חובות הכונס על-פי תקנות סדר הדין האזרחי

1. כללי
תקנה 391 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת את חובותיו של כונס הנכסים, על-פיה:

"391. כונס נכסים שנתמנה כאמור:
(1) יתן כל ערובה שתיראה לבית-המשפט או לרשם להבטחת אחריותו לנכסים שהוא ממונה עליהם ולכל אשר יגיע לידו בקשר לנכסים; הערובה תהא בכתב ערבות ערוך לפי טופס 46;
(2) יגיש את חשבונותיו בפרקי זמן ובצורה שיורה עליהם בית-המשפט או הרשם;
(3) ישלם את הסכום המגיע ממנו ככל שיורה בית-המשפט או הרשם;
(4) יהא אחראי לכל הפסד שגרם לרכוש מתוך זדון או רשלנות."

תקנה 392 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי:

"כונס נכסים שלא הגיש חשבונותיו או לא שילם את הסכום המגיע ממנו, או שגרם הפסד לרכוש מתוך זדון או רשלנות, רשאי בית-המשפט להורות על עיקול נכסיו, למכרם ולהשתמש בדמי המכר לסילוק כל סכום המגיע מכונס הנכסים או לכיסוי כל הפסד שגרם ואת היתרה ישלם לכונס הנכסים."

הכונס אחראי רק לגבי פעולות שלא ביצע על-פי כתב המינוי או שביצע מעבר, אך אין לו כלל זהות עם אחד מהצדדים שביקשו את מינויו לתפקיד. ישנה הפרדה ברורה בין תפקידו ככונס נכסים לבין מי שהוא בעלים של הנכס.

ב- ע"א (ת"א) 1584/97 {ייבגני סולוביי נ' נייט ליין בע"מ, תק-מח 99(1), 3977 (1999)} נאמר:

"אין כונס הנכסים רשאי לעשות בנכסים אשר הופקדו בידיו על-ידי בית-המשפט, ככל העולה על רוחו, אלא חייב הוא בכל מקרה, לפנות לבית-המשפט למתן הוראות, על-מנת שבית-המשפט ישקול בעניין ויתן הוראותיו... עצם מינויו של כונס נכסים מעמיד אותו תחת פיקוחו והדרכתו של בית-המשפט... מכאן שאין לכונס נכסים כל שיקול-דעת עצמאי להחליט מה יעשה בנכסים אשר נתפסו על ידו על-פי צו בית-המשפט."

2. חיוב אישי של בעל התפקיד - אימתי?
הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד עשויה אמנם להמחיש לבעל התפקיד את גודל האחריות המוטלת על כתפיו ולתמרץ אותו לנהוג בזהירות ובשיקול-דעת, אולם עם-זאת, קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל המושכים לכיוון של ריסון וזהירות יתר בבוא בית-המשפט לאשר תביעה אישית כנגד בעל תפקיד.

מעבר לנזק הכספי, לאפשרות ההשפעה על גובה פרמיית הביטוח המקצועי שבעל התפקיד משלם ולפגיעה בשמו הטוב של בעל התפקיד, ניתן להצביע על שיקולים מהותיים שונים, וביניהם, חשש מהרתעת יתר, שעלולה להביא להימנעות אנשים ראויים ליטול על עצמם את התפקיד; חשש מזהירות-יתר ורתיעה מוגזמת מנטילת סיכונים אשר תכשיל את מלאכתו של בעל התפקיד; חשש מפני הצפה של תביעות אישיות ותביעות סרק; חשש להכבדה על עבודתו של בעל התפקיד אשר יאלץ להשקיע את מרצו וזמנו בהתגוננות מפני תביעות בחזיתות רבות {ע"א 4042/08 סגל נ' גיורא גרינברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.04.09} וחשש לעיוות שיקול-הדעת ולפגיעה בהפעלת שיקול-הדעת בביצוע התפקיד.

פעמים רבות, מינוי בעל תפקיד נכפה על החייב או על בעלי מניות המתנגדים להליכים אלה, ובעל התפקיד מוצא עצמו עומד בפני לחצים שונים, הן מצד הנושים והן מצד החייב.

לא בכדי בעל התפקיד נחשב כקצין בית-המשפט, כידו הארוכה של בית-המשפט וכמי שאמור לפעול על-פי הדין ועל-פי הנחיות והוראות בית-המשפט.

ככזה, יש לאפשר לבעל התפקיד לעבוד תחת מטרית הגנה מסויימת, על-מנת לאפשר לו לבצע את תפקידו ללא חשש וללא מורא מבעלי אינטרסים כאלה ואחרים. זהירות יתר נדרשת, מטבע הדברים, כאשר ההאשמות כנגד בעל התפקיד מוטחות על-ידי החייב שהאינטרסים שלו נוגדים, פעמים רבות, את האינטרס של הנושים ושל בעל התפקיד {רע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס נכסים ואח' נ' שפייזר רות ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.13)}.

בעל תפקיד פועל ככזה ואין לראות בפעולותיו משום עשייה אישית של בעל התפקיד. משכך, חיוב אישי על בעל בעל תפקיד הינו חריג שבחריגים ויעשה רק במקרים בהם למשל יוכח שבעל התפקיד פעל שלא כדין או תוך חריגה מסמכויותיו או בנסיבות של מרמה וכיוצא באלה.

אין ספק כי תיתכן אחריות אישית של בעל התפקיד, שעה שנהיר כי פעל ברשלנות או בזדון. ואולם, פשיטא שדבר זה לא יהיה עניין שבשיגרה. יש, מן הצד האחד, לעודד את בעל התפקיד לניהול אחראי ומושכל, ולהרתיע מפני פעולות פזיזות ועליו לזכור כי הוא מנהל את נכסי הזולת ולא בשלו הוא עושה, ואחריותו כבדה ומאידך גיסא, יש למנוע מפני הרתעת יתר {ע"א 7160/06 חנית וביטחון בע"מ נ' עו"ד גולדנברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.03.07)}.
בעל תפקיד הפועל ככזה זכאי ככלל לחסינות מפני חיוב אישי וכל עוד הוא פועל לקיים את הוראות בית-המשפט ובאופן המתחייב מתפקידו {בש"א (יר') 2833/05 י. זקן מפעלי בניה בע"מ נ' רו"ח אילן שגב, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.04.06)}.

נקודת המוצא היא, כי הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד{ נעיר כי בית-המשפט ב- רע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס נכסים ואח' נ' שפייזר רות ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.13) הדגיש כי הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד, משתלבת עם מגמה ההולכת ומתפשטת בשנים האחרונות של "הליך על הליך" או "הליך גורר הליך". תופעה זו באה לידי ביטוי, בין-היתר, בתביעות בעילות של רשלנות עורך-דין; שימוש לראה בהליכי משפט; לשון הרע עקב הליכים מינהליים ומשפטיים שננקטו ועוד}, היא צעד חריג המחייב נקיטת זהירות רבה בטרם הפעלתה. מה עוד, שקיימות סנקציות חלופיות כנגד בעל תפקיד שמעל או התרשל בתפקידו כגון הפחתת שכרו או העברה מתפקידו.

בבוא בית-המשפט לבחון את סיכויי התביעה שהוגשה כנגד בעל התפקיד, עליו לקחת בחשבון גם את השיקולים שבמדיניות משפטית כאמור לעיל ואת המגמה לצמצם את גדר המקרים בהם תוכר אחריות אישית של בעל תפקיד.

שיקול נוסף הוא, האם התביעה כנגד בעל התפקיד נסבה על פעולות ומהלכים שביצע באישור בית-המשפט, מה שמקשה עוד יותר על ביסוס התביעה. היו שגרסו{ פש"ר (ת"א) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר, תק-מח 99(2), 65535 (1999)} כי כל עוד נהג בעל התפקיד לפי הוראות מפורשות של בית-המשפט הוא נהנה מחסינות מלאה שכן אין הוא פועל לפי שיקול-דעתו אלא מבצע את הוראות בית-המשפט.

אין לקבל אמירה זו כפשוטה, באשר ייתכן כי בעל תפקידקיבל אמנם אישור בית-המשפט, אך פעל ברשלנות או ברמייה שנעלמה בעיניו של בית-המשפט. ואכן, בית-המשפט בפרשת רביב עמק חפר מסייג בהמשך את דבריו וקובע כי אם בעל התפקיד "ביצע את הוראות בית-המשפט ברשלנות או סטה או חרג מהן, יש לבחון את אחריותו בחינה נוספת" {יחד-עם-זאת, אישור בית-המשפט מקים מעין חזקה שבעובדה, הניתנת לסתירה, כי בעל התפקיד פעל כדין}.

בית-המשפט בפרשת אלי רייפמן {פש"ר (ת"א) 3000-08 אלי רייפמן נ' עו"ד איתן ארז ואח', תק-מח 2014(4), 29817 (2014)} קבע כי אין חולק שעו"ד ארז פעל בהליכים באנגליה אך ורק בתקידו כנאמן ולא באופן אישי והדבר אף נקבע מפורשות בהחלטה קודמת של בית-המשפט.

לאור העובדה כי עו"ד ארז קיבל הוראות מבית-המשפט להתייצב בבית-המשפט באנגליה ולטעון בעניין כנאמן, תוך שבית-המשפט מאשר את הנסיעה כחלק מהליך פשיטת הרגל - ככזה, זכאי עו"ד ארז לחסינות מפני כל חיוב אישי.

עוד נקבע כי במקרה דנן, לא התקיימו אותם חריגים שבהם יש להשית חיוב אישי בהוצאות על בעל התפקיד. זאת ועוד. גם התנהלותו של עו"ד ארז בבית-המשפט באנגליה היתה הולמת ולא הצדיקה חיוב אישי שלו בהוצאות.

3. פגיעה בכללי הצדק הטבעי: גבול סמכות הכונס כמדד לאפשרות חיובו
ב- ע"א 548/76 {יהודה ג'רבי מפעלי בניה בע"מ ואח' נ' גד רוה, פ"ד לא(1), 25 (1976)} נדונה סוגיית הסמכת כונס נכסים. בית-המשפט העליון נדרש לשאלה, האם אין כל הגבלה על הסמכת הכונס, ואם-כן מהי גבולה.

בית-המשפט קבע כי גבול סמכות הכונס הוא הפגיעה בכללי הצדק הטבעי, וכשזו נעשתה, תבוטל הסמכתו זו של הכונס.

במקרה הנדון מינה בית-המשפט המחוזי, בתוקף סמכותו לפי תקנה 264 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1965 (היום סעיף 388 לתקנות סדר הדין האזרחי), את המשיבים לכונסי הנכס.

זאת משום שהמשיבים הגישו דין-וחשבון המראה שהחובות הרובצים על הנכס עולים על סכום של מיליון לירות, וביקשו הוראות למכור חמש דירות שבבניין ההוא שעבורן הוצעו להם מחירים אשר יהא בהם לפרוע את החובות.

לגבי שלוש מן הדירות הללו לא באה לפני השופט המלומד התנגדות למכירתן בידי המשיבים; ואילו לגבי שתיים מן הדירות התנגדו המערערים למכירתן בידי הכונסים, באשר כבר נמכרו על-ידי המערערים לקונים אחרים.

בית-המשפט המחוזי הורה למכור את כל הדירות, כולל השתיים שכבר נמכרו, זאת משום שהדירות נמכרו לבניו של המערער, ובמחיר מוזל מערכם בשוק.

על כך הוגשה בקשת ערעור שניתנה לה הרשות, בשאלה אחת בלבד, והיא: "אם הסמכת כונסי הנכסים למכור דירותיהם של אלפונסו ג'רבי וחיים ג'רבי אינה פגומה מחמת פגיעה בכללי הצדק הטבעי, כל עוד לא ניתנה הזדמנות לבעלי הדירות ההן להישמע".

כב' השופט חיים כהן קבע כי על בית-המשפט היה לשמוע את בעלי הדירות ומשלא עשו כן, הסמכת הכונסים פוגעת בכללי הצדק הטבעי ועל-כן מבוטלת, לעניין שתי הדירות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חובות הכונס על-פי תקנות סדר הדין האזרחי