סמכות הכונס "כיד החייב"

הנה-כי-כן, מינוי כונס הנכסים בהליכי הוצל"פ אין בו כשלעצמו משום ביטול זכויותיו הקנייניות של החייב בנכס. ראש ההוצל"פ מוסמך בגדרו של צו המינוי לצמצם בזכויות מזכויות החייב בנכס - וככל שיורה כך תהיה ידו של כונס הנכסים, לעניין אותן הזכויות, כידו של החייב בעל הזכויות. לדוגמה, מינוי כונס נכסים אין בו כשלעצמו כדי לחייב את החייב לפנות מניה וביה את הנכס - כל עוד לא הורה רשם ההוצל"פ לכונס הנכסים לבצע פינוי כאמור. בהתאם לכך, ובהיעדר הוראה מפורשת לכונס הנכסים בגוף הצו - אין בעצם המינוי, כשלעצמו, לאסור על החייב להתיר השימוש בנכס לאחרים - ולו גם לתקופה זמנית קצרה. אכן, חייב היודע כי התמנה כונס נכסים - המתיר או המרשה על-אף זאת לאחרים להשתמש בנכס מבלי שהודיע להם את דבר הכינוס, פועל בכך בחוסר תום-לב, על ההשלכות הנודעות לכך בדין האזרחי. ברם, עצם המשך החזקתו בנכס או הרשאתו את השימוש בו לאחר - כל עוד לא נשללה ממנו זכות זו בצו הכינוס והועברה לכונס הנכסים - אינה עולה מניה וביה כדי ה"מירמה" האמורה בסעיף 414 (ובסעיף 415) לחוק העונשין {ע"פ (ב"ש) 5207-06-15 יהושע גנון נ' מדינת ישראל, תק-מח 2016(1), 23968 (10.02.2016)}.

כונס הנכסים משמש, בתחום סמכויותיו, גם כשלוח סטטוטורי של החייב ועליו לנהל, למכור, לממש ולעשות בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל ו"ידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב" (סעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל). "כלומר: שליחותו של כונס הנכסים מתהווה ומשתכללת לא מכוח הסכמתו או הוראתו של החייב, אלא מכוח הוראה הקבועה בחוק. זו איננה שליחות חוזית, שנוצרה כתוצאה מהסכם שליחות שנכרת בין השולח לבין השלוח, אלא שליחות סטטוטורית שיסודה בחוק. והתוצאה הנובעת מכך היא שהחייב איננו שולט על עצם כריתתה או על מתן הוראות לכונס נכסים. הוראה זו של השליחות הסטטוטורית נחוצה וחשובה בעיקר כאשר החייב איננו מסכים לשתף פעולה עם כונס הנכסים..." (דוד ב-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות 924(2) (מהדורה שביעית, עדכון מס' 8) 2014) {ה"פ (ת"א) 56508-02-15 רחל לטין נ' פרימיום קרדיט מימון והשקעות נדלן בע"מ, תק-מח 2015(4), 10282 (18.10.2015)}.

הכונס, כבעל תפקיד מטעם לשכת ההוצאה לפועל (officer of the court) מחוייב לפעול בהגינות ובתום-לב, שכן הוא משמש כזרועו הארוכה של רשם ההוצאה לפועל לצורך מימוש הנכס וחלוקת תמורתו בין נושי המבקשת (ראו על דרך ההיקש לגבי נאמן בהליכי פשיטת רגל: ע"א 509/00 לוי נ' מ' ברכה עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו, פ"ד נה(4), 410 (2001); כן ראו הוראת סעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 הקובעת: (א) כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב") {ה"פ (מרכז) 30235-05-14 י.ר. לנקרי מסחר (2004) בעמ נ' יונתן סונדרס עוד, תק-מח 2015(2), 13845 (03.05.2015)}.

כאמור, הכונס מקבל את הנכס לידיו, וידו "כיד החייב". בעניין הגדרת החוק את כניסת הכונס לנעלי החייב,דן כב' השופט ש' לוין ב- רע"א 7037/00 {עיריית ראשון לציון נ' עורך-דין ישראל וינבוים, פ"ד נו(4), 856 (2002)}. על בית-המשפט היה להכריע האם כונסי נכסים המתמנים על מימוש דירת מגורים, והחייבים עדיין גרים בדירה, צריכים לשאת בתשלום עלות הארנונה, כחלק מהוצאות הכינוס?

במקרה הנדון, המשיבים הם כונסי נכסים שנתמנו על-פי סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, לבקשת הבנקים. המינוי נעשה לשם מימוש דירה, שהיתה בבעלות יצחק ואסתר פנסו (להלן: "החייבים") ומושכנה לטובת הבנקים, לאחר שהחייבים לא עמדו בהחזר החוב.

המבקשת היא עיריית ראשון לציון, שהחייבים חבו לה סך של -.40,000 ש"ח בגין ארנונה, מים והוצאות משפט, מכוח פסק-דין שניתן כנגדם.

הכונסים נתמנו כשנתיים לפני שהחייבים פונו מהדירה, והחזקה בדירה הועברה לכונסים.

הדירה נמכרה והחזקה בה נמסרה לקונה, אך בשל חובם של החייבים לעיריה, סירבה העיריה לתת לכונסים תעודה על היעדר חובות לצורך העברת הבעלות בדירה לקונה. לפיכך פנו הכונסים לראש ההוצאה לפועל על-מנת שתורה על מתן התעודה האמורה.

ראש ההוצאה לפועל קבעה כי אין לעיריה זכות למנוע את העברת הבעלות אם אין לזכותה עדיפות מהותית על פני חובות אחרים. לצורך קביעת הזכויות המהותיות, הבחינה ראש ההוצאה לפועל בין שלוש תקופות שונות לגבי חובות הארנונה והמים.

התקופה הראשונה היא התקופה שעד למינוי הכונסים. ראש ההוצאה לפועל קבעה כי באשר לחובות ארנונה ומים שנוצרו בתקופה זו גוברת זכות הבנקים, כנושים מובטחים, על זכותה של העיריה, שהיא נושה רגיל.

התקופה השניה היא התקופה שמיום מינוי הכונסים, ועד יום פינוי החייבים מהדירה. בתקופה זו הארנונה היא חלק מהוצאות הכינוס, שכן מדובר בהוצאה בגין הנכס, שהוקנה לכונסים בתקופת הכינוס. הארנונה היא הוצאה שחייב בה על-פי הדין המחזיק בנכס, ולאחר מינוי הכונסים יש לראותם כמחזיקים, על-אף שבתקופה זו התגוררו בדירה החייבים. לפיכך, נהנית העיריה ביחס לארנונה מדין קדימה לעומת הבנקים. לעומת-זאת, חוב המים בתקופה זו, אינו חוב הכרוך במימוש הנכס. לפיכך העיריה אינה נהנית מדין קדימה באשר לחוב זה.

התקופה השלישית היא מיום פינוי החייבים מהדירה ואילך. באשר לתקופה זו, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי החובות הם בגדר הוצאות כינוס, ולפיכך לעיריה דין קדימה ביחס אליהם על פני זכויות הבנקים.

העיריה ערערה על החלטת ראש ההוצאה לפועל לפני בית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט המחוזי דן, ראשית, במשמעותה של הכרזת שר האוצר מיום 16.03.00 (לאחר מתן החלטתה של ראש ההוצאה לפועל) על ארנונה כעל מס שפקודת המיסים (גביה) חלה עליו. על-פי סעיף 11(א)(1) לפקודת המיסים (גביה) "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שיעבוד ראשון על אותם מקרקעין". אולם כיוון שההכרזה תקפה מיום פרסומה בלבד, היא אינה רלבנטית למקרה זה.

שנית, קבע בית-המשפט כי לגבי התקופה השניה - חוב הארנונה אינו נכלל בהוצאות הכינוס, זאת משום שלא מדובר בהוצאה הדרושה לכינוס ולצרכיו. הארנונה חלה על המחזיקים באותה העת, הם החייבים.

העיריה הגישה בקשת רשות לערער על פסק-הדין, שהתקבלה בקשר לשאלה האם החייבים הם שחבים בחוב הארנונה במשך התקופה השניה כיוון שהם המחזיקים בנכס או שמא הכונסים.

העיריה טענה כי יש לראות בכונסים בעלים ומחזיקים של הדירה מיום מינויים, לטענתה, גם על-פי סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הקובע את סמכויותיו וחובותיו של כונס נכסים ביחס לנכס נשוא הכינוס, מבסס את חזקתו של הכונס בנכס זה.

בענייננו, בתקופה השניה, החייבים התגוררו בדירה והשתמשו בה, ועל-ידי כך הפעילו ביחס אליה שליטה באופן רגיל. מכאן שהם החזיקו בה למעשה.

פרשנות הפסיקה נובעת מהגיונה של ההגדרה מן הטעם הבא: מטרת חיובו של "המחזיק למעשה" בארנונה היא ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין זהות משלם הארנונה לבין זהות הנהנה משירותי העיריה, המהווים תמורה עקיפה לארנונה. כאשר אדם המתגורר בדירה, הוא הנהנה העיקרי מהשירותים שמעניקה העיריה לתושביה כתמורה עקיפה לארנונה; בעוד שכאשר הדירה עומדת ריקה, הבעלים (או מי שנכנס בנעליו - למשל כונס נכסים) הוא הנהנה מאותה תמורה עקיפה.
החייב בארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. לפיכך נדחה הערעור.

פסיקה זו אומצה בבית-משפט העליון גם במקרים נוספים {ביניהם לדוגמה גם בר"ע (ת"א-יפו) 1192/05 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' עיריית ראשון לציון, תק-מח 2005(4), 2988 (2005)} ביניהם מקרה שבו מונה כונס נכסים במסגרת הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב ולמימוש המשכנתה. החזקה בדירה עברה לידי הכונס ונחתם חוזה מכר בגין הדירה והחזקה עברה לרוכשים. באותה עת רבצו על הדירה חובות בגין ארנונה ואגרות מים וביוב לעיריית ראשון לציון, ובין העיריה לבין כונס הנכסים נתגלעה מחלוקת באשר לסדר הקדימות שבין חובות הארנונה לבין החובות שהובטחו באמצעות המשכנתה. העיריה בקשה לכרוך את הענקת התעודה על היעדר חובות לצורך העברת הבעלות בדירה לקונה, על-פי סעיף 324(א) לפקודת העיריות (נוסח חדש), בתשלום חוב הארנונה והאגרות.

ראש ההוצאה לפועל, ובית-המשפט המחוזי, דחו את טענת העיריה כי חל דין זכות קדימה על חובות הארנונה.

על החלטת בית-המשפט הוגשו שני ערעורים, רע"א 3437/01 בה החייבים הם המשיבים והעיריה היא המבקשת, ו- רע"א 6945/01, רע"א 3437/01 עיריית ראשון לציון נ' יהודה גרינהויז, תק-על 2002(2), 420 (2002)} בה החייבים והכונס הם המבקשים.

כב' השופט א' ריבלין דחה את ערעור העיריה וקבע:

"הסוגיות והשאלות שמתעוררות בענייננו נידונו והוכרעו לאחרונה בפסק-הדין שניתן בבית-משפט זה ... ב- רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד וינבוים ואח', פ"ד נו(4), 856 (2002) ... כי סעיף 324 לפקודת העיריות הוא אך אמצעי אדמיניסטרטיבי לגביה, ואין הוא שייך למישור הזכויות המהותיות (וראו ההפניה שם ל- ע"א 633/91 מנהל מס רכוש תל-אביב נ' שמש ואח', פ"ד מח(1), 841, 850 (1994)). ב- רע"א 7037/00, בנסיבות דומות לנסיבות המקרה הזה, נקבע כי זכותם המהותית של הנושים המובטחים קודמת לזכותה המהותית של העיריה. הוא הדין בענייננו."

אשר לבקשת החייבים, ב- רע"א 6945/01 דין הערעור להתקבל.

"כבר נפסק, ב- רע"א 7037/00, כי בנסיבות בהן מונה כונס נכסים, אולם החייבים עדיין יושבים בדירה, אזי, בתקופה זאת, יש לראות את החייבים שישבו בפועל בדירה, ולא בכונס הנכסים, כמחזיקים לעניין חבות בארנונה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות הכונס "כיד החייב"