נכון ולא ראוי לפרש פרשנות מרחיקת לכת כזו ללא אמירה מפורשת של המחוקק.

לטעמי, הרציונל טמון בשם החיקוק עצמו שירות ללקוח. משמע, ע"מ שהכללים יחולו בינך לבין הבנק, ראוי בנסיבות לשון הכללים, כפי שהם כיום, כי קודם לכל וראשית לכל עליך להיחשב כלקוח, קרי לפתוח חשבון ולפעול בו ורק אחר-כך המגבלות החלות מכוח חוק הבנקאות יחולו על יחסי הצדדים.

ב. במקרה דנן לא טען הנתבע - הלקוח כי חזר על פתחי מספר בנקים ובכולם נתקל בסירוב לפתוח לו חשבון וליתן לו אשראי, אלא כנגד השירות של רכישת ני"ע.

ג. אני מוכן ללכת עוד צעד לטובת הנתבע, ולקבוע כי בנק לא רשאי לסרב לפתוח לך חשבון, אך הבנק לא חייב להעניק לך אשראי אלא אם תמלא הוראות הסכם שבין הצדדים.

משכך פני הדברים, לא שכנעני הנתבע כי במקרה דנן אנו נכנסים בגדרי המושג התניית שירות בשירות, ועל-כן דין הטענה של הנתבע בנקודה זו להידחות.

7. מכאן יש לעבור ולבחון את טענת הנתבע כי הבנק רכש עבורו משך 8 חודשים ני"ע בקרן הנאמנות בעוד במקביל הוא מחזיר 85 שיקים בציון הערה אין כיסוי מספיק. הנתבע מוסיף וטוען, כי התנהלות זו של הבנק אינה מתיישבת עם חובתו המוגברת של הבנק לנהוג כלפיו בתום-לב.

בהקשר זה לנתבע טענה נוספת (שלא הוכחה דיה לטעמי לפחות), כי הוא בקש מהבנק לחדול מלרכוש ני"ע והבנק פעל במישור זה חרף בקשתו המפורשת.

8. ב"כ הבנק הגיב לטענת הנתבע וטען כי כיום זו חכמה לאחר מעשה לבוא עמו חשבון על רכישת ני"ע.
ני"ע מעצם טיבו נושא בחובו אלמנט של אי-ודאות והבנק דווקא היה זהיר בכך שהמשיך לרכוש את ני"ע על-פי הוראת הקבע שהלקוח - הנתבע חתם לו.

המשיך וטען ב"כ הבנק, כי על האחרון להיות זהיר קודם שהוא לא מכבד הוראת קבע שחתם לו הלקוח.

9. במחלוקת זו שבין הצדדים דעתי כדעתו של ב"כ הנתבע.

הנתבע טען (וטיעון זה לא נסתר), כי בתקופה הרלבנטית הבנק לא הסס מלהחזיר 85 שיקים (כך!!) שנמשכו על החשבון. לטעמי, התנהגות זו של הבנק אך הועילה לנתבע שלא שיקעה אותו בבוץ עמוק יותר.

אולם, אם הנך מחזיר שיקים בטענה שאין כיסוי מספיק, והכול על-מנת שלא להגדיל את יתרת החובה, הכיצד יסביר הבנק כי בה בשעה, הוא רוכש ני"ע ומגדיל את יתרת החובה של הנתבע כלפיו?

ב"כ הבנק טען כי הואיל והמדובר בהוראת קבע, ובעיקר בהוראה לרכישת ני"ע שומה עליו לנהוג בזהירות יתר.

טענתו זו של הבנק אינה מתיישבת אצלי עם החובה המוגברת לנהוג עם הלקוח בתום-לב.

ניטול לדוגמה הוראת קבע לתשלום מסי ארנונה בסכום זהה של 3,000 ₪ לחשבון, או הוראת קבע לתשלום חודשי בסך של 3,000 ₪ לרכישה בתשלומים של רכב לדוגמה. האם יעלה על הדעת שהבנק היה מכבד אחת משתי הוראות קבע אלו?
בטוחני, כי גם ב"כ הבנק לא יאמר שהואיל ובהוראות קבע עסקינן, אזי הבנק ימשיך ויכבד אותה בה בשעה שהוא מחזיר שיקים בסכומים נמוכים בהרבה.

אשר-על-כן, יש לומר כי בנקודה זו הבנק לא נהג כלפי הנתבע כפי שהיית מצפה כי בנק ינהג כלפי לקוחו.

10. כיוון שהגענו עד הלום, יש לבדוק האם פעילות זו של הבנק, קרי רכישת ני"ע משך 8 חודשים גרמה לנתבע - הלקוח לנזק.

המומחה שאת שירותיו שכר הנתבע, והעיד בפני בית-המשפט בשלב הבקשה למתן רשות להגן, כימת את הנזק לסך של 4,488 ₪. נתון זה לא נסתר על-ידי הבנק ואדרבא ב"כ הבנק למעשה בפתיח לסיכומיו יותר מאשר מודה בו ומוכן כי סכום זה יקוזז מהסכום אותו הוא עותר לחייב את הנתבע.

עמדה זו של הנתבע מקובלת עלי ומהסכום הנקוב בכתב התביעה יש אכן לקזז את הסכום של 4,488 ₪.

11. לנתבע הייתה טענה נוספת שטוב היה אלמלא העלה אותה, והיא טענה של בצוע העברה לא ברורה מהחשבון מושא התביעה, ליעד בלתי-ידוע תוך כדי זיוף חתימתו.

טענה חמורה זו של זיוף לא הוכחה, ולו בראשית ראיה, וכן כי היעד הבלתי-ידוע של הכסף היה לא אחר מאשר חשבונו של הנתבע בבנק.

אשר-על-כן, טענה זו של הנתבע נדחית בשתי ידיים.

12. הנתבע הוסיף וטען כי התנהגותו של הבנק והתנהלותו כלפיו עולים כדי פגיעה בשמו הטוב, ויש בה כדי הפצת לשון הרע עליו.

הן כב' השופט טובי אמיר והן כב' הרשם ב' יזרעאלי אסרו במפורש על הנתבע להמשיך ולטעון זאת בהליך שלפני.

הנתבע הסביר בחקירתו הנגדית כי חמתו בוערת בו, והוא כעוס מאד על הבנק, ולכן ראה לנכון לשוב ולהידרש לטענה חרף האיסור הכפול לעשות כן. עניין זה צריך שיקבל ביטוי בהוצאות, וכך אני מורה.

ג. לסיכום
1. העולה מן המקובץ כי דין התביעה להתקבל בניכוי 4,488 ₪ ועל הנתבע לשלם לתובע סך של 166,997 ₪ בלווית ריבית כנקוב בסעיף 7(א) לכתב התביעה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

על-מנת שהכללים יחולו בין הלקוח לבין הבנק, ראוי כי קודם לכול וראשית לכול על אדם להיחשב כלקוח...