טענת "פרעתי"

טענת "פרעתי" הינה טענת "הודאה והדחה". החייב מודה בעובדות להן טוען הזוכה, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין הזוכה זכאי לסעד המבוקש, קרי, מימוש פסק-הדין.

טענת "פרעתי" יכולה להתבסס על שתי מערכות של עובדות: האחת, החייב שילם את הסכום שנפסק בפסק-הדין. השניה, החייב איננו חייב עוד למלא אחר פסק-הדין כגון שהזוכה ויתר על זכותו לפי פסק-הדין.

נטל השכנוע בהוכחת טענת "פרעתי" מוטל על שכמי החייב. יחד-עם-זאת, במקרה בו מתקיים שיהוי רב בנקיטת הליכי הוצאה לפועל ובהיעדר הסבר הגיוני מצד הזוכה לנקיטת ההליך בשיהוי, ייתכן כי נטל הבאת הראיות לסתור יועבר לכתפי הזוכה. כך גם במקרה וטענתו של החייב נסמכת על עובדה מהותית המצויה בידיעתו של הזוכה.

יודגש כי העברת הנטל להבאת ראיות לסתור נעשית אך ורק לאחר שהחייב הביא ראיות לכאורה לתמיכה בגירסתו {ע"א (חי') 1124/00 דניאל סוסנוביק נ' שלום גוס, תק-מח 2001(1), 1581 (2001)}.

באשר לשיהוי - כל מקרה נבחן על-פי מערכת הנסיבות העובדתית שלו. אין די רק בחלוף הזמן על-מנת לקבוע כי התובע השתהה בהגשת תביעתו ועם השנים עוצבו שני מבחנים עיקריים הנשקלים על-ידי בית-המשפט בבואו לקבוע האם מדובר בשיהוי ואם לאו {ראה למשל בש"א (ת"א) 9059/08 חברת דובק בע"מ ואח' נ' בן שמואל מיימון, תק-מח 2008(3), 12699 (2008); ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5), 625 (1997)}. ואלה הם:

v המבחן הראשון - על פיו על בית-המשפט לקבוע האם יש בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות או על הזנחה או על ייאוש של התובע.

v המבחן השני - על פיו על בית-המשפט לקבוע האם הורע מצבו של הנתבע בשל השיהוי שנגרם ערב חוסר תום-ליבו של התובע.

עמוד 18 בספר:

זאת ועוד. הנטל להוכחת התנאים הנדרשים לשיהוי כאמור לעיל, מוטל על הטוען לכך {ראה למשל ע"א 206/75 סלום 100 בע"מ נ' פנטריסה, פ"ד ל(1), 732 (1976); ע"א 167/51 ברסקי נ' גל, פ"ד טז 15; ע"א 118/75 עזבון שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2), 659 (1977)}.

מעיון בחוק ההוצאה לפועל לא מצאנו פרק זמן שבמהלכו חובה על חייב להגיש בקשה בטענת "פרעתי". לפיכך, "הפירעון הנטען יכול שייעשה בכל תאריך שהוא, לאחר צאת פסק-הדין והוא מנקה את החייב מן החוב, יהיא אשר יהא תאריכו. הואיל וכך, אין מגבילים את החייב בזמן" {דברי בית-המשפט בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין בע"מ, פ"ד כו(2), 145 (1972); ראה גם רע"א 9302/02 בנק ירושלים בע"מ נ' גורדון ליעד ואח', תק-על 2003(2), 2968 (2003); ע"א (ת"א) 2655/04 החברה הישראלית לשקילה בע"מ נ' צח אורני ואח', תק-מח 2006(2), 8972 (2006)}.

הסכם בין הצדדים לאחר מתן פסק-הדין יכול להוות ראיה במסגרת טענת "פרעתי". כלומר, הטענה כי אין לבצע את פסק-הדין משום שלאחריו הגיעו הצדדים לידי הסכם אחר הינה טענת "פרעתי".

רשם ההוצאה לפועל, בדונו בטענות החייב, מפעיל סמכות מינהלית מעין-שיפוטית בגדריה עליו לקבוע אם אכן פרע החייב את חובו ואם לאו.

יחד-עם-זאת, סמכותו זו של רשם ההוצאה לפועל אינה סמכות שיפוטית במובנה הרחב, שכן, רשם ההוצאה לפועל מוגבל בהיקף הסעדים אשר הוא זכאי להעניק לחייב, כמו-כן בהיקף הדיונים שהוא מנהל {בש"א (ת"א) 11410/06 המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור נ' שמואל אחימן, תק-מח 2006(3), 3815 (2006)}.

הסמכות שניתנה לרשם ההוצאה לפועל במסגרת טענת "פרעתי" איננה סמכות גורפת ואיננה מיועדת לפתוח מחדש את המחלוקת בין הצדדים שנדונה כבר והוכרעה סופית בבית-המשפט. במקרה ולחייב {הנתבע} ישנן השגות על פסק-הדין, רשאי הוא להגיש ערעור בהתאם לזכויות המוקנות לו על-פי דין {ע"א (ת"א) 18717/05 אגוזי נעם נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-מח 2007(1), 711 (2007)}.

טענות החייב במסגרת סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, עניינן תשלומים או אירועים, ששולמו או אירעו לאחר מתן פסק-הדין ועל החייב לסמוך על נסיבות שלא היו קיימות לפני שניתן פסק-הדין.

עמוד 19 בספר:

מן האמור ברור כי החייב לא יכול להעלות טענת פירעון, שכבר היתה קיימת לפני מתן פסק-הדין {ע"א (חי') 4825/99 שביט נ' בנק הפועלים, תק-מח 2001(2), 65535 (2001); בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2), 145 (1972)}.

במידה וקיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לפרעון החוב הפסוק על-פי פסק-הדין, מקום הדיון באותה מחלוקת יהיה בהוצאה לפועל בה מבוצע פסק-הדין, במסגרת טענת "פרעתי" {ת"א (עכו) 2935/01 נסאר שריף ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2007(4), 18785 (2007)}.

הסמכות לדון בטענת קיזוז לא נקבעה מפורשות בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל ואולם הלכה פסוקה היא שבמסגרת טענת "פרעתי" ניתן לטעון ולהוכיח גם טענת קיזוז וכפי שיובהר להלן {רע"א 191/87 יעקב רבין נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, תק-על 87(2), 661 (1987)}.

במסגרת ההוצאה לפועל, זכות הקיזוז חייבת להיות זכות שרירה וקיימת שאיננה שנויה במחלוקת, להבדיל מזכות קיזוז נטענת, כאשר זכות קיזוז קיימת פירושה זכות שקיומה אינו שנוי במחלוקת, כאשר הזוכה הודה במפורש בקיומה או שזו זכות חלוטה ושוב אין הזוכה יכול להלין על קיומה.

נעיר כי טענת קיזוז נטענת, אמורה להעמיד לטוען עילת הגנה בפני תביעת יריבו ובירורה של טענה כזו חורגת מגדר סמכותו של רשם ההוצאה לפועל הדן בטענת "פרעתי".

משנטל ההוכחה בבקשה בטענת "פרעתי" רובץ לפתחו של החייב, הרי שאף בהיעדר תגובת הזוכה ולחילופין בהיעדר תצהיר מטעם הזוכה, אין משמעות הדבר קבלה אוטומטית של טענות החייב, אלא ישנו הכרח בבירורן ובהוכחתן כדבעי. הזוכה אינו מחוייב בהגשת תצהיר כדי לסתור את טענות החייב כיוון שיכול הוא לנסות ולקעקע את תצהיר החייב בדיון עצמו {תיק הוצל"פ מס' 03-32886-09-1 החייבים נ' הזוכה, פורסם באתר האינטרנט אוצר המשפט (2011)}.

כאשר החייב העלה טענת "פרעתי" במסגרת המסלול המקוצר אזי יתקיים הדיון בבקשה לפני רשם הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל שבה הגיש הזוכה את הבקשה לביצוע חיוב במסלול המקוצר.

עמוד 20 בספר:

במידה ורשם ההוצאה לפועל דחה את בקשת החייב בטענת "פרעתי", כולה או חלקה, שהועלתה במסגרת המסלול המקוצר, יימשכו ההליכים במסלול המקוצר לפי הוראת פרק א'1 לחוק ההוצאה לפועל {הוצאה לפועל במסלול המקוצר}.

זאת ועוד. כאשר חייב העלה טענת "פרעתי" במסגרת המסלול המקוצר, יעוכב ההליך במסלול המקוצר עד לתום הדיון בבקשה בטענת "פרעתי" ובשים-לב כי התקופה בה יעוכב ההליך לא יבוא במניין הימים הקבועים בסעיף 20ו(א)(1) לחוק ההוצאה לפועל.

את בקשת טענת "פרעתי" יש להגיש באמצעות טופס 839 המכונה גם כ"בקשת חייב 1". בנוסף, לבקשה הנסמכת על טענת "פרעתי" יש לצרף את המסמכים הבאים:

v תצהיר תומך מטעם החייב. בהיעדר תצהיר ערוך כדין, חדל המבקש מלהעמיד תשתית עובדתית מטעמו. בנקודה זו נעיר כי אין להסתמך על תצהיר שהוגש בהליך אחר.

v כל מסמך אחר היכול לתמוך בגירסתו של המבקש. כדי שרשם ההוצאה לפועל יוכל להכריע בטענת "פרעתי" שהוגשה לו לגופה ובדרך מהירה, על החייב לצרף את כל המסמכים שיש בידו והתומכים בגירסתו. ייתכן כי במסמכים שיצרף החייב לבקשתו, יהא די כדי להעביר את הנטל לכתפי הזוכה.

עד להכרעתו של רשם ההוצאה לפועל בבקשה בטענת "פרעתי" רשאי הוא להורות על עיכוב ביצוע פסק-הדין, כולו או מקצתו "מטעמים מיוחדים שיירשמו". גם כאן, וכפי שנראה להלן, על רשם ההוצאה לפועל לנמק את החלטתו על-מנת שניתן יהיה להעבירה תחת הביקורת של ערכאת הערעור.

כלומר, עד להכרעה בטענת "פרעתי", הכלל הינו הימנעות מעיכוב ביצוע פסק-הדין, ואילו עיכוב ביצועו אמור להיות החריג, אשר יינתן רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו" - צירוף המילים בו עושה המחוקק שימוש על-מנת להדגיש כי מדובר בחריג צר למדי.

לא זו בלבד, אף אם ראה רשם ההוצאה לפועל לנכון לעשות שימוש בשיקול-דעתו ולהורות על עיכוב ביצוע, הכלל הינו חיוב בהפקדה, ואילו הימנעות מלצוות כן אמורה להיות החריג {עש"א (חי') 54572-02-12 בית און נ' תן-עמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}. כלומר, אי-הפקדת ערובה היא היוצא מהכלל, ומי שטוען כי אין יסוד בנסיבות העניין להורות על הפקדה –

עמוד 21 בספר:

עליו הראיה {בר"ע (ת"א) 1124/02 מלכה יוסף נ' מוטי טולדנו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

על החלטת רשם ההוצאה לפועל להיות מנומקת. ההנמקה הינה חלק בלתי-נפרד מכל פסק-דין. ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק-הדין והיא שמאפשרת לבית-משפט של ערעור לבקרו. יוער כי אין בית-המשפט חייב לעמוד ולפרט את הטעמים לכל טענה וטענה, קרי, בית-המשפט אינו חייב להתייחס לכל תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין {ראה למשל ע"א 89/80 כמאל קאסם נ' ד"ר נאדים ואח', פ"ד לז(3), 60 (1983)}.

המטרות שלשמן מיועדת ההנמקה הן, בדרך-כלל: למנוע הכרעה שרירותית, בבחינת מראית פני הצדק; מתן ביטוי לכך שכל הנדרש לקבלת ההחלטה לובן ונבדק כראוי; לאפשר לערכאת הערעור לבקר את פסק-הדין ולבחון האם נפלו בו טעויות אם לאו ולהסביר לצדדים את סיבת התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט.

ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" יוגש לבית-המשפט השלום ויהא בזכות כאמור בסעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענת "פרעתי"