התניית שירות בשירות בראי חוק הבנקאות (שירות ללקוח)
הפרקים שבספר:
- מבוא
- נטל ההוכחה
- נטילת הלוואה לצורך פתיחת תכנית חיסכון אינה פעולה בעלת היגיון כלכלי מובהק
- הדרישה לפתיחת תכנית חיסכון נובעת לעיתים ממניע שחשיבותו חורגת מרצונו של הבנק להגדיל את רווחיו, ועל-כן היא עונה על דרישת הקשר העסקי הסביר, המבחין בין התניה מותרת לאסורה
- על נתבע הטוען התניית שירות בשירות להוכיח מתי דרש הבנק פתיחת תכניות חיסכון ועל-ידי מי, מה הסכומים שהופקדו בתכניות, מצב החשבון אותה עת
- לגבי עדותו הישירה של הלקוח נקבע כי עליו להציג תשתית עובדתית ברורה של התניה ותזה ראייתית אמינה לגבי נסיבותיה
- נסיבה נוספת שנדרש לבררה לעיתים קרובות היא מידת ההתאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי...
- תנאי לבירור טענתו של הלקוח, כי הבנק התנה שירות בשירות, הוא שהלקוח יצביע על נזק ספציפי שנגרם לו בשל ההתניה האסורה
- אילו נסיבות חיצוניות עשויות לסייע בידי הטוען להתניית שירות בשירות להוכיח טענתו?
- התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, במאזן ההסתברויות הנדרש, כי הבנק נהג כלפיו בדרך של התניית שירות בשירות אחר - דחיית תביעה
- על בית-המשפט לנהוג בזהירות מיוחדת, בהכרעה בתביעת לקוח נגד בנק, בעילה של התניית שירות בשירות
- עניין ההפקדה לתכנית החיסכון סוכם עוד בטרם פתיחת החשבון, כך שהתובע לא היה מחוייב לקבל את ההצעה ויכול היה לפנות לבנק אחר מבלי שהדבר היה כרוך בעלויות עסקה כלשהן
- אי-כדאיות כלכלית כשלעצמה, ללא הוכחתה של התניית שירות בשירות, מהווה, ברגיל, טעות בכדאיות העסקה
- תכנית חיסכון שנפתחה לפני פתיחת החשבון המדובר – דחיית הטענה בדבר התניית שירות בשירות
- הואיל ומתן אשראי לא נמנה על השירותים שבנק מחוייב לתת... דרישתו לפתיחת תכנית חיסכון כתנאי להעמדת אשראי, עשויה לקיים את הקשר העסקי הסביר בין מתן שני השירותים, המבחין בין התניה אסורה למותרת
- על הטוען טענה העוסקת בהתניית שירות בשירות, להציג את גובה הסכומים הן באשר לתכניות החיסכון והן באשר לשירות האחר כגון הגדלת מסגרת אשראי
- מעורבות הלקוח בחשבונו - דחיית הטענה
- הטענה כי הבנק אילץ או התנה את מתן האשראי בהפקדת כספים לתכניות החיסכון לא בוססה בתשתית עובדתית ראויה וכל הטענה נטענה באופן כללי וסתמי ובכך אין די
- המבקשים הראו דוגמאות לפתיחת תכניות חיסכון, שעה שחשבון החברה מצוי ביתרת חובה, ואף הראו שתכניות חיסכון נפרעו לחשבון החברה - מתן רשות להגן בכפוף להפקדה
- על-מנת שהכללים יחולו בין הלקוח לבין הבנק, ראוי כי קודם לכול וראשית לכול על אדם להיחשב כלקוח...
- אין מדובר בסכומים זהים ואף לא קרובים, חסכונות באלפי שקלים אל מול הלוואות בעשרות ובמאות אלפי שקלים - דחיית הטענה
- אומנם היה על מבקש מס' 2 להוסיף ולפרט טענתו... אך דומה כי הפרטים שמבקש מס' 2 הצהיר עליהם מעמידים תשתית ראיות הראויה למתן רשות להתגונן
- לעניין מירוץ ההתיישנות, עילת תביעה בגין התניית שירות בשירות נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי שהפעיל מוסד בנקאי על לקוחו, ולא במועד קבלת השירותים
- קבלת הטענה בדבר התניית שירות בשירות
- הנתבעים מעלים טענה להתניית שירות בשירות ביחס לתכנית חיסכון שנפתחה על ידם בשנת 2001, בעוד שקיבלו אשראי בסניף אחר בחשבונות שנפתחו על ידם בשנת 2003 ואילך...
- שומה על התובע, באורח מפורט ודקדקני, לצלול לפירוט עובדתי ולהצביע על הרכיבים העובדתיים של הכפייה הנטענת, פרטי המעורבים בה, היעדר ההיגיון הכלכלי הנטען במועד פלוני...
- הוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "גדול וחשוב" קשה יותר מהוכחתה של התניה אסורה כלפי לקוח "קטן ופשוט"
- בהיעדר כל פירוט לטענת התניית שירות בשירות - מועד פתיחת התכניות, סכומים שהופקדו בהן, תנאיהן, נסיבות פתיחתן ומסגרות האשראי שהייתה בחשבון לפני ואחרי פתיחתן - אין כל בסיס לטענה
- מהן האינדיקציות האפשריות לקיום התניה פסולה?
- משנדחתה הטענה כי הבנק הפר את הוראות סעיף 7(א) לחוק הבנקאות, הרי שבכך נקבע למעשה כי לא הייתה הפרה של חובת הנאמנות שהבנק חב כלפי הנתבע
- המומחה הוא לא זה אשר יכול לטעון מבחינה עובדתית כי הייתה התניית שירות בשירות אלא הוא נסמך על דברי הלקוח...
- הלכת בוני התיכון בע"מ
- הלכת ש.א.פ בע"מ
אי-כדאיות כלכלית כשלעצמה, ללא הוכחתה של התניית שירות בשירות, מהווה, ברגיל, טעות בכדאיות העסקה
ב- ת"א (שלום חי') 13564-03 {גבי גבריאל נ' בנק לאומי בע"מ, תק-של 2009(3), 36344 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת כאמלה ג'דעון:"9. התניית שירות בשירות
למרות המסקנה שפורטה בסעיף 8 לעיל, לא אפטור את עצמי מלדון בטענות הצדדים לגופן, ואתחיל בטענת התניית שירות בשירות.
הטענה בדבר התניית שירות בשירות נסמכת על הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן "החוק"), הקובעת כדלקמן:
"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."
לטענת התובעים, הבנק העניק להם אשראים בהיקפים גדולים כשחשבונותיהם היו בחריגה, תוך התניית הענקת האשראי ברכישת חסכונות ו/או ניירות ערך וקרנות נאמנות שבבעלות הבנק. בכך הפר הבנק את חובת הנאמנות כלפיהם, והעדיף את האינטרסים הכלכליים שלו על האינטרסים שלהם תוך שהוא מתעשר על חשבונם.
10. בתצהיר עדות ראשית שלהם פירטו התובעים את תכניות החיסכון שאליהן מתייחסת טענתם הנ"ל. פירוט כנ"ל הופיע גם בנספח 1 לחוות-הדעת החשבונאית של מר יורם חרפק מחברת נצרים שהוגשה על ידם. מעיון בתכניות אלה ניתן ללמוד כי טענותיהם של התובעים בהקשר זה נחלקות למספר קבוצות:
בקבוצה הראשונה נכללות תכניות חיסכון שמומנו באמצעות הלוואות שהועמדו לתובעים על-ידי הבנק, שסכומיהם היו זהים לסכומי התכניות ( תכניות מס' 3, 5, 8, 9, 10). לטענת התובעים, תכניות אלה נכפו עליהם על-ידי הבנק, ולחיזוק טענתם הנ"ל הם הפנו לחוסר ההיגיון הכלכלי בקבלת הלוואות לצורך רכישת תכניות חיסכון לאור הריבית הגבוהה המשולמת על ההלוואה לעומת התשואה הנמוכה של תכנית החיסכון, במיוחד כשחשבונותיהם היו ביתרת חובה או חריגה. הדבר מחזק לשיטתם את טענתם בדבר קיום התניה אסורה מטעם הבנק.
לצערי, לא שוכנעתי בטענתם הנ"ל של התובעים.
ראשית - כבר נפסק כי "אי-כדאיות כלכלית כשלעצמה, ללא הוכחתה של התניית שירות בשירות, מהווה, ברגיל, טעות בכדאיות העסקה, שאינה נחשבת כטעות המקנה זכות ביטול על-פי הוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים" (ראה ת"א (נצ') 994/89 עדי ביבי נ' בנק הבינלאומי הראשון (לא פורסם).
שנית - מתצהירו של מר אהרון סירוק ששימש כראש צוות במחלקה העסקית שבה התנהלו חשבונותיהם של התובעים בבנק, הוכח כי המדובר בהלוואות ייעודיות שניתנו "בתנאים טובים במיוחד", ודבריו הנ"ל לא נסתרו. על טיבן של הלוואות אלו העיד מר טורקביץ' שמעון ששימש כמורשה חתימה בתקופה הרלוונטית באומרו:
"היו מבצעים בבנק, של הלוואות כאשר הריבית המשולמת מול תכנית החיסכון של הגמול, זה מקנה רווח מובטח לעתיד עם סיום התכנית. זה מרבית ההלוואות שמועלות כאן בדף. בהלוואות מהסוג הזה אנחנו, עובדי הבנק, לקחנו לעצמנו גם כן כולל אני, משום שהן היו טובות ומבטיחות רווח לעתיד, וכך היה גם." (עמ' 31, ש' 12-9 לפרוטוקול).
דבריו הנ"ל של מר טורקביץ אשר לא נסתרו, מערערים את היסוד מתחת לטענת הכפייה שהועלתה על-ידי התובעים בהתייחס לתכניות הנ"ל, ובהיעדר ראיות נסיבתיות אחרות המוכיחות קיומה של כפייה כאמור, לא יכולתי לקבל את טענתם של התובעים בנוגע לתכניות הנ"ל.
11. התובעים סמכו כאמור על מצב חשבונותיהם שהיו ביתרות חובה באותה תקופה, לביסוס טענת הכפייה שהועלתה על ידם, אולם גם בעניין זה לא שוכנעתי בטענתם, שכן לא ניתן לשלול מעל הפרק כי שיקולים עסקיים של ניצול משאבים, ניצול תנאי שוק מועדפים, ניצול הטבות מס וכיוצ"ב, הם אלה שהדריכו אותם ברכישת תכניות אלה חרף מצב חשבונותיהם. מסקנה זו מתחדדת לאור העובדה שהחברה הייתה רווחית באותה תקופה ועסקיה היו משגשגים, וכדברי התובע "החברה בשנים ההן הייתה רווחית מאד והסך של 700,000 ₪ זה היה כלום לעומת זה" (עמ' 17, ש' 5 לפרוטוקול). נוסף על-כך, סכומי התכניות הנ"ל לעומת מחזור עסקיה של החברה באותה עת, אף הוא מחזק את הרושם כי המדובר בהשקעה רָצונית שהתבססה על תחזיות אופטימיות של התובעים לגבי פעילות החברה. ואם לא די באלה, הרי לא הוכח קיומה של קורלציה בין פתיחת תכניות אלה לבין העמדת אשראי לחשבון החברה, ובמילים אחרות, לא הוכח כי חל שינוי במסגרת האשראי בחשבון החברה עקב פתיחת תכניות אלה, ובכך נשלל היסוד של קיום התניה אסורה בפתיחת התכניות הנ"ל, ויפים בעניין זה הדברים שנאמרו בספרם של א' וינרוט ו- ב' אדלשטיין התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי, 29, כדלקמן:
"יקשה במיוחד לטעון כי הייתה התניית שירות בשירות ..... כאשר מתברר, כי הלקוח נטל את השירות הכפוי לטענתו, גם בשעה שלא נזקק לשירות אחר של הבנק. במקרה זה נראה, כי המדובר בלקוח, הנוהג ליטול את השירות הלא כלכלי מסיבות שלו, גם ללא השפעת הבנק. לקוח זה יצטרך לשכנע את בית-המשפט בעדותו, כי במקרה ספציפי זה נבעה נטילת השירות הלא כדאי מהתניה של הבנק, ולא מטעמים אישיים שלו."
בענייננו, התובעים לא הצליחו להרים נטל זה כמצויין לעיל, ומשכך הנני קובעת כי לא מתקיים האיסור של התניית שירות בשירות לגבי רכישת תכניות אלה.
12. הקבוצה השנייה כוללת תכניות חיסכון שנרכשו בתשלומים חודשיים (תכניות מס' 13, 15, 23). בתכניות מסוג זה לא יכול "להשתכלל" יסוד ההתניה הקבוע בסעיף 7 לחוק (המגלם בתוכו את יסוד הכפייה), אף אם הוא היה קיים במעמד ההתקשרות הראשונית, שכן הלקוח יכול לבטל את ביצוע התשלומים החודשיים בכל עת. נוסף על-כך, תכניות מסוג זה אינן יכולות להוות בטוחה לאשראי שהבנק מעמיד ללקוח באופן מיידי ( ראה ת"א (חי') 719/96 סלאח דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, תק-מח 2002(3), 8929, 8938 (2002); ת"א 2170/91 א.ד.מ תעשיות בשר בע"מ מ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)).
על-כן, גם לגבי תכניות אלה, הנני קובעת כי לא התקיים האיסור של התניית שירות בשירות.
13. הקבוצה השלישית כוללת תכניות חיסכון שהיו בגדר המשך לתכניות חיסכון שנפתחו קודם לכן (תכניות מס' 7, 11, 14, 19, 20, 21).
לא ברור לי הכיצד ניתן להעלות טענת כפייה בנוגע לתכניות אלה כאשר מדובר בתכניות המשך כאמור, וכאשר לא נטענה על-ידי התובעים כל טענת כפייה בקשר לתכניות המקוריות! ואם התכוונו התובעים שהבנק כפה עליהם להמשיך בתכניות הנ"ל תחת פדיונן, לצורך המשך מתן האשראי בחשבונותיהם, אז מה פסול בכך כאשר תכניות אלה שימשו בעבר בטוחה לאשראי בחשבונותיהם, וכאשר הבנק אמון בין היתר גם על האינטרסים שלו ובכללם האינטרס לדאוג לביטחונות, שהינו אינטרס לגיטימי לכל דבר ועניין, וחיוני לשמירה על יציבותה של המערכת הבנקאית. יפים בעניין זה הדברים שנאמרו ב- ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2002(3), 1336, 1343 (2002) (אם כי שם דובר על פתיחת תכניות חיסכון חדשות ולא על תכניות המשך), כדלקמן:
"במצב זה נכון לומר, כי קיים קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לדרישת הביטחונות, הואיל והבנק אינו חייב להעמיד ללקוחותיו אשראי (ראה סעיף 2(א) סיפא לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981), ואם החליט לעשות זאת, אך טבעי הוא שידרוש ביטחונות מתאימים. לפיכך, נכון יהיה להוסיף ולומר, כי הדרישה לפתיחת תכנית חיסכון נובעת לעיתים ממניע שחשיבותו חורגת מרצונו של הבנק להגדיל את רווחיו, ועל-כן היא עונה על דרישת הקשר העסקי הסביר, המבחין בין התניה מותרת לאסורה."
על-כן, גם לגבי תכניות אלה הנני קובעת כי לא התקיים האיסור הקבוע בסעיף 7(א) לחוק.
14. הקבוצה הרביעית כוללת תכניות חיסכון שנפתחו בהפקדה חד-פעמית מכספי אשראי (הלוואות) שניתנו לתובעים על-ידי הבנק (תכניות מס' 1, 2, 4, 6, 12, 16, 17, 22) (הערה: תכנית מס' 6 מופיעה גם כתכנית מס' 18 בטבלה). התובעים טענו כי תכניות אלו נכפו עליהם על-ידי הבנק כתנאי להעמדת אשראי בחשבון החברה.
אולם עיון בפירוט המצויין בתצהירו של מר אהרון סירוק (נ/3) המתאר את נסיבות פתיחתן של תכניות אלו ואת מצב חשבונותיהם של התובעים במועד הפתיחה ו/או בסמוך לו, מפריך את טענתם הנ"ל של התובעים, שכן מהפירוט הנ"ל עולה כי לא הייתה שום קורלציה בין פתיחת תכניות אלה לבין העמדת אשראי לחברה, ולראייה, בעקבות פתיחת תכניות מס' 1, 2, 17 לא חל שום שינוי במסגרת האשראי בחשבון והחברה, ובעקבות פתיחת תכניות מס' 4, 6, 12, 16, 22 אף הוקטנה מסגרת האשראי של חשבון החברה. בנוסף לכך, לא הוכח שום מתאם בין הסכום שהופקד בתכנית מס' 4 (20,000 ₪) לבין ההלוואה שהועמדה בחשבון החברה כשבוע לאחר-מכן על סך של 100,000 ₪. על-כן בהיעדר קורלציה ו/או מתאם כאמור, בין פתיחת תכניות החיסכון הנ"ל לבין העמדת אשראי, לא ניתן לקבוע כי המדובר בהתניית שירות בשירות (ראה ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577, 585 עד 586 (1999)).
15. טענת התובעים בדבר התניית שירות בשירות. לגבי רכישת ניירות ערך לא זכתה לפירוט בסיכומיהם, ומשכך הנני רואה בה כטענה שנזנחה על ידם.
16. המסקנה מכל האמור לעיל כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם בדבר התניית שירות בשירות."