botox

חיובו של צד שלישי בחוב הפסוק

סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל מטיל את החבות על צד שלישי להעביר לידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים שנתפסו בצו העיקול. על-פי סעיף הנ"ל, "הצד השלישי חייב למסור לידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה, באופן, במועד ובמקום שרשם ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר-מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב – עליו לשלם למנהל לשכת ההוצאה לפועל בהגיע זמן פרעונם; היה הדבר כרוך בהוצאות, ישולמו לו ההוצאות הסבירות לפי נסיבות העניין".

מקום בו לא עמד צד שלישי בחובתו כאמור לעיל, יש נפקות לסעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל לפיו "צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון".

זוכה הפועל לעיקולו של נכס המצוי בידי צד שלישי נמשל לא פעם כסומא באפילה. ייתכן ויהיו מקרים בהם קיים בידי הזוכה מידע קונקרטי מוקדם בדבר נכס פלוני המצוי בידי צד שלישי, אולם במרבית המקרים המדובר בניסיון של הזוכה ללכוד ברשתו את נכסי החייב {דברי רשם ההוצאה לפועל בתיק מס' 03-24666-07-2 (הוצל"פ) הזוכה נ' צד שלישי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

מציאות דברים זו מתחדדת יותר, אף בכל הקשור לגופים בנקאיים ופיננסיים. זאת בעיקר, אך לאו דווקא, בשל עקרונות סודיות המידע והסודיות הבנקאית בהם מחוייבים גופים אלה {רע"א 1917/92 יעקב סקולר נ' ניצה ג'רבי, פ"ד מז(5), 764 (1993)}.

יחד-עם-זאת נקבע בפרשת יעקב סקולר כי חובת סודיות זו אינה מוחלטת וכי היא נסוגה מקום בו עסקינן בחשבונותיו של צד להליך בכפוף לארבעה עקרונות יסוד:

ראשית, על בית-המשפט להשיב לשאלה מהי מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים {בהנחה וכתב התביעה מגלה עילת תביעה}.

עמוד 56 בספר:


שנית, על בית-המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלבנטיות והחיוניות של החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות".

שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית-המשפט כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות שאין בהן פגיעה בפרטיות.

רביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי.

נטל השכנוע בהליכי חיוב על-פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל מוטל על כתפי הזוכה כמי "שבא להוציא מחברו". עליו מוטל נטל הראיה הראשוני וההכרחי, בלתו אין, להוכיח כי העיקול "תפס" נכסים או זכויות כלשהם של החייב אשר מוחזקים בידי הצד השלישי.

רק אם עלה בידי הזוכה לעשות כן, עובר אל הצד השלישי נטל השכנוע להוכחת "הצדק סביר", שמנע או אשר מונע ממנו, העברת הנכס המעוקל.

חובת שכנוע כאמור מעוגנת בעיקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו ולשכנע כי זו אכן מתקיימת {ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולר אווזי בר בע"מ, פ"ד מג(2), 864, 870 (1989)}.

הנושה המעקל אינו אלא "חליפו" של החייב הבא בנעליו ואין הוא יכול לעקל אלא את מה שיש לחייב ולא יותר {ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2), 673 (1983)}.

אם-כן מהו "הצדק סביר"? "הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגות הצד השלישי, מעשיו ומחדליו. החוק איננו מסתפק בקיומו של הצדק בלבד, אלא מוסיף לכך גם את הדרישה שההצדק יהיה סביר, ודרישה זו מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי-העברת המעוקלים". כלומר, "מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל צד שלישי {בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות, 863}.

עמוד 57 בספר:


חיוב צד שלישי בחוב החייב מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, ייעשה במשורה ואך ורק במקרים בהם הוכח כי צד שלישי לא פעל על-פי צו העיקול למרות שידע עליו ובהיעדר כל הסבר סביר.

לעניות-דעתינו, כאשר צד שלישי מתחבט בשאלה הקשורה ב"התנגשות זכויות", הצד השלישי יכול לפנות לרשם ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות ובכך פורק מעליו כל סיכון. ואולם, כאשר הצד השלישי בוחר דווקא להתעלם כליל מצו העיקול ולפעול כאילו לא בא זה לעולם, הרי במצב דברים זה אין לראות "הצדק סביר" כלשהוא להתנהגותו.

משעסקינן בצד שלישי שהינו בנק, למשל, ישנם אינטרסים נוספים שיש להגן עליהם ובגינן לצמצם את השימוש בסנקציה מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, כאשר לבנק, בשל מעמדו וטיב עיסוקו המיוחדים, יש זכות ייחודית להפעיל זכות קיזוז המוקנית לו בהסכמיו עם החייב לאחר קבלת צו עיקול ולמרות צו העיקול {ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1), 177 (1995)}.

כאשר החייב נטל הלוואה מצד שלישי {הבנק}, טרם מועד הטלת צו העיקול, שסכומה המצטבר עולה על יתרת הכספים ש"נתפסו" מכוח צו העיקול, יהיה זה צודק וסביר, כי צד שלישי – הבנק, לא יעביר את כספיו שלו ללשכת ההוצאה לפועל ויעמוד באופן מוצדק וסביר על מימוש הבטוחות אשר מוקנות לו, תחילה {תיק מס' 21-02490-11-2 (הוצל"פ) הזוכה נ' צד ג', רחובות, פורסם באתר האינטרנט אוצר המשפט (2012)}.

זאת ועוד. אין נפקות לשאלה אם הבנק יפעיל הלכה למעשה את זכותו לקיזוז, בעקבות קבלת צו העיקול, אם לאו, שכן, בין שיעשה כן או בין שימנע מכך לפי שיקול-דעתו, שכן הוא "רשאי" להפעיל הזכות בכפוף להסכם עם הלקוח.

על-פי ההלכה הפסוקה, ניתן לחייב צד שלישי רק בסכום כסף שהוכח פוזיטיבית שהוא מחזיקו בידו, עבור החייב, בתקופת העיקול {ראה למשל רע"א 4083/00 קוטב חברה לסחר ושירותים בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, טרם פורסם (2001); רע"א 5222/93 גוש 1992 בנין בע"מ נ' חברה חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994); ע"א 9293/06 (יר') רם-שן שירותים והשקעות בע"מ נ' בנק מסד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

עמוד 58 בספר:


יחד-עם-זאת, כאשר אין אפשרות לשום את שווי הנכסים המעוקלים הרי שהמסגרת החוקית הראויה האפשרית היא חיובו של צד שלישי במלוא סכום החוב הנדון, הניתן לשומה ולקביעה {ראה למשל תיק מס' 03-24666-07-2 (הוצל"פ) הזוכה נ' צד שלישי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010) שם קבע רשם ההוצאה לפועל כי לאור העובדה כי לא ניתן לשום את שווי הנכסים המעוקלים, יש לחייב את צד שלישי במלוא החוב הפסוק בתיק}.

יודגש כי צד שלישי חייב לפעול על-פי צו העיקול והודעה למחזיק, רק כאשר היא נמסרת לו כדין. בעניין זה, נטל ההוכחה, להוכחת מסירה ו/או קבלה של צו העיקול, מונח על כתפי הזוכה, כמי שבא להוציא מחברו – צד שלישי, שאיננו החייב בתיק.

בהיעדר המצאת צו העיקול וההודעה למחזיק במסירה כדין לידי צד שלישי, צד שלישי הינו לוטה באפלה, ונשללת ממנו האפשרות להשיב כדבעי לצו העיקול ולא די בהמצאת הודעה לאקונית לפיה "הוטל עיקול" שהרי ממה נפשך, על צד שלישי, שהינו צד זר למחלוקת בין הנושה לחייב, לדעת באופן מפורש וברור במה דברים אמורים ובעיקר עליו לדעת מהו גובה החוב; בגין אילו זכויות של החייב הוטל עיקול, על כלל נכסים או שמא על נכס מסויים; מה טיבן, זכות קיימת או זכות עתידה. כמו-כן, מן הראוי שצד שלישי יוזהר מראש ויונחה כיצד עליו לפעול כמחזיק לכאורה.

בהיעדר המצאת צו עיקול נפגעת פגיעה בלתי-מידתית זכותו של צד שלישי ואין באפשרותו לכלכל צעדיו ולנסח תשובתו הולמת לצו העיקול.

אין המדובר בגישה פורמליסטית גרידא, אשר עומדת על דיני הפרוצידורה ויהי מה, אלא מדובר בגישה אשר הולמת, את הדין ולתכליתו.

על הזוכה להוכיח תחילה המצאה תקפה ומלאה של צו העיקול על נספחיו, כתנאי לחיוב כלשהוא של צד שלישי. לא ניתן לייחס לצד שלישי ידיעה אודות תוכן צו העיקול בהיעדר המצאתו בפועל לידיו, דבר אשר שולל ממנו את הגנת ה"הצדק הסביר" אשר קבועה בחוק ההוצאה לפועל, ללא הצדקה ובאופן בלתי-סביר.

כך למשל, תדפיס מחשב של מבקש צו העיקול, אינו יכול לשמש תחליף להמצאת צו העיקול עצמו לידי צד שלישי ולרבות הנספחים הנלווים אליו {ראה למשל ע"א (יר') 6049/05 קירמה עזרא נ' בנק יורוטרייד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

עמוד 59 בספר:


יובהר ויודגש כי הליכי עיקול אצל צד שלישי יש ככלל, לפרש בצורה דווקנית ומצמצמת על-מנת שלא לפגוע באופן בלתי-מידתי ומוצדק, בזכויות צד שלישי שהינו צד זר לסכסוך, ואין להופכו לערב בעל כורחו, לחובות החייב או לחייב בתיק עצמו.