אין מדובר בסכומים זהים ואף לא קרובים, חסכונות באלפי שקלים אל מול הלוואות בעשרות ובמאות אלפי שקלים - דחיית הטענה

ב- ת"א (שלום ת"א) 20333/06 {אהרוני בתי עץ שבדיים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-של 2008(2), 15265, 15270 (2008)} נפסק מפי כב' השופט רחמים כהן:

"תובעת 1 היא חברה העוסקת בבניה ואספקת מבני עץ ותובע 2 הוא הבעלים של החברה.

התובעים הגישו נגד הנתבע, הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, כתב תביעה על סך 198,049 ₪.

תמצית טענות התובעים בכתב התביעה
התובעת ניהלה במועדים הרלוונטיים לתביעה חשבון בנק בסניף "המלאכה אשדוד" של הנתבע. לצורך פעילותה נזקקה התובעת לאשראי בהיקפים משתנים.

כתנאי להענקת האשראי לחברה ולהעמדת הלוואות דרש הבנק, שהתובע יפתח תכניות חיסכון בחשבונו האישי, אשר יהוו ביטחונות לאשראי שניתן לתובעת. התובע אכן פתח תכנית חיסכון, וזאת באמצעות הלוואה שניתנה לו על-ידי הנתבע, לצורך קבלת אשראי שוטף בחשבונו הפרטי ואשראי בחשבון התובעת, ממנו בוצעו העברות לחשבונו הפרטי.

כתוצאה מהפערים הגדולים בין שיעורי הריבית אשר נגבו על-ידי הנתבע בגין ההלוואות לבין התשואות הנמוכות בתכניות החיסכון, שילמה התובעת לנתבע למעלה מ- 250,000 ₪ בגין ריבית בחשבון השוטף ומאות אלפי שקלים נוספים בחשבונות ההלוואות בשנים 1993-1999, כולל ריביות בחשבון השוטף וריביות בגין הלוואות רבות אשר נאלצה התובעת ליטול. מנגד, הצטברו בחשבון הפרטי תכניות חיסכון בסך של 196,000 ₪.

כתוצאה מהריביות העצומות אשר נאלצה התובעת לשלם, בחלקן הנכבד לצורך מימון תכניות החיסכון, נקלעה למצב בו עמד חשבונה ביתרת חובה של כ- 250,000 ₪ בסוף שנת 1999.

התובעים פנו לחברת "מילר אילני בקרה וניהול", אשר חישבה ובדקה את הנזקים הכלכליים אשר נגרמו להם כתוצאה מהתניית השירות בשירות אשר בוצעה על-ידי הנתבע, בחייבו את התובע לפתוח תכניות חיסכון כנגד הענקת אשראי לתובעת.

הנתבע הפר את הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, אשר עניינו בהתניית שירות בשירות. הנתבע הפר את הוראות המפקח על הבנקים האוסרות על כל צורה של התניית שירות בשירות. הנתבע הפר את חובת האמון ותום-הלב בכך, שלא טרח להסביר לתובעים את היעדר ההיגיון הכלכלי בשימוש באשראי יקר לצורך רכישת תכניות חיסכון אשר התשואה בגינן נמוכה משמעותית מריביות הנשך אשר שולמו על האשראי, ששימש לרכישת תכניות החיסכון.

הנתבע הפעיל לחץ והשפעה בלתי-הוגנים על התובעים לפתיחת תכניות החיסכון, תוך שהבנק גורם להם להבין, כי בכך יהיה כדי להקל על פעילותם בחשבון הבנק. הנתבע הבהיר לתובע, כי הדרך היחידה העומדת בפניו לקבלת האשראי היא באמצעות רכישת תכנית חיסכון של הבנק והעמדתה כבטוחה להלוואה. הנתבע התנה תנאים בלתי-סבירים למתן אשראי לתובעת. הנתבע לא מצא לנכון להבהיר לתובעים את המשמעות הנובעת מפתיחת תכניות חיסכון במקביל ללקיחת הלוואות ובכך הפר את חובת הגילוי החלה עליו.

הנתבע הפר את חובת הגילוי בכך שלא גילה לתובעים על האינטרס האישי שלו ברכישת תכניות החיסכון של הבנק. הנתבע הסתיר פרטים מהותיים לגבי השרות שניתן על ידו לתובעים. הנתבע פעל בחשבונות התובעים שלא בתום-לב ותרם ברשלנות להיווצרות יתרות חובה בחשבונות התובעים. הנתבע ניצל את אי-הבנתו של התובע, את חוסר בקיאותו בעניינים בנקאיים, את האמון הרב אשר רחש לנתבע ואת מצוקת האשראי בה הייתה שרויה התובעת וכפה על התובע לרכוש תכניות חיסכון, ללא היגיון כלכלי. הנתבע הציג בפני התובעים מצגים מטעים ויצר מצב בו מועמדות להם הלוואות ואשראי בתנאים בלתי-סבירים. הנתבע נושא באחריות המלאה לנזקים אשר נגרמו לתובעים.

בהתאם לחוות-הדעת שצורפה לכתב התביעה, נגרם לתובעים נזק ישיר בסך של 86,049.90 ₪ ונזקים עקיפים במאות אלפי ₪, שלצורכי האגרה הועמדו על סך של 100,000 ₪, בתוספת עלות הכנת חוות-הדעת בסך 12,000 ₪, הועמד סכום התביעה על סך 198,049 ₪.

תמצית טענות הנתבע בכתב ההגנה
בפתח כתב ההגנה נטען, שדינה של התביעה להידחות על-הסף מחמת התיישנות, מחמת היעדר עילה ומחמת שיהוי והשתק שנוצר על דרך ההתנהלות. התובעים לא העלו מעולם כל טענה כנגד הנתבע והתביעה הוגשה למעלה מ- 10 שנים לאחר האירועים הנטענים, תוך ניסיון להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבע.

הנתבע מעולם לא התנה מתן אשראי בפתיחת תכניות חיסכון ולא דרש מהתובע לפתוח תכנית חיסכון כלשהי. הנתבע לא הפעיל כל לחץ או השפעה בלתי-הוגנת על התובעים לפתיחת תכניות חיסכון. התובעים לא היו נתונים במצוקה והנתבע לא ניצל את התובעים.

התובעים אינם מציינים מתי נעשו הדברים הנטענים, מי עשה זאת ואיך עשה זאת, דבר המראה כי מדובר בטענות בעלמא. הנתבע אינו יכול להתייחס לטענה סתמית שעניינה דברים שנאמרו או נעשו על-ידי הנתבע, שהוא אישיות משפטית בלתי-מוחשית.
הפעולות שבוצעו בחשבונות התובעים בוצעו ביוזמת התובעים ועל דעתם בלבד. עצם העובדה, שהתובעים לא מצביעים ולו על שם של פקיד אחד כלשהו, אשר חייב אותם לטענתם לפתוח תכניות חיסכון, יש בה כדי להעיד כי אין כל ממש בטענתם. הבנק לא התנה מתן אשראי בפתיחת תכנית חיסכון אלא דרש, כי התובעים יעמידו בטחונות כנגד האשראי. התובעים בחרו, בין היתר, בפתיחת תכניות חיסכון לצורך העמדתן כבטחון. אם התובע בחר לרכוש תכניות חיסכון, הרי שהיה זה משיקוליו הוא ולא היה לנתבע כל חלק בכך.

אין קורלציה בין מועדי פתיחת תכניות החיסכון לבין מועדי מתן האשראי. זאת ועוד, קיים היגיון כלכלי בפתיחת תכניות חיסכון. ריבית החובה המשולמת בחשבון התובעת, שהיא חברה בע"מ, מדווחת כהוצאה למס הכנסה ואילו הריבית המשתלמת בתכניות החיסכון פטורה ממס. תכניות החיסכון נשאו רווחים יפים ביותר, ובהתחשב בשיקולי מס נוצר רווח לתובעים.

תכניות החיסכון היוו חלק לא דומיננטי בתמהיל הביטחונות של התובעת, אשר התבסס גם על המחאות מעותדות, שיעבוד רכבים וערבויות. לנתבע לא הייתה כל מניעה לקבל בטחונות אחרים במקום תכניות החיסכון.

התובעים היו רשאים בכל עת להפסיק את התקשרותם עם הנתבע ולקבל אשראי מגורמים נוספים, כפי שעשו בפועל. יודגש, כי התובע ניהל חשבונות גם בבנקים אחרים בתקופה הרלוונטית.

הנתבע לא גרם לתובעים כל נזק וחוות-הדעת מוכחשת. החישובים שצורפו לכתב התביעה מופרכים ונובעים מחוסר הבנה כלכלית. בחישוב זה, בין היתר, לא נלקחו בחשבון שיקולי מס שהיוו את אבן הבסיס בתכניות החיסכון, כאשר הוצאות הריבית מוכרות כהוצאה בחשבון העסקי ואילו רווחי תכניות החיסכון פטורים ממס. הנתבע פעל כדין ועמד בחובות הגילוי המוטלות עליו.

הנתבע לא יצר מצגים מוטעים ופעל כדין ובתום-לב. סכום התביעה מוכחש ואין קשר סיבתי בין האירועים הנטענים לבין הנזק הנטען. אם נגרם נזק לתובעים, דבר המוכחש, הרי שנגרם מחמת ניהולה הכושל של התובעת או מחמת גורמים אחרים, שאין להם ולא כלום עם הנתבע.

התובע הוא איש עסקים ואין להאמין, שהיה ביכולת הנתבע לכפות על התובעים לפתוח תכניות חיסכון בניגוד לרצונם.

אשר-על-כן, מתבקש לסלק את התביעה על-הסף או לדחות אותה לגופה.

התובעים לא הגישו כתב תשובה לכתב ההגנה.

ההליכים בתיק
הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על-הסף (בש"א 159437/06; להלן: בקשה לסילוק התביעה על-הסף). לאחר קבלת תגובת התובעים ותשובת הנתבע, קבע כב' השופט מ' יפרח, כדלהלן: "חוששני כי בשלב מקדמי זה לא ניתן לקבוע ממצא של עובדה (ולפחות ממצא של עובדה וחוק כאחת), לפיו התיישנה התובענה לגבי אירועים שקדמו ל- 13.3.99. אין לסבור כי התובענה על פניה ועל-פי העובדות המצויינות בה, התיישנה. אין צריך לומר כי נטל ההוכחה רובץ לפתח התובעת לעניין התניית שירות בשירות, כמו גם לעניין הכפייה הכלכלית הנטענת בסעיף 13 לכתב התביעה. הבקשה נדחית בשלב זה מבלי לפגוע בזכות הנתבעת להעלות את טענת ההתיישנות בהמשך. אין צו להוצאות...".
ביום 7.5.07 קבע כב' השופט מ' יפרח, כי ישיבת ההוכחות תתקיים ביום 10.9.07 בפני כב' השופט א' אטיאס "בשאלת האחריות בלבד, (קרי: האם הייתה התניית שירות בשירות)... שאלת הנזק תידון בנפרד, במידת הצורך...".

משיקולים הנעוצים בסדרי העבודה של בית-המשפט, התיק הועבר לדיון בפני.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ונחקר עליו בדיון שהתקיים ביום 4.12.07. המומחה מטעם התובע לא התייצב לדיון ולכן נקבע, ש"ההחלטה בדבר האחריות תתבסס אך ורק על עדות התובע ועדותו של נציג הנתבע" (עמ' 8 לפרוטוקול).

מטעם הנתבע העיד מנהל הסניף במועדים הרלוונטיים, מר מימון אוחיון, שנחקר אף הוא באותו מועד.

ב"כ הצדדים הגישו את סיכום טענותיהם בכתב.

דיון
השאלה הראשונה שיש לדון בה היא מהי עילת התביעה.

לטענת התובעים, התביעה מבוססת על עילות שונות בנוסף להתניית שירות בשירות: הפרת חובה חקוקה, רשלנות והטעיה (סעיף 2 שני לסיכומי התשובה). מאידך, לטענת הנתבע, עילת התביעה היחידה היא התניית שירות בשירות, המתבססת על חיוב התובעים לפתוח תכניות חיסכון כתנאי לקבלת אשראי.

את עילת התביעה יש ללמוד מהעובדות המפורטות בכתב התביעה, שהרי כתב התביעה אמור לכלול את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה" (תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בהקשר זה יצויין, שטענות כגון רשלנות, תרמית, הטעיה או הפרת חובה חקוקה, הן טענות ועילות משפטיות או "כינוי משפטי מופשט למצב עובדתי מסויים" ועל התובע להראות בכתב התביעה מהן העובדות, אשר מהן צריך בית-המשפט להסיק את קיומם (ע"א 264/74 צפריר נ' מורגנשטרן, פ"ד כח(2), 668, 671 (1974)). עוד יצויין, שטענות מסוג זה מחייבות פירוט נוסף (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית), 64-62).

עיון בכתב התביעה מעלה, כי העילה היחידה המועלית בו היא עילה של התניית שירות בשירות.

במבוא לכתב התביעה טוענים התובעים, כי הנתבע כפה על התובע לפתוח תכניות חיסכון כתנאי להעמדת אשראי לחברה, כאשר תכניות חיסכון אלה משמשות כבטוחה לאשראי ולהלוואות אשר הועמדו לחברה, תוך ניסיון לעשיית עושר שלא במשפט והפרת חובות האמון והנאמנות המוגברות החלות על הנתבע, כתאגיד בנקאי.

בהמשך, מפרטים התובעים ב"רקע העובדתי" הקצר (סעיפים 10-1), כי נאלצו לפתוח תכניות חיסכון כתנאי להענקת אשראי ולהעמדת הלוואות לתובעת. כתוצאה מכך ובשל פערי הריבית, נוצר הנזק הנטען.

בסעיפים 24-11 לכתב התביעה מפרטים התובעים טענות משפטיות שונות, אשר כולן מתייחסות לעילה של התניית שירות בשירות.

זאת ועוד, בחוות-הדעת עליה מבוסס כתב התביעה נכתב, כי מטרת חוות-הדעת היא לבדוק ולחשב, "את הנזקים הכלכליים שנגרמו לחברה ולמבקשים כתוצאה מהתניית שירות בשירות של פתיחת תכניות חיסכון כנגד מתן אשראי שוטף" (סעיף 1.1, עמ' 2 לחוות-הדעת).

עוד יצויין, שבהחלטת כב' השופט מ' יפרח מיום 14.5.06 נאמר, כי נטל ההוכחה לעניין התניית השירות בשירות והכפייה הכלכלית רובץ לפתחם של התובעים, ובהחלטה מיום 7.5.07 נאמר, כי ישיבת ההוכחות תתקיים בשאלת האחריות בלבד, "קרי: האם הייתה התניית שירות בשירות" והתובעים לא מחו על-כך. אילו סברו התובעים באמת ובתמים שהתביעה מתבססת על עילות נוספות, היה עליהם למחות על-כך. נראה, כי מלכתחילה זו הייתה העילה היחידה.

לסיום פרק זה נפנה לחקירתו הנגדית של התובע אשר השיב בחיוב לשאלה, שטענתו היחידה היא הטענה של התניית שירות בשירות (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 11-4).

טענת ההתיישנות
לטענת הנתבע, מדובר בתביעה מופרכת אשר התיישנה עוד טרם הגשתה.

כאשר נטענה טענת התיישנות בכתב הגנה ניתן לצפות, שיוגש כתב תשובה לכתב ההגנה הנותן מענה לטענת ההתיישנות, כמפורט בתגובת התובעים לבקשה לדחיית התביעה על-הסף. כאמור, לא הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע, כי תקופת ההתיישנות בשאינו במקרקעין היא שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

ב"כ הנתבע מפנה לעניין זה ל- ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3), 455 (1994), אך נדמה שההלכה המחייבת בעניין זה היא ההלכה שנקבעה ב- ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6), 769 (2003) (להלן: "הלכת ש.א.פ"), בו נקבע כדלהלן:

"התניית שירות בשירות אינה אלא אחד מביטויי הכפייה הכלכלית שבנק עלול להפעיל כלפי לקוחו תוך ניצול לרעה של היתרון שיש לו בהסדרת יחסיו עם הלקוח, שתלותו בבנק מציבה אותו לעיתים בפני הכרח לקבל את תכתיבי הבנק. עם-זאת, יש להבחין בין עילת התובענה העשויה לקום ללקוח בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מהתניית שירות בשירות, לבין העילה העשויה לקום לו בשל נזק שנגרם לו כתוצאה מכפייה כלכלית אחרת; שהראשונה, המיוסדת על הפרת איסור ספציפי ומוגדר היטב, נובעת מדינו המיוחד של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), ואילו האחרת נובעת מדין הכפייה הכללי... בהתייחסו למועד שבו מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה בגין התניית שירות בשירות, אמר כב' י' השופט אנגלרד, בפרשת בוני התיכון:
'.. באשר לסוגיית ההתיישנות, אפשר ללמוד עליה מדין הכפייה... מכאן אפשר ללמוד כי גם לגבי הלקוח, שנכנע להתניית שירות בשירות, עילת תביעתו נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העסקה. במילים אחרות, כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תכניות החיסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל' (בעמ' 583).
... על יסוד זה נפסק, ביחס לתובענה שעילתה התניית שירות בשירות כי 'מירוץ ההתיישנות החל רק עם הפסקת התנאים להתניה'... " (עמ' 785-784)

על-פי הלכה זו, התביעה לא התיישנה שכן הכפייה הנטענת הסתיימה בשנת 2000, מועד בו נמכרו תכניות החיסכון (סעיף 9 לתצהיר התומך בתגובת התובע לבקשה לדחיית התביעה על-הסף).

התניית שירות בשירות ואילוץ התובע לפתוח תכניות חיסכון כתנאי למתן אשראי
על נטל השכנוע נאמר על-ידי בית-המשפט העליון, כדלהלן:

"... נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות... נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו המוציא מחברו - עליו הראיה (י' קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1509-1508). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע..." (ע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006(4), 64 (2006) פסקאות 11 ו- 13 לפסק-הדין).

התובעים בענייננו לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם. כתב התביעה עצמו סתמי וחסר פירוט עובדתי. במרבית סעיפי כתב התביעה מופיעות טענות משפטיות ללא עיגון עובדתי מפורט. כך גם תצהיר העדות הראשית של התובע, המהווה העתקה כמעט מדוייקת של כתב התביעה, לרבות הטענות המשפטיות. התובע אינו מפרט ולו תכנית חיסכון אחת שנעשתה בכפייה ואינו קושר בין תכנית חיסכון ספציפית לבין אשראי שניתן לו בשל כך.

בחקירתו הנגדית של התובע התמוטטה המערכת העובדתית המועטה שנכתבה בתצהירו. לאחר מספר שאלות טען ב"כ התובעים, שהתובע "אינו מומחה בפרטי החשבון... מיותר לשאול את העד פרטים חשבונאיים כי לצורך זה הוא השתמש במומחה" (עמ' 2 לפרוטוקול). לשאלה כמה הלוואות ניתנו בחשבון השיב, "אולי שלוש ארבע, אני לא זוכר. פעם היה 150,000, פעם היה 250,000, אני לא זוכר בדיוק" (עמ' 3 לפרוטוקול). האדם שהבין את הבעיה הוא רו"ח של התובעים, התובע אינו מתלונן על ההלוואות ותכניות החיסכון ואינו יודע כיצד הגיע לסכום התביעה, שכן המומחה הוא שעשה את החישובים (עמ' 4 לפרוטוקול). לאחר מספר שאלות נוספות, שהעד לא היה מסוגל לענות עליהן, הבהיר ב"כ התובעים, ש"כל הפירוט נמצא בחוות-הדעת ולא בכתב התביעה ולא בתצהיר של העד. הכול בחוות-הדעת" (עמ' 6 לפרוטוקול), ולבסוף, העד לא ידע להשיב לשאלות לגבי תכניות החיסכון (עמ' 7 לפרוטוקול).

המומחה מטעם התובעים לא התייצב לדיון ועל-כן ההחלטה בדבר ה"אחריות" אינה יכולה להתבסס על חוות-הדעת, כפי שנקבע בהחלטה בעמ' 8 לפרוטוקול, אלא על העדויות שנשמעו בלבד.

בשלב זה היה הנתבע יכול לטעון טענה המקבילה לטענה המוכרת בפלילים כ"אין להשיב לאשמה", תוך כדי ויתור על הבאת ראיות מטעמו (רע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ, תק-על 2005(4), 371 (2005)), אך הנתבע בחר שלא לעשות כן.

כאמור, התובעים לא השכילו להוכיח את הנטען על ידם והניסיון להסתמך על עדות מנהל הסניף לא צלח.

הן בכתב ההגנה והן בתצהיר מנהל הסניף נטען, שאין כל קשר או התאמה בין המועדים בהם ניתנו הלוואות בחשבון החברה לבין מועדי פתיחת תכניות החיסכון בחשבון התובע. קיומו של מיתאם בין מתן האשראי לבין פתיחת תכניות החיסכון, "הוא יסוד מהותי בהגדרתה של התניית שירות בשירות... קיומו של מיתאם כאמור הוא גם אחת האינדיקציות הראייתיות החשובות לביסוס הטענה בדבר התניית שירות בשירות... סמיכות זמנים בין מועדי פתיחתן של תכניות החיסכון לבין מועדי הענקת האשראי אמנם עשוי להעיד, באורח נסיבתי, שהבנק אכן התנה את הענקת האשראי בפתיחתן של התכניות, אך נראה כי לרוב יידרש הלקוח להוכיח גם ... מידת ההתאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא גם התנאי... על דבר קיומו של מיתאם ראוי לבית-המשפט ללמוד מראיות אובייקטיביות, שהנטל להביאן רובץ על שכמו של הטוען לקיום ההתניה האסורה..." (הלכת ש.א.פ., עמ' 782).

בענייננו, לא הוכח מיתאם וגם לא נטען מיתאם בכתב התביעה ובסיכומי התובעים. מאידך, הנתבע הוכיח והפנה בסיכומיו לכך, שאין מיתאם בין מועדי פתיחת תכניות החיסכון לבין מועד מתן ההלוואות. יתרה-מכך, אין מדובר בסכומים זהים ואף לא קרובים, חסכונות באלפי שקלים אל מול הלוואות בעשרות ובמאות אלפי שקלים.

התובעים בסיכומיהם שמים את הדגש על הטענה, כי היה על מנהל הבנק - שלכאורה, כפה עליהם לפתוח תכניות חיסכון - להפנות את תשומת לבו של התובע לחוסר ההיגיון הכלכלי בו מתנהל החשבון, טענה שהיה מקום להעלותה במפורש בכתב התביעה ולהפנות למקור החובה לעשות כן, אך התובעים לא השכילו לעשות כן.

כאמור, טענת ההתיישנות נדחתה, אך גם כך התביעה הוגשה בשיהוי רב. בהנחה שהאילוץ והכפייה הסתיימו בשנת 2000 (סעיף 8 לסיכומי התשובה של התובעים), התביעה הוגשה לאחר כ- 6 שנים, ב- 14.3.06. שיהוי זה מעורר תמיהה ופוגע אף הוא במהימנות התובע.

בשולי הדברים יצויין, שהתובעים לא התמודדו כלל עם הטענה, ששיקולי מס הם שהיוו את הטעם לפתיחת תכניות החיסכון בחשבון הפרטי, שכן - ריבית החובה המשולמת בחשבון העסקי של התובעת מדווחת לרשויות המס כהוצאה, ואילו הריבית המשתלמת בתכניות החיסכון פטורה ממס.

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעים ישלמו לנתבע, יחד ולחוד, שכר-טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, אשר ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אין מדובר בסכומים זהים ואף לא קרובים, חסכונות באלפי שקלים אל מול הלוואות בעשרות ובמאות אלפי שקלים - דחיית הטענה