כינוס נכסים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי בענייני משפחה

תקנות סדר הדין האזרחי, מייחדים סעיפים מיוחדים, הדנים במינוי כונס נכסים בתביעה בענייני משפחה וכך קובעת תקנה 258טו לתקנות סדר הדין האזרחי:

"(א) מונה כונס נכסים בתביעה בענייני משפחה, לא תחול עליו תקנה 390.
(ב) כונס הנכסים ירשום הערת אזהרה בדבר מינויו על כל נכס שלגביו מתנהל פנקס על-פי דין."

תקנה 390 המוזכרת, עניינה חובת הפרסום ברשומות או בעיתון יומי את שם האדם כנגדו הוצא צו מינוי כונס הנכסים וכן מקום מושבו של בית-המשפט ומספר התיק.

ברי, כי בתביעות בענייני משפחה, קיימת רגישות לפרסום.

בבית-המשפט האזרחי אין חולק כי בענייני משפחה סעד כינוס הנכסים נצרך ואף ייעשה בו שימוש כנדרש ועל-פי תקנות סדר הדין האזרחי, אולם עולה השאלה, מה דין ענייני המשפחה הנדונים בבית-הדין הרבני, האם גם בית-הדין הרבני מוסמך להעניק את סעד הכינוס?

ב- בג"צ 2274/99 {פלונית נ' בית-הדין הרבני האיזורי, תק-על 2001(3), 535 (2001)} נדונה סמכותו של בית-הדין הרבני למנות כונס נכסים למכירת דירה "תפוסה".

במקרה הנדון המדובר בסיכסוך רב-שנים בין בני זוג.
בני הזוג נישאו זה לזה כדמו"י בשנת 1985, ונולדו להם שתי בנות; האחת בחודש יולי 1988, השניה בחודש אפריל 1992. בחודש ספטמבר 1992 יצאו בני הזוג, הם ובנותיהם עימהם, לתקופת לימודים באנגליה. זמן קצר לאחר בואם לאנגליה נתערערו היחסים בין בני הזוג, ובחודש ינואר 1993 עזב האיש את דירת המשפחה. אותה עת היה האיש נוסע תכופות בין אנגליה לבין ישראל, וביום 15.04.1993 הגיש לבית-הדין הרבני בתל-אביב-יפו תביעה לגירושין (אשר הועברה לדיון לבית-הדין הרבני ברחובות). בתביעה זו כרך האיש, כלשון כתב התביעה, את "כל העניינים הכרוכים בגירושין, לרבות: מזונות האישה, חלוקת רכוש, החזקת הילדות ומזונות הילדות". אשר לסעדים שביקש האיש מבית-הדין, כך נאמר (בין השאר) בסעיף 18 לכתב התביעה:

"(ה) להורות על מכירת דירת הצדדים הידועה כחלקה 273/9 בגוש 3694 כדירה פנויה, בשוק החופשי, למרבה במחיר וחלוקת התמורה שתתקבל, בניכוי הוצאות המכירה, בין הצדדים, בחלקים שווים במעמד סידור הגט."

ההליך לפני בית-הדין הרבני נמשך והלך, אך במקביל תבע האב את משמורת הבנות גם בבית-משפט באנגליה, ותבע להשיבם לישראל מכוח אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, ותביעתו התקבלה, האם הוציאה במרמה דרכון ישראלי חדש, לאחר ששלה הופקד בידי בית-המשפט באנגליה, ולקחה עימה את ילדותיה למקומות שונים בעולם לתקופה של 4 שנים.

בית-הדין הרבני, שראה עצמו מוסמך לדון בתביעת האב, הורה לאם, על-פי בקשת האב, להשיב את הבנות ארצה ולמכור את מחצית הדירה שבבעלות בני הזוג, כמחצית דירה תפוסה, על-מנת לכסות את ההוצאות שהיו ושיהיו לאיש לאיתור בנותיו עד שהבנות תוחזרנה ארצה.

הואיל והאיש לא ידע היכן מצויה האישה ניתן הצו במעמד צד אחד ונקבע כי אם לא תודיע האישה על מיקומה, ימונה כונס נכסים לביצוע ההחלטה.
ואכן בית-הדין מינה כונס נכסים לביצוע מכירת הדירה כתפוסה.

הכונסת שמונתה ביקשה את חוות-דעתו של שמאי - שהעריך כי שווי מחצית הדירה כפנויה הוא 77,500 דולר ואילו מחצית הדירה כתפוסה שוויה הוא 16,750 דולר.

במכרז הוצעו שתי הצעות, והכונסת חתמה עם מציע ההצעה הגבוה - אחי הבעל שרכש את מחצית הדירה התפוסה, בכ- 30 אלף דולר.

כחודש ימים לאחר-מכן, חזרו האישה והבנות ארצה, ויומיים לאחר-מכן נרשמה מחצית הדירה במירשם המקרקעין על שמו של האח. כל הליכים אלה נודעו לאישה, לטענתה, רק שבוע אחר-כך.

בתגובה, ביקשה האישה לבטל את פסקי-הדין האמורים (אשר ניתנו במעמד צד אחד), ואף הוסיפה וערערה עליהם לפני בית-הדין הרבני הגדול, אך גם בקשת ערעורה נדחה.

ב- בג"צ זה האישה תוקפת הן את ההחלטה למכור את מחצית הדירה כתפוסה והן את חוזה המכר אשר בא בעקבות אותה החלטה, עיקרה של העתירה נסוב על דירת בני הזוג, שכאמור, על-פי הנתונים שלפנינו שייכת היא להם חלק כחלק, ועל-אף זאת בית-הדין הרבני החליט כי יש לראות את הדירה כדירה תפוסה. על יסוד הנחה זו הוסיף והחליט בית-הדין, למכור את חלקה של האישה בה - מחצית בלתי-מסויימת של הבעלות - לאחיו של הבעל.

האישה טוענת כי החלטת בית-הדין הרבני על מכירת הדירה, והמכירה שבאה בעקבות ההחלטה, גם זו גם זו נעשו בחריגה מסמכות שלא-כדין ובניגוד לדין, ובקשתה היא כי יבוטלו ההחלטה ועימה המכירה. בין השאר, דן בג"צ בסמכותו של בית-הדין במינוי הכונס ובהוראות שיכול הוא לתת לו:
"להפעלת אמצעי-כפיה כהוראת סעיף 4א(1) לחוק חוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות), התשנ"ב-1992, קונה בית-דין דתי סמכות לנקוט נגד נתבע סרבן אמצעי-כפיה אלה ואחרים, ואמצעי-כפיה אלה ניתן לסכמם כולם במעשה תפיסת נכסי הנתבע והפקדתם בידי כונס נכסים. מוסיף החוק וקובע כי בית-הדין רשאי להורות לכונס הנכסים "מה ייעשה בנכס ובפירותיו", והשאלה היא: גדר התפרשותו של צירוף-תיבות זה - מהו? ולענייננו: האם מוסמך הוא בית-הדין להורות את כונס הנכסים - כפי שהורה בענייננו - כי ימכור נכס מן הנכסים ששם ידו עליהם? האם הסמכות להורות "מה ייעשה בנכס ובפירותיו" כוללת סמכות אף להורות על מכירת הנכס?...

הסיפה שלסעיף 4א(1) מורה אותנו כי 'צו לפי פסקה זו לא יפגע בזכותו של נושה, לרבות מי שתלוי בנתבע, לרדת לאותם נכסים.' אם זכותם של נושה ושל התלויים בנתבע עומדת להם לרדת "לאותם נכסים" המצויים בידי כונס הנכסים, כיצד יוכלו אלה לקיים את זכותם אם יימכרו הנכסים לצד שלישי? אכן, ניתן לטעון כי זכותם של הנושה ושל התלויים תעתיק את מישכנה - על דרך של עקיבה - מן הנכס המקורי אל תמורתו; ואולם קונסטרוקציה זו, קונסטרוציה בדיעבד היא, ואילו אנו ענייננו הוא בפירוש ראוי מראש...

יוסיף הטוען ויטען: כותרת הסעיף 4א כמו מתמצתת היא את הוראת הסעיף בקובעה כי ענייננו הוא "ירידה לנכסים ולזכויות"; והגם שביטוי זה אינו שגור על-פי המחוקק, הנה בהלכה משמיע הוא אותנו, לא אחת, תפיסת נכסים והיפרעות מהם. ראו, למשל: ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מט(2), 102, 113 (1995) (מפי הנשיא שמגר); ע"א 664/89 שמעונה בריח נ' בנק אוצר החייל בע"מ, פ"ד מה(4), 783, 789 (1991) (מפי השופט ד' לוין).

והטוען כך יטען: הוראת הכותרת אוצלת על הוראת החוק לגופה ומכאן שיש לפרש את הביטוי "מה ייעשה בנכס" בסמיכות לביטוי "ירדה לנכסים ולזכויות". ביטוי זה: ירידה "לנכסים", שאוב הוא מן המשפט העברי, ופירושו במשפט העברי הוא כניסה בנעלי בעל הקניין ורשות לעשות בנכס כבעל הקניין. ראו: בבלי, כתובות, דף מח ע"א; רא"ש, מסכת כתובות, פרק ט סימן כז; משנה תורה, הלכות מלווה ולווה, פרק כב הלכה א; טור, חושן משפט, סימן תיט; בית יוסף, יורה דעה, סימן רנב אות י. האמנם כך? ... האם סמכותו של בית-הדין הרבני להורות את כונס הנכסים 'מה ייעשה בנכס ובפירותיו' כוללת סמכות להורות על מכירת הנכס אף-היא? ...

צו תפיסה - בין מכוחו של סעיף 4א לחוק הכפיה בין מכוחו של סעיף 7 לפקודת הבזיון - צו דרסטי הוא באופיו, ועל-כן ראוי כי יינתן ביד קפוצה. אכן, צו תפיסה מחזיק בביטנו היתר עקרוני למכירתו של נכס שנתפס, ואולם כוח זה למכירה חריג-שבחריג הוא. אם צו תפיסה לא ינתן אלא ביד קפוצה, היתר למכירת נכס תפוס לא יינתן אלא ביד קפוצה-שבקפוצה. ובכל זאת יינתן היתר מכירה במקרה הראוי לכך. מה יהא אותו מיקרה הראוי לכך? ...

המקרה הראוי יקום במקום בו ישוכנע בית-המשפט בשלושה אלה: אחד, מוצו כל דרכים אחרות שנועדו להביא בעל-דין כי יציית לצו בית-משפט ויתייצב לדין; שניים, צו מכירה כי יוצא, עשוי הוא הצו להביא בעל-דין כי יציית להוראת בית-המשפט ויתייצב לפניו לדיון; שלושה, כי אי-הוצאתו של צו מכירה תסכל מכל-וכל את תכליתו של צו התפיסה...

בהחילנו על החלטת בית-הדין הרבני למכור את דירת בני הזוג את המבחנים שעמדנו עליהם לעניין מכירתו של נכס תפוס, אין ספק בליבנו כי החלטת בית-הדין היתה החלטה נוגדת דין ובאורח בולט... ראשית לכל, הוריית המכירה ניתנה בלא שקדם לה צו מיוחד בו צוותה האישה להתייצב לפני בית-הדין...

שנית, על יסוד הנחה שחלקה של האישה בדירת בני הזוג "נתפסה" בצו תפיסה, לא נתברר לנו מה יסוד היה לסברה - אותה עת - כי מעשה מכירת הנכס עשוי להביא להתייצבותה של האישה (כהוראת סעיף 4א רישה לחוק הכפיה).

שלישית, על-פי המבחנים הקובעים למכירתו של נכס שנתפס, לא היתה כל הצדקה למכור את דירת בני הזוג כדי לכסות את מרבית ההוצאות שהאיש טען להן. הוצאות אלו אפשר יכול היה האיש לתבוע מן האישה כחוב אזרחי, אך כל עוד לא הוטל עליה חיוב ברור, נפלא ממנו כיצד ניתן היה להורות על מכירת דירת מגוריה לכיסוי הוצאות האיש, הוצאות שאפשר אין היא חייבת בהן כלל, כולן, בכולן או בחלקן. רביעית, בית-הדין נתן את צו המכירה בלא שהובאו לפניו נתונים ממשיים על ההוצאות שהאיש עמד בהם ואשר לשיפויו בגינן ביקש את מכירת הדירה...

חמישית, היתר המכירה פגע באורח בולט בעיקרון המידתיות, שכן נתקשיתי לקבל כי מקום מגוריה של אישה יימכר לכיסוי הוצאות כגון אלו שתבע האיש.

שישית, לא נמצא לנו - ואף לא שמענו מן האיש - כי אי-מכירת חלקה של האישה בדירה תסכל מכל-וכל את צו התפיסה. אכן, קשה להשתחרר מהרגשה כי צו המכירה ניתן במטרה לענוש את האישה, ולתכלית זו בוודאי לא היתה לו לבית-הדין הרבני סמכות להורות על מכירה."

בג"צ ביטל את פסקי-הדין של בית-הדין הדתי ואת המכירה עצמה. על-אף שאין חולק כי התוצאה המשפטית היא הצודקת, בנסיבות העניין, וכי לא היתה סיבה למכור את מחצית הדירה ב"נזיד עדשים" הרי שהמשמעות בקביעה זו היא צמצום סמכותו של בית-הדין הרבני למנות כונס נכסים בהליכים שבפניו בכלל, ולהורות לכונס למכור את הנכסים שתפס בפרט.

לעניות דעתי, בית-הדין נתפס בטעותו.
כשטעה בקביעותיו הראשוניות, טעותו זו היא שהובילה בסופו-של-דבר לצימצום סמכויותיו, על-ידי הגדרה פרטנית מתי ראוי שייעשה שימוש בסמכותו, גם לגבי מקרים אחרים, בהם אולי לא היה חולק כי לבית-הדין הסמכות למנות כונס נכסים לתפיסת ומכירת נכסים.

שכרו של כונס הנכסים בענייני משפחה, נקבע בתקנה 258טז לתקנות סדר הדין האזרחי. שכר זה הינו נמוך מהשכר הקבוע בתקנות השכר, ואולי מפני שמראש, בסיטואציה של תביעות בין בני משפחה, הן סכום התביעה קטן יותר, והן מספר המעורבים, וכתוצאה, מספר הפעולות הנדרשות בהליך קטן יותר ומורכב פחות.

נראה כי בכל הנוגע לשאר הדינים החלים על הכונס, הרי שמדובר בכל כונס על-פי תקנות סדר הדין האזרחי כמפורט לעיל.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כינוס נכסים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי בענייני משפחה