מהן האינדיקציות האפשריות לקיום התניה פסולה?

ב- ת"א (שלום ת"א) 39445/03 {נטורה עיצוב בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2006(2), 4681, 4684 (2006)} נפסק מפי כב' השופט אטיאס אריה:

"1. בפני תביעה כספית בה מבקשים התובעים לחייב את הנתבע לפצותם על נזקיהם המגיעים לסך 364,887 ₪, הנובעים מגביית ריביות חריגות לאורך שנים, התניית שירות בשירות הצרת צעדי התובעת 1 והפעלת לחץ כלכלי שמנע מהם תפקוד עסקי תקין.
לב-ליבה של התביעה היא הפעולה של התניית שירות בשירות שביצע לפי הנטען, הנתבע כלפי התובעים בניגוד להוראת סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות").

2. התובעת 1 הינה חברה העוסקת בסחר בריהוט חפצי נוי ובדי ריפוד, התובע 2 הינו מנהלה ובעל רוב מניותיה.

בתאריך 6.6.95 פתחה התובעת 1 חשבון על שמה שמספרו 62301 (להלן: "חשבון עסקי") בבנק אמריקאי, ישראלי סניף 248 רמת השרון, שהועבר לבנק הפועלים סניף סוקולוב ברמת השרון ואחר כך לסניף אחר של בנק הפועלים באותו רחוב.

במקביל לחשבון העסקי פתח התובע 2, באותו סניף, חשבון בנק על שמו על-פי עצת פקידי הבנק שמספרו 55178 (להלן: "החשבון הפרטי") וכן חשבון על שמו ועל שם אשתו, רצין אנה, שמספרו 55186 (להלן: "חשבון המשפחה").

בחשבונות הבנק לא הופקדו בתחילה כספים כלשהם אלא נתקבלה מסגרת אשראי.

3. מתאריך 6.12.95 ועד 31.5.02 נפתחו 5 תכניות חיסכון ופיקדון שקלי אחד אשר פורטו דווקא בחוות-הדעת של המומחה מטעם התובעים רו"ח אבי סולומון. טענות התובעים בקשר לכך הן כדלקמן:

(א) הפקידים והמנהלים בסניף הציעו לתובע 2 לפתוח תכניות חיסכון ולהגדיל את העברות הכספים לתכניות אלו, על-מנת לקבל מנגד אשראי מוגדל בחשבון הבנק של התובעת 1 בצורה של הלוואות ושל הגדלת מסגרות האשראי בחשבון העסקי (סעיף 7 לתצהיר תובע 2).

(ב) עם חלוף השנים הורע מצב התובעת 1 באופן שיתרות החובה בחשבון העסקי הלכו וגדלו ונאמר לו על-ידי מנהל ופקידי הסניף כי אין עם כך כל בעיה ושכדאי לו להיות לווה גדול בבנק עם התפתחות של בטחונות לצד ההלוואות וכך ישימו לב פחות בבנק לחריגות ממסגרת האשראי של החשבון (סעיף 9 לתצהיר תובע 2).

(ג) על-פי עצת רואה החשבון של החברה הועברו דפי הבנק לבדיקה כלכלית לחברת נצרים ניהול ויישום בע"מ והומלץ לתובעים על ידה למכור בהקדם האפשרי את כל תכניות החיסכון בכדי לנסות ולהקטין את מצבת החובות בבנק (סעיף 10 לתצהיר תובע 2).

(ד) כל הכספים שהופקדו בתכניות החיסכון נמשכו מהחשבון העסקי ובסוף הדרך כאשר נמכרו תכניות החיסכון חזרו הכספים שהיו מופקדים בהן בחזרה לחשבון העסקי והתובע 2 לא ניצל את כספי התכניות החיסכון לצרכיו הפרטיים (סעיף 11 לתצהיר תובע 2).

(ה) לאחר שכל תכניות החיסכון מומשו והועברו בחזרה לחשבון החברה התחוור לתובע 2 כי כל תכניות החיסכון היו למעשה תכניות ובטחונות של החברה בלבד שנפתחו באופן מלאכותי בחשבון נפרד על שמו (סעיף 12 לתצהיר תובע 2).

(ו) כשביקש התובע 2 הלוואה ע"ס 50,000 ₪, מנהלת הסניף לייזה הסכימה בתנאי שיגדיל את הוראת הקבע לתכניות החיסכון.
לטענתו על-פי יעוץ משפטי שקיבל השיטה של הפקדות חודשיות בתכניות חיסכון נועדה לטשטש את המתאם בין מועדי מתן ההלוואות למועדי פתיחת תכניות החיסכון (סעיף 13 לתצהיר תובע 2).

(ז) על-פי יעוץ משפטי שקיבל יש מתאם מדויק בין הפיקדון ע"ס 13,000 ₪ מיום 23.11.98 ובין הלוואה ע"ס 72,000 ₪ מיום 23.11.98; בין הפקדה לתכנית חיסכון ע"ס 66,000 ₪ מיום 31.5.02 לבין הלוואה ע"ס 50,000 ₪ שניתנה ביום 21.4.02; בין הפקדה לחיסכון ע"ס 42,553 ₪ מיום 14.7.00 לבין הלוואה ע"ס 25,000 ₪ מיום 26.6.00 והלוואה נוספת ע"ס 20,000 ₪ מיום 10.7.00 (סעיפים 16-14 לתצהיר תובע 2).

(ח) קיומו של מתאם זמנים קרוב לגבי פעולות שנעשו בחוסר היגיון כלכלי מהווה אינדיקציה ברורה, לעניין ביצוע עבירה של התניית שירות בשירות על-ידי הבנק כלפיו (סעיף 17 לתצהיר תובע 2).

(ט) לאחר שנתבררו לתובע 2 מעשי הבנק הוא סגר את יתרת החובה בחשבון העסקי באמצעות הלוואה שנטל (סעיף 20 לתצהיר תובע 2).

4. טענות הנתבע הן כדלקמן:

א. עילת התביעה לגבי אירועים שאירעו לפני יום 19.6.96 התיישנה.

ב. התובע 2 הינו איש עסקים מנוסה שנייהל שתי חנויות לממכר פריטי ריהוט ועיצוב יוקרתיים לעשירון העליון.

ג. התובע ניהל פעילות בנקאית מקבילה במספר בנקים ואף עסק בסחר חוץ עם בנקים מסחריים בחו"ל.

ד. התובעים היו בקשר שוטף עמו, עקבו אחר הפעולות בחשבונות, קיבלו לידיהם את דפי החשבון וכל מידע שביקשו.

ה. התובע 2 נהג להתווכח עם פקידיו של הנתבע על הריביות העמלות ועל יתר תנאי האשראי תוך שהוא מסתמך על בדיקה שעשה ומידע שקיבל מבנקים אחרים עמם עבד ולא הועלתה כל הסתייגות בקשר לניהול החשבונות.

ו. הנתבע לא אילץ את התובעים או מי מהם, לפתוח תכניות חיסכון, לא יעץ להם לפתוח או להגדיל את העברות הכספים לתכניות אלו וכי אלה נפתחו על-פי בחירתם והחלטתם של התובעים מתוך שיקולים כלכליים ועניינים אשר היו ידועים להם טוב מאשר לבנק.

ז. "האילוץ" לבצע פעולות בלתי כדאיות כלכליות נמשך לטענת התובעים כ- 8 שנים, וזה בלתי-סביר בעליל לאור ניסיונו של התובע 2 והסיוע שקיבל מרואה חשבון ומנהל חשבונות.

ח. עובר למועד פתיחת תכנית החיסכון ע"ס 66,000 ₪ מיום 31.5.02 עמד החשבון הפרטי ביתרת זכות דווקא בסך של 66,310.11 ₪ וסכומה של תכנית החיסכון עלה באופן ממשי על סכום ההלוואה שהעמיד הבנק.

ט. הטענה בדבר הפיקדון ע"ס 13,000 ₪ מהווה הרחבת חזית לה הוא מתנגד. מעבר לכך, הפיקדון נמשך בסמוך להפקדתו ושימש את התובעת לצורך רכישת מט"ח לצרכיה העסקיים.
י. לא הייתה כל שיטה ל"טשטש" את המתאם הנטען והיה ברור לפקידי הבנק כי התניית שירות בשירות אסורה.

יא. לא הייתה כל מניעה מצד התובעים להפסיק את ההפקדות החודשיות בתכניות החיסכון.

יב. ההיגיון בהחלטה כלכלית צריך להבחן על-פי הנסיבות ששררו בעת קבלת ההחלטה ולא בדיעבד וכי יש לקחת בחשבון מגוון שיקולים רלבנטיים-כלכליים אישיים ואחרים.

יג. ביום 21.11.02 ביקש התובע 2 למכור את תכניות החיסכון ולפרוע את האשראי ולאחר שבירת התכניות התבטא בפני מר שלמה ליבנה מנהל מחלקת עסקים בסניף כי הוא חוזר 20 שנה אחורה בזמן.

דיון
5. המסגרת הנורמטיבית לדיון זה קבועה בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות אשר לפיו:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."

בשורה של פסקי-דין נקבעו אמות המידה ואבני הדרך להוכחת קיומה של ההתניה האסורה. כך, נפסק כי:

"הוכחת ההתניה הפסולה ואי סבירותה מוטלים על הטוען לכך.
עליו להוכיח באופן ישיר ובלתי אמצעי, כי התאגיד הבנקאי התנה שירות בשירות, כי אין קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי ואת קיומו של נזק בעטיה של ההתניה" (ע"א 463/95 בנק הפועלים נ' עזרא לוי, פ"ד נח(3), 145, 164ז (1999)).

עוד נפסק כי:

"מנקודת ראותו של הבנק, ובייחוד לאחר עבור תקופה ארוכה, קיים לא אחת קושי להעמיד גרסה מפריכה לעדותו הישירה של הלקוח. בנסיבות אלה, היעדר גרסה מפריכה מצד הבנק אינו בהכרח מחזק עדות יחידה של הלקוח בדבר התנהגות פסולה מצד הבנק. גרסה זו טעונה תימוכין ממקורות אובייקטיבים אשר יספקו אישוש לטענת ההפרה" (ע"א לוי, שם, בעמ' 165ה-ז).

זאת ועוד, בית-המשפט הוסיף וקבע כי:

"בקביעת ממצאי העובדה לעניין קיום התניית שירות פסולה על-ידי בנק יש לזכור כי מדובר בפעולה שנלווית לה תוצאה משפטית בתחום הפלילי והאזרחי כאחד. מעשה או מחדל הנדון בתחום האזרחי שיש לו השלכה גם לתחום הפלילי נבחן בדרך-כלל באיזמל ניתוח ראייתי חד יותר, ועל שום ההשלכות הקשות הנלוות לממצא בדבר קיום הפרת חוק, הנטייה היא לבסס ממצאים על תשתית ראייתית כבדת משקל במיוחד" (ע"א לוי שם, עמ' 164א-ב).

יחד-עם-זאת, נפסק כי לא נדרשת הוכחה ישירה בדבר קיום כפייה ואילוץ מצד הבנק לגבי מתן השירות ה"מותנה" אלא די במסרים, ואפילו הם נעשים בשפה מנומסת ועדינה לפיהם מתן שירות אחד יקודם וישופר, אם יינתן שירות אחר במקביל לו וכי אין צורך בהתקיימות תנאי "כפייה" ו"עושק" כמשמעותם בסעיפים 17 ו- 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ע"א לוי שם, בעמ' 167א-ב; ת"א (יר') 143/01 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל, דינים מחוזי, כרך כו(7), 573).

ברם, יש לנקוט איזון עדין בין המגמה למנוע ניצול חולשתו של הלקוח על-ידי הבנק, לבין הצורך לצמצם ככל האפשר מצבים של ניצול לרעה של ההגנות שניתנו ללקוח כלפי הבנק באמצעות העלאת טענות בדבר קיומה של ההתניה פסולה כ"מחשבה לאחר מעשה".

כאינדיקציות אפשריות לקיום התניה פסולה יכולים לשמש הנתונים הבאים:

(א) סמיכות זמנים ישירה בין מתן השירות המבוקש על-ידי הלקוח לבין קבלת השירות האחר.

(ב) השוואה בין היקף השירות המתבקש על-ידי הלקוח לבין השירות האחר.

(ג) אם קיימת כדאיות כלכלית מבחינת הלקוח בהצמדת שני השירותים באופן המאפשר להניח כי ההצמדה הייתה פרי בחירתו.

(ד) מידת העניין שיש לבנק בהתניית השירות בבחינת קשר סביר לשירות האחר.

(ה) בחירת הבנק דווקא בתכנית חיסכון כבטוחה על פני מגוון בטוחות שהעמיד הלקוח לבנק.
(ו) מקום שכספים ששימשו בו לתכנית חיסכון אינם כספי הלקוח אלא כספי הבנק אין לראות בתכנית החיסכון בטוחה אמיתית ועל-כן לא מתקיים במקרה דנן קשר עסקי סביר (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פ"ד נו(6), 493, 511 (2000)).

על מידת הזהירות שיש לנקוט בקביעת הממצאים ניתן ללמוד מפסק דינו של כב' השופט א' לוי בפרשת סריגי ציביאק בו הוא מנתח את הבדיקות שיש לבצע.

כך, מציין הוא כי יתכן שגם תכניות חיסכון שהכדאיות בהן בולטת נפתחו עקב התניה.

מוסיף ומציין הוא שאם תוכח רמת מתאם גבוהה מבחינה כרונולוגית, בין מועדי פתיחת תכניות החיסכון לבין מועדי העמדת האשראי זו אינדיקציה לקיומה של התניה אסורה אך מציין שם כי תיתכן התניה גם בלא שמתקיימת חפיפה במועדים, ולהפך: היעדר התניה חרף קיומה של חפיפה במועדים.
ממשיך ומוסיף הוא, כי לא הגיוני למשל לטעון כי הבנק התנה שירות של הלוואה במיליונים בפתיחת תכנית חיסכון של עשרות אלפי שקלים בודדים ומאידך מוסיף כי לעיתים לפקיד בנק יש אינטרס אישי בפתיחת תכנית חיסכון.

לפיכך נפסק כי רק משקלן המצטבר של כל הנסיבות הוא שיעצב את החלטת בית-המשפט (שם עמ' 513.)

על רקע העקרונות הנ"ל אבחן את המקרה שבפני.
6. (א) ראשית, על-אף שחוות-הדעת מטעם התובעים מדברת על 6 תכניות חיסכון (מתוכם פיקדון אחד) אשר פתיחתן כנטען היה תנאי לקבלת אשראי או להמשכו, הרי בתצהיר התובע 2 ישנה התייחסות מפורשת רק לשתי תכניות חיסכון (תכניות 5 ו- 6 לנספח 1 לחוות-הדעת) והפיקדון (מס' 4 בנספח 1 לחוות-הדעת).

חוות-הדעת אמורה ליתן את הביטוי החשבונאי אלמלא הייתה התניית שירות בשירות הנטענת והיא אמורה להישען על תשתית עובדתית ראויה של מבקש חוות-הדעת.

היה על התובעים להיכבד ולפרט בתצהיר התובע 2 נסיבות פתיחתה של כל תכנית ותכנית ופיקדון.

לגבי התכניות 5 ו- 6 והפיקדון 4 נוקט התובע 2 בסעיפים 16-14 לתצהירו בביטוי "על-פי יעוץ משפטי" בבואו להראות את הקורלציה בין הפתיחה לבין האשראי שקיבל.

יש לתהות על דרך ניסוח זו שכן התובע עצמו הוא שאמור להעיד עובדתית על אותה קורלציה שנכפתה עליו וסממניה החיצוניים הם למעשה נושא לסיכומים.

(ב) באשר לפיקדון ע"ס 13,000 ₪ (מס' 4 לנספח 1 לחוות-הדעת) אשר נפתח ביום 23.11.98 - לטענת התובעים בתצהירם באותו יום ניתנה להם הלוואה ע"ס 72,000 ₪.

ראשית, יצויין כי זו הרחבת חזית לה התנגד הנתבע. פיקדון שקלי אינו בבחינת תכנית חיסכון וכל כתב התביעה עוסק בתכניות החיסכון. על-כן כבר מטעם זה דין התביעה בקשר לפיקדון זה להידחות.

מעבר לנדרש אציין כי לא נחה דעתי כי הייתה במקרה דנן התניה של שירות בשירות.

הפיקדון נפרע לחשבון העסקי ובאותו יום נקנה מט"ח פחות או יותר באותו סכום.

המומחה מטעם התובעים אישר כי בתום הפיקדון עשתה בו התובעת שימוש לצרכיה (עמ' 8 למטה).

כאשר נשאל התובע 2 בחקירתו הנגדית לא ידע להשיב לאיזו תקופה ניתנה הלוואה, לאיזו מטרה וגרס כי יכול להיות שהיא ניתנה לפרק זמן של 18 חודשים.

אך כאשר נתבקש לאשר כי כתנאי להעמדת אותה הלוואה דרש ממנו הבנק לפתוח פיקדון ע"ס 13,000 ₪ טען כי יכול להיות שזה חלק מתשלומים עתידיים.

אחר-כך ציין כי לא בטוח שהפיקדון שועבד לטובת אותה הלוואה.

הוא אף לא זכר שהפיקדון נפרע שבועיים לאחר ההפקדה וכי נעשה בו שימוש.

אחר-כך ניסה להסביר כי יכול להיות שהיה עודף בין מאזן בטחונות לבין האובליגו באותו מועד אך לא זכר אם לא היה עודף ב-23.11.98 עת נפתח הפיקדון.

(ג) באשר לתכנית 5 בנספח 1 לחוות-הדעת - לטענת התובעים נפתחה תכנית ע"ס 66,000 ₪ בהפקדה חד-פעמית ביום 31.5.02 ומנגד ניתנה הלוואה ע"ס 50,000 ₪ ביום 21.4.02 (מס' 21 בנספח 2 לחוות-הדעת).

ההפקדה הנ"ל בוצעה בחשבון 55186 כאשר באותו יום היה זיכוי וכתוצאה מכך החשבון עבר ליתרת זכות של 66,310.11 ₪.

אין בידי בית-המשפט ראיות על מקורה של אותה תכנית חיסכון בה זוכה החשבון הנ"ל.

כלומר לא הוכח בפני שכספי תכנית החיסכון מס' 5 הם כספי הבנק שנמשכו מיתרת חובה ובהחלט יתכן שמדובר בכספים פנויים.

בתאריך 31.5.02 עת נפתחה תכנית החיסכון מס' 5 יתרת החובה בחשבון העסקי 62301 עמדה על 74,301 ₪ ובחשבון 55186 הייתה יתרת זכות של 310 ₪ בזכות.

מסגרת האשראי בחשבון 62301 עמדה באותה עת על 100,000 ₪.

באותה עת תכניות 1, 2, 3 טרם נשברו ו/או טרם הגיע מועד פרעונן וסכומן הכלל עמד על כ-474,000 ₪.

כמו-כן עמדו הלוואות 22-18 שבנספח 2 לחוות-הדעת אשר טרם הגיע המועד לסיומן וסכומן הכלל של הלוואות אלה עמד על 340,000 ₪.

ההלוואות ניתנו לתקופה של 18 חודשים ועד לתאריך 31.5.02 חלף פרק זמן של שני שליש לערך דהיינו נותר לפירעון סך של כ- 227,000 ₪.

דהיינו יתרת הלוואות בצירוף יתרת החובה עמדו על סך 301,000 ₪ כאשר מנגד עמדו תכניות חיסכון בסכום של 474,000 ₪ בהנחה שכל תכניות החיסכון היו משועבדות - מסמך בעניין זה לא הומצא - הרי שעדיין היו התובעים בעודף בטחונות של כ- 173,000 ₪.

במצב דברים זה פתיחת תכנית חיסכון נוספת ע"ס 66,000 ₪ מתיישבת יותר עם גרסת הנתבע.

יש לשים-לב שמדובר במקרה דנן על פתיחת תכנית מכסף פנוי ובאותו יום בו נפתחה התכנית הקודמת מה שמעיד על ניסיון לצבור נכסים.

בנסיבות אלה פירעון התכנית לחשבון העסקי אינו אלא פעולת התובעים לצמצום יתרת החובה בחשבונם.

זאת ועוד, תכנית החיסכון מס' 5 נפתחה למעלה מחודש לאחר שניתנה ההלוואה. פער זמנים זה מתיישב יותר עם גרסת הנתבע מאשר עם גרסת התובעים.

(ד) באשר לתכנית מס' 6 בנספח 1 לחוות-הדעת - לטענת התובעים על-פי יעוץ משפטי שקיבלו יש מתאם מדויק בין הפקדה לתכנית חיסכון מס' 6 ע"ס 42,533 ₪ מיום 14.7.00 לבין הלוואה על סך 25,000 ₪ שניתנה ביום 26.6.00 (מס' סידורי 11 לנספח 2 לחוות-דעת) והלוואה ע"ס 20,000 שניתנה ביום 10.7.00 (מס' סידורי 12 לנספח 2 לחוות-הדעת).

ההפקדה נעשתה כנטען בחשבון 55178 ונפרעה בחשבון זה.

מבט בדף החשבון של חודש יולי 2000 של חשבון זה מצביע על-כך שהיה זיכוי באותו יום מתכנית חיסכון ע"ס 42,522.18 ₪ והפקדה לפיקדון באותו סכום אשר נפרע ביום 13.8.00 ובאותו יום בוצעה העברה ע"ס 40,000 ₪ לחשבון 62301.

7. לגרסת התובע 2 בסעיף 7 לתצהירו כאשר גדלה הפעילות המסחרית של החברה ביקש הוא אשראי נוסף ממנהלי ופקידי הסניף כתגובה הציעו לו הפקידים והמנהלים בסניף לפתוח בסניף תכניות חיסכון ולהגדיל את העברות הכספים לתכניות אלו זאת, על-מנת לקבל מנגד אשראי מוגדל בחשבון הבנק של החברה בצורה של הלוואות ושל הגדלת מסגרות האשראי בחשבון החח"ד של החברה.

בסעיף 8 לתצהירו גורס התובע 2 כי נאמר לו שהוא מקבל את התנאים הטובים ביותר השמורים ללקוחות מועדפים בסניף. ובסעיף 9 גרס כי כאשר יתרות החובה בחשבון הלכו וגדלו נאמר לו על-ידי מנהלי ופקידי הבנק כי כדאי לו להיות לווה גדול בבנק עם התפתחות של בטחונות לצד ההלוואות וכך ישימו לב פחות בבנק לחריגות ממסגרת האשראי של החשבון.

אינני מקבל גרסה זו של התובעים.

כפי שיובהר להלן דבריו של התובע 2 בחקירתו הנגדית מצביעים על-כך שגרסתו הנ"ל אינה אמינה וכי גרסתו מקבלת גוונים שונים תלוי בשאלה שהוא נשאל. מנגד גרסת הנתבע אחידה ועקבית לאורך כל העדויות מטעמו.

כך, על-אף שנאמר בסעיף 7 לתצהירו כי הציעו לו לפתוח תכניות חיסכון הרי בעדותו בעמ' 14 לפרוטוקול מציין עמדה קשוחה הרבה יותר של הבנק לפיה: "אמרו לו שאין דרך אחרת לקבל כסף מהבנק אלא אם הוא מגדיל את תכניות החיסכון".

בסעיף 7 לתצהירו נאמר כי ביקש אשראי וקיבל את תשובת הבנק כאשר גדלה הפעילות המסחרית של החברה.

התובע 2 לא נקב בתאריך כזה או אחר אולם דומה כי הכוונה בתחילת הפעילות של החברה והנה בחקירתו ציין כי "מדי פעם אמרו לי בבנק לפתוח תכניות".

אחר-כך ציין "כולם אמרו זו הייתה אווירה בבנק".

זאת ועוד, בחקירתו ציין כי התכניות שהציעו לו לפתוח הן כנראה אלה שמפורטות בסעיפים 16-13 לתצהירו ואיננו זוכר בעל-פה עוד תכניות על אלה שמפורטות באותם סעיפים אך ציין כי יש רשימה שהמומחה הכין.

התכניות המפורטות בסעיפים 16-13 לתצהירו הן אלה שמסומנות 4, 5, 6 בנספח 1 לחוות-הדעת.

באשר לתכנית חיסכון הנזכרת בסעיף 13 לתצהירו כשביקש הלוואה של 50,000 ₪ התובע 2 לא ידע לומר באיזה תכנית מדובר, לא זכר מה הייתה ההפקדה החודשית ואף לא רצה לעיין בדפי החשבון ולהשיב, לא זכר מתי ההלוואה הועמדה ואין לו את מסמכי ההלוואה.

דהיינו מדובר באמירה בעלמא ללא כל פירוט וביסוס ראייתי הולם.

על התכניות שנפתחו כתוצאה מאמירה או רמיזה של פקידי הבנק צריך התובע 2 להצהיר במפורש תוך ציון הפרטים המלאים ולא להסתפק באמירה שהמומחה ציין זאת בחוות-הדעת. זהו נתון עובדתי שעל התובעים להוכיחו בראיה ישירה שלהם.

כך למעשה ניתן לומר כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם בכל הנוגע לתכניות 1-3 הרשומות בנספח 1 לחוות-הדעת.

זאת ועוד, טען התובע כי השקעה בתכנית חיסכון איננה כלכלית אך בהמשך ציין שיכול להיות שאלמלא הכפייה לפתוח תכנית חיסכון הנדונות היה קונה ניירות ערך או מביא סחורות מקטין את האובליגו ואולי חלק היה מושקע בתכניות חיסכון.

דהיינו גם לאחר כל טענותיו עדיין סבור התובע שיש מקום להשקיע בתכניות חיסכון בנסיבות בו מצוי החשבון ביתרת חובה.

זאת ועוד, בראייה כלכלית צרופה גם אין כל היגיון בהעברת כספים מהחשבון לרכישת ניירות ערך.
כידוע השקעה בניירות ערך לא תמיד שומרת על ערך הכסף והסיכון בה גבוה לעין ערוך להבדיל מתכנית חיסכון.

דהיינו שיקולי התובעים לא תמיד עולים בקנה אחד עם השיקול הכלכלי הצירוף.

התובע 2 ציין בנחרצות בחקירתו הנגדית כי כל מה שטען הבנק לא נכון אך מייד אחר-כך השיב שיכול להיות שאמר לשלמה ליבנה ... שמכירת התכניות החזירה אותו 20 שנה אחורה (עמ' 17).

שלמה לבנה מצידו בתצהירו ציין כי התובע 2 אמר לו זאת.

שלמה ליבנה בתצהירו מפרט כי לא פעם ולא פעמיים הציע לתובע 2 לפרוע את תכניות החיסכון שבבעלותו ולפרוע באמצעותן אשראים בחשבונות הנובעים ואולם הוא סירב בתוקף.

מוסיף ומציין הוא כי נערכה פגישה בשלהי 2002 בה נכחו הוא, התובע 2 ומנהל הסניף מר שלום באוב והתובע 2 טען באותה פגישה כי מצב עסקו קשה וכי הוא חושב לפרוע את האשראים באמצעות מכירת בית מגוריו.

שלמה ליבנה הציע לו למכור את תכניות החיסכון. בפגישה מאוחרת יותר בתאריך 21.11.02 אשר לגביה נערכה תרשומת (נספח א' לתצהירו) הורה התובע 2 לבנק לפרוע שתיים מבין תכניות החיסכון ואילו באשר לשתיים האחרות ביקש לקבל מהם נתונים באשר למועדי פדיונן ולשווי שלהן על-מנת לשקול ליטול מן הבנק הלוואת גישור עד למועד פירעונן. לאחר שקיבל את הנתונים הורה להם התובע 2 למכור גם את שתי תכניות הנוספות.
גרסה זו של הנתבע לא נסתרה בחקירה הנגדית.

בהשתלשלות עניינים זו יש כדי לתמוך בגרסת הנתבע כי לא הייתה התניה של שירות בשירות וכי פתיחת התכניות נעשתה על-פי רצון התובעים בלבד.

לא נסתרה גם גרסת הנתבע כי התובעים עמדו במהלך תקופת פעילותם בבנק בקשר רצוף ושוטף עם הסניף ועקבו אחר הפעילות, קיבלו לידיהם באופן שוטף את תדפיסי חשבון הבנק וכל מסמך וכל מידע כאשר התובע 2 אף נהג להתווכח עם פקידי הבנק על הריביות, על העלות ועל יתר תנאי האשראי וכי לא העלו הסתייגות כלשהי לגבי העניינים הנ"ל כך, נאמר:

"אריה עמד על-כך שהוא בתכניות לא נוגע כי זה הנכסים שצבר ולא יקריב אותם למען העסק. העסק שלו טוב. הוא לא יקריב את הכיס הפרטי שלו ולא רוצה לפרוע את התכניות למרות הפערים והוא מודע לפערים." (עמ' 45 דברי ליבנה)

"התובע 2 הינו איש עסקים העוסק, בין השאר, בסחר חוץ ואינני מקבל את טענתו כי הינו הדיוט שאינו מבין בריביות בנקאיות.
התובע 2 הוא אחד הלקוחות היותר מסודרים. לא זוכר אותו פעם אחת ניגש לשולחני לדוגמה מבלי שאחז בספרון התקבולים, הוצאות של העסק, זכות וחובה ובלי חבילה של תדפיסים מהתקופה האחרונה טרי מהעדכן." (עמ' 46 דברי ליבנה)

"הוא עשה זאת (פתיחת תכניות בריבית נמוכה אל מול קבלת אשראי בריבית גבוהה - א.א.) בצורה מודעת לחלוטין כאשר מלווה רו"ח או מנהל חשבונות שבמידה ואריה לא היה מגיע לסניף היה לו כרטיס עדכן שקיבל מאריה והיה מעקב שוטף אחר כל פעילות בבנק." (עמ' 47)

"זה לא לקוח שהתעלם מהפעילות הבנקאית הריבית והאשראי. זה אחד הלקוחות המתוחכמים."

מעבר לכך לקוחות מתוחכמים ממנו מבצעים זאת בפעילות הבנקאית.

איש עסקים ממולח מכיר את המטריה טוב (עמ' 49 דברי יעל שפר).

התובעים לא טענו, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר התובע 2, כי הוצגו לבנק בטחונות כאלה ואחרים אולם הבנק סירב לקבלם וביקש רק תכניות חיסכון.

לפיכך, תמוה שב"כ התובעים מצא לנכון בחקירה הנגדית לפתוח חזית בעניין זה.

גב' מרי כהן ציינה בחקירתה כי לא היה סיכום כזה אלא התובע הציע רק תכניות חיסכון וכי היא לא דיברה איתו על סוג של תכנית (עמ' 36) והייתה גם ערבות בעלים והוא ידע מה הוא עושה.

לא מצאתי שיש במוצג ת/1 - מסמך שנכתב על ידה כנקודות לעדותה - כדי לערער את מהימנותה של עדה זו. אין לשכוח שמדובר על אירועים שאירעו לפני כחמש שנים.

העדה לייזה שמר ציינה בעדותה כי סירבו לתת אשראי כנגד שיעבוד צף אך לא עמדו על פתיחת תכניות חיסכון כמתן אשראי וכי היא צריכה משהו סחיר שניתן לממש בקלות.

אין בעובדה שמדובר בתכניות חיסכון מסוג מטמון כדי לתמוך בגרסת מי מהצדדים בהיעדר כל ראיה מחזקת או מסייעת בנושא זה.

לא הובאה מטעם התובעים כל ראיה כי היה מבצע כלשהו בקשר לתכניות מסוג זה. לא הובאה מטעמם כל ראיה באשר לתנאי תכנית מסוג זה ביחס לתכניות אחרות אשר יהא בהם כדי להצביע על העדפתה על-ידי הבנק.

מנגד אין לשלול על-הסף את האפשרות שנוח יותר ללקוח להשקיע שוב ושוב באותו סוג תכנית שאת תנאיה הוא כבר מכיר.

מעבר לכך לא מדובר על אותה תכנית ממש שכן פעם זו תכנית מסוג מטמון צמרת ופעם זו תכנית מסוג מטמון צמרת גמיש ופעם זו תכנית מסוג מטמון צמרת למתמיד.

ויודגש, לא צורפו מסמכי פתיחת התכניות.

הנתבע פנה לא אחת אל התובע 2 והציע לו לעצור את תשלום הוראות הקבע לחשבון אולם התובע סירב לכך, בכל תוקף (עדותה של גב' שפר עמ' 51 לפרוטוקול, הגב' מרי כהן בסעיף 7 לתצהירה ומר ליבנה בסעיף 5 לתצהירו).

אמנם מדובר על שלבים מאוחרים יותר למועד פתיחת תכניות החיסכון אך אין ספק שיש בכך כדי להעיד על כוונת התובעים בפתיחת התכניות.
התובעים הורו לחייב את החשבון העסקי 62301 בתשלומים לביטוחי חיים של התובע 2 (הכללים מרכיב של חיסכון) באמצעות הוראות קבע גם כאשר החשבון עמד ביתרות חובה.

הגם שחשבונו הפרטי של התובע (55178) עמד ביתרת חובה החזיק התובע בחשבונו קרנות נאמנות בסכומים העולים על יתרת החובה כאשר מנגד התובעת 1 נטלה אשראים בחשבונה 62301 (ראה נספח י"ב לתצהירה של שפר) כך ביום 31.2.97 עמדו לתובע בחשבונו קרנות נאמנות בסך של 34,148.14 ₪ כאשר מנגד נטלה התובעת 1 הלוואה יומיים לפני-כן כאשר בחשבון 55178 קיימת יתרת חובה בסך 14,235.4 ₪.

התנהלות זו של התובעים מלמדת כי התובעים פעלו לצבירת נכסים פיננסים כאשר ברקע חשבונותיהם נמצאים ביתרת חובה מתוך בחירה שלהם שהרי לא נטען כי קניית קרנות הנאמנות נכפתה עליהם על-ידי הבנק.

ב"כ התובעים מדגיש תוך הפניה לספרות (נרקיס ומור, חובות החלות על הבנקים; ד"ר וינרוט, התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי), כי אין חשיבות רבה לבקיאות הלקוח ואם אין היגיון כלכלי בפעולה שנעשתה, הרי כאשר מדובר בלקוח מתוחכם תקבל הנחת קיום התניה יתר תוקף.

אולם דומה כי קיומה של קרן נאמנות שלא נכפתה שעה שקיימת יתרת חוב בחשבון חותרת תחת קונסטרוקציה זו.

טענת התובעים כי הבנק הבטיח לתובע כי התנאים שהוא מקבל הם התנאים הטובים ביותר השמורים ל"לקוחות מועדפים" הינה טענה סתמית כללית ובלתי מפורטת ועל-כן יש לדחותה.
מעבר לכך יפים לענייננו דברי בית-המשפט ב- ע"א 1822/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יאיר ש' שיווק, תק-על 99(3), 270, 274 (1999), לפיהם:

"ההבטחה כי ללקוח יוענק מעמד של "לקוח מועדף", אין בכוחה כדי לשנות את התניות בהסכם בין הצדדים. כלומר, אין בהבטחת מעמד זה יסוד לדרוש - מעבר לתניות החוזיות - הסכמה מפורשת לרכיב כלשהו בשיעור הריבית. יצויין כי, כפי שפסק בית-משפט זה, לא ניתן לטעון, על יסוד הבטחה סתמית וכללית למעמד של "לקוח מועדף", כי יוענקו הטבות ספציפיות כלשהן על-ידי הבנק (ראה פרשת אמנונים הנזכרת וכן ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577 (1999))."

8. טענת התובע כי לולא מעשי הבנק היו בידיו מספיק מזומנים לצורך תשלום במזומן לספקיו ובכך היה חוסך כ- 10% מהוצאותיו הנה טענה שנזנחה בסיכומי התובעים ויש מקום לדחותה בשל כך. מה גם שמלכתחילה לא הובאו ראיות ממשיות להוכחתה.

9. לטענת המומחה בחוות-דעתו על הבנק להתאים את מסגרות האשראי בחשבונה של החברה להיקף פעילותה המסחרית, לפיכך מבטל הוא את מסגרות האשראי שהועמדו לחברה בחשבונה ומשית על חשבונה מסגרת אשראי גמישה.

לא ברור הבסיס המשפטי לטענה כגון זו (ע"א (ת"א) 344/94 קלמן נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)).

לבנק אין חובה בדין ליתן אשראי בכלל או להגדילו או להתאימו להיקף החוב המתפתח בחשבון. חובה זו אם קיימת מצויה במישור החוזי שבין הבנק ללקוח והתובעים לא ידעו להפנות לתנאי החוזי המתאים.

10. לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מהן האינדיקציות האפשריות לקיום התניה פסולה?