קבלת הטענה בדבר התניית שירות בשירות

ב- ת"א (שלום ת"א) 35484/05 {חז'ז' הובלות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-של 2007(4), 21467 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת נורית רביב:

"1. התובעת 1, ששמה מעיד על עיסוקה, ניהלה מראשית 1996 את חשבונה בסניף אופקים של הבנק הנתבע (להלן: "הבנק"). פעילות זו של החברה צומצמה או פסקה, ככל הנראה במהלך שנת 2003, וחשבון החברה בבנק נסגר בשנת 2004, לקראת סופה.

בספטמבר 2004 ניתנה לתובעים חוות-דעת של רו"ח יורם חרפק לפיה בשל התנהלות הבנק, נגרמו להם נזקים ישירים ועקיפים בסכום כולל של 260,453 ₪ לפי חלופת חישוב אחת או בסכום של 250,155 ₪, לפי חלופה שנייה, וביוני 2005 הוגשה תובענה זו כשהתובעים מעמידים את סכום התביעה על תוצאת החישוב לפי החלופה הראשונה.

2. התובע 2 (להלן: "התובע"), אמר בעדותו כי מחזור ההכנסות של התובעת 1 (להלן: "התובעת"), בשנים 2003-2002 עמד על כ-3,000,000 ₪ "ומשהו", וכי בשיא פעילותה היה בבעלותה צי של 13 משאיות. אלה נמכרו לדבריו ב- 50% מערכן, ותמורתן שימשה לכיסוי יתרת החוב לבנק. עם-זאת, אין טענה שהתובעת נקלעה לחדלות פירעון, והסיבות לחיסול עסקי ההובלה שלה לא ממש התבררו. יצויין עוד כי היוזמה לבדוק את חשבונה של התובעת באה מצד חברת "נצרים", שפנתה אל התובעים והעמידה לעניין זה את שירותיו של רו"ח חרפק (להלן: "המומחה"), וכפי שאמר התובע: "הם הציעו את עצמם ואני הסכמתי" (פרוטוקול מ- 10.12.06 עמ' 45). התוצאה היא שאם כפי שהבהיר התובע בחקירתו, הטענה שלו כלפי הבנק התמקדה בסירוב הבנק לשחרר ביטחונות: "הייתה לי טרוניה אחת לבנק, יכולתי בשנה אחת לשלם חצי או רבע מהחוב שלי מהריביות ששילמתי. במקום לשחרר אמרו תשאיר ולא לגעת בזה... לדעתי היו לי בטחונות יותר מאשר אשראי... אני אומר שהיו מאפשרים לי לשחרר חלק מהביטחונות ואז לא הייתי צריך לסגור את החברה" (פרוטוקול מ- 10.12.06, עמ' 42), הרי לפי כתב התביעה מדובר בשורה של טענות שהתובעים נעשו מודעים להן לאחר שחשבונם נבדק על-ידי המומחה ואלה הן בתמצית:

הבנק גבה מהתובעת ריביות בלתי-סבירות; חייב את חשבונה ללא אישורים מתאימים; התנה שירות בשירות; סרב לאפשר את מכירת הפיקדונות השקליים והקרנות לשם הקטנת יתרות החובה; הצר את צעדי התובעת, ובכלל עשה בחשבונה כבתוך שלו, תוך שהוא מפר מצגים שעשה.

התובעים מדגישים בסיכומיהם שהם אינם מעלים את הטענות הללו על-מנת להתחמק מחובם לבנק - את החוב הם הרי פרעו במלואו - אך הם סבורים שהבנק גרם להם נזקים, כפי שמוכח מחוות-דעתו של המומחה, ועליו לפצות אותם בגין הנזקים הללו.

3. המומחה סבור שחשבון התובעת "ספג" חיובים ביתר ולמסקנה הזו הוא בא בהסתמך על ההנחות או הקביעות הבאות:
הבנק גבה על האשראי המאושר בחשבון החח"ד תוספת בשיעור של 3% מעל לריבית הפריים (להלן: "תוספת סיכון"), בעוד שהיה עליו להסתפק ב- 1% בלבד;

מסגרות האשראי שהוקצו לתובעת היו נמוכות מצורכי האשראי שלה - היה על הבנק להתאים את מסגרות האשראי להיקף האשראי שהתובעת צרכה בפועל ולהימנע מלחייב את חשבונה בריבית חריגה;

עמלת הקצאת אשראי יש לגבות על האשראי המנוצל בפועל בסוף הרבעון, ולא בתחילת הרבעון וללא קשר להיקף האשראי שנוצל, כפי שנהג הבנק;

הבנק התנה שירות בשירות ועל-כן יש לבטל את השקעות התובעת בפיקדונות שקליים ובניירות ערך, ולשחזר את חשבונה בהתאם;

הוא הדין גם ביחס לפיקדון שקלי בסכום של 120,000 ₪ שהוחזק בחשבון אשר רשום על שמם של אחד מבעלי המניות התובעת, חז'ז' מסעוד ואדם נוסף בשם שי משה- אם כי את השאלה אם גם פיקדון זה (להלן: "הפיקדון הפרטי"), נוצר אגב התניית שירות בשירות השאיר המומחה להכרעת בית-המשפט.

על יסוד ההנחות הללו קבע המומחה שחיובי היתר בחשבון התובעת החל מתחילת הפעילות בחשבון בינואר 1996, עומדים על סכום של 94,069 ₪ ללא הפיקדון בחשבון הפרטי (להלן: "תחשיב 1") או על סכום של 117,143 ₪, כשכוללים גם את הפיקדון הפרטי ("תחשיב 2") - הכול נכון ליום 31.4.04.

כן קובע המומחה, שלבד מהנזק הישיר שנגרם לתובעים בשל החיובים ביתר, נגרם להם גם נזק כלכלי משום שאותם כספים אילו התפנו, יכלו לשמש את התובעת ברכישותיה מספקים כשהיא נהנית מהנחת מזומן אצלם. סכום הנזק העקיף לפי חישובו של המומחה עומד על 143,310 ₪ (ליום 31.4.04).

4. הבנק מכחיש נמרצות את הקביעה בעניין התניית שירות בשירות, ובאשר ליתר הקביעות של המומחה טוען הוא: מדובר בהנחות שרירותיות שאין להן כל עיגון במציאות הן על שום היותן מנותקות מהמערך ההסכמי שבין התובעת לבנק והן משום שההנחות הללו אינן מוצדקות לגופן, אף ללא קשר להסכמים שבין התובעת לבנק. ובכל מקרה לא ניתן כיום, לפתוח הסכמים שבהסתמך עליהם קיבלה התובעת אשראי במשך שנים, מה גם שביחס לתקופה שמ- 1996 ועד יוני 1998 חלה בכלל התיישנות.

ואכן, כפי שעולה כבר מהאמור לעיל, המומחה לא הסתפק בתיקון העיוות שנוצר לדעתו בשל התניית שירות בשירות, אלא יצר עבור התובעים "שולחן ערוך" חדש במה שנוגע לתנאי האשראי בחשבון החח"ד של התובעת, על-מנת לתקן ולשפר עבורם בדיעבד ושנים ואחורה, את המציאות שהייתה, ולא משום שהתובעים הוטעו על-ידי הבנק ביחס לתנאים האמורים, אלא משום שלדעת המומחה, אפשר ורצוי שהדברים יתנהלו אחרת. כך ביחס לתוספת הסיכון, גובה מסגרות האשראי ואופן חישוב עמלת הקצאת האשראי.

5. אשר לרכיב הראשון - המומחה העמיד את תוספת הסיכון על 1% בלבד משום שכדבריו, זהו השיעור הנמוך ביותר שבו נתקל, והשיעור הנמוך ביותר הוא אשר "מתאים" לתובעת לפי שמערך הביטחונות שהעמידה לרשות הבנק מנטרל למעשה את סיכוני האשראי שלו. אלא שלא הובאה כל ראיה לכך שהבנק היה מוכן להסתפק במקרים אחרים בתוספת סיכון של 1%, אפילו עמדו לרשותו בטחונות מלאים לשביעות רצונו, מה גם ששווי הביטחונות שעמדו לרשות הבנק בפועל היה בדרך-כלל נמוך מהיקף האשראי שניתן לתובעת. כך למשל, מבקשת אשראי מיולי 2003 עולה ש- 3 חודשים קודם לכן, החשיפה של הבנק בגין אשראי פתוח, עמדה על 120,000 ₪ (בקשות האשראי כלולות בנספח ב' לתצהיר מטעם הבנק).

כן טוען הבנק: בניגוד לנטען בתצהיר מטעם התובעים, לא הובטחו להם כל תנאים מועדפים - אישור לטענה זו עולה מתשובות התובע בחקירתו (פרוטוקול מ- 10.12.06, עמ' 38) - כך שהטענה בכתב התביעה בעניין מצגים מטעים ריקה מתוכן. התובעת אומנם הוגדרה כ"לקוח מצוין" או "טוב מאוד" בחלק מבקשות האשראי, אך הדברים מכוונים לדברי הבנק לאמינותה ולא להיקף הביטחונות שהעמידה. וככלל, כאשר מדובר בהיקף פעילות בינוני כשל התובעת, הבנק נכון לגלות גמישות ביחס לתנאי האשראי, אך זאת לא בהקשר לשיעור תוספת הסיכון על האשראי בחח"ד. במקרים כאלה יכול הלקוח לצפות להנחה בעמלות או בתוספת הסיכון על הלוואות (עדות הגב' צביה סבג, פרוטוקול מ- 28.12.06, עמ' 81), ומהנחות כאלה התובעת נהנתה. כך למשל, שיעור תוספת סיכון בהלוואה למימון רכישת רכב הועמד לפי בקשת אשראי מאוגוסט 2000, על 1.5% בלבד, ובמה שנוגע לעמלות - אף התובע היה מוכן לומר בחקירתו: "אולי עשו לי הנחה לגבי עמלה" (פרוטוקול מ- 10.12.06, עמ' 37).

כך או כך, גם אם הצגת הדברים על-ידי הגב' סבג במה שנוגע לשיעורי תוספת סיכון על אשראי מאושר בחשבונות חח"ד "נגועה" בכוללניות יתר - התובעים אינם טוענים שהבנק גבה מהם תוספת בשיעור העולה על המוסכם, או שהם כלל לא ידעו מהו שיעורה - והם אינם יכולים להישמע כיום בטענה שנגרם להם נזק משום שהם לא קבלו את ההנחה שלדעת המומחה, היו זכאים לה.

6. בעניין מסגרות האשראי - מעבר לכך שאפילו בכתב התביעה אין בפי התובעים טענה ביחס למסגרות האשראי שהוקצו להם - אין לפנינו כל מידע ביחס לסכומי הריבית החריגה שבהם חוייבה התובעת במשך השנים בשל חריגה ממסגרות האשראי, ככל שהייתה, כך שהמשמעות המעשית של מסגרות נמוכות מדי לכאורה, אינה ידועה. יתר-על-כן, במה שנוגע לגובה מסגרות האשראי, ברור שהבנק אינו "שחקן יחיד". הבנק גובה עמלת הקצאת אשראי על האשראי המאושר בין שהוא מנוצל בפועל ובין שלא, ומאחר שעמלת ההקצאה מחושבת לפי אחוז מסכום האשראי שבמסגרת - ההנחה הסבירה היא שעלות ההקצאה היא שיקול בין שיקולים אצל הלקוח בבואו לבקש מסגרת אשראי בחח"ד. הגב' צביה סבג, שטיפלה אישית בחשבון התובעת כמנהלת לקוחות עסקיים בסניף נשאלה בחקירתה: "המסגרת האשראי שהוקצתה בחשבון היא סבירה להיקף הפעילות של החברה?" על-כך השיבה: "אני לא יכולה לומר לך אם היא סבירה או לא. הכול נעשה על-פי בקשת הלקוח מעת לעת. הוא החזיק משרד של הנהלת חשבונות ורו"ח והוא בטח קיבל את הייעוץ מהם" (פרוטוקול מ- 28.12.06, עמ' 74).

ומעבר לכול אלה, המומחה רשאי לסבור שמסגרת אשראי גמישה אשר מתאימה עצמה בכל נקודת זמן לאשראי שנוצל בפועל ואינה מוגבלת בסכום, היא המצב הרצוי, אבל זה אינו המצב הנוהג גם כיום לאחר הרפורמה בנושא זה, וזהו לבטח אינו המצב המצוי כפי שעוגן בהסכמות עם התובעת. הבנק התחייב להעמיד לתובעת אשראי בחח"ד בגבולות המסגרת שאושרה על ידו על יסוד בקשות האשראי של התובעת, כשכל שינוי במסגרת מעוגן בבקשה כזו ובהודעה של הבנק לתובעת עם אישור המסגרת המבוקשת (בקשות אשראי והודעות הבנק שבאו בעקבות הבקשות הללו מצורפות בנספח ב' לתצהירים מטעם הבנק).

7. אשר לעמלת ההקצאה - המומחה אינו משיג על שיעור העמלה אך טוען כזכור, שיש לגבותה בסוף הרבעון ועל האשראי המנוצל בפועל. ואולם, הן שיעור העמלה והן אופן גבייתה בתחילת הרבעון ולא בסופו, מצוינים במפורש בכל הודעות הבנק לתובעת בעניין המסגרת שהועמדה לה; שיעור העמלה מופיע גם בכל בקשה למסגרת אשראי בחח"ד, ובקשות אלה חתומות על-ידי התובעת. מדובר איפוא בדברים מוסכמים שנעשה לגביהם גילוי נאות בזמן, בהתאם לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים התשנ"ב-1992, כפי נוסחם בתקופה הרלבנטית.

היוצא מכל האמור שאת הקביעה של המומחה בעניין חיובי היתר בחשבון החח"ד בשל תוספת סיכון גבוהה מדי, מסגרות אשראי נמוכות מדי וחישוב מוטעה של עמלה הקצאת אשראי - אין לקבל. כטענת הבנק, מדובר בקביעה שיסודה בהנחות אשר מתעלמות מהסכמות ששררו בין התובעת לבנק ושרתו את שני הצדדים, שלא לדבר על-כך שחלק מההנחות הללו עומד בניגוד למקובלות הבנקאיות אז וכיום. הנחות אלה אינן יכולות לשמש תשתית לתביעה ועילה לפיצוי בשל נזק, שלא לדבר על התיישנות התביעה בעילות הללו ביחס לתקופה שקדמה ליוני 1998 (לטענה זו בנסיבות דומות ראה: (כב' השופט ד"ר א' גרוניס ב- ע"א (ת"א) 1502/97 בנק לאומי לישראל נ' רדיו אלחוט, תק-מח 1999(1), 2127 (23.2.99)).

8. התובעים, אולי משום שהם מודעים "בסתר ליבם" לחולשת הקביעה בעניין חיובי היתר בחשבון החח"ד על יסוד ההנחות של המומחה, טוענים עתה בסיכומיהם שיש ליישם את שיטתו למצער חלקית אם כי לאו דווקא מטעמיו. כך, הגם שמרכז הכובד בסיכומיהם היא הטענה בעניין התניית שירות בשירות - תופעה שהחלה גם לגרסת התובעים רק במרץ 1998, הרי בעקבות המומחה מבקשים התובעים לשחזר את חשבון התובעת למן תחילת הפעילות בו בינואר 1996, כשהצידוק שנמצא לכך הוא חוסר תום-ליבו של הבנק בשל מה שנראה כטענה בדבר הפרת חובת גילוי.

עתה הטענה היא שהבנק לא גילה לתובעת בהסכם ההתקשרות המכונה "הסכם ותנאי עסק כלליים" את שיעור הריבית ההתחלתי שייגבה ממנה ואף לא את שיעור עמלת ההקצאה. וכך נאמר בעניין זה בסעיף 4 לסיכומיהם: "והנה במהלך הדיון המשפטי התגלה כי הבנק הנתבע נהג אחת לרבעון לחייב את חג'ג' "בעמלה" אותה כינה "עמלת הקצאת אשראי" בשיעור של 1.5% בנוסף לרכיב תוספת הסיכון על ריבית הפריים בשיעור של 3%".

מסקנת התובעים איפוא היא ש"למעשה המדובר בריבית נוספת המוסווית כעמלה", מה שמצדיק לטענתם שחזור של חשבון התובעת "בריבית של פריים + 1% ולכל היותר בריבית פריים + 3% תוך ביטול אותה עמלת הקצאת אשראי..." (סעיף 4 הנ"ל, לסיכומיה)

ואולם, הצגת העמלה כריבית וכמעשה של הסוואה - אינה נכונה לגופה, ואינה ראויה. בהבדל מהריבית אשר מחושבת על האשראי המנוצל בפועל, עמלת הקצאת אשראי מחושבת כאמור ביחס לאשראי המאושר בתחום מסגרת האשראי והעילה לגבייתו אינה "מחיר הכסף" אלא תמורה בגין עצם ההתחייבות של בנק להעמיד לרשות לקוחו אשראי בגובה מסויים. כידוע, בנק אינו חייב להעמיד אשראי אלא אם הוא מקבל על עצמו התחייבות כזו כלפי לקוחו. עמלת הקצאת אשראי היא איפוא מרכיב בעלות האשראי, אך אינה ריבית. והעיקר, כמו שיעורי הריבית על רכיביה השונים, גם שיעור העמלה בגין הקצאת אשראי מפורט כאמור בבקשות האשראי החתומות על-ידי התובעת ובהודעות הבנק לתובעת, כך שלא ברור על מה נסמכת הטענה שהדבר הוסתר או הוסווה על-ידי הבנק ונחשף רק במהלך הדיון; כשם שלא ברור מדוע חישוב ללא עמלת הקצאת אשראי מאפשר למשל, להתעלם גם מחריגות ממסגרת האשראי, ומעמיד ללקוח זכות שחשבונו יחוייב אך בריבית לפי השיעור הנגבה על האשראי המאושר שבמסגרת.

9. ומכאן לטענה המרכזית של התובעים - התניית שירות בשירות בניגוד להוראת סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981.

המומחה אומר בחוות-דעתו כי מנהל התובעת טען בפניו ש"פתיחת תכניות חיסכון, קרנות נאמנות וני"ע אשר היוו בטחונות לחשבון נכפתה עליהם על-ידי הבנק כתנאי למתן שירותים בנקאיים". ואולם, מהנספחים לחוות-דעתו עולה שאין מדובר בתכניות חיסכון כי אם בפיקדונות שקליים של התובעת, ואת כולם "החזיר" המומחה לחשבון החח"ד של התובעת, למרות שברור למדי שלמצער ביחס לחלק מהם לא יכול להיות צל של חשד שמדובר בהתניית שירות בשירות לא כל שכן - בכפייה.

כך, הפיקדון בסך של 60,000 ₪ אשר נוצר ב- 31.3.97 ושרד במשך 4 ימים בלבד. ברור שפיקדון זה נוצר לשם "חניית ביניים" של הסכום האמור, ולצורך זה בלבד.

גם על הפיקדון שבא לאחר-מכן לא מעיב לדעתי צל של התניה אסורה. מדובר בפיקדון בן 30,000 ₪ שנוצר ביוני 2001 ונפדה באוקטובר אותה שנה, כשמסגרת האשראי עומדת על 250,000 ₪, ואותה מסגרת שרירה וקיימת כבר מ- 6.7.98 ועומדת לרשות התובעת ללא שינוי עד לדצמבר 2001.

הוא הדין ביחס לניירות הערך שנרכשו על-ידי התובעת. מדובר בניירות ערך שנרכשו מידי חודש בין התאריכים מרץ 1998 ועד דצמבר 2001 ואחת למספר חודשים נמכרו, כשאחרי כל מכירה מתחילה סדרה של רכישות חדשות באותה מתכונת ובסכומים דומים. כל מחזור כזה של רכישות ומכירה הסתכם בכ- 21,000 ₪ - 26,000 ₪, וכשהתובעים אומרים בסיכומיהם שהתובעת רכשה ניירות ערך בסכום מצטבר של כ- 138,000 ₪, הם אינם מציגים את הדברים נכוחה.

זאת ועוד, בעת שהחלו הרכישות, כבר עמדה לרשות התובעת כמחצית השנה מסגרת אשראי של 150,000 ₪ וחלפו עוד 4 חודשים מעת שהחלו הרכישות לפני שסכום המסגרת האמיר ל- 250,000 ₪. אין איפוא קשר של זמנים בין השקעות שביצעה החברה בניירות ערך לגידול במסגרת האשראי, ולבטח אין יחס סביר ביניהם שהרי הסכום הכלל של הרכישות הגיע בשיאו לכ- 26,000 ₪.

10. אלא שאי-אפשר לומר אותם דברים ביחס לרכישות של פיקדונות שקליים שהחלו בינואר 2002, ופסקו בדצמבר אותה שנה. גם במקרה זה מדובר בהפקדות חודשיות שבוצעו כפי הידוע לנו על-פי הוראת קבע, והפעם בסכומים של 10,000 ₪ לחודש - להוציא מקרה אחד של 69,900 ₪, שהופקדו ב- 8.11.02. אלא שבאותו חודש כבר משכה התובעת סכום של כ- 121,000 ₪, ולאחר הפקדה נוספת של 10,000 ₪ בחודש דצמבר - משכה את כל היתרה בסך של כ-61,000 ₪. עד למשיכות בחודש נובמבר, התמונה המצטיירת מצביעה על קורלציה בין ההפקדות לבין הגידול שחל במסגרת האשראי, משום שמספר ימים לאחר שהחלו ההפקדות הסדירות של 10,000 ₪ לחודש, גדלה המסגרת מ- 250,000 ₪ ל- 300,000 ₪, ובחודש מאי 2002, לאחר שהופקד במצטבר סכום זהה לסכום בו גדלה המסגרת, חל גידול נוסף והפעם ב- 100,000 ₪ כך שהמסגרת החדשה עמדה על 400,000 ₪. במקביל המשיכו ההפקדות החודשיות, ועד לחודש נובמבר הופקדו 129,000 ₪ נוספים.

קורלציה בין השקעה בפיקדונות לגידול במסגרת אשראי, היא אחד הסימנים הבולטים להתניית שירות בשירות. אומנם, אין לפנינו מידע ביחס למצב החשבון של התובעת - דפי חשבון לא הוגשו ואפילו קובץ דפי ההרצה ששימשו את המומחה לא הוגש, אבל התובעים טוענים שחשבון התובעת באותה תקופה היה ביתרת חובה ואף בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, (סעיף 10 לכתב התביעה), ונראה שהבנק אינו חולק על טענה זו כפי שעולה מסעיף 11.3 לכתב ההגנה שלו. שם נאמר: "הבנק הבהיר לתובעים כי הריבית בגין הפיקדונות נמוכה משמעותית מריבית החובה, והתובעים הבינו זאת היטב. והבנק אף פנה לתובעים לא אחת בדרישה לכסות את החריגות בחשבון". מזה ברור למדי שהגידול באשראי שהועמד לרשות התובעת מימן גם את הפיקדונות החודשיים, והדבר גם עולה מדבריה של הגב' סבג בחקירתה. על השאלה: "יכול להיות שכל ההפקדות האלה נעשו מתוך ההגדלה של 150 אלף ₪" השיבה העדה: "לא בהכרח" אך בהמשך על השאלה: "הוא הפקיד במזומן?" הייתה תשובתה: "זה לא שהחשבון עמד במסגרת של 200,000 ₪ ולא הייתה לו פעילות. היו פעולות נוספות בחשבון וזו הייתה פעולה אחת מתוך מכלול הפעולות" (פרוטוקול מ- 28.12.06, עמ' 77).

11. אומנם מסגרת האשראי גדלה בסכום שהתבקש עוד לפני שנוצרו פיקדונות בסכום שיכסה את הגידול במסגרת, אך הדבר נעשה כפי שראינו בשלבים: תחילה הוגדלה המסגרת ב- 50,000 ₪ ולאחר שבוצעו ההפקדות בסכום זה, הוגדלה המסגרת ב- 100,000 ₪ נוספים, כשבבקשת האשראי שבעקבותיה הוגדלה המסגרת בפעם השנייה, נרשם במפורש לצד הנושא "ביטחונות" - גם "פק"מ". אומנם, כטענת הבנק, התובעת יכלה בכל עת לבטל את הוראת הקבע ביחס להפקדות החודשיות, אבל ברור שהמסגרת המוגדלת הייתה תלויה בפיקדונות שייווצרו, והתובעת ללא ספק הייתה מודעת לכך שהרי חתמה על בקשת אשראי זו, כשם שחתמה על הבקשות האחרות.
הפיקדונות השקליים חוסלו כאמור בסוף דצמבר 2002, ואילו מסגרת האשראי בסך של 400,000 ₪ עמדה על כנה עד ל- 1.7.03, ובזה יש לכאורה כדי לנטרל את הקורלציה בין הפיקדונות למסגרת האשראי ולגידול שחל בה. ואולם, באפריל 2003 חתמה התובעת על בקשת אשראי שבה התבקשה בין היתר הפחתה של המסגרת ל- 200,000 ₪ ו"משיכת נזילים" בסכום של 290,000 ₪, וההנחה הסבירה היא שהמסגרת פחתה בפועל ביולי 2003 משום שרק ב- 30.6.03 יצא לפדיון הפיקדון הפרטי שלעת הזו עמד על 135,000 ₪, כפי שעולה מהנספחים לחוות-דעתו של המומחה.

12. כל זה מתיישב יותר עם הטענה שהפיקדונות השקליים שנוצרו במהלך שנת 2002, היוו תנאי להגדלת מסגרות האשראי באותה תקופה, מאשר עם טענת הבנק שהם פרי יוזמה של התובעים ושלכול היותר מדובר בשיקול עסקי מוטעה שלהם שאת תוצאותיו אין הם יכולים לגולל על הבנק.

הגב' צביה סבג אומנם העידה שהרעיון לרכוש פיקדונות שקליים היה של אנשי התובעת שביקשו "לצבור רזרבות לשעת הצורך"... שבעתיד שנה או שנתיים או פחות להרחיב יותר את העסק", אבל הגרסה הזו לא הובאה בתצהירה - בתצהירים מטעם הבנק רק נטען באופן כללי שההשקעות של התובעים בכל אפיקי ההשקעה נעשו מרצונם החופשי - ואין ספק ששיטה זו של צבירת רזרבות לוקה בחוסר היגיון כלכלי כה בולט עד שעצם הסבירות שבטיעון הזה מוטלת בספק. ומכל מקום קשה לקבל את הגישה שביטאה הגב' סבג: ש"אם הלקוח בוחר בדרך הזאת, למה שאני אעצור אותו". (עמ' 76 לפרוטוקול). התובעים באמת בחרו בדרך של צבירת פיקדונות שקליים, ומהבחינה הזו אין ספק שהפעילו שיקול דעת, אך הם נזקקו להגדלת המסגרת בחח"ד ובדרך זו של צבירת פיקדונות יכלו לגרום לכך שבקשתם תיענה. הגב' סבג נשאלה לשם מה נזקקה התובעת להגדלת האשראי ועל-כך השיבה: "כיוון שהלקוח הבין שככל הנראה שיש לו צורך באשראי גדול, זה דבר שהוא ידע. הרי אני לא רואה את כל ההתחייבות שהוא נוטל בחוץ, זה דברים שהוא יודע". גב' סבג מאשרת בזה איפוא שהיא ידעה שהגדלת המסגרת לא התבקשה למטרת חיסכון כי אם לכיסוי חבויות של התובעת.

13. תאגיד בנקאי אינו חייב להעמיד אשראי, אבל הפסיקה פירשה את איסור ההתניה לפי סעיף 7 לחוק הבנקאות כחל גם על מתן אשראי, וסירבה לראות בעובדה שחלק מכספי האשראי שמשו ליצירת בטוחה - קשר עסקי סביר אשר מכשיר את ההתניה, מהטעם שבטוחה אשר נוצרת בדרך זו אינה מבטיחה אלא את ההלוואה ששימשה ביצירתה.

אני ערה לכך שבהקשר לטענת הכפייה וההתניה של שירות בשירות, המומחה התייחס להשקעות החברה בניירות ערך ובפיקדונות שקליים ולאלה בלבד, בעוד שהתובע התייחס בעדותו בעיקר לחיסכון בקופות גמל שלדבריו מומן לעיתים, בהנחיית הבנק, מכספי הלוואות. אבל התובע שכינה את הפיקדונות תכניות חיסכון התייחס גם לאלה באומרו: "ידעתי שמקבלים עליהם פחות ממה שיש לי במינוס, אבל לא הייתה ברירה, בשביל לקבל לא הייתה ברירה" (פרוטוקול- 10.12.06, עמ' 47). במה שקשור למהימנות, עדותו של התובע הותירה בי רושם חיובי, ואני סבורה שדי בכל שנאמר כדי לקבוע שהתובעים הרימו את הנטל במה שנוגע ליחס בין הפיקדונות השקליים שנוצרו במהלך 2002, לאשראי שהועמד לרשותם באותה תקופה.

14. אשר לפיקדון הפרטי בסכום של 120,000 ש"ח - אין לפנינו כל מידע אשר יכול להאיר את עינינו ביחס לזיקה של הפיקדון הזה לשינויים במסגרות האשראי של התובעת. כל שידוע הוא שהפיקדון נוצר ב- 28.9.01, כחודשיים ומחצה לפני שמסגרת האשראי גדלה מ- 250,000 ₪ ל- 300,000 ₪ וכי הוא שועבד להבטחת חובות התובעת. אין שום ראיה לכך שהוא נוצר מכספי התובעת, ואיננו יודעים דבר על נסיבות יצירתו, לא מפי התובע ולא מפי אלה שחשבון הפיקדון היה רשום על שמם - הם לא זומנו על-ידי התובעים לעדות.

15. נותרה אם-כן הטענה בעניין הנזק הכלכלי שנגרם לתובעים בשל כך שהם לא יכלו לעשות שימוש בכספים שנגבו מהם ביתר, על-מנת לשלם לספקים של התובעת במזומן וכך לחסוך בהוצאותיה.

קודם כל צריך לציין - לפי תחשיב שערך הבנק, השלכות הטענה של התניית שירות בשירות, כשמביאים בחשבון רק אותן, מצטמצמות להפסד בסכום של כ- 15,226 ₪, וזה כשהחשבון משוחזר באופן שכל הפיקדונות וההשקעות בניירות ערך שבוצעו על-ידי החברה במהלך ניהול החשבון בבנק - מבוטלים. לעומת זאת, המומחה שכפי שראינו חישב את הנזק הישיר מינואר 1996 על יסוד הנחות שונות ביחס לתוספת הסיכון, מסגרות האשראי ועמלת הקצאת האשראי, הגיע למסקנה שהנזק הזה עולה כדי 94,000 ₪. כפי שעולה מחוות-דעתו של המומחה, חישוב הנזק הישיר על סמך ההנחות הללו היווה גם בסיס לעניין חישוב הנזק הכלכלי הנטען. ואולם ברור שמה שאין לקבל כשיטה מוצדקת לצורך חישוב אחד, לא יכול להוות בסיס לחישוב אחר ואך מובן הוא שהתוצאה שהמומחה נוקב בה - נזק כלכלי של כ- 143,000 ₪ - אינה יכולה לעמוד.

שנית - נזק צריך להוכיח והנזק הנטען לא הוכח כלל. לא הוצגו כל התקשרויות עם ספקים; איננו יודעים באיזה הנחות מזומן מדובר אם בכלל, ואין כל ראיה לכך שהתובעת שילמה אי פעם במזומן למי מספקיה.

16. לנוכח כל האמור מסקנתי היא שעל הבנק לפצות את התובעים בסכום שנגזר מהתחשיב שנערך על ידו, בשל התניית שירות בשירות במה שנוגע לפיקדונות שהתובעת רכשה בשנת 2002. התובעים לא העלו כל השגות ביחס לתחשיב של הבנק לגופו, אך מאחר שלצורך התחשיב הזה בוטלו כל הפיקדונות שנרכשו על-ידי התובעת, בכללם הפיקדון שנרכש בשנת 1997 וזה שנרכש בשנת 2001, וכן בוטלו כל ההשקעות בניירות ערך - נראה לי שמהסכום שהתקבל לפי התחשיב הנ"ל, יש להפחית על דרך של אומדנא 1/6 מהסכום האמור.

17. לנוכח כל האמור הנני מחייבת את הבנק לשלם לתובעים את הסכום של 12,690 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

מאחר שהתובעים העמידו את תביעתם על סכום גבוה פי כמה וכמה, הרי לאור התוצאה שאליה הגעתי, איני רואה לעשות צו להוצאות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

קבלת הטענה בדבר התניית שירות בשירות